• משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1
בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • הודעה על ביטול חוזה +

    בין אם זה ביטול חוזה שכירות, ביטול חוזה עסקי או ביטול הסכם בין שותפים, בין אם המדובר בביטול חוזה באופן חד צדדי או ביטול חלקי של חוזה, מצאנו במהלך פעילות משרדנו כ- משרד עו"ד חוזים כי קיים בלבול בדרך שבה ראוי להודיע קרא עוד...
  • "מה אומר חוזה הטיפול שבין רופא ומטופליו ומהי "הסכמה מדעת +

    בכל טיפול בין רופא/ה לחולה נחתם הסכם (אף אם לא בוצע בכתב !!!) שאת מחיר הפרתו ישלם החולה לא בכסף, אלא בנזק גוף, לעיתים בלתי הפיך. כמו בכל הסכם, על שני הצדדים חלות חובות אשר עליהם למלא. במאמר זה יפרט על קרא עוד...
  • תביעה על לשון הרע / הוצאת דיבה - הדרכה והגנות +

    "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" משלי, כ"א, כ"ג. תביעות לשון הרע והוצאת דיבה מוגשות בעת האחרונה בקצב הולך וגדל. הסיבות לכך רבות ומגוונות אך בוודאי שאחת הסיבות המרכזיות לתופעה זו היא החיבור ואולי אפילו התלות של כולנו ברשתות החברתיות קרא עוד...
  • דיני חוזים - 7 מושגי יסוד שכדאי לדעת לפני חתימה על חוזה +

    במהלך התמחות משרדנו זה שנים רבות כמשרד עורכי דין לחוזים העוסק בעיקר בליטיגציה בבית המשפט בסוגיות מורכבות הנוגעות לעריכה, הפרת חוזה, אכיפה וביטול חוזים ראינו לנכון להכין מדריך מתומצת למושגי יסוד בדיני החוזים. הדברים להלן יובאו בשפה פשוטה ותמציתית אך קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • תביעה לביטול הסכם מכר דירה 5 +

    בשנת 2011 נתקל הח"מ, כעורך דין לחוזים, לראשונה בשם יוסי אגמי או יוסף אגמי בשמו המלא. בשעתו הגשנו בשם מרשנו כתב תביעה לביטול הסכם מכר דירה ולאחר שנים של התדיינות בבית המשפט המחוזי בוטל הסכם מכר זה (קישור לפסק הדין). קרא עוד...
  • תגובה לבקשה להוספת נתבע בתביעת לשון הרע +

    במסגרת ייצוג הח"מ כעורך דין בתביעת לשון הרע את לקוחו החליט התובע, מר יוסף אגמי, שתבע גם את חדשות ערוץ 10 לתבוע בנוסף גם את משרדנו בלשון הרע, עקב ראיון שהעניק עורך דין בר אל ירון לחדשות ערוץ 10 בעבר קרא עוד...
  • ביטול הגבלת חשבון לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי +

    לעיתים טעות של צד ג' שאליו נמסר השיק גורמת להפקדתו בחשבון וסירובו על ידי הבנק. במקרה זה הגיע מרשנו להסדר עם רשויות מס ההכנסה ואולם לאחר מכן ביקש לבטל הסדר זה ולהגיע להסדר חדש. את השיקים שמסר בהסדר שבוטל ביקש קרא עוד...
  • ערעור / ביטול הגבלת חשבון בנק עקב שיקים שחזרו +

    במסגרת עיסוק משרדנו כמשרד עו"ד לערעור וביטול הגבלה על שיקים חוזרים פנו אלינו בני זוג אשר חשבונם הוגבל בעקבות החזרה של עשרה שיקים בחשבונם. עיון בדפי החשבון של השנה האחרונה גילה כי המדובר היה בהתנהלות בלתי תקינה של הבנק אשר קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

פסק דין לביטול עסקת מכר דירה

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)
פסק דין לביטול עסקת מכר דירה

מרשתנו, אשר הגיעה למשרדנו כמשרד עו"ד חוזים גילתה יום בהיר אחד שדירתה נמכרה ללא ידיעתה. מייד לאחר שהתקבל התיק במשרדנו הוגשה תביעה לביטול הסכם המכר וצו מניעה לעיכוב כל דיספוזיציה בנכס. לאחר שנים ודיונים שהשתרעו על אלפי עמודי פרוטוקול נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו המנומק והמפורט לפיו יש לבטל את הסכם המכר וכמו כן לבטל את הערות האזהרה שנרשמו על הנכס בלשכת רישום המקרקעין לטובת הרוכש ובנק לאומי למשכנתאות. 


רשימת המייצגים:

עו"ד ירון בר- אל, עו"ד אילן מדוויר, עוה"ד יוכי כדיר-פז וגיא זלמנסון, עו"ד שי קין, עו"ד אלי הלם, עו"ד רות וקסמן (שאלתיאל) 

 

פסק דין

1. "הנסתרות לד' אלוקינו והנגלות לנו..." (דברים כט, כח).

הפרשייה הנדונה כאן, הוֹרָתַהּ בחטא, וכל מהלכה רצוף מכשולים ותהיות, כאשר כל אחד מהמעורבים הראשיים בה מגלה טפח ומכסה טפחיים, כך שגם לאחר קרוב לאלפיים עמודי פרוטוקול, עשרות רבות של ראיות ועשרות עדויות, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

ולמרות זאת, מוטל על בית המשפט לעשות ככל שביכולתו כדי לחשוף את האמת בכלים הראייתיים שבידיו, ולאור זאת להגיע לתוצאה צודקת ככל הניתן.

רקע עובדתי

2. למען הנוחות והקיצור, ובשל ריבוי הצדדים, יכונו להלן הצדדים בקיצורים הבאים:

גליה נאור - גליה, דני מאור - דני.

יוסי אגמי- יוסי, שרונה אגמי- שרונה, שניהם ביחד- אגמי.

אילנה גוב- אילנה.

עו"ד קלמן קרני- עו"ד קרני.

עו"ד דוד ביטון- עו"ד ביטון.

שלומי טבול- טבול.

בנק לאומי למשכנתאות- בלמ"ש/ הבנק.

מגדל חברה לביטוח בע"מ- מגדל.

(ההפניות במספרי העמודים להלן הן לפרוטוקול הדיון).

הצדדים והקשרים ביניהם:

3. גליה ודני הם זוג נשוי.

אמנם עוד ביום 9.8.98 נערך בין השניים "הסכם גירושין" שקיבל תוקף של פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה (נספח ב' לתצהיר גליה, להלן- הסכם הגירושין), אך השניים לא התגרשו בבית הדין הרבני.

בכל הזמן הרלבנטי לתביעה זו הם התגוררו יחדיו באותה דירה (הדירה מושא תביעה זו), יחד עם בנם הצעיר, תומר.

למרות זאת, הם טוענים כי הם למעשה פרודים ואינם חיים כזוג נשוי. הצדדים האחרים אינם מקבלים טענה זו, ולטענתם, הראיות מצביעות על כך שהם חיים כזוג נשוי. נשוב לכך בהמשך.

4. גליה עובדת כמנהלת חשבונות בחברה בשם אמיתי (סעיף 2 לתצהירה), ולדבריה, היא עובדת אחר הצהריים גם במשק בית ובטיפול בילדים בשתי משפחות.

דני, על פי עדותו (עמ' 34), מתפרנס מגימלת ביטוח לאומי בשל נכותו, אך הוא עוסק גם "בשוק ההון", כשהוא משקיע כספים שלו ושל אחרים, כשעיסוק זה נעשה בדירה, שבה מתגוררים, כאמור, הוא וגליה.

5. יוסי אגמי הוא הבעלים של חברת לד-לייט בע"מ (להלן: לד-לייט), העוסקת ביבוא מוצרי תאורה. על פי עדותו של יוסי (עמ' 953), עקב הירידה בביקוש למוצרים אלה, עברו החברה והוא לעסוק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, במשך מספר שנים. לדבריו, בתקופה האחרונה הוא זנח עיסוק זה ועבר לעסוק במסחר בנדל"ן, כשבמסגרת זו הוא רכש ומכר דירות רבות.

שרונה, אשתו, עובדת בחברת הפקות בשם "אידאה" (עמ' 768).

מעדותם עולה, כי נכסי המקרקעין נרכשו על ידי שניהם ונרשמו על שם שניהם.

בין יוסי ובין דני היתה היכרות חלקית, כאשר דני נטל הלוואה בסך 10,000 ₪ מלד לייט (סעיף 2 לתצהיר דני).

6. טבול עבד בתקופה הרלבנטית כ"קבלן הוצאה לפועל", בין היתר בחברת "שוהם" העוסקת בגביית דוחות חניה.

קודם לאירועים מושא תביעה זו, היתה היכרות מוקדמת בין טבול ובין יוסי באמצעות מכרה משותפת (עמ' 835).

טבול הכיר גם את דני, כאשר דני השקיע כספים שזה מסר לידיו ב"שוק ההון". מתוקף זאת, נהג טבול להגיע באופן תכוף לביתו של דני. כך הכירו גם גליה ובנם תומר את טבול.

7. אילנה היא מכרה של דני.

בעדותה היא סיפרה כי היא איננה עובדת מזה עשר שנים עקב תאונת עבודה (עמ' 615).

8. עו"ד קרני הוא עורך דין ותיק (משנת 1976) ונוטריון.

משרדו מצוי באותו בנין ובאותה קומה, שבו מצוי משרדו של יוסי, ברחוב קרליבך 10 תל אביב.

עו"ד קרני ייצג את הזוג אגמי במספר עסקאות מקרקעין, והוא הגדירם כ"לקוחות קבועים" (סעיף 3 לתצהירו).

כפי שעוד יפורט להלן, עו"ד קרני ויוסי היו ההוגים של מערכת ההסכמים המיוחדת ששימשה לצורך ביצוע העיסקה הנדונה כאן, וכמותה בוצעו עסקאות נוספות.

במשרדו של עו"ד קרני מועסק פקיד בשם יואב רגב (להלן- רגב), שהיתה לו מעורבות מסוימת באירועים כאן.

9. עו"ד ביטון הוא עורך דין צעיר, יחסית.

מעדותו (עמ' 1851) עולה, כי הוא היה עורך דין כשמונה שנים לפני תחילת האירועים דנן, כשתחילה עבד כשכיר ולאחר מכן, סמוך לתחילת האירועים, הפך לעצמאי.

עו"ד ביטון הכיר את טבול, כשזה עסק בגביית דוחות חניה פרטיים שלו, ואחר כך הוא הסתייע בו "פעם או פעמיים" לצורך עבודתו. כן טיפל כעורך דין בעניין הקשור לאחיו של טבול (עמ' 1852-3).

כן הכיר את דני, באמצעות טבול, כשדני פנה אליו לצורך תביעה כלשהי שהיה בכוונתו להגיש נגד בנק מזרחי, אך הדבר לא הבשיל לכדי הגשת תביעה (עמ' 1854. גם דני העיד שהכיר את עו"ד ביטון קודם לכן, עמ' 125).

10. בלמ"ש היה בעבר "בנק לאומי לישראל בע"מ- מערך המשכנתאות", כלומר, יחידה בתוך בנק לאומי.

הלוואת המשכנתא הנדונה כאן ניתנה, למעשה, על ידי בנק לאומי- מערך המשכנתאות. למרות זאת, לשם הנוחות, ההתייחסות תהיה לבלמ"ש, הגוף הנוכחי.

כפי שיפורט להלן, במסגרת העסקה הנדונה כאן, נתן הבנק לאגמי הלוואת משכנתא בסך 800,000 ₪.

ההלוואה ניתנה בסניף הבנק בכיכר יצחק רבין, וטיפלו בהלוואה זו מנהל נציגות המשכנתא בסניף, גיא בנואליד (להלן- בנואליד) ומנהלת מרכז סחר ועסקים של מערך המשכתאות בבנק, מיכל דרורי (להלן- דרורי).

11. מגדל ביטחה בתקופה הרלבנטית את עו"ד קרני בפוליסת אחריות מקצועית- עורכי דין.

עו"ד קרני פנה למגדל כדי "להפעיל" את הביטוח, לאחר שקיבל הודעת צד שלישי מבלמ"ש.

הפניה נבדקה על ידי עו"ד ליאת גבאי שמש פתאי (להלן- עו"ד גבאי), ראש צוות תביעות אחריות מקצועית במגדל, ומסקנתה היתה כי אין לתביעה נגד עו"ד קרני כיסוי תחת הפוליסה (סעיף 25 לתצהירה).

השתלשלות הדברים:

12. גליה היא הבעלים הרשום בלשכת רישום המקרקעין של מחצית הזכויות בנכס מקרקעין, המצוי ברח' יבניאל 3 תל אביב, חלקה 8 גוש 7420 (להלן- הנכס), יחד (במושע) עם הזוג זיסו פרחיה גרין (להלן- גרין), הבעלים הרשומים של מחצית הזכויות האחרת .

הנכס הוא מבנה מגורים דו-קומתי, שבו שתי דירות , אחת בכל קומה. גרין מתגוררים בדירה התחתונה ומדר מתגוררים בדירה העליונה (להלן- הדירה).

(נסח הנכס מיום 3.11.10 צורף כנספח א' לתצהיר גליה).

13. הדירה הייתה רשומה בעבר על שם גליה ודני, בחלקים שווים.

בהתאם להסכם הגירושין (משנת 1998), דני היה אמור להעביר את חלקו לילדים, לאחר שהאחרון יגיע לגיל 18.

בפועל, דני העביר את חלקו לגליה, ללא תמורה, בשנת 2006.

14. ביום 7.4.10 נחתם חוזה מכר, לפיו גליה מוכרת את הדירה לזוג אגמי, בתמורה לסך של 1,200,000 ₪ (להלן- חוזה המכר, נספח ד' לתצהיר גליה).

ההסכם נחתם במשרדו של עו"ד קרני בנסיבות שיפורטו בהמשך, והוא נושא את חתימותיהם של הזוג אגמי וחתימה הנחזית להיות חתימת גליה. בעקבות ההסכם, ולאחריו, נחתמו הסכמים ומסמכים רבים כפי שיפורט.

אקדים ואומר, כי גליה טוענת שהיא לא חתמה על אף אחד מההסכמים והמסמכים הללו וכי החתימה הנחזית להיות שלה עליהם זויפה.

חלק מההסכמים והמסמכים חתומים על ידי דני, בשמה של גליה, מתוקף יפוי-כח נוטריוני, שכביכול נחתם על ידה, המייפה את כוחו לפעול בשמה.

גליה מכחישה גם את חתימתה על יפוי הכוח.

דני מאשר את כל טענותיה של גליה, ולדבריו, אילנה- לבקשתו ולבקשת טבול כפי שיפורט- היא שחתמה על אותם מסמכים תוך שהיא מתחזה להיות גליה.

טבול מכחיש את הדברים.

גרסאות המעורבים האחרים יפורטו בהמשך.

15. גליה גם טוענת שהיא לא ידעה על הסכם המכר, וכי מעולם לא נתנה את הסכמתה למכירת הדירה.

כך טוען גם דני.

חלק מהצדדים האחרים, כפי שיפורט, טוענים שגם אם גליה לא חתמה בעצמה על ההסכם, הרי שהיא היתה מודעת לכך ושותפה בפועל לתרמית.

16. תחילה, על הרקע שהוביל לחתימת חוזה המכר.

דני סיפר בתצהירו, כי לאחר שטבול סייע לו לפרוס לתשלומים את החזר ההלוואה שנטל מיוסי, הוא הפקיד בידיו סכום של 35,000 ₪ כדי שדני ישקיע אותו ב"שוק ההון". לדבריו, טבול הציג את עצמו בפניו כאבוטבול, בן למשפחת פשע הידועה בשם זה. לאחר שההשקעה לא הפיקה פירות, כפי שטבול קיווה, החל טבול לאיים עליו, ולכן הוא נתן לו שיקים "ע"ס עשרות אלפי שקלים", שחזרו מחוסר כיסוי. טבול החל לאיים כי יזיק לו ולמשפחתו. טבול נהג להגיע אליו לביתו ולטלפן אליו, כמעט מידי יום.

אזי, לדבריו, טבול הגה רעיון, לפיו, אם דני יסייע לו לגבות חוב בסך 700,000 ₪ שיוסי חייב לו, הוא יוותר לו על חובו כלפיו. לשם כך, הוסיף טבול- כך סיפר דני-על דני לגרום למכירת הדירה לאגמי, כשבמקום גליה תחתום אישה מתחזה אחרת. לאחר שיוסי יעביר את הכסף, הוא יגלה שגליה לא חתמה על ההסכם וחוזה המכר יבוטל מאליו. כך, על פי התכנון של טבול- אליבא דדני- הם (טבול ודני) יקבלו את הכסף מיוסי, אך הדירה לא תועבר אליו.

לאחר מכן, הוסיף דני וסיפר, נטל טבול את ספר הטלפונים של דני ומצא את שמה של אילנה. טבול הורה לדני להתקשר אליה ולשכנע אותה להתחזות לגליה. הוא אכן עשה זאת, טילפן לאילנה ודיבר איתה, אך היא סירבה. אזי, נטל טבול את הטלפון, דיבר איתה והבטיח לה "סכום גדול", והיא השתכנעה.

בהמשך לכך, לקח דני את הדרכון של גליה, ללא ידיעתה, וביחד עם אילנה הלכו למשרד של עו"ד קרני, כדי לחתום על חוזה המכר, כאשר אילנה מציגה את הדרכון של גליה, וכך נחתם חוזה המכר.

בעדותו (עמ' 76) הוסיף דני, כי הוא לקח מתיקה של גליה גם את תעודת הזהות, אך זו הוצגה פעם אחת לרגב בלבד.

17. טבול לא הגיש כתב הגנה ולא הגיש תצהיר, אך התייצב להעיד, לאחר שזומן על ידי בית המשפט ותחת צו הבאה (עמ' 435 לפרוטוקול).

בעדותו (עמ' 833 ואילך) סיפר, כי דני וגליה ביקשו ממנו לסייע להם למכור את הדירה, כדי לכסות חובות שהיו חייבים, כולל חוב אליו, הוא הפנה אותם ליוסי ובכך הסתיים תפקידו. הוא אישר כי נתן לדני סכום של 35,000 ₪ כדי שישקיע אותו, ולשם כך הגיע לביתו מספר פעמים ופגש שם את גליה ואת הבן תומר.

לדבריו, דני הפסיד את כל סכום ההשקעה ולא החזיר לו אותו.

הוא הכחיש כי איים על דני ועל משפחתו, הכחיש כי הציג את עצמו בפניו בשם אבוטבול וכבן למשפחה זו וכן הכחיש את כל הדברים הקשורים לאילנה.

לטענתו, גליה עצמה הגיעה למשרדו של עו"ד קרני וחתמה שם על חוזה המכר.

18. על כך שטבול היה נוהג להגיע לעיתים תכופות לביתם של מדר, שם היה יושב "לעבוד" עם דני, על כך שהציג את עצמו כבן למשפחת אבוטבול ועל חזותו המאיימת (על פי הנטען), העידו גם גליה בתצהירה ובעדותה (עמ' 465 ואילך) וכן הבן תומר בתצהירו ובעדותו (עמ' 1395 ואילך).

19. אקדים כבר כאן ואציין, כי אילנה- שגם היא לא התגוננה, לא הגישה תצהיר וזומנה להעיד תחת צו הבאה- הכחישה בעדותה כל קשר לאירועים הנדונים וטענה, כי היא איננה מזהה אף אחד מכל האנשים הנוכחים באולם (עמ' 604). לפי הרישום בפרוטוקול (עמ' 601) באותו דיון נכחו גליה, דני, יוסי, עו"ד קרני ועו"ד ביטון. אשוב בהמשך לעדות זו.

20. יוסי סיפר בתצהירו, כי דני פנה אליו בסוף חודש מרץ או תחילת חודש אפריל 2010, בהצעה כי ירכוש את הדירה, מכיוון שרצה לפרוע חובות שיש לו.

בעקבות כך, הוא ערך ביקור בדירה, יחד עם דני (גליה לא נכחה בביקור), והודיע לו כי הוא מוכן לרכוש את הדירה בתמורה לסך של 1.2 מיליון ₪. דני הסכים, ואז פנה לעו"ד קרני כדי שיכין את חוזה המכר.

21. עו"ד קרני סיפר בתצהירו, כי יוסי פנה אליו ביום 5.4.10 כדי שיכין חוזה מכר בקשר לדירה הנדונה, בדומה למתכונת של עסקה קודמת בנכס אחר (המתכונת תפורט בהמשך), והוא תיאם פגישה ליום 6.4.10.

ביום 6.4.10 התייצבו במשרדו הזוג אגמי, יחד עם דני ועם טבול, "אשר הוצג בפני כמסייע לדני במו"מ לתשלום החוב מול נושיו" (סעיף 6).

דני הציג בפניו יפוי-כח החתום כביכול, על ידי גליה, לפיו, הוא מוסמך לחתום בשמה על חוזה המכר, אך משום שלא היה זה יפוי-כח נוטריוני , עו"ד קרני סירב להסתפק בכך ודרש כי גליה תתייצב בעצמה.

בהמשך לכך, הוא הכין חוזה מכר ויפוי-כח בלתי חוזר (לעו"ד קרני), כדי שגליה תחתום עליו.

למחרת, ביום 7.4.10, הגיעו למשרדו, דני וגליה, או מי שהציגה את עצמה כגליה. הוא עצמו לא נכח במשרד באותה שעה, ולכן הנחה את הפקיד רגב, לומר להם לחתום על עותקי חוזי המכר, לאחר שיזהה אותם ויצלם את תעודת הזהות של גליה (תעודת הזהות של דני צולמה יום קודם לכן), אך שגליה לא תחתום על יפוי-הכח הבלתי חוזר, וזה ייחתם רק בפניו.

22. רגב פעל על פי ההוראות שנתן לו עו"ד קרני וכמסופר בתצהירו, הוא צילם את תעודת הזהות והדרכון של גליה (או של מי שהתחזתה בשמה), ביקש מהם לחתום על עותקי חוזה המכר, וקבע פגישה נוספת, כדי שגליה תחתום על יפוי-הכח הבלתי חוזר בפני עו"ד קרני.

צילומי תעודת הזהות והדרכון צורפו לתצהירו.

23. עו"ד קרני לא פירט בתצהירו מתי חתמו הזוג אגמי על חוזה המכר.

דני סיפר בתצהירו (סעיף 17), כי בעת שהוא ואילנה הגיעו לחתום על חוזה המכר, אגמי לא היו שם.

גם יוסי ושרונה סיפרו בתצהיריהם, כי כאשר הם חתמו עליו, גליה לא הייתה נוכחת, אלא דני בלבד, וכי גליה חתמה למחרת יום חתימתם.

בתצהיריהם הם מציינים כי הם חתמו ביום 7.4.10. יתכן והתכוונו ליום 6.4.10, ביום המפגש הראשון, עליו סיפר עו"ד קרני.

מכל מקום, אין חולק, שאגמי לא נכחו במעמד חתימת חוזה המכר על ידי גליה, או המתחזה שלה.

24. החתימה על יפוי-הכח הבלתי חוזר נקבעה ליום 10.4.10.

באותו יום, הגיעו למשרדו של עו"ד קרני, דני וגליה או המתחזה. רגב סיפר בתצהירו, כי עם כניסתם הוא הודיע על כך לעו"ד קרני והוא הכניסם לחדרו.

עו"ד קרני, לדבריו, זיהה את גליה לפי צילומי תעודת הזיהוי והדרכון שלה, שנעשו על ידי רגב בפגישה הקודמת, והיא חתמה על יפוי-הכח (לעו"ד קרני).

הוא הוסיף, כי דני סיפר לו שהוא זקוק לכספי התמורה כדי לכסות חובות שיש לו, וכי הציע לגליה (או למתחזה) לשכור יעוץ משפטי משלה, והיא השיבה כי "היא סומכת על בעלה" (סעיף 13).

(יפוי-הכוח הבלתי חוזר צורף כנספח 3 לתצהירו של עו"ד קרני).

25. התמורה על פי חוזה המכר נקבעה על סך 1,200,000 ₪.

נכתב, כי "סך של 360,000 ₪ שולם במעמד החוזה", וכי יתרת הסכום בסך 840,000 ₪ תשולם ביום 10.5.10 (סעיף 6), ובאותו יום נקבע גם מועד מסירת החזקה בדירה (סעיף 4).

יצוין, כי בהסתמך על חוזה המכר, נרשמה ביום 15.4.10 הערת אזהרה לטובת אגמי, על זכויותיה של גליה בנכס.

26. אגמי פנו לבלמ"ש כדי ליטול הלוואת משכנתא בסך 800,000 ₪.

בלמ"ש אישר עקרונית את בקשתם, בכפוף להמצאת כל המסמכים הנחוצים וכן ביקש להמציא לו הסכם שיתוף בין גליה לבין הזוג גרין, מאחר שמדובר בבעלות במושע (יצוין, כי דרישה זו לא מופיעה בתצהיריהם של נציגי הבנק, בנואליד ודרורי, אלא בתצהיריהם של אגמי ועו"ד קרני, אך היא נשמעת הגיונית על פניה).

יוסי סיפר לעו"ד קרני, כי ביקש מדני להמציא לו הסכם שיתוף החתום על ידי הזוג גרין וגליה. תחילה, הוצג לעו"ד קרני "הסכם שיתוף, חלוקה ומימוש זכויות", עליו חתומים לכאורה, הזוג גרין וגליה, מיום 8.4.10, שנחתם בפני "עורך דין דוד להב", שכתובתו על פי האמור בחותמת: "הרועים [מספר לא ברור] ת"א 65115".

עו"ד קרני בדק ומצא כי לא קיים עורך דין בשם זה וכי לא קיימת כתובת כזו, ולכן "פסל" הסכם שיתוף זה והודיע על כך ליוסי.

לאחריו, הובא אליו "הסכם שיתוף בין דיירים", מיום 15.4.10, הנחזה להיות חתום על ידי הזוג גרין וגליה, בפני עו"ד יוני רן (נספח ח' 1 לתצהיר גליה).

עו"ד קרני סיפר (בסעיף 15 לתצהירו) כי אגמי אמר לו שהסכם זה הובא על ידי דני.

עו"ד קרני בדק ומצא כי אכן קיים עורך דין בשם זה, והוא ניסה להשיגו בטלפון כדי לאמת את הדבר, אך לא הצליח, ולכן הודיע ליוסי כי הוא דורש שהסכם השיתוף ייחתם בפניו.

גליה צירפה לתצהירה (נספח ח' 2) התכתבות שנערכה בענין זה, בשלב מאוחר יותר, בין בא כוחה עו"ד בראל לבין עו"ד רן. תשובתו של עו"ד רן אינה ברורה לגמרי, אך עולה ממנה כי ההסכם לא נחתם בפניו, כי הוא לא אישר את החתימות וכי הוא סבור שחתימתו הועתקה ממסמך אחר.

מכל מקום, לדברי עו"ד קרני בתצהירו (סעיף 15), אגמי אמר לו שהזוג גרין וגליה מתכוונים לחתום על הסכם השיתוף בפני עו"ד ביטון, המוכר לו.

בסופו של דבר, הוצג לו "הסכם שיתוף במקרקעין", מיום 5.5.10, שעליו חתומים, לכאורה, הזוג גרין וגליה (נספח י' 1 לתצהירה של גליה), הסכם שנערך על ידי עו"ד ביטון, בנסיבות שיפורטו להלן, וזהו ההסכם שנמסר לבלמ"ש (סעיף 7.7 לתצהיר בנואליד).

27. הסכם השיתוף הגדיר את השימושים הנעשים ע"י גרין וגליה בדירות המוחזקות על ידיהם: גרין בקומה התחתונה וגליה בקומה העליונה.

נוסף לכך, על פי הסכם השיתוף, הסכימו גרין להעביר לגליה את זכויות הבנייה בגג הנכס בתמורה של 118,000 ₪.

מיותר לומר, כי גליה מכחישה שהיא חתמה על הסכם השיתוף, אך גם הזוג גרין טוענים שהם לא חתמו מעולם על הסכם השיתוף, או כל הסכם דומה אחר.

28. עו"ד ביטון סיפר בעדותו (עמ' 1850 ואילך), כי דני וטבול, שהכירו אותו קודם לכן, כאמור לעיל, פנו אליו, כדי שיכין את הסכם השיתוף בין גרין וגליה. הוא הכין את הסכם השיתוף, העביר אותו אליהם וקיבל אותו בחזרה, כשהוא נחזה להיות חתום על-ידי גרין וגליה. לדבריו (עמ' 1867), "לא היה כזה מעמד חתימה... החזירו אלי הסכם חתום", (עמ' 1859) "לא ראיתי את גרין מימי ולא דיברתי עם גרין ולא דיברתי עם אגמי ולא קרני אמר לי מילה ולא דיבר איתי מילה, זה אלה העובדות...".

משפט אחרון זה נאמר גם כהכחשה לדבריו של עו"ד קרני בתצהירו (סעיף 17 (א)), לפיהם הוא שוחח עם עו"ד ביטון, וזה אמר לו שגליה וגרין חתמו על ההסכם במשרדו.

עוד הוסיף עו"ד ביטון, כי תפקידו התמצה בהכנת ההסכם, לפי הפרטים שנמסרו לו, והוא לא נדרש שגרין וגליה יחתמו בפניו.

29. בתצהירו סיפר עו"ד ביטון (סעיף 14), כי דני חזר אליו עם הסכם השיתוף החתום, בצירוף שש המחאות של דני, לטובת גרין, בסכום כולל של 118,000 ₪, התמורה עבור ויתורם על זכויות הבניה בגג. לדבריו, הוא שאל את דני מדוע ההסכם מוחזר לו ומדוע ההמחאות מועברות אליו, וזה השיב לו שהוא רוצה שגרין יגיעו למשרדו כדי לקבל את ההמחאות. לפיכך רשם על צילום ההמחאות, כי באחריותו של דני לשלוח את גרין למשרדו לשם קבלתן, ודני אישר זאת בחתימתו (נספח ד' לתצהירו).

לאחר שגרין לא הגיעו לקחת את ההמחאות, הוא החזיר אותן לדני (סעיף 18 לתצהירו).

הסכם השיתוף עצמו נמסר לעו"ד קרני, באמצעות שליח שהגיע למשרדו (סעיף 17 (ב) לתצהיר עו"ד קרני).

דני סיפר (עמ' 218), כי טבול אמר לו לרשום את השיקים הללו, "בשביל שיהיה, יראה כאילו אמיתי כל ההסכם".

30. כאמור, גרין הכחישו שהם חתמו על הסכם השיתוף, והעידו כי לא התבקשו מעולם לחתום על הסכם שיתוף, לא היו במשרדו של עו"ד ביטון ואינם מכירים אותו (זיסו גרין, עמ' 259 ואילך; פרחיה גרין, עמ' 309 ואילך).

31. מעורבות אחרת של עו"ד ביטון בפרשיה זו הייתה, כאשר הוא התבקש להכין ייפוי כוח בלתי חוזר, המייפה את כוחו של דני לבצע פעולות משפטיות שונות בשמה של גליה. עו"ד ביטון הכין את ייפוי הכוח, וביום 12.5.10 הגיעו למשרדו דני, טבול ומי שהזדהתה בפניו כגליה. לדבריו, (סעיף 26 לתצהירו) זו הפעם הראשונה והיחידה (עד המשפט) שראה את מי שהוצגה בפניו כגליה. הוא הוסיף (סעיף 27), כי היא הזדהתה באמצעות דרכון (נספח ה' לתצהירו) וחתמה על ייפוי-הכוח (נספח ג' לתצהירו).

32. ייפוי-הכוח הבלתי חוזר שנחתם בפני עו"ד ביטון הומצא לעו"ד קרני, אך עו"ד קרני טען, שלא ניתן לעשות בו שימוש, מאחר שעל-פי חוק, ייפוי-כוח בלתי חוזר המייפה כוחו של אדם שאינו עורך-דין צריך להיחתם בפני נוטריון ולהיות מאושר על ידו, ואילו עו"ד ביטון אינו נוטריון. לפיכך, הודיע לצדדים שעל גליה להתייצב בפניו כדי לחתום על ייפוי-כוח חדש שיכין.

יצוין, שעל-פי דבריו של עו"ד קרני (סעיף 18), ייפוי-הכוח הוכן לבקשת דני וגליה (או המתחזה שלה), כדי "לצמצם ככל הניתן את התייצבותה של גליה במשרדי ובבנק ולאפשר לדני לפעול בשמה, הואיל והיעדרויותיה מהעבודה מקשות עליה".

33. ביום 12.5.10 הגיעו דני וגליה, או המתחזה, למשרדו של עו"ד קרני, ושם היא חתמה על המסמכים הבאים:

א. ייפוי-כוח בלתי חוזר נוטריוני, שבו גליה מייפה את כוחו של דני לבצע בשמה פעולות

משפטיות מגוונות ולחתום בשמה על מסמכים (נספח 7 לתצהיר עו"ד קרני);

ב. מסמכי מס-שבח (נספח 8);

ג. "תוספת לחוזה המכר" (נספח 9), לפיו מועד מסירת החזקה וכן גם תשלום יתרת התמורה נדחים מיום 10.5.10 ליום 20.5.10, וקביעה חשובה נוספת (בסעיף 4), לפיה, סכום של 800,000 ₪ שיילקח מבלמ"ש, יופקד בידיו הנאמנות של עו"ד קרני, שיפתח חשבון נאמנות מיוחד לצורך זה.

מיותר לומר, כי גליה מכחישה שהיא חתמה על כל המסמכים הללו.

34. על-פי המסופר בתצהירו של עו"ד קרני (סעיפים 21-23), לאחר שיוסי מסר לו שהבנק אישר את מתן ההלוואה, הגיעה גליה, או המתחזה, למשרדו, שוב, למחרת, יום 13.5.10, כדי לחתום על סידרה נוספת של מסמכים כדלקמן:

א. "חוזה שכירות (בלתי מוגנת)" (נספח 10 לתצהירו), לפיו גליה שכרה מאגמי את הדירה למשך שנתיים, בתמורה לדמי שכירות בסך 7,000 ₪ לחודש.

בסעיף 6 (ג) צוין, כי "במעמד חתימת חוזה שכירות זה, משלם השוכר את דמי השכירות ל – 24 חודשי השכירות הראשונים, בסך כולל של 168,000 ₪";

ב. "חוזה אופציה" (נספח 11), לפיו ניתנת לדירה אופציה לרכוש את הדירה בחזרה, בתוך שנתיים, במחיר של 1,500,000 ₪;

ג. "הסכם מסגרת" (נספח 11 א'), עליו נעמוד בנפרד להלן;

יצוין, כי שלושת המסמכים הללו לא הומצאו לבלמ"ש, על-פי עדותה של דרורי (סעיף 14 לתצהירה), ואילו היו נמסרים לו, הבנק לא היה מאשר, לדבריה, את מתן ההלוואה.

עוד חתמה גליה, או המתחזה, באותו יום, על "מסמכי המשכנתא" הבאים:

א. אישור קבלת התשלום הראשון בסך 360,000 ₪ (נספח 12);

ב. כתב התחייבות בנוסח הרגיל (נספח 13);

ג. אישור והוראות בלתי חוזרות (נספח 14), לפיו מורה גליה לבנק, להעביר את כל כספי ההלוואה לעו"ד קרני בנאמנות.

ושוב, מיותר לומר, כי גליה טוענת שלא חתמה על אף אחד מהמסמכים הללו.

35. לתיאור "הסכם המסגרת" (נספח 11א' לתצהיר עו"ד קרני).

הסכם המסגרת מזכיר את כל ההסכמים הקודמים, וקובע הוראות נוספות, בכללן;

א. החבות לתשלום מס שבח ומס רכישה תחול על גליה ("והואיל" האחרון);

ב. עבור האופציה שניתנה לגליה לרכוש את הדירה בחזרה בתוך שנתיים, תשלם גליה לאגמי סכום של 75,000 ₪, וזאת "במעמד חתימת הסכם זה בתשלום סופי, בין אם האופציה תמומש ובין אם לאו" (סעיף 4 (א));

ג. שכ"ט עו"ד קרני יעמוד על סך 51,040 ₪;

ד. גליה תשלם לאגמי סכום של 105,960 ₪, "בגין סיועם לגליה מדר על-פי בקשתה לביצוע רכישה מידית של הדירה, נטילת המשכנתא, תשלום ריבית והוצאות בנקאיות עד למימוש האופציה אם תמומש וטיפול בכל הנ"ל" (סעיף 5 (ב));

ה. שלושת הסכומים הנ"ל, וכן דמי השכירות המשולמים מראש בסך 168,000 ₪ ובסה"כ: 400,000 ₪, יקוזזו כולם מתוך התמורה הראשונה המגיעה לגליה עבור מכר הדירה (סעיף 5).

על משמעותו האמיתית של חוזה המכר, לאור "הסכם המסגרת" ויתר ההסכמים הנלווים, אעמוד בהמשך.

36. עו"ד קרני דאג עוד באותו יום, 13.5.10, לפתוח חשבון נאמנות לצורך עסקה זו, בבנק דיסקונט, סניף כיכר רבין (נספחים 17 א-ג לתצהירו).

37. באותו יום, 13.5.10, נרשמה גם הערת אזהרה לטובת בלמ"ש, על זכויותיה של גליה בנכס (שתי הערות האזהרה, לטובת אגמי שנחתמה, כאמור, ביום 15.4.10, ולטובת הבנק, מופיעות על הנסח שהוצג).

38. "אישור תשלום" נוסף, שבו מאשרת גליה כי קיבלה מאגמי תשלום בסך 400,000 ₪, מיום 20.5.10, נחתם על ידי דני, מתוקף ייפוי-הכוח הנוטריוני החתום, כביכול, על-ידי גליה.

39. בנואליד (נציג בלמ"ש) סיפר בתצהירו (סעיף 10), כי לאחר שקיבל את כל המסמכים הדרושים, ובטרם אישור סופי של ההלוואה, הוא ביצע שתי בדיקות כדי לוודא את נכונות המסמכים שנמסרו לו, וזאת בהתאם לנוהל פנימי של הבנק:

א. יצר קשר עם עו"ד קרני, כדי לוודא את כל הפרטים, וזה אישר בפניו את פרטי העסקה;

ב. ביקש לדבר עם המוכרת, גליה. למרות שקיבל מעו"ד קרני מספר נייד, שבאמצעותו ניתן לשוחח עם גליה (הוברר לאחר מכן שהוא משמש את בתה), הוא לא התקשר למספר זה, אלא למספר טלפון רגיל (לא נייד), שנמסר לו משירות מודיעין 144, מס' 03-5102364, שהוא אכן מספר הטלפון של הדירה, וענתה לו גברת שהזדהתה כגליה, אישרה את העסקה, ואף השיבה נכונה על שתי שאלות שהציג לה: התמורה שנקבעה (1,200,000 ₪) ומועד חתימת החוזה (7.4.10). הדברים נרשמו על ידו בטופס "אישור פרטי עסקה" (נספח 15 לתצהירו).

בנואליד דיווח על כך לדרורי, וזו אישרה את מתן ההלוואה.

יצוין, כי גליה מכחישה שבנואליד דיבר עמה, בטלפון זה או בכל אמצעי אחר.

40. משיכת כספי ההלוואה מתוך חשבון הנאמנות של עו"ד קרני בבנק דיסקונט נעשתה בשני מועדים ובשני סניפים:

המשיכה הראשונה בוצעה ביום 23.5.10 בסניף כיכר יצחק רבין, בסך 400,000 ₪;

המשיכה השנייה בוצעה ביום 30.5.10 בסניף הקריה, ברחוב קפלן, בסך 392,000 ₪ (נספחים 19 ו – 20 לתצהיר עו"ד קרני).

עו"ד קרני סיפר בתצהירו (סעיף 31), כי הדבר נעשה כך, משום שבפעם הראשונה לא היה מספיק כסף מזומן בסניף כיכר רבין והם התבקשו לבוא לאחר כמה ימים, וכשחזרו לאחר שבוע שוב לא היה מספיק כסף בסניף והם הופנו לסניף הקריה.

יצוין, כי סכום נוסף בסך 7,100 ₪ הועבר מתוך כספי הנאמנות בהעברה בנקאית לחשבונו הפרטי של עו"ד קרני, כשכ"ט נאמן ונוטריון (כך ציין עו"ד קרני בסעיף 28 לתצהירו), וזאת מתוקף מסמך "הוראות נאמנות" (נספח לה1 לתצהיר גליה), לפיו אישרה גליה לעו"ד קרני להעביר את כל כספי הנאמנות לדני, מלבד סכום של 7,100 ₪ כשכ"ט. מסמך זה חתום על-ידי דני, בשמה של גליה, מתוקף ייפוי-הכוח הנוטריוני (שכאמור, גליה מכחישה את חתימתה עליו).

41. במעמד משיכת הכספים מהבנק, נכחו, מלבד עו"ד קרני ודני, גם יוסי, שעמד לידו של דני, ובפעם הראשונה נכח גם טבול שעמד סמוך לדלת הבנק והמתין להם. הכספים נמסרו ישירות לדני אשר אישר בחתימתו על טפסי המשיכה את קבלת הכספים, וזה הכניסם לתוך תיק או מעטפה שיוסי הביא עמו, וכך יצאו החוצה. מה נעשה עם הכספים מחוץ לבנק? האם חולקו ביניהם? האם דני לקח את כולם (גרסת יוסי וטבול)? האם יוסי וטבול התחלקו בהם (גרסת דני)? שאלה זו תידון בהמשך.

42. ביום 27.7.10 נחתם "חוזה פינוי בהסכמה" (נספח 25 לתצהיר עו"ד קרני), לפיו אגמי מחזיר לגליה סך של 142,250 ₪, "המהווים את דמי השכירות הבלתי מנוצלים ממועד הפינוי ואילך" (סעיף 2), כשתמורת כך מתחייבים גליה ודני להקדים את פינוי הדירה ליום 26.8.10 ("והואיל" האחרון).

הסכם זה נחתם על-ידי דני, אגמי, וחתימה הנחזית להיות חתימתה של גליה. לדברי עו"ד קרני (סעיף 36 לתצהירו), ההסכם נחתם בכניסה לבניין, שבו מצוי משרדו, משום שדני וגליה (או המתחזה) טענו שהם אינם מוצאים חניה, וכי גליה ממהרת לעבודתה. מיותר לומר, כי גליה טוענת שהיא לא חתמה גם על חוזה זה.

איש, גם לא אגמי, אינו טוען שסכום זה שולם בפועל- כלומר בהעברת כספים ממשית, וככל הנראה הוא הובא בחשבון בהתחשבנות הבלתי ברורה שבין יוסי לדני.

43. כרקע להסכם אחרון זה יצוין, כי קודם לכן העביר יוסי לחשבונו של דני סכום של 135,000 ₪, כדי שדני ישקיע אותו בבורסה ויפיק ממנו רווחים, אך לדברי יוסי, כפי שסיפרו לעו"ד קרני (סעיפים 35 ו – 36 לתצהירו), דני הפסיד את הכספים הללו, ולכן נעשה הסכם הפינוי הנ"ל.

44. עוד סיפר עו"ד קרני (סעיף 37 לתצהירו), כי סמוך למועד הפינוי שנקבע, סיפר לו יוסי, כי דני מסרב לפנות את הדירה, ולאחר משא ומתן ממושך בין הצדדים, במעורבותו של עו"ד קרני, נחתם הסכם נוסף, ואחרון באמת, ביום 2.12.10, שכונה "תוספת לחוזה שכירות לחוזה פינוי בהסכמה ולחוזה אופציה" (נספח 27 לתצהיר עו"ד קרני), לפיו, מועד הפינוי שב להיות 19.5.12 (המועד המקורי בחוזה השכירות), כנגד תשלום דמי שכירות בסך 130,000 ₪, שישולם באופן הבא: המחאה של דני לאגמי בסך 105,000 ₪, שמועד פירעונה 2.2.11, והיתרה בסך 25,000 ₪ תשלום במועד פינוי הדירה, ביום 19.5.12.

הוסכם, כי בכפוף לתשלום בפועל של הסכום האמור, תושב לגליה האופציה לרכישה חוזרת של הדירה. דני חתם על "תוספת" זו בשמה של גליה, מתוקף ייפוי-הכוח הנוטריוני.

45. השיק שמשך דני לאגמי בסך 105,000 ₪ חולל ולא נפרע. שיחה טלפונית שקיים יוסי עם גליה (הפעם אין חולק כי זו גליה "האמיתית") ביום 2.2.11 גרמה למפנה הגדול בפרשייה סבוכה ותמוהה זו.

46. כך מתארת גליה את השיחה (סעיף 4 לתצהירה):

"הנני מצהירה כי ביום רביעי, 02/02/11, שהיתי בבית וכאשר עניתי לטלפון שצלצל בבית ענה לי בחור שביקש את דני. אמרתי שהוא אינו בבית ושאלתי אם הוא רוצה להשאיר הודעה. הבחור על הקו אמר שקוראים לו יוסי ושיש לו שיק של דני ע"ס 105,000 ₪ שחזר. בדיעבד התברר כי המדובר בנתבע אחד, יוסי אגמי (להלן: "יוסי").

קצת נבהלתי ואמרתי לו שלא ידוע לי על כך ושקשה לי מאוד להאמין שאמנו[ן] ייתן שיק על סכומים כאלו.

יוסי ענה שאני הייתי אצל עו"ד קרני ושחתמתי שם ביחד אתו. הוא לא הסביר על מה ולמה חתמתי. מיד אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר ושמעולם לא הכרתי עו"ד בשם קרני ובטח שלא הייתי וחתמתי על כלום בפניו.

ביקשתי שלא יטריד אותנו יותר וניתקתי את הטלפון".

בהמשך סיפרה, כי היא הייתה "נסערת" ושאלה את דני לפשר הדברים, וזה אמר לה שהוא אינו מכיר אדם בשם יוסי, ולא את עו"ד קרני, אך היא התעקשה ואמרה לדני שילכו למחרת למשטרה להתלונן על הטרדה, כי "יוסי נשמע לי קצת מפחיד" (סעיף 5). מאחר שלדני היה קבוע למחרת טיפולי פיזיותרפיה, הם סיכמו ללכת למשטרה אחריהם. למחרת היא המתינה, אך דני לא שב לאחר הטיפולים. היא התקשרה למשטרה, ושם אמרו לה (לאחר שביררו) שדני קיבל התקף אפילפסיה ופונה לבית החולים. היא ובנה, תומר, הלכו לבקרו, אך היה קשה לדובב אותו עקב מצבו. תומר מצא ליד מיטתו צרור מסמכים, שכוללים את חוזה המכר וכל ההסכמים והמסמכים הנוספים, וכך גילתה שניסו למכור את דירתה. היא מיהרה הביתה כדי להתארגן ולנסוע למשטרה להגיש תלונה וכשהגיעה הביתה קיבלה שיחה נוספת מיוסי. היא הודיעה לו שהיא הולכת למשטרה, ואכן הלכה למשטרה והגישה תלונה. בשלב מאוחר יותר דני התאושש, סיפר לה מה שקרה, והסביר כי עשה זאת עקב איומים עליה ועל הילדים.

47. דברים דומים סופרו גם בתצהירו של הבן תומר.

48. יוסי אישר בתצהירו (סעיף 26) קיומן של שיחות עם גליה בראשית חודש פברואר 2011, אך הוסיף כי משיחות אלה, "אין בלבי ספק, כי [גליה] ידעה היטב על העסקה למכירת הדירה".

49. יצוין, כי כל המעורבים כאן נחקרו במשטרה והודעותיהם במשטרה הוצגו כמוצגים. גרסאותיהם במשטרה חופפות למדי לגרסאותיהם במשפט. ככל הידוע, המשטרה לא הגיעה עד כה למסקנה כלשהי.

50. בעקבות כל ההשתלשלות המתוארת לעיל, הוגשה התביעה דנן, ולאחריה ההודעות לצד שלישי. המצב כיום הוא, שגליה ודני עדיין מתגוררים בדירה, הזכויות בדירה עדיין רשומות על שם גליה, יחד עם הערות האזהרה לטובת אגמי ולטובת בלמ"ש.

התביעה, ההודעות לצד שלישי ותמצית טענות הצדדים

תביעת גליה

51. גליה הגישה את תביעתה נגד אגמי ונגד בלמ"ש, שהסעדים המבוקשים בה: להצהיר על ביטולו של חוזה המכר, ייפוי-הכוח וכל ההסכמים הנוספים שנחתמו, וכן להורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת אגמי ולטובת בלמ"ש.

לטענתה, החתימות על ההסכם זויפו, לא הועברה לה כל תמורה בגינו וגם "הנסיבות התמוהות" של עסקת המכר מחייבות את ביטולן.

גליה טוענת כי היא לא ידעה על חוזה המכר ועל כוונתו של דני למכור את הדירה, קודם לחתימת חוזה המכר וגם לאחר החתימה, עד לקבלת שיחת הטלפון מיוסי. לטענתה, היא לא ייפתה את כוחו של דני לפעול בשמה, הן לצורך מכירת הדירה והן לכל צורך אחר.

לדבריה, לדני אין כל זכויות בדירה, לאחר שהוא העביר את הזכויות שהיו לו בה, עוד בסוף שנת 2006.

לטענתה, העברת הזכויות הייתה אמיתית ולא פיקטיבית.

52. אגמי מבקשים לדחות את התביעה ולהותיר את הערת האזהרה לטובתם על כנה. לטענתם, אין זה ודאי שגליה לא חתמה על חוזה המכר ויתר ההסכמים והמסמכים, אולם, גם אם יוכח שהיא לא חתמה עליהם, הרי שהיא הייתה מודעת למעשיו של דני והסכימה להם בפועל.

לחלופין, הם טוענים, כי יש לדחות את התביעה, לכל הפחות ביחס לחלקו של דני בדירה, כלומר מחצית, מאחר שהעברת הזכויות שנעשתה הייתה פיקטיבית.

53. גם בלמ"ש מבקש לדחות את התביעה ולהותיר את הערת האזהרה לטובתו על כנה, משום שנציגיו פעלו בתום-לב ובשקידה ראויה למתן ההלוואה. בלמ"ש מצטרף למקצת מטענות אגמי, באשר למודעותה של גליה לעסקה ובאשר לסימני הפיקטיביות של העברת הזכויות מדני לגליה.

הודעת צד שלישי אגמי

54. ההודעה לצד שלישי של אגמי הוגשה נגד דני, אילנה, עו"ד קרני, עו"ד ביטון ובלמ"ש.

ההודעה נגד דני ואילנה מבוססת על מעורבותם בתרמית שתוארה לעיל, ונגד דני – גם בשל לקיחת הכספים.

ההודעה נגד עו"ד קרני, עו"ד ביטון ובלמ"ש מבוססת על רשלנות נטענת בזיהויה של גליה ובפעולות שהיה עליהם לנקוט, לטענתם, כדי למנוע את התרמית.

אגמי תובעים ממקבלי ההודעה לפצותם על הנזקים שנגרמו להם: אובדן מלוא שווי הדירה, לפי הערכה של כ – 1,800,000 ₪, ולחילופין – אובדן מלוא כספי תמורת הדירה ששולמה על ידם.

55. דני טוען כי נאלץ לעשות את שעשה תחת איומים, וכי אגמי פעל בשיתוף פעולה עם טבול. לטענתו, לא הגיעו לידיו כספים כלשהם בקשר לעסקה זו וכי הכספים שהתקבלו מבלמ"ש חולקו בין אגמי, טבול ועו"ד קרני, בלבד.

אילנה מכחישה בעדותה כל מעורבות בעסקה.

עו"ד קרני מכחיש את טענות ההתרשלות, ולדבריו, הוא פעל בזהירות הנדרשת ובשקידה סבירה.

עו"ד ביטון מכחיש גם הוא את הטענות שהועלו נגדו, ומוסיף, כי אין קשר סיבתי בין המעשים שתוארו לנזקים שנטען כי נגרמו לאגמי.

בלמ"ש מכחיש גם הוא את הטענות שהועלו נגדו וטוען כי נציגיו פעלו כשורה ונקטו בכל צעדי הזהירות הדרושים.

ההודעה לצד שלישי של בלמ"ש

56. בלמ"ש הגיש הודעת צד שלישי לדני, עו"ד קרני, מגדל והזוג אגמי.

ההודעה נגד דני הוגשה בשל מעורבותו בתרמית הנטענת וכן בשל כך שהוא נטל לידיו, לכל הפחות חלק מכספי ההלוואה.

ההודעה נגד עו"ד קרני הוגשה בשל טענות של רשלנות וכן בשל כך שהוא פעל ליצירת חוזה הלוואה בריבית, במסווה של חוזה מכר דירה, כשהוא אינו מגלה לבנק כי מלבד חוזה המכר, נחתמו גם ההסכמים הנלווים הנוספים העוקרים את תוכנו של חוזה המכר, וכך גרם למתן הלוואה, שלא הייתה צריכה להינתן.

טענה זו מועלית גם נגד אגמי.

ההודעה למגדל היא בשל היותה המבטחת של עו"ד קרני בפוליסת ביטוח מקצועי.

בלמ"ש עותר בשל כך לחייב את כל צדדי ג' בהודעתו לשלם את יתרת החיוב הבלתי מסולקת של ההלוואה שניתנה לאגמי, אשר עמדה סמוך ליום הגשת ההודעה, 5.6.11, על סך 791,272 ₪.

57. דני טוען, כאמור, כי הוא נאלץ לעשות את שעשה, עקב איומים על בני משפחתו, וכי הוא לא קיבל לידיו כל חלק מכספי ההלוואה, שחולקו, כטענתו, בין אגמי, טבול ועו"ד קרני בלבד.

עו"ד קרני מכחיש את הטענות שהועלו נגדו, ולדבריו, מדובר בעסקת מכר אמיתית, וכי הוא לא היה חייב להעביר לבלמ"ש את יתר ההסכמים הנלווים, שאינם קשורים למתן ההלוואה והמשכנתא.

דברים דומים טענו גם אגמי.

מגדל טוענת כי מעשיו של עו"ד קרני אינם חוסים תחת הכיסוי הביטוחי שנעשה לו.

ההודעה לצד שלישי של עו"ד קרני

58. ההודעה של עו"ד קרני הוגשה למגדל, דני, אילנה, גליה, עו"ד ביטון, טבול, בלמ"ש והזוג אגמי.

למגדל – בשל הביטוח לפי פוליסת ביטוח מקצועי לעורכי-דין.

לדני, אילנה וטבול – בשל מעורבותם בתרמית שתוארה ונטילת הכספים הנתבעים או חלקם.

לגליה – בשל כך שלא נהגה באופן סביר, בשל הפרת חובת הזהירות ובשל כך שפעלה בשיתוף פעולה עם דני.

לעו"ד ביטון – בשל התרשלותו בזיהוייה של גליה.

לבלמ"ש – בשל התרשלותם של נציגיו.

לאגמי – בשל כך ששיתפו פעולה עם המעורבים האחרים להוצאת הכספים במרמה ובשל נטילת הכספים הנתבעים, כולם או חלקם, לידיהם.

בשל כל אלה, מבקש עו"ד קרני, לחייב את כל מקבלי ההודעה לשפותו בגין כל חיוב כספי שיוטל עליו.

59. מגדל טוענת שמעשיו של עו"ד קרני אינם חוסים תחת הכיסוי הביטוחי על-פי הפוליסה.

יתר מקבלי ההודעה מעלים טענות דומות לאלו שהעלו בכתבי הגנתם לכתב התביעה ולהודעות צד שלישי הקודמות.

מהלך הדיון והחלטות מהותיות

60. יחד עם התביעה, הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני, להורות לאגמי להימנע מביצוע כל דיספוזיציה בנכס, עד למתן פסק-דין בתביעה.

תחילה ניתן צו ארעי, בכפוף לבטוחות שהופקדו (החלטה מיום 17.2.11). בדיון שהתקיים במעמד הצדדים (הצדדים לתביעה), הסכים ב"כ אגמי, "מבלי להודות או לוותר על טענות ובהמלצת בית המשפט", להותרת הצו הזמני על כנו, עד למתן פסק הדין בתביעה.

61. עוד יצוין, כי התביעה הוגשה תחילה בדרך של המרצת פתיחה. בלמ"ש ביקש להעביר את התביעה לפסים רגילים ואגמי הצטרפו לבקשתו. ב"כ גליה התנגד. נעתרתי לבקשה והוריתי על העברת התובענה להליך של תביעה רגילה (החלטה מיום 13.4.11).

62. הוצגו אישורי מסירה מטעם אגמי ומטעם עו"ד קרני של הודעותיהם לצד שלישי לאילנה, וכן הוגש אישור מסירה מטעם עו"ד קרני של הודעתו לצד שלישי לטבול (צורפו לבקשת ב"כ קרני למתן פסק-דין).טבול ואילנה לא הגישו כתבי הגנה ואגמי ועו"ד קרני ביקשו לתת פסק-דין נגדם.

למרות זאת, לא ניתן פסק-דין נגדם, ובהחלטתי מיום 22.3.17 קבעתי, "מאחר והתיק קבוע בין כה למתן פסק-דין, הרי שעניינם של גוב גרמה וטבול צריך להשתלב בתוך פסק הדין, במיוחד כשהם צדדים שלישיים בלבד, ואין הצדקה להקדים ולתת בעניינם פסק-דין נפרד".

63. בתחילת ההליכים ניתן לדני צו עיכוב הליכים בשל הליכי פשיטת רגל, אך לבקשת ב"כ עו"ד קרני הצו הוסר, וההליכים נגדו נמשכו.

64. רשימת העדים במשפט כללה את כל הצדדים המעורבים ועדים נוספים מטעמם, כפי שיפורט בהמשך. גם אילנה וטבול הגיעו להעיד, על-פי צו של בית-משפט, ולאחר שהוצא נגדו צו הבאה. לאחר סיום ההוכחות, שהשתרעו על ישיבות רבות, ובמהלכן הוגשו עשרות רבות של ראיות, הגישו כל הצדדים את סיכומיהם, כולל סיכומי תשובה.

דיון והכרעה

תביעת גליה

האם גליה חתמה על חוזה המכר (ויתר ההסכמים והמסמכים)?

65. השאלה הראשונה הנדרשת להכרעה היא, האם גליה חתמה על חוזה המכר וכן על יתר הסכמים והמסמכים שנזכרו? שהרי, אם התשובה לכך תמצא חיובית, אזי התביעה תידחה ועימה גם תדחנה ההודעות לצדדים השלישיים.

מאידך, אם התשובה תהיה שלילית, עדיין נדרש יהיה לדון בשאלות רבות נוספות שהתעוררו.

66. למעשה, כפי שיובא בהמשך, טענתם העיקרית של אגמי, וגם של בלמ"ש, איננה שגליה חתמה על אותם הסכמים, והם אינם מביעים עמדה נחרצת בשאלה זו. עמדותיהם נסמכות על טיעונים אחרים, הכוללים בין היתר טענה שגם אם גליה לא חתמה על חוזה המכר, היא הייתה מודעת לכוונתו של דני לעשות זאת (טענה זו נטענה בעיקר על-ידי אגמי). גם חלק מהצדדים האחרים, כמו עו"ד קרני, טען כך.

אולם, מאחר שהם לא הסכימו במפורש לומר שגליה לא חתמה על חוזה המכר ויתר ההסכמים, אין מנוס מלדון ולהכריע בשאלה זו.

67. הפסיקה (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3)244, 261; ע"א 4175/12 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014) [פורסם בנבו], ועוד) ציינה שלוש דרכים עיקריות, שבאמצעותן

ניתן לאמת את חתימתו של פלוני או להפריך את אמיתותה: באמצעות עדות ישירה של מי שנכח במעמד החתימה, באמצעות חוות-דעת מומחה או באמצעות השוואה לדוגמאות כתב-יד אחרות שלו. על דרך אחרונה זו הושמעה הסתייגות, שכן, כוחו של בית-המשפט בהשוואת חתימות הוא מוגבל (ע"א 2527/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נד(1) 500, 508), ונותרו למעשה שתי הדרכים הראשונות.

בענייננו, נשמעו מספר עדויות ישירות המתייחסות למעמד החתימה וכן הובאה חוות-דעת מומחה מטעם גליה (יצחק חגג) וחוות-דעת נגדית מטעם עו"ד קרני (כבירי), אלא שהאחרונה לא הועמדה למבחן של חקירה נגדית, משום שהמומחית לא התייצבה (נטען, כי מפאת מחלה).

68. באשר לנטל הוכחת אמיתות/חוסר אמיתות החתימה, הקביעה העקרונית העולה מפסק הדין המנחה בעניין זה, פסק-דין שאול רחמים הנ"ל (עמ' 261), הוא שהנטל להוכיח כי חתימה מסוימת היא חתימתו של פלוני מוטל על הטוען זאת.

אמנם, באותו עניין מי שביקש להסתמך על אותה חתימה היה התובעת ובית-המשפט הסתייע בכלל לפיו נטל השכנוע להוכחת כל מרכיבי התביעה מוטל על התובע, אך, לדעתי, הקביעה הנ"ל יפה גם למצב, שבו התובע מבקש למנוע מהנתבע להסתמך על חתימתו (של התובע) כדי לחייבו בדבר מסוים, אזי הנתבע הוא "המוציא מחברו" (התובע), ולכן עליו הראיה כי החתימה, שהוא מבקש להסתמך עליה, היא של התובע.

כך הדבר בענייננו, כאשר גליה מבקשת בתביעתה למנוע מאגמי לממש את חוזה המכר בטענה שהיא חתומה עליו, ובכך לגרום להעברת זכויותיה על הדירה אליהם. הדברים יפים גם כלפי בלמ"ש ביחס לדרישתו להותרת הערת האזהרה שלטובתו על כנה, בהסתמך על חוזה המכר ועל חתימתה של גליה עליו.

בין כה וכה אני סבור, כי מתוך העדויות שנשמעו והראיות שהובאו, המסקנה היא שההסתברות שגליה איננה חתומה על חוזה המכר ויתר ההסכמים והמסמכים גבוהה מההסתברות שהיא חתומה עליהם, ולכן – בין אם תאמר כי הנטל להוכחת אמיתות החתימה מוטל על אגמי ובלמ"ש, אזי הם לא עמדו בו, ובין אם תאמר כי הנטל להפרכת אמיתות החתימה מוטל על גליה, אזי היא עמדה בו – הדבר יוביל לאותה תוצאה.

69. אסקור עתה את זיהויה או אי-זיהויה של גליה עם האישה שחתמה על המסמכים הנדונים ועם האישה שהגיעה למשרדו של עו"ד קרני ולמשרדו של עו"ד ביטון, בקשר לכל האירועים שהוזכרו.

70. הנחרץ מבין כולם היה, כמובן, דני, שגרסתו בנויה על כך, שבהשפעתו של טבול, פנו שניהם לאילנה כדי שתתחזה לגליה לשם חתימה על אותם מסמכים. גרסתו מרחיקה, כמובן, את גליה מכל מעורבות בחתימה על המסמכים ומכל מעורבות באירועים שנסקרו.

מהעבר השני ניצבת, לכאורה, עדותו של הפקיד רגב, שזיהה לכאורה את גליה כמי שהגיעה עם דני בשתי ההזדמנויות שראה אותם. אפרט בהמשך.

במידה מסוימת, נמצאת בצד זה גם עדותו של טבול, שלדבריו (עמ' 861-862), גליה היא שהגיעה עם דני למשרדו של עו"ד ביטון כדי לחתום על הסכם השיתוף. יחד עם זאת, הוסיף כי הוא המתין מחוץ לחדר ולא ראה את גליה חותמת ממש. כן העיד כי לא ראה שגליה הגיעה למשרדו של עו"ד קרני (עמ' 858).

71. כהקדמה לעדויות הנוספות אציין, כי מרביתן ניתנו לאחר שהעדים ראו גם את גליה, שנכחה במהלך כל הדיונים וגם את אילנה, שהעידה (תחת צו הבאה) בדיון אחד.

לפיכך, זיהויה של מי שחתמה על המסמכים הנזכרים ושל מי שהגיעה למשרדו של עו"ד קרני או למשרדו של עו"ד ביטון, נעשה במידה רבה תוך השוואה בין השתיים.

(עדותה של אילנה תתואר בנפרד בהמשך).

72. יוסי העיד כי ראה את גליה/אילנה פעמיים (עמ' 966-970): פעם אחת "למעלה", במשרדו של עו"ד קרני, ופעם אחת למטה באותו בניין, "במונית". לדבריו (עמ' 909) "אותה בחורה שאני ראיתי למעלה, זו לא הייתה גליה. כשאני ירדתי למונית, הבחורה שהייתה למעלה, זאת לא הייתה היא במונית". לדבריו (עמ' 966) זו שהייתה במונית, "שם כמעט בוודאות, זאת הייתה גליה. כי הם [הן] היו שונות לגמרי. או שזאת שלמעלה הייתה גליה או שזאת שלמטה הייתה אילנה".

73. שרונה סיפרה (מעמ' 767) שכאשר הגיעה למשרדו של עו"ד קרני כדי לחתום על חוזה המכר "אז לא נכחו בחדר כל האחרים, כמו שזה מופיע, אני הגעתי לחתום אחרי שכולם חתמו", כך שלשרונה לא היה מה לתרום בהקשר לזיהוי המבוקש.

74. עו"ד קרני ראה את גליה/אילנה מספר פעמים, על-פי עדותו. הוא נשאל (על-ידי ב"כ בלמ"ש) והשיב כך (עמ' 1477):

"ש. תגיד, האם הגברת שחתמה בפניך על חלק או על כל המסמכים האלה, היא הגברת גליה מדר שיושבת איתנו פה באולם?

ת. אני לא יודע ואני לא, אה, אני לא מוכן לקבוע בצורה כזאת של הערכה זו היא או לא היא...".

בהמשך הוא שב ונשאל על כך על-ידי בית המשפט והשיב (עמ' 1478):

"אני לא, לא יודע בביטחון לומר את הדבר. אבל, הא, אני לא יכול להיות בטוח. ואני רוצה להיות זהיר גם בנושא הזה... אני אומר שאני לא יודע, אדוני. אני רוצה להיות זהיר. אני לא אומר, אני שוב, אני לא אומר שזו [גליה הנוכחת באולם] היא הייתה... אני לא אומר שזו היא...".

יחד עם זאת, עו"ד קרני שלל חד משמעית את האפשרות שהעלה יוסי, כי האישה שחתמה באחת הפעמים היתה שונה מזו שחתמה בפעם אחרת , והשיב כי זו שבאה לחתום בכל הפעמים היתה "אותה אחת בוודאות" (עמ' 1784).

75. לעו"ד ביטון הגיעו דני וגליה/אילנה, יחד עם טבול, כדי לחתום על יפוי-הכח הבלתי חוזר (ש"נפסל" לאחר מכן על-ידי עו"ד קרני).

עו"ד ביטון נשאל אם זו שהגיעה למשרדו הייתה גליה (שנכחה באולם בכל הדיונים) או אילנה, אותה ראה בעדותה (שקדמה לעדותו). להלן עדותו (עמ' 1888-1889):

"עו"ד שי קיין: עכשיו מי הייתה אצלך במשרד באותו יום, גליה מדר?

עו"ד דוד ביטון: אתה מתכוון אם אני מזהה אותה?

ש: כן.

ת: כמו שאמרתי, בתשעים ותשע אחוז אני חושב שזה השנייה.

ש: שזאת הייתה השנייה, שאתה זיהית אותה כמתאימה לדרכון ה, שפג תוקפו.

כ.ה. אטדגי: מה זה השנייה? מה?

עו"ד דוד ביטון: גברת אילנה.

עו"ד שי קיין: כן.

עו"ד דוד ביטון: כפי שהיא הייתה.

...

ת: אני אגיד לך, לי הייתה חמש דקות שראיתי אותה בקושי אז כשראיתי אותה פה, היא לא, לא למעלה לי אסוציאציה והיא

כ.ה. אטדגי: היא? היא? מי זאת היא?

עו"ד דוד ביטון: גברת מדר

כ.ה. אטדגי: אה-אה

עו"ד דוד ביטון: שפה, לא מעלה לי אסוציאציה וכשראיתי אותה גם

כ.ה. אטדגי: את מי?

עו"ד דוד ביטון: את אילנה. פה, הייתה נראית לי יותר, יותר קרובה למי שראיתי, גם השתנתה, אבל גם נראית לי יותר טוב למי שראיתי".

76. האחרון ברשימת "המזהים" הוא רגב, הפקיד של עו"ד קרני. הוא סיפר (עמ' 1797) כי ראה את גליה (או המתחזה) פעמיים. בפעם הראשונה, כשהגיעה עם דני לחתום על חוזה המכר. כאמור, החוזה נחתם בפניו, בהעדרו של עו"ד קרני. פעם נוספת, כאשר הגיעו לחתום בפני עו"ד קרני על יפוי-הכח הבלתי חוזר (ומסמכים נוספים), אזי ראה אותה "שניות", כשהם חלפו על פניו בדרך לחדרו של עו"ד קרני.

רגב נשאל אם הוא מזהה באולם את זו שהגיעה למשרד עו"ד קרני והצביע על גליה (עמ' 1797-1798), אולם, בהמשך הוסיף (עמ' 1799) כי הוא זיהה את פניה "מהתמונות של החוקר" (במשטרה), וסיכם (עמ' 1800): "אני, קשה לי להגיד איפה, איפה נכנס הזיהוי שלי מאז מלפני חמש וחצי שנים לבין מה שראיתי במהלך השנים כחומר במשרד שהוא בתיק".

לקראת סוף עדותו הוא שוב נשאל אם הוא מזהה את גליה כמי שהייתה במשרד עו"ד קרני, והשיב: "למיטב זכרוני, כן" (עמ' 1844).

77. כאמור לעיל, נציג הבנק בנואליד סיפר כי התקשר לביתם של מדר, ואישה שהזדהתה בפניו כגליה אישרה את פרטי העסקה, אך בנואליד לא ראה את פניה, ולכן עדותו איננה יכולה לתרום לזיהוייה של מי שחתמה על המסמכים, אלא לכל היותר, לשאלה האם גליה ידעה על העסקה, ושאלה זו תידון בנפרד.

78. להשלמת העדויות בשאלת זיהויה של מי שחתמה על המסמכים המדוברים, אעבור לעדותה של אילנה ולעדויות בקשר אליה.

כאמור, אילנה שלא טרחה להתגונן מפני ההודעות לצד שלישי שנשלחו אליה, הגיעה להעיד, לאחר שהוצא נגדה צו הבאה.

הופעתה והתנהגותה היו יוצאות דופן. היא חבשה לראשה כובע רחב שוליים וחבשה משקפי שמש (חבישת הכובע לא נרשמה בפרוטוקול, אך זכורה לי והיא גם נזכרה על-ידי חלק מהצדדים). היא התבקשה על ידִי להוריד את המשקפיים, ולנסות לזהות את הנוכחים באולם, אך היא השיבה שהיא "אחרי ניתוח", הסתכלה על הנוכחים והשיבה, כי היא אינה מזהה איש מהם (עמ' 603-605). לאורך עדותה, היא השיבה שאין לה כל קשר לאירועים הנטענים, הכחישה שהיא חתמה על המסמכים שהוצגו לה והרבתה להשיב "לא זוכרת".

אילנה טענה (עמ' 611) שהיא לא יודעת לכתוב. לשאלת ב"כ התובעת – עו"ד בראל, היא אישרה כי שוחחה עימו בטלפון בעבר לקראת המשפט, וענתה לו שהיא איננה מכירה את דני, ולבקשתו שלחה לו מכתב פקס, שבו כתבה: "אני אילנה, לא מכירה את האדם שאתה מדבר עליו אין לי מושג על מה אתה מדבר שיהיה לך יום טוב אילנה" (ת/6), אך טענה (עמ' 612-613) שהכתב אינו כתב ידה, אלא ביקשה מאחרים שיכתבו אותו עבורה.

עד כדי כך נמנעה אילנה מלאשר כל מעורבות שלה במעשים המתוארים כאן, כך שגם כשנשאלה אם היא זוכרת את שמה, השיבה: "בקושי" (עמ' 617-618).

79. לקראת סוף עדותה, ביקשתי מהנוכחים באולם לנסות לזהות את אילנה, ואלה היו תשובותיהם:

דני נשאל האם הוא מזהה את העדה כמי שחתמה על המסמכים והשיב: "חד משמעית, כן" (עמ' 631).

גליה נשאלה אם היא מכירה אותה, והשיבה (שם): "אני לא מכירה אותה, לא ראיתי אותה בחיים".

יוסי (עמ' 632): "יש דימיון בין מי שהייתה לבינה, אבל אני לא יכול להגיד בוודאות שזאת היא...".

שרונה, כאמור, לא ראתה בכלל את מי שהגיעה לחתום (עמ' 633).

עו"ד קרני התלבט ארוכות, אך השיב: "קשה לי להגיד", וכי הוא אינו יכול להשיב בוודאות (עמ' 633-634).

עו"ד ביטון ציין, כי אמנם הוא ראה את מי שהגיעה לחתום אצלו זמן "ממש קצר", אך ידע לומר כי "דמותה" של אילנה "קרובה" למי שהגיעה אליו "יותר מאשר גב' מדר, זה משהו שונה, אבל הרבה יותר קרוב מבחינתי, לפי מה שאני זוכר" (עמ' 635-636).

80. עו"ד קרני זכר כי האשה שהגיעה למשרדו חבשה אף היא משקפי שמש (עמ' 634).

כך זכר גם עו"ד ביטון (עמ' 636).

יוסי, בעדותו במשטרה (ת/12) היה יותר מפורט ונחרץ (עמ' 2): "לאחר מכן הסתבר שהאישה שחתמה על ההסכמים היא אילנה גוב ולא גליה מדר. בדיעבד אני זוכר שעו"ד קרני ביקש תעודת זהות אחרת של גליה מדר כי התמונה הייתה לא ברורה ואז הביאו את הדרכון של גליה מדר שאני חושב שהיה אמיתי. מכיוון שאותה אילנה גוב ישבה בכל המעמדים של חתימת ההסכם כאשר היא עם כובע ומשקפיים כהים ומכונסת בתוך עצמה. ככל הנראה עו"ד קרני לא הבחין שלא מדובר באותה אישה. בדיעבד ההתנהגות של אותה אילנה נראתה מוזרה. באותו זמן אמרתי שאולי זה נובע מהתנהגותו של בעלה ...".

81. יצוין עוד בהקשר זה, כי התמונה בדרכון (נספח 2 לתצהיר רגב) היא תמונתה של גליה, על כך אין חולק. תיאור זה מתאים לדבריו של דני, כי הוא לקח מביתם את הדרכון של גליה.

82. סיכום העדויות עד כאן מעלה, כי לא הוכח שגליה היא שחתמה על המסמכים הנדונים, וכי הסיכויים שהיא לא חתמה עליהם גבוהים משמעותית מהסיכויים שהיא חתמה עליהם.

כן ניתן להסיק מהן, במידה של הטיית מאזן ההסתברות, כי אילנה היא שחתמה על אותם מסמכים, תוך שהיא מזדהה כאילו היא גליה.

כך עולה בצורה חד-משמעית מעדותו של דני.

עו"ד קרני התקשה, אמנם, לקבוע מי מהן היא שהגיעה למשרדו, אך ניתן לקבוע שהוא לא זיהה את גליה כמי שהגיעה למשרדו, ותיאורו הכללי של מי שהגיעה למשרדו (משקפי השמש, אמירתה שהיא "סומכת על בעלה" ועוד) מתאים יותר לתיאורה של אילנה.

גם יוסי התקשה לזהות בצורה ברורה אחת מהן, וגם תיאורו (משקפי שמש, כובע, התנהגות מכונסת ומוזרה) מתאים יותר לתיאורה של אילנה.

יתרה מזו, יוסי ידע לקבוע בצורה די ברורה, שזו שחתמה במשרדו של עו"ד קרני ("למעלה") לא הייתה גליה, ועדותו במשטרה הייתה חד-משמעית, לפיה, גליה לא הייתה זו שחתמה על המסמכים, אלא אילנה (אמנם במשטרה כנראה עדיין לא ראה אותה). דבריו, לפיהם האישה שהייתה במונית למטה הייתה גליה, נשמעים בלתי סבירים. אם אכן הייתה זו גליה, מדוע שתשלח אחרת במקומה לחתום על המסמכים או על חלקם? ואם היא שלחה במודע אחרת שתחתום במקומה, מדוע שתגיע בעצמה לאחד המפגשים?

עדותו של עו"ד ביטון, כאמור לעיל, תומכת במידה גבוהה של הסתברות במסקנה כי אילנה היא מי שחתמה על המסמכים ולא גליה.

83. באשר לעדותו של טבול, אני סבור שאין לתת בה כל אמון. עדותו של טבול, לפיה הוא שימש כ"מתווך" בלבד בין מדר ובין אגמי למכירת הדירה, והכחשתו את כל טענותיו של דני, איננה מתיישבת כלל עם מעורבותו הרבה והעמוקה בכל האירועים שתוארו. הוא הגיע בעצמו למשרדו של עו"ד קרני כשנחתמו חלק מהמסמכים, למשרדו של עו"ד ביטון כשנחתמו הסכם השיתוף ויפוי-הכוח, ולבנק בשעת משיכת הסכום הראשון. אם לא היה לו כל עניין בכך, מדוע עשה זאת ומדוע הוא נכח?

משום כך, אינני מאמין לדבריו, כי גליה היא שהגיעה למשרדו של עו"ד ביטון כדי לחתום על הסכם השיתוף, מה עוד שלפי עדותו של עו"ד ביטון ,הסכם השיתוף לא נחתם כלל בפניו, אלא יפוי הכוח לדני בלבד.

מכל מקום, גם על פי עדותו של טבול, הוא לא ראה שגליה חותמת ממש על ההסכם, משום שהוא לא נכח בחדר בעת החתימה.

84. עדותו של רגב, הפקיד של עו"ד קרני, שזיהה את גליה כמי שחתמה "למיטב זכרונו", אכן מחייבת הסבר.

לי נראה, כי עדותו זו נובעת משני דברים:

א. חששו כי יאשימו אותו בזיהוי מוטעה של מי שחתמה בפניו. הדבר ניכר מעדותו, בה הקפיד להדגיש כי זיהה את האישה לפי דרכון ותעודת זהות, עד כדי כך שבית-המשפט היה צריך "להרגיעו" כי הוא אינו נתבע על-ידי איש, באופן אישי;

ב. יתכן ש"הזיכרון" החזותי שלו הוא מתוך התמונה שראה בצילומי הדרכון, שאכן היא תמונתה של גליה, והוא קשר בין האישה שראה באותה תמונה ובין האישה שנכחה באולם (גליה). יצוין, כי רגב לא נכח בעת עדותה של אילנה, ולכן לא נדרש לזהותה.

מכל מקום, עדותו הנחרצת, לכאורה, איננה מתיישבת עם עדותו של עו"ד קרני, ובעוד שרגב ראה את האישה שחתמה פעמיים בלבד (הפעם השנייה ל"שניות ספורות"), הרי שעו"ד קרני ראה אותה כחמש פעמים.

85. המסקנה האמורה, הנתמכת על עדויות האנשים שנכחו במעמד החתימות - הדרך הראשונה מתוך שלוש הדרכים שפורטו בפסיקה להוכחת אמיתות חתימה על מסמך או להפרכתה – נתמכת גם בדרך השנייה: חוות דעת מומחה.

86. גליה הציגה את חוות דעתו של המומחה יצחק חגג.

חגג השווה את החתימות שבמחלוקת (כולן משנת 2010) לחתימותיה של גליה במסמכים שונים, שהיא חתמה עליהם, משנים קודמות (חלקם מקוריים וחלקם צילום), וכן השווה אותן לחתימות "הכתבה" שהתובעת חתמה בפניו.

חגג פירט בחוות דעתו סימנים שונים, המבדילים בין החתימות בין שני סוגי המסמכים ומסקנתו: "לאור הממצאים הנ"ל, הגעתי למסקנה שקיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגה מס' 1) שהחתימות שבמחלוקת לא נכתבו על-ידי הגב' מדר גליה".

חגג התייצב בבית המשפט ונחקר על-ידי ב"כ הצדדים (עמ' 639-689).

לא מצאתי בכל חקירתו דבר שיצדיק לערער את מסקנתו.

חגג אישר (עמ' 641) כי רמת הוודאות המוסקת מחתימות על מסמכים מקוריים גבוהה יותר מזו המוסקת מחתימות על מסמכים מצולמים, אך הוסיף כי כל החתימות שבמחלוקת הוצגו בפניו במסמכים המקוריים, ולחוות דעתו צירף תצלום שלהן, וכן שחלק מהמסמכים שבהשוואה היו גם מקוריים וחלקם צילום, כמפורט בחוות הדעת. חתימות "ההכתבה" היו כמובן מקוריות.

חגג השיב (עמ' 653-655) כי לדעתו, כל החתימות שבמחלוקת נחתמו על-ידי אותו אדם, אך הוא לא בדק את זה בצורה מיוחדת ולא ציין זאת בחוות דעתו, משום שלא התבקש לעשות כן.

לשאלות ב"כ עו"ד קרני, השיב חגג (עמ' 662-665), כי הוא לא בדק האם מי שחתם על אותם מסמכים, יתכן וחתם בידו הלא דומיננטית, וכן לא בדק האם החתימות שבמחלוקת הן "טבעיות" או "מאולצות" (עמ' 686) משום שלא התבקש לעשות כן, אך אינני רואה כל פגם בכך, מאחר שאיש לא טען את הטענות הללו.

העיקר בעיני הוא שגם בעדותו עמד חגג על כך שהחתימות שבמחלוקת לא נחתמו על-ידי גליה, ובעניין זה לא נמצאה כל הפרכה ממשית.

87. מכל יתר הצדדים, היחיד שטרח להציג חוות דעת מומחה נגדית הוא עו"ד קרני, אשר הציג את חוות דעתה של המומחית אורה כבירי.

כבירי השוותה את החתימות על המסמכים שבמחלוקת לחתימתה של גליה בצילום הדרכון שהוצג, ומסקנתה, לאחר נתינת סימנים שונים: "לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה בסבירות גבוהה (דרגה 1) שמי שחתמה את החתימה בשם "מדר גליה" במסמכים שבמחלוקת היא אותה החותמת שחתמה את החתימה בשם "מדר גליה" על מסמך "ט" [בדרכון]".

אולם, כבירי לא התייצבה להעיד, לטענת ב"כ עו"ד קרני – בשל מצב רפואי המונע זאת. למרות זאת, מבקש ב"כ עו"ד קרני לתת משקל לחוות דעת זו.

אינני סבור שראוי לתת לחוות דעתה של כבירי משקל ממשי, בין אם מדובר במצב רפואי קבוע שמנע ממנה להתייצב לחקירה בזמן כלשהו – ולא נטען כי הדבר הוא כך – ובין אם אין הדבר כך.

משמסקנתה בחוות דעתה ניצבת כנגד חוות דעתו של חגג בצורה קוטבית, נדרש היה כי תתייצב להיחקר עליה, ואי התייצבותה- גם אם היה טעם מוצדק לכך (ואינני קובע זאת)- משמיט כל משקל ממנה.

וגם אם ניתן היה לתת משקל כלשהו לחוות דעתה, הרי שזהו משקל נמוך, גם בשל כך, שחתימת ההשוואה שלה – החתימה של גליה בדרכון שלה – היא חתימה בודדת, לעומת חתימות השוואה רבות של חגג (הן ממסמכים קודמים והן מחתימות "הכתבה"), מה גם שמדובר בחתימה מצולמת לעומת חתימות מקור לא מעטות ששימשו לצורך חוות דעתו של חגג. כבירי הייתה יכולה לפנות לב"כ עו"ד קרני כדי שיפנה לב"כ גליה, כדי שימציאו לה מסמכים מקוריים, ואולי גם לבקש שזו תגיע אליה לצורך חתימות "הכתבה", ואם היה נתקל בסירוב, הוא יכל לפנות לבית המשפט כדי שיכריח את גליה לעשות כן. כבירי לא פנתה לב"כ עו"ד קרני (לפחות, לא נטען כי פנתה) וזה לא פנה לבית המשפט.

כן יש לתת משקל לעובדה שיתר הצדדים: אגמי, בלמ"ש ועו"ד ביטון נמנעו מלהגיש חוות דעת מומחה נגדית.

התוצאה היא, שאני מאמץ את חוות דעתו של חגג, כתמיכה לכך שגליה לא חתמה על חוזה המכר ויתר ההסכמים והמסמכים שפורטו.

88. לאור כל האמור לעיל, אני קובע שגליה לא חתמה על חוזה המכר ולא חתמה על אף אחד מההסכמים והמסמכים הנזכרים לעיל. בכלל זה, גליה לא חתמה על יפוי-הכח הנוטריוני שייפה כביכול את כוחו של דני לחתום בשמה, ואין גם לחתימותיו כל תוקף לחייבה בשמה.

האם גליה ידעה על מעשיו של דני או הסכימה להם?

89. אם גליה ידעה על מעשיו של דני או אם הסכימה להם, אזי יתכן וניתן היה לאכוף עליה את חוזה המכר, גם ללא חתימתה המפורשת (השוו: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי פ"ד לז(1) 589).

אקדים ואומר, כי מלבד עדותו של טבול – שכאמור, אינני נותן בה כל אמון– לא קיימת כל עדות ישירה, הקושרת את גליה למעשים שנעשו על-ידי דני, בשיתוף פעולה עם טבול ואילנה.

אגמי, עו"ד קרני ובלמ"ש, הצביעו על ראיות נסיבתיות שמוכיחות, לדעתם, שגליה אכן ידעה על המעשים הללו והסכימה להם.

נטל ההוכחה בשאלה זו מוטל, ללא ספק, על הטוענים זאת, מתוקף הכלל, לפיו הנטל להוכיח עובדה מרכזית החשובה לעמדתו של צד במשפט, מוטל עליו (א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 200 ).

הגעתי לכלל מסקנה, כי אגמי, בלמ"ש ועו"ד קרני לא הרימו נטל זה, וכי אין בכוחן של אותן ראיות נסיבתיות, כדי להוכיח שגליה הייתה מעורבת בדרך זו או אחרת במעשה התרמית או כי הייתה מודעת לו או הסכימה לו, באופן כלשהו.

90. הראיה הראשונה שאגמי ביקשו להיתלות בה קשורה לשיחה שניהל יוסי עם הזוג גרין, ובעקבותיה שיחה טלפונית שניהל עם גליה – הכל, לאחר חתימת חוזה המכר.

השתלשלות הדברים, כפי שסיפר יוסי הייתה כזו (עמ' 1065-1066): לאחר שדני סירב להתפנות מהדירה, לאחר שהשיק שמשך לטובת אגמי חולל, ניסה יוסי להתקשר אליו מספר פעמים, אך דני לא ענה. משכך, הוא החליט ללכת לביתו. הוא דפק בדלת הבית ואף אחד לא ענה, אזי ירד למטה ודפק על דלת השכנים גרין. הם הכניסוהו לביתם והוא סיפר להם שקנה את דירת מדר, הם התפלאו לשמוע זאת ואמרו לו שמדר לא סיפרו להם מאומה על כך.

בהמשך לכך, סיפר יוסי כי כאשר הוא שוחח בטלפון עם גליה ביום 3.12.11, גליה סיפרה לו שהשכנה בירכה אותה על מכירת הדירה ואיחלה לה הצלחה, השיחה הוקלטה על ידו (התצהיר והתמליל הוגשו וסומנו נ/29). מכך שגליה לא עשתה מאומה בעקבות "הברכה" של השכנה (גרין) על מכירת הדירה, מבקשים אגמי להסיק, שהיא הסכימה לנעשה.

אלא, שתמליל השיחה שצורף, מוכיח בדיוק את ההיפך מכך.

כך אומרת גליה ליוסי באותה שיחה (עמ' 6 לתמליל):

"ואני שמעתי גם לפני חודש וחצי השכנה אמרה לי שבא מישהו ואמר לי שאני מכרתי את הבית. מי אמר? היא אומרת לי, בא לפה מישהו לפני חודשיים וחצי ואמרו לי שמכרת את הבית. אמרתי לה: לא מכרתי את הבית לאף אחד. מאיפה המצאתם את זה? ואז הלכתי, הוצאתי נסח טאבו וראיתי שנסח טאבו נקי לחלוטין. עכשיו עשו לי הערת אזהרה".

אגב, לכל אורך התמליל עומדת גליה בתוקף על כך שהיא לא חתמה על המסמכים, איננה יודעת מי זייפה את החתימה ואיננה מכירה את עו"ד קרני. מדבריה (עמ' 3): "אני לא חתמתי ואת הבית הזה אני לא אחתום ולא אמכור בחיים, ואני לא חייבת לאף בן אדם אגורה...".

כך סיפרה גם פרחיה גרין (עמ' 323): "ואני שאלתי למחרת את גליה, מכרת את הדירה? ... והיא אמרה לי לא מכרתי, לא קניתי, אני לא יודעת, לא שום דבר. לא מכרתי".

91. הראיה הנטענת השנייה קשורה לנסח הנכס שגליה ראתה לאחר השיחה עם פרחיה גרין. גליה סיפרה (עמ' 411) כי היא ביקשה להוציא נסח, אך דני אמר לה שהוא יוציא, והוא אכן הלך לטאבו, הוציא נסח והיא ראתה "שהכל בסדר".

התמיהה שעולה מכך היא, שאין חולק שבאותה עת כבר היו רשומות הערות אזהרה לטובת אגמי ולטובת בלמ"ש.

דני סיפר (עמ' 153-156) כי לאחר שגליה סיפרה לו על שיחתה עם פרחיה גרין, הוא "רץ" לטאבו, הוציא נסח, גזר ממנו את הערות האזהרה והראה לגליה, וגם לגרין, כי בנסח גליה עדיין רשומה כבעלים.

הנסח שהוצא לאחר השיחה המתוארת עם גרין לא הוצג, לא השלם ולא הגזור. התמיהה אכן לא נפתרה. יתכן וכדברי דני, גליה ראתה את הנסח "הגזור" וזה לא נשמר. יתכן והיא ראתה בנסח את שמה כבעלים רשום של הדירה והסתפקה בכך, בלא להבחין בהערות האזהרה או לייחס להן משמעות. מכל מקום, אינני סבור שיש להיתלות בכך כדי להגיע למסקנה, שגליה ידעה על מעשיו של דני והסכימה להם.

92. ראיה נוספת נמצאה לכאורה בעדות מסוימת של נציג הבנק, בנואליד.

כאמור, בנואליד סיפר (סעיף 10.2 לתצהירו) כי איתר את מספר הטלפון של מדר במודיעין 144, צלצל לאותו מספר, וענתה לו אישה שהזדהתה כגליה. היא נשאלה למחיר הדירה והשיבה: 1,200,000 ₪, וכן השיבה נכונה לתאריך עריכת החוזה: 7.4.10.

הדברים תועדו במסמך "אישור פרטי העסקה" שצורף לתצהירו (נספח 15).

יצוין, כי גליה הכחישה בתוקף שיחה זו (עמ' 401-402).

אני סבור, שגם עדות זו, אין בכוחה להראות כי גליה הייתה מודעת למעשיו של דני או הסכימה להם.

ראשית, מטבע הדברים, בנואליד לא ראה את מי ששוחחה עימו, ולכן אין כל וודאות שמי שהציגה את עצמה כגליה הייתה אכן גליה, ולא אותה אילנה או מתחזה אחרת. אני מודע לכך, שדני שותק בעניין זה ולא סיפק כל גרסה לכך, בניגוד לגרסה המפורטת למדי שסיפק בקשר לנסיבות החתימה, אך לאור תעוזתם של כל המעורבים בתרמית (דני, טבול ואילנה) ומעשי הזיוף וההונאה החוזרים ונשנים, אין להוציא אפשרות זו מכלל חשבון.

שנית, יתכן, והדברים נאמרים בזהירות, אך הם חייבים להיאמר – שבנואליד לא דייק לומר את האמת בעניין זה, והטופס שצירף, יש בכוחו להראות את אי-דיוקיו: הוא ציין בטופס את חשבונו של עו"ד קרני כ"עו"ד נאמן" דווקא ב"חשבונם של המוכרים", למרות שידע שהוא מייצג את הקונים ולא את המוכרים (עמ' 1267).

כן ציין כי בדק את החשבון אליו מועברים כספי ההלוואה, ומצא כי הוא נפתח "לפני למעלה מחצי שנה".

בנואליד נשאל בחקירתו, כיצד בירר שהחשבון אכן נפתח למעלה מחצי שנה, והשיב כי טלפן לבנק דיסקונט (שם נפתח החשבון) כדי לברר זאת (עמ' 1288). אלא, שעו"ד קרני סיפר בתצהירו (עמ' 26(ב)) כי חשבון הנאמנות נפתח באותו יום שבו נערך "טופס אישור העסקה", 13.5.10, ואף צירף אסמכתא לכך (נספח 17). מכאן, אחת האפשרויות: או שבנואליד לא טלפן באמת לבנק דיסקונט כלל, או שבנק דיסקונט לא אישר שהחשבון נפתח לפני חצי שנה, אך הוא ציין כך בטופס, משום שהיה מחויב בכך.

כך או כך, אין להסתמך, לדעתי, על עדות זו של בנואליד, כדי להגיע למסקנות בהקשר זה.

92 א. טבול העיד (עמ' 842), כי דני וגליה ביקשו ממנו, יחדיו, לסייע להם למכור את הדירה, אך כאמור, אינני נותן כל אמון בעדותו.

93. אגמי, עו"ד קרני ובלמ"ש מפנים עוד בהקשר זה להתנהגותה של גליה, שלא תבעה את דני, למרות שרימה אותה, והיא המשיכה לאפשר לו להתגורר בביתה ולחיות עימו.

גליה הסבירה את מעשיה בכך, שהיא מאמינה כי דני עשה את מה שעשה, בשל איומים שהופנו כלפיה וכלפי ילדיה, וכן שהיא מרגישה צורך לגונן עליו, כאבי ילדיה.

למרות שהתנהגותה של גליה אכן תמוהה, אין לשלול את הסבריה, ומכל מקום, אין להסיק מהתנהגות זו, שכולה בדיעבד, על הסכמתה וידיעתה למעשים שעשה דני בזמן עשייתם.

מעבר לכך אני סבור, שאין זה הגיוני שגליה תיטול סיכון כה גדול, שהיה עלול לגרום לה לאבד את הנכס החשוב לה מכל-דירתה- שערכה ודאי עלה במידה רבה על החובות שהיו לדני. ומי עַרַב לה, שבית המשפט יקבל את גירסתה שהיא אינה חתומה על חוזה המכר ויתר ההסכמים?

94. לאור כל האמור לעיל, אני קובע, שגליה לא ידעה על המעשים שעשה דני, בשיתוף פעולה עם טבול ואילנה, ולא נתנה את הסכמתה למכירת הדירה.

95. המסקנה הנובעת מכך, שגליה לא חתמה על חוזה המכר ועל כל ההסכמים והמסמכים הנלווים, וכן שהיא לא ידעה על מעשיו של דני ולא הסכימה להם, היא אחת: אין כל תוקף להסכם המכר ולכל ההסכמים שנלוו אליו.

כשהוכח שחתימתו של אדם על מסמך זויפה על-ידי אחר, ואותו אדם לא ידע על כך, ולא הסכים לכך, זו טענה קלאסית של "לא נעשה דבר" "NON EST FACTUM" (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ב' עמ' 686-687).

תום ליבם או חוסר תום ליבם של אגמי ושל נציגי בלמ"ש, אינו מעלה ואינו מוריד. גם אם אגמי התנהגו בתום לב בכל הקשור לחוזה המכר ויתר ההסכמים, וגם אם נציגי בלמ"ש נהגו בתום לב ובאפן תקין בכל הקשור למתן ההלוואה, הרי משהוכח שההסכמים נעשו בתרמית, ללא ידיעתה או הסכמתה של גליה, תוך זיוף חתימתה עליהם, הרי שאין כל תוקף להסכמים שנעשו, ויש להורות על בטלות חוזה המכר ויתר ההסכמים והמסמכים שנעשו ושנחתמו בעקבותיו. כן יש להורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת אגמי על-פי חוזה המכר. כן יש להורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת בלמ"ש, מאחר שגליה לא נתנה הסכמתה לרישומה.

אך קודם לכן, נותר עוד לדון בטענה שהועלתה באשר למתן תוקף לעסקה שנעשתה ביחס ל"חלקו" של דני בדירה, וכי יש להותיר את הערות האזהרה שנרשמו ביחס לחלק זה.

האמנם יש לדני חלק כלשהו בדירה?

96. אזכיר את הפרטים הרלבנטיים לסוגיה זו:

בעבר, הדירה הייתה רשומה ע"ש דני וגליה מדר, מחצית כל אחד.

בשנת 1998 נחתם הסכם גירושין, לפיו, בין היתר "מחצית הנכס הרשום על-שם הבעל יועבר לטובת הילדים בגיל 18. מחצית הדירה הרשומה על-שם האשה תישאר בחזקתה" (סעיף 6(א)).

ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ביום 9.8.98 (ההסכם ופסק הדין צורפו כנספח "ב" לתצהיר גליה).

על-פי עדותו של דני (עמ' 39), הילד הצעיר ביותר, תומר, הגיע לגיל 18 בשנת 2009. אולם, עוד קודם שהגיע מועד זה, העביר דני את חלקו בדירה לגליה ללא תמורה, וההעברה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 14.12.2006, בהתאם לנסח שצורף (נספח "א" לתצהיר גליה).

ממועד זה ואילך, גליה רשומה כבעלת הזכויות היחידה בדירה (יצוין, כי הרישום בנסח מתייחס לכל הנכס, שבבעלות משותפת – במושע עם גרין, כך שגליה רשומה כבעלת מחצית מהזכויות בנכס כולו).

נתון רלבנטי נוסף, שכבר הוזכר לעיל, פעמים אחדות: דני וגליה לא התגרשו בבית הדין הרבני, והסטטוס האישי שלהם הוא זוג נשוי.

כאמור לעיל, דני וגליה גם מתגוררים יחדיו בדירה (בזמן הרלבנטי התגורר בה גם בנם תומר).

97. גליה הסבירה בתצהירה (סעיפים 4-7) כי היא ודני לא התגרשו, משום שדני סירב לתת לה גט, אך לדבריה, לאחר חתימת הסכם הגירושין הוא עזב את הבית. בעקבות התדרדרות חמורה במצבו הרפואי, היא הסכימה שישוב להתגורר בדירה, והוא שב אליה בשנת 2003. בתמורה לכך, הסכים דני להעביר את חלקו בדירה על שמה, במקום על-שם הילדים, וההעברה בוצעה בשנת 2006. כמו כן, דני משתתף בהוצאות הקשורות לבית. גליה הכחישה את הטענה כי דני העביר את חלקו בדירה על שמה, כדי להתחמק מנושים, ולדבריה, לאורך כל השנים הללו היו לדני חובות בסכומים פעוטים יחסית.

גם דני סיפר דברים דומים במהלך עדותו (עמ' 36-37, 42).

98. אגמי ועו"ד קרני טוענים כי העברת חלקו של דני בדירה לגליה נעשתה כדי שהנושים של דני לא יניחו את ידם על חלק זה, ולכן המדובר בהעברה "פיקטיבית", שיש לבטלה. לטענתם, גם הסכם הגירושין הוא הסכם שנעשה "למראית עין", לצורך אותה מטרה, מאחר שדני וגליה לא התגרשו בפועל והם ממשיכים להתגורר יחדיו באותה דירה.

99. הטוענים כך, לא חסכו כל ראיה או עדות, כדי להוכיח את טענתם. בין היתר, הם הפנו לאמירות שונות של דני וגליה בדבר חובות שהיו לדני בעבר, כולל חובות "לשוק האפור", וכן לסימנים שונים המוכיחים שדני וגליה חיים כבני-זוג נשואים לכל דבר, כולל חלק מעדותו של הבן תומר, ממנו ניתן ללמוד על כך.

דומה, כי הראיה המשמעותית ביותר היא דברים שאמרו גליה ודני לדני ליבנה, אודותיה יסופר כאן.

ליבנה, על-פי עדותו (עמ' 695), הוא בעלים של חברת "אובליגו", המתמחה בהסדרי חוב לחייבים וסיוע לחייבים וטיפול פיננסי. כך תיאר את פעילות החברה (שם): "אנחנו עוזרים לאנשים שנקלעו לחובות לצאת מהסיטואציה הזאת". לדבריו (עמ' 696-698) דני וגליה מדר היו "לקוחותיו", והוא טיפל עבורם בעבר בהסדרי חוב מול נושים שונים. הפגישה הנוכחית נערכה ביום 23.10.14 (כלומר, זמן רב לאחר האירועים דנן), והיא הוקלטה על ידו, ללא ידיעתם (תמלולה צורף וסומן נ/28). לפגישה זו הם הגיעו אליו כדי שיטפל עבורם בשיקים שדני משך, שחזרו ללא כיסוי.

באותה שיחה אישרו גליה ודני בפניו, כי הם "התגרשו" בגלל החובות וכי דני העביר את חלקו בדירה על שמה כדי שהנושים לא ישימו את ידיהם עליו.

בעדותו סיפר ליבנה, כי הוא מצוי בקשרי עבודה עם יוסי (עמ' 698) "קשרי עבודה הדוקים" (עמ' 703), כי הם היו מעבירים זה לזה "לקוחות" (עמ' 714), וכי "הייתה בינינו מעת לעת העברת כספים".

ליבנה הוסיף (עמ' 703) כי סיפר ליוסי על הזוג מדר, וזה ביקש ממנו שאם יקליט את שיחתם עימו – יעביר את ההקלטה אליו, וכך הוא עשה.

100. אין ספק, שמעשהו של ליבנה היה מעשה של הפרת אמון מובהקת. הוא הפר את האמון שנתנו בו מדר, כדי להפיק תועלת כספית או עסקית גבוהה יותר מקשריו עם יוסי. ליבנה הודה בכך, בלי לגלות סימני בושה (עמ' 703) והוא אף הודה כי בתכנית "כלבוטק" ששודרה אודותיו בעבר, כינו אותו מספר אנשים "נוכל" (עמ' 712).

מעשה זה ראוי לכל גינוי, ויתכן שאם התוצאה הייתה מוכרעת על פיו בלבד, ניתן היה למצוא דרך לפסול את קבילותה של הראיה בשל חומרת הגנאי הדבוק בו, או לכל הפחות, לייחס לה משקל נמוך. אולם, משמצאתי, כמפורט להלן, שאין בדברים שעלו בשיחה זו כדי לשנות את התוצאה, אמנע מכך, ואתייחס לגוף הראיה.

101. אכן, מלבד שיחתם של דני וגליה עם ליבנה, נמצאו סימנים אחדים, המצביעים על כך שהם מתנהגים עדיין כזוג נשוי: המגורים יחדיו באותה דירה, הגעתם יחדיו, ואף ישיבתם יחדיו באולם במהלך הדיונים, התנהגותה של גליה כלפי דני לאחר שנודע לה מעשי התרמית שהוא ביצע כלפיה, ואפילו הגעתם יחדיו לליבנה לאחרונה, כדי להסדיר את חובותיו של דני, אך אני נמנע מקביעה חד משמעית בסוגיה זו.

כן נמצאו סימנים אחדים לכך, שמטרת העברת חלקו של דני לגליה הייתה כדי למלט חלק זה מידי הנושים, אך גם בשאלה זו אני נמנע מקביעה חד משמעית.

הטעם לכך הוא שגם העברת נכסים הנעשית כדי למלט אותם מידי הנושים – יתכן והיא לא תהיה תקפה כלפיהם מכוח דיני פשיטת הרגל או מכוח דינים דומים – אך היא איננה בהכרח "למראית עין" ויכול שהיא תהיה אמיתית ותקפה כלפי כל האחרים.

כך נפסק ב-רע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק פ"ד נ(2) 41, 44:

"הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום-לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על-פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם.

וכדי להתקרב לענייננו, נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין".

בפסק הדין שניתן ברע"א 8789/96 פולק נ' ססמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק) פ"ד כג(5) 689, נפסק (עמ' 695-697), כי אין ליצור חזקה, לפיה, העברת בעלות בדירה בין בני-זוג נשואים, שלא נפרדו, היא לתכלית לא כשרה שיש לבטלה, אלא אם בני-הזוג יוכיחו שהיא נעשתה למטרה כשרה. אמנם, ניתן לבטל הענקה זו מכוח הליכים לפי פקודת פשיטת הרגל, אך לא ניתן לבטלה מטעם זה כשהתביעה לא הוגשה לפי הליך זה.

102. בענייננו, אין חולק שהעברת הזכויות נעשתה שנים רבות לפני תחילת האירועים הנדונים כאן, וכי העברת הזכויות לא נעשתה כדי לחמוק מחוב הקשור לאגמי, לבלמ"ש או למי מהצדדים הנוספים. גם לא נטען כך. אלא, נטען שהעברת הזכויות נעשתה בשל חובות קודמים ישנים, שאינם שייכים למי מהצדדים בתביעה זו. משכך, טענות אגמי, בלמ"ש ועו"ד קרני כאן, לבטלות ההעברה, אינן נשענות על דיני פשיטת רגל, אלא על סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו: "חוזה שנכרת למראית עין – בטל".

בע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, נכתב:

"המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין. משמע, באותם עניינים, הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר הגלוי ביניהם, אלא אחד משניים: הם אינם מעוניינים בכל עיסקה משפטית, או שהם מעוניינים בעיסקה משפטית אחרת".

ובפסק דין אולצ'יק הנ"ל נפסק (עמ' 42-43), ובית המשפט העליון חזר על הדברים גם בפסק הדין בע"א 8393/99 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (17.6.04, פורסם בנבו), כי לא בנקל יקבל בית המשפט טענה כי מדובר בהסכם למראית עין בלבד, וכי הטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין – עליו הראיה.

וכך ראו והשוו לפסק הדין שניתן ב-ה"פ (ת"א) 716/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הלל (9.10.07, פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט (כב' השופטת ענת ברון) כי למרות שעסקת העברת הזכויות של הבעל בדירה לאשתו "נולדה" על רקע החובות, אליהם נקלע הבעל, הרי שמדובר בעסקה אמיתית שבה נתכוונו בני-הזוג להעביר את הזכויות בדירה, ואף הוציאו כוונתם מן הכוח אל הפועל.

103. גם בענייננו אני סבור, שלמרות שנמצאו סימנים לא מעטים לכך, שדני וגליה מתנהגים כזוג נשוי, על אף הסכם הגירושין שעשו, ולמרות שנמצאו סימנים לא מעטים לכך, שרעיון העברת חלקו של דני בדירה לגליה "נולד" על רקע חובות שהיו לו, הרי שגם דני וגם גליה התכוונו באמת להעברת הזכויות, ואף פעלו לרישום הזכויות על-שם גליה (גם אם באיחור מסוים).

אם נשוב לשיחה שקיימו מדר עם ליבנה, לא נמצא בכולה כל רמז לכך שהעברת הזכויות אינה העברה "אמיתית" או שהיא "למראית עין" בלבד, והרי שם סיפרו מדר – מתוך נתינת אמון מוחלט בליבנה- את "האמת" שלהם, כלומר, שהעברת הזכויות נעשתה עקב החובות והנושים. אם אכן הם התכוונו שההעברה היא למראית עין בלבד, וכי קיימת אמת אחרת, המסתתרת מאחורי אותה העברה, מדוע לא סיפרו לו גם זאת?

אדרבא, ניתן למצוא גם סימן לכך שמדובר בהעברה אמיתית. כך (בעמ' 7) סיפר דני לליבנה, כי העברת הזכויות בדירה נעשתה בתנאי שגליה תאפשר לו ולילדים להתגורר בבית. אם מדובר בהעברה שאינה אמיתית, מדוע נדרש תנאי כזה?

מכל מקום, הטוענים למראית עין, לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להראות כי אין המדובר בהעברה אמיתית, וכי על כן, דין ההעברה להתבטל.

104. אני קובע לכן, שאין לדני כל חלק בדירה, ולכן חוזה המכר דינו להתבטל ביחס לכל הדירה, שבבעלות גליה בלבד.

תביעת גליה – תוצאה

105. התוצאה המתקבלת מכל האמור היא, שיש להורות על בטלות חוזה המכר ועל בטלות כל ההסכמים והמסמכים שנחזו להיות חתומים על-ידי גליה, או שנחתמו על-ידי דני, בשמה (כביכול) של גליה מכוח יפוי הכח הנוטריוני.

כן יש להורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על זכויותיה של גליה בדירה, לטובת אגמי ולטובת בלמ"ש.

105א. למרות קבלת התביעה, אין לחייב את אגמי או את בלמ"ש בהוצאות, משום שגם הם נפלו קורבן למעשי התרמית של דני, טבול ואילנה, והאמינו כי גליה חתמה בעצמה על ההסכמים והמסמכים המדוברים.

הודעת צד שלישי – אגמי

106. אגמי שלח הודע צד שלישי לדני, אילנה, עו"ד קרני, עו"ד ביטון ובלמ"ש.

מטעמים השמורים עימם, נמנעו הם לשלוח הודעת צד שלישי לטבול, למרות שחלקו במעשה התרמית אינו נופל מזה של דני ואילנה.

אגמי תובעים מכל אלה לפצותם בגין נזקיהם מ"אובדן מלוא שווי הדירה", שהוערך על-ידי השמאי מטעמם (נכון ליום הגשת ההודעה) על סך 1,800,000 ₪.

לחילופין, הם תובעים מהם לפצותם בגין "אובדן מלוא כספי תמורת הדירה אשר שולמו על-פי הסכם המכר, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם" (סעיף 28 להודעה).

107. הסעד הראשון, דינו להידחות על הסף.

תרופת הפיצויים שקולה לתרופת האכיפה. כמו האכיפה, גם הפיצויים משרתים את הצורך בהגנה על אינטרס קיום החוזה (גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – תרופות, עמ' 283).

מאחר שגליה, הבעלים היחיד של הזכויות בדירה, לא מכרה את הדירה, הרי שלא נעשה דבר, וכשם שאגמי אינם זכאים לאכוף את מכר הדירה, ודאי מגליה אך גם לא ממקבלי ההודעה לצד שלישי, או מי מהם, כך גם הם אינם זכאים לתבוע מהם את שוויה.

108. באשר לסעד החלופי- אובדן מלוא כספי תמורת הדירה אשר שולמו על-פי הסכם המכר- על אגמי להוכיח שלושה מרכיבים: את עילת התביעה הנטענת כלפי כל אחד ממקבלי ההודעה, את הנזק שנגרם לאגמי ואת הקשר הסיבתי והמשפטי בין עילת התביעה הנטענת לבין הנזק הנטען.

אבחן מרכיבים אלה כלפי כל אחד ממקבלי ההודעה מאגמי.

109. כלפי דני: העילה כלפי דני ברורה – התרמית שנעשתה כלפיו, כאשר – בשיתוף פעולה עם טבול – הביא את אילנה והציג אותה כגליה, על-מנת שתחתום על חוזה המכר ועל יתר ההסכמים והמסמכים.

בניגוד לנטען על-ידי דני, לא הוכח כי הוא פעל תחת איומים, ולא הובאה כל ראיה בנדון.

בנקודה זו אינני מאמין גם לגליה ולתומר. הקשרים בין דני ובין טבול החלו זמן רב לפני האירועים הנזכרים כאן. טבול ביקר תדיר בביתם, כפי שהעידו דני, גליה ותומר. הוצג "הסכם שיתוף" שנחתם בין טבול ובין דני, במסגרתו טבול ישקיע כספים, דני ישקיע אותם בבורסה ושניהם יחלקו ביניהם את הרווחים. הסכם השיתוף (נ/47) הוא מיום 17.5.10 – פחות מחודש לאחר חתימת חוזה המכר כאן, והרבה קודם שהפרשה "התפוצצה" בחודש פברואר 2011. שלומי טבול רשום בהסכם זה בשמו האמיתי, ולא בשם שדני טען שהוא הציג את עצמו: שלמה לבית משפחת הפשע אבוטבול, בניגוד לדבריו שרק בדיעבד, לאחר "פיצוץ" הפרשה, הוא גילה שהוא אינו שלמה אבוטבול אלא שלומי טבול.

הבן תומר אף סיפר בתצהירו, כי הוא ביקש לעבוד אצל טבול באחד הקיוסקים, שהוא סבר ששייכים לו, ואפילו כנהג שלו. האם דני היה מסכים שבנו יעבוד אצל מי שמאיים עליו ומי ששייך למשפחת פשע? האם תומר היה מסכים לעשות כך?

סיכומו של דבר, לא הובאה כל ראיה ממשית לכך, שדני פעל תחת איומים כלשהם. אכן, הוא ביקש לפרוע חובות שהיו קיימים נגדו, ויתכן שהנושים לחצו עליו, בדרך זו או אחרת, אך האיומים לא היו מצידו של טבול, וודאי שלא היו מצידו של יוסי.

110. טבול תיווך בין דני, שנזקק להלוואה לשם פירעון חובותיו, לבין יוסי, שעסק באותה עת בהלוואות חוץ בנקאיות ("השוק האפור").

לשם כך, נדרשה בטוחה לפירעון ההלוואה: הדירה. כפי שאפרט להלן, "חוזה המכר" היה במהותו חוזה למתן הלוואה בריבית, כשהדירה שימשה כבטוחה לפירעון ההלוואה והריבית.

דני קיווה כי יוכל לפרוע את ההלוואה, כולל הריבית, ולכן היה מוכן להסתכן במכירת הדירה.

אלא, שדני לא היה הבעלים של הדירה, אלא גליה. דני ידע שגליה לא תסכים למכור את הדירה כדי להשיג הלוואה, בין אם המדובר במכירה ממשית ובין אם המדובר בהעמדתה כבטוחה.

לשם כך רקמו השניים "רעיון": לשכנע אישה אחרת, תמורת תשלום, להציג את עצמה כגליה. הם שכנעו את אילנה לעשות זאת, ככל הנראה תמורת תשלום. דני לקח מהדירה את הדרכון של גליה, ללא ידיעתה, והוא הדרכון שהוצג לפקיד רגב, לעו"ד קרני ולעו"ד ביטון. מופיעה בו תמונתה האמיתית של גליה. לעומת זאת, בתעודת הזהות שגם היא הוצגה, מופיעה תמונה בלתי ברורה אחרת.

דני סבר, כאמור, שיצליח לפרוע את ההלוואה, "מכירת" הדירה לא תתבצע בפועל, וכך גליה לא תדע מאומה על הנעשה.

השיק האחרון שנתן תמורת דחיית הפינוי, החזרתו לאחר שלא נפרע ושיחתו של יוסי עם גליה, שיבשו את המשך התכנית.

111. נעשו ניסיונות מצד חלק מהמעורבים ליחס גם ליוסי מעורבות בתכניתם של דני וטבול. לא נמצאה כל ראיה ממשית לכך, והדבר גם אינו עומד במבחני ההיגיון והסבירות.

מדוע שיוסי יסכן את כספו כך, כשהוא יודע שהבטוחה שבידיו עלולה להתגלות כחסרת כל ערך? הדבר מנוגד גם לגרסתו של דני בתצהירו, לפיה כל התכנית נהגתה על-ידי טבול, כדי שרק הוא (טבול) יוכל להיפרע מיוסי חוב שזה חייב לו, ובתמורה לכך טבול ימחל לדני על חובו אליו, ולאחר שיוסי יעביר להם את הכסף הוא יגלה שגליה לא חתמה על החוזה והכל יבוטל. לפי גרסה זו, ודאי שיוסי לא היה שותף לתכנית. גם שיחתו של יוסי עם גליה, לאחר החזרת השיק על-סך 105,000 ₪ איננה מתיישבת עם "ידיעתו" של יוסי. אם היה שותף למעשה ההונאה, לא היה מתקשר אליה ו"מגלה" לה שנחתם חוזה למכירת דירתה.

112. הקשר בין מעשה התרמית של דני (וטבול ואילנה) ובין חתימתו של אגמי הוא ברור. ללא התרמית שבהתחזותה של אילנה כגליה, חוזה המכר לא היה נחתם.

אך מהו הנזק שנגרם לאגמי מכך?

אגמי תובעים את "מלוא התמורה ששולמה עבור הדירה", אך מהי התמורה שאגמי שילמו כ"תמורה עבור הדירה"?

לשם כך, נדרש לבחון את טיבה האמיתי של עסקת "המכר" שנעשתה.

113. "חוזה המכר" מיום 7.4.10 מנוסח כחוזה מכר לכל דבר. התמורה הקבועה בו היא 1,200,000 ₪. צוין כי סך של 360,000 ₪ שולם במעמד חתימת ההסכם, ונקבע כי יתרת התמורה, סך של 840,000 ₪ תשולם במועד מסירת החזקה, שנקבע ליום 10.5.10, כחודש אחד בלבד מיום חתימת חוזה המכר!

כחודש לאחר מכן, נחתם חוזה שכירות, לפיו גליה שכרה מאגמי את הדירה למשך שנתיים, כשדמי השכירות עבור כל השנתיים, בסך 168,000 ₪, משולמים מראש ומקוזזים מהתמורה (על-פי הסכם המסגרת).

כן נחתם "חוזה אופציה" המקנה לגליה את הזכות לרכוש בחזרה את הדירה שמכרה בתוך שנתיים, בתמורה לסך של 1,500,000 ₪.

על-פי הסכם המסגרת, גליה משלמת עבור שמירת אופציה זו סכום של 75,000 ₪, שמקוזזים אף הם מראש מהתמורה שאגמי משלם לה עבור רכישת הדירה, וזאת בין אם האופציה תתממש ובין אם לאו.

עוד משלמת גליה לאגמי, על-פי הסכם המסגרת, סכום של 105,960 ₪ (!) "בגין סיועם לגליה מדר, על-פי בקשתה לביצוע רכישה מיידית של הדירה, נטילת המשכנתא, תשלום ריבית והוצאות בנקאיות עד למימוש האופציה אם תמומש וטיפול בכל הנ"ל" (סעיף 5(ב) להסכם המסגרת). גם סכום זה מקוזז מראש מהתמורה המגיעה לגליה מאגמי עבור מכירת דירתה.

ואחרון: גם שכר טרחתו של עו"ד קרני, בסך 51,040 ₪, מקוזז מתוך התמורה.

יצוין, כי על-פי עדותו של עו"ד קרני (עמ' 1647), למרות שחוזה המכר, חוזה האופציה והסכם המסגרת נחתמו כחודש לאחר החתימה על חוזה המכר, הם הוכנו מבעוד מועד.

114. כל הסימנים מראים, שאין מדובר באמת בעסקת מכר, אלא בעסקה למתן הלוואה בריבית.

גליה מקבלת סכום כלשהו כהלוואה (לא ברור מהו הסכום) וכנגד כך היא מוכרת, כביכול, את הדירה ונרשמת הערת אזהרה לטובת אגמי. בכך נוצרת בטוחה להחזרת סכום ההלוואה.

אם תמומש האופציה לרכישה חוזרת של הדירה, בתום שנתיים, אזי גליה משלמת לאגמי סכום של 300,000 ₪ יותר מהתמורה שקיבלה בגין מכירת הדירה. וכך יוצא כי היא שילמה שנתיים דמי שכירות עבור דירה שנותרה ברשותה בסך 168,000 ₪, סכום של 75,000 ₪ עבור הזכות לשמירת האופציה וסכום נוסף של קרוב ל- 106,000 ₪ עבור "סיועם" לה. זאת, מלבד סכום של כ- 51,000 ₪ שכ"ט לעו"ד קרני, למרות שהוא מייצג בעסקה את אגמי ולא את גליה.

אגמי אישר (עמ' 1181), כי שכר טרחתו של עו"ד קרני, גבוה פי עשרה ממה שנהוג לשלם לעורך דין עבור עסקאות מקרקעין, ונימק זאת שבכך ששולם לו גם עבור כל ההסכמים הנלווים הנוספים.

גם הסכום של 106,000 ₪ משולם לאגמי, בין היתר, בשל סיועם לה בנטילת משכנתא, למרות שזו נלקחה על-ידי אגמי ולא על ידה.

בהקשר זה אוסיף, כי ההסבר שנתן עו"ד קרני לתוספת של 300,000 ₪ על התמורה ששולמה (כביכול) בגין מכירת הדירה, בעת מימוש האופציה, ולפיו, הדבר נובע מעלייה טבעית במחיר הדיור, נדחה מיניה –וביה מתוך האמור בחוזה האופציה (סעיף 2(ד)(1)), ולפיו, הסכום של 1.5 מיליון ₪ מותנה בכך שלא תהיה עליה במחיר הדירה. אם תהיה עליה, גליה משלמת בנוסף גם מחצית מסכום העלייה.

כמו כן, גליה- לפי הסכם המסגרת- נושאת גם בחוב מס הרכישה, המוטל לפי חוק על הרוכש ולא על המוכר.

114 א. על פי עדותו של יוסי (עמ' 1000): "כסף מזומן לא עבר בעסקה", (עמ' 1003): "על פי ההסכם היה לנו את שיטת הקיזוז. הכסף לא עבר".

115. יתרה מזו, אם אכן דובר בעסקת מכר רגילה, מה עשה יוסי עם דני ועו"ד קרני בבנק דיסקונט, ממנו נמשכו כספי ההלוואה במזומן (עובדה תמוהה כשלעצמה, כשמדובר בסכום כולל של 800,000 ₪,בשתי משיכות)? והרי כספי ההלוואה אמורים להיות מועברים למוכר בלבד, על חשבון התמורה?

ומה עשה שם טבול בפעם הראשונה?

116. כיוון שמדובר בעסקת הלוואה ולא בעסקת מכר דירה, הרי שהסכום המגיע לאגמי הוא סכום ההלוואה שהעבירו לדני (ואילו היה נעשה הסכם הלוואה מסודר, גם סכום הריבית בגין ההלוואה). גם אם הסכום שולם מכספי ההלוואה שנתן בלמ"ש ולא ממקורותיהם האישיים של אגמי, הרי מאחר שאגמי פורעים סכום זה לבנק, הרי שבאופן מעשי ניתן לומר, שהם שהלוו לדני סכום זה.

אולם, מהו הסכום ששילמו אגמי לדני? גם לשאלה זו לא נמצא מענה הולם, מתוך ריבוי הגרסאות.

דני העיד (עמ' 115) שבפעם הראשונה, יוסי, שלומי ועו"ד קרני חילקו ביניהם את הכסף, ובפעם השניה, יוסי לקח את הכסף בתיק שלו "והלך עם קרני".

יוסי העיד (עמ' 1032 ואילך), שבפעם הראשונה נכח גם טבול, כשהוא לא ידע בכלל שהוא אמור להיות שם. לטענתו, בין דני וטבול "הייתה שותפות".

לדבריו, בפעם הראשונה ניגש לדני אדם כלשהו ותבע ממנו חוב שהוא חייב לו, ודני הבטיח לו שישלם לו. מכל מקום, הכסף נלקח מהאשנב על ידי דני, ודני ביקש ממנו (מיוסי) לשים את הכסף בתיק שהיה ליוסי כדי שאותו אדם לא יראה כי משך כסף, ודני יצא עם התיק החוצה, שם המתין לו טבול.

בפעם השניה, דני שם את הכסף במעטפה ויצא עמה.

טבול אישר שהיה נוכח במשיכה הראשונה, לטענתו משום שדני הבטיח לו לפרוע חוב שהוא חייב לו, אך דני הכניס את כל הכסף לתיק, יצא מהבנק, נכנס למונית ונסע משם מבלי לשלם לו דבר (עמ' 840 ואילך).

עו"ד קרני סיפר (בתצהירו ובעדותו, עמ' 168 ואילך), כי בפעם הראשונה דני נטל את הכסף, הכניס אותו לתיק שהביא עמו יוסי, ויחדיו יצאו לפתח הבנק, שם המתין להם טבול.

בפעם השניה, דני נטל את הכסף, הכניס אותו למעטפה שיוסי הביא, ויצאו כך יחדיו מהבנק. בפעם הזו טבול לא נכח.

עו"ד קרני אישר כי בפעם הראשונה ניגש אדם כלשהו לדני ודרש ממנו לשלם לו חוב שזה חייב לו אך לדבריו, לא היה לכך קשר לעובדה שדני הכניס את הכסף לתיק שיוסי הביא עמו מראש לצורך כך.

עו"ד קרני לא ידע לספר (או לא רצה לספר) כיצד חולק הכסף בין כל השלושה.

117. מחד, נטל ההוכחה מוטל על "המוציא מחברו", כלומר על אגמי, להוכיח כמה מהכספים הועברו לדני (אגמי בחר, כאמור, שלא לתבוע את טבול). מאידך, אין זה הגיוני שדני לא נטל חלק כלשהו מהכספים הללו, שאם תאמר כך – מדוע נתן את ידו לכל המעשייה הזו?

בהעדר קריטריון סביר אחר, ניתן להניח, כברירת מחדל, שהכספים חולקו באופן שווה בין יוסי, דני וטבול במשיכה הראשונה, ובין יוסי ודני במשיכה השנייה.

אינני מאמין לדבריו של דני, כי גם עו"ד קרני קיבל חלק מהכספים הללו, דברים שנאמרו בעלמא וללא כל תימוכין, ויתכן שכוונתו הייתה לסכום שעו"ד קרני משך לעצמו כשכר טרחה עבור ניהול הנאמנות, 7100 ₪ שהועברו בהעברה בנקאית לחשבונו, והדבר לא הוכחש.

באופן זה אני קובע כי דני לקח מתוך הכספים הללו במשיכה הראשונה סכום של 133,333 ₪ (3 : 400,000) ומתוך המשיכה השנייה סכום של 196,000 ₪ (2 : 392,000) ובסך הכל נטל דני מתוך הכספים הללו סכום של 330,000 ₪ (במעוגל).

מאחר שסכום זה נפרע בפועל לבנק על-ידי אגמי, על דני להשיבו להם.

אוסיף, כי אילו אגמי היו מציגים את הדברים כמות שהם, ניתן היה לחייב את דני גם בריבית שאגמי שילמו לבלמ"ש כנגד סכום זה, אך משהדברים לא הוצגו כך, על דני להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע המשיכה, 30.5.10.

המסקנה היא שעל דני לשלם לאגמי, סכום של 330,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.5.10.

118. כלפי אילנה: אילנה הייתה שותפה למעשה התרמית, אך לא נטען כי התחלקה בכספים שהתקבלו מהבנק. דני סיפר (עמ' 60), כי "שכרה" היה כמה מאות שקלים בלבד, "כל פגישה". ניתן היה, לכאורה, לחייב גם אותה בתשלום הסכום ששולם לדני, כיוון שבמעשיה היא גרמה לכך שאגמי שילמו, בסופו של דבר, סכום זה לדני, אך זאת רק אם היה נטען ואם היה מוכח, שאגמי ניסו לגבות סכום זה מדני ולא הצליחו בכך. הדבר לא נטען, ובוודאי לא הוכח.

המסקנה היא שיש לדחות את ההודעה לצד שלישי כלפי אילנה, אך ללא צו להוצאות.

119. כלפי עו"ד קרני: כלפיו הועלו שני סוגים של טענות. סוג הטענות הראשון, נוגע לכאורה, להתרשלותו בזיהוייה של גליה ובטיפולו בכל הקשור להחתמה על חוזה המכר וההסכמים הלווים.

לא מצאתי פגם ממשי במעשיו בהקשר זה: הזיהוי נעשה על-פי תעודת הדרכון ועל-פי תעודת הזהות. אין זה מתפקידו של עורך הדין לערוך "זיהוי פנים", כשמטבע הדברים, פניו של אדם יכולות להשתנות עם עליית גילו, עקב שינוי תספורת וכד'. הצגת הדרכון ותעודת הזהות נועדו להוכיח כי מי שנושא אותם הוא האדם שמבקש להתקשר בחוזה, כי זהו שמו וזה מספר הזהות שלו. הראיה היא, שכמעט כל מי שראה את מי שהתברר לימים כאילנה, התקשה לזהות אם היא זו שהגיעה לחתום. גם בזיהויה של גליה כמי שלא הייתה זו שהגיעה לחתום, הצדדים התקשו.

לעומת זאת, נכון נהג עו"ד קרני, כאשר עמד על כך שעל גליה להגיע לחתום בפניו על יפוי-הכח הבלתי חוזר, ולא איפשר לה לחתום בפני הפקיד רגב (לא נדרש היה כי תחתום גם על חוזה המכר בפניו); ונכון נהג עו"ד קרני, כאשר "פסל" את יפוי-הכח הבלתי חוזר שניתן לדני, שלא נחתם בפני נוטריון, ועמד על כך שגליה תחתום בפניו על יפוי-כח בלתי חוזר נוטריוני; ונכון נהג עו"ד קרני כאשר "פסל" את שני הסכמי השיתוף הראשונים, על הפגמים שהתגלו בהם.

סוג הטענות השני שהועלה כלפי עו"ד קרני נוגע לעצם ניסוח ההסכמים, שהם למעשה הסכמי הלוואה במסווה של חוזה מכר. במיוחד אמורים הדברים, כאשר לבנק הוצג חוזה המכר בלבד (והתוספת לחוזה המכר), אך לא הוצגו חוזה השכירות, חוזה האופציה והסכם המסגרת. כך, בלמ"ש לא יכל להסיק כי אין מדובר בחוזה מכר של ממש, ואילו כל הסכמים היו בפניו, יתכן מאוד שהיה נמנע ממתן ההלוואה.

אולם, סוג טענות זה אינו נוגע לאגמי, שהיו שותפים לכל זאת, כשיוסי עצמו היה, כאמור, "הוגה" הרעיון.

המסקנה הנובעת מכך היא, שיש לדחות את ההודעה לצד שלישי כלפי עו"ד קרני, אך ללא צו להוצאות, לאור התנהגותו של עו"ד קרני.

120. כלפי עו"ד ביטון: הדברים האמורים ביחס לזיהויה של גליה/אילנה לפי הדרכון ותעודת הזהות שהוצגו לו, יפים גם כלפי עו"ד ביטון, בהקשר להחתמתה של גליה (שהתברר לאחר מכן כי הייתה אילנה) על יפוי-הכח שנמסר לדני, מה גם שלמעשה לא נעשה כל שימוש ביפוי-כח זה.

כאמור לעיל, הסכם השיתוף לא נחתם בפניו ולא היה נדרש שייחתם בפניו. כנגד גרסת עו"ד קרני, שסיפר כי עו"ד ביטון אישר כי הסכם נחתם בפניו, עומדת גרסתו המכחישה של עו"ד ביטון, ואינני מוצא מדוע יש להעדיף את גרסת עו"ד קרני על גרסת עו"ד ביטון. כך או כך, הסכם השיתוף נעשה ונחתם, לאחר שכבר נחתם חוזה המכר.

סיכומו של דבר, אין כל עילת תביעה כלפי עו"ד ביטון, ולחינם הוגשה לו ההודעה לצד שלישי.

המסקנה היא שיש לדחות את ההודעה נגד עו"ד ביטון ולחייב את אגמי בתשלום הוצאות.

121. כלפי בלמ"ש: הטענה כלפי בלמ"ש היא התרשלותו של בנואליד בטיפולו במסמכי המשכנתא. גם אם היו פגמים אחדים בטיפולו, אודותם פירטתי לעיל, אין כל קשר סיבתי בין הפגמים הללו ובין "הנזק" שנגרם לאגמי. הגורם הישיר היה, שגליה לא חתמה באמת על חוזה המכר ויתר ההסכמים, בשל התרמית של דני, בשיתוף פעולה עם טבול ואילנה. לבנואליד לא הייתה כל דרך לזהות תרמית זו, והדבר לא היה צריך לעלות על דעתו כלל.

המסקנה היא שיש לדחות את ההודעה לצד שלישי כלפי בלמ"ש, ולחייב את אגמי בתשלום הוצאות.

ההודעה לצד שלישי של בלמ"ש

122. בלמ"ש הגישה הודעת צד שלישי לדני, עו"ד קרני, מגדל (המבטחת של עו"ד קרני) והזוג אגמי.

הסעד הנתבע על ידו הוא לחייב את כל אלה בסכום חובם של הזוג אגמי לבנק בגין הסכם ההלוואה, שעמד נכון ליום 5.6.11 על סך של כ- 790,000 ₪.

אינני סבור שיש בסיס לדרישה זו, כל עוד אגמי ממשיכים לפרוע את ההלוואה כסדרה (ולא נטען אחרת).

אמנם, לאור קבלת תביעתה של גליה, לא יוכל הבנק לרשום משכנתא על הדירה בגין הלוואה זו, אך מדובר בבטוחה שעשויה הייתה להיות ממומשת רק אם אגמי היה מפסיק לפרוע את ההלוואה.

123. כמו כן, למרות שנראה, כי בלמ"ש צודק בטענות שהעלה בקשר לניסוחם של ההסכמים המדוברים, שאינם חוזה מכר ממש, אלא הסכם הלוואה שנכס המקרקעין משמש בו רק כבטוחה; על כך שעו"ד קרני ואגמי הסתירו ממנו את יתר ההסכמים והציגו בפניו רק את חוזה המכר; ועל כך, שלמרות האמור בחוזה המכר, אגמי לא שילמו למעשה לגליה (או לדני) את הסכום הראשון, שהיה עליהם לשלמו כ"הון עצמי", כתנאי לקבלת ההלוואה.

למרות כל אלה, אין הצדקה להשתמש בבמת תביעה זו כדי לדרוש את העמדת יתרת כל ההלוואה כבר עתה.

124. תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת בהודעה לצד שלישי, כוללת שלוש תקנות משנה. אמנם, תקנת משנה (3), בשונה משתי קודמותיה, תקנות משנה (1) ו- (2), אינה מגבילה את זכות הנתבע בגדר ההודעה לצד שלישי לתביעת סעד שהוא בעיקרו זהה לסעד המבוקש בתביעת התובע כלפיו, אך עדיין נדרש ששתי העילות – עילת התביעה ועילת ההודעה – תנבענה ממערכת עובדתית אחת, המעוררת שאלה או פלוגתא משותפת שמן הראוי להכריע בה גם כלפי צד שלישי (ע"א 6381/00 עו"ד קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות בע"מ, פ"ד נו(1) 425, 430-431).

בענייננו, הטענות המועלות בקשר לטיבו של חוזה המכר ויתר הטענות הנזכרות, לא היו עולות כלל, אילולא מעשה התרמית הקשור בזיוף חתימותיה של גליה על חוזה המכר ויתר ההסכמים, ואין כל קשר בין תרמית זו לטיבו של חוזה המכר.

לפיכך, אין לדון בטענות הללו במסגרת ההודעה לצד שלישי, אך אין בכך כדי למנוע מבלמ"ש, אם ירצה בכך, להגיש תביעה נפרדת לבירור סוגיה זו.

המסקנה היא שיש להורות על מחיקתה של ההודעה לצד שלישי, אך ללא חיוב בהוצאות.

ההודעה לצד שלישי מטעם עו"ד קרני

125. עו"ד קרני הגיש הודעת צד שלישי כנגד כל אלה: מגדל (המבטחת), דני, גליה, טבול, אילנה, אגמי, בלמ"ש ועו"ד ביטון.

משנדחתה ההודעה לצד שלישי של אגמי כלפי עו"ד קרני, ומשנמחקה ההודעה לצד שלישי של בלמ"ש כלפיו, נדחית ונמחקת, בהתאם, גם ההודעה לצד שלישי של עו"ד קרני כלפי כל מקבלי ההודעה הנ"ל, ללא צו להוצאות.

סיכום

126. כפי שפתחתי בתחילת פסק הדין, כל ניסיון לברר את האמת המוחלטת בפרשייה זו, לאור ריבוי הגירסאות הנוגדות ולאור מעשי התרמית, ההונאה וההטעיה שהתגלו במהלכה, נדון מראש לכישלון.

יפה לכאן הערתה של כב' הנשיאה נאור בעניין אחר:

"כפי שהערנו בדיון, צדדים המנהלים עסקים בדרך שנוהלו העניינים מושא ההליך שבפנינו, אינם יכולים לצפות שבמטה קסם יעלה בידי בית המשפט לחשוף את שבחרו הם להטמין או להלבין, אין להם אלא על עצמם להלין אם האמת העובדתית והאמת המשפטית אינן מתלכדות" (ע"א 427/13 דעוס נ' דופני, 20.3.2016, פורסם בנבו).

בכפוף להערה זו, אלה הן המסקנות העולות מכל האמור לעיל:

א. גליה לא חתמה על חוזה המכר ולא חתמה על אף אחד מההסכמים והמסמכים שפורטו לעיל, כולל יפוי-הכח שייפה, כביכול, את כוחו של דני לחתום בשמה;

ב. גליה לא ידעה על מעשיו של דני ולא הסכימה למכירת הדירה;

ג. אילנה היא שחתמה על חוזה המכר וחלק מההסכמים והמסמכים, בשמה של גליה, כביכול;

ד. היוזמה לתרמית ולזיופים הייתה של דני וטבול, במשותף, ולשם כך הם "הפעילו" את אילנה;

ה. יוסי לא היה שותף לתרמית ולא היה מודע לזיופים;

ו. "חוזה המכר" ויתר ההסכמים היו מסווה להסכם הלוואה בריבית, כשהדירה שימשה לבטוחה, וניסוח ההסכמים נעשה כך, כדי להשיג מימון מהבנק, ללא צורך בתשלום ההון העצמי הראשוני הנדרש לשם קבלת הלוואת משכנתא.

הוגה רעיון ההסכמים הללו היה יוסי אגמי, ועו"ד קרני שיתף עימו פעולה בהלבשת הניסוח המשפטי;

ז. לדני אין כל חלק בדירה.

גם אם העברת זכויותיו בדירה לגליה, נעשתה כדי למנוע מנושיו לעקל ולממש את זכויותיו בדירה, וגם אם נראה, כי דני וגליה חיים עדיין כבני זוג נשואים, הרי שהעברת הזכויות לא הייתה למראית עין, אלא העברה אמיתית, ומאחר שהיא נעשתה שנים רבות קודם לתחילת האירועים דנן, וללא כל קשר אליהם, ההעברה תקפה כלפי אגמי וכלפי בלמ"ש;

ח. מאחר שגליה היא בעלת הזכויות היחידה בדירה, ומאחר שהיא לא חתמה על חוזה המכר ולא הסכימה למכירת הדירה, דין חוזה המכר להתבטל, ודין הערות האזהרה שנרשמו בעקבותיו לטובת אגמי ולטובת בלמ"ש להתבטל, ללא קשר לתום-ליבם או לחוסר תום-ליבם;

ט. כיוון שגליה לא מכרה את הדירה, וכיוון שאין מדובר בחוזה מכר אמיתי אלא בהסכם הלוואה, אגמי אינם זכאים לפיצוי בגין אובדן שווי הדירה, אלא להשבה של הכספים ששילמו למעשה למי מהצדדים;

י. לאור ריבוי הגרסאות ביחס לשאלה: לידי מי הגיעו הכספים שנמשכו (שמקורם בהלוואה של בלמ"ש), ההנחה היא שהם חולקו בין שלושת המעורבים במשיכתם: דני, אגמי וטבול – במשיכה הראשונה, דני ואגמי – במשיכה השנייה.

לאור זאת, ההנחה היא שדני קיבל מתוך אותם כספים סכום של 330,000 ₪, ומאחר ואגמי משלמים סכום זה לבלמ"ש (כהחזר הלוואה), על דני לשלם סכום זה לאגמי;

יא. אין כל עילה לחייב את יתר מקבלי הודעת צד שלישי של אגמי בתשלום כלשהו לאגמי;

יב. מאחר שאגמי פורעים לבלמ"ש את ההלוואה כסדרה, אין עילה לחייב את יתר מקבלי ההודעה לצד שלישי של בלמ"ש בתשלום כלשהו;

יג. תביעת בלמ"ש להעמדת מלוא ההלוואה שניתנה לפירעון מיידי, לאור כך שהוכח כי אין מדובר בחוזה מכר דירה אלא בהסכם הלוואה, ולאור כך שהוכח שאגמי לא שילמו את הסכום הראשון הנדרש כ"הון עצמי" לפני קבלת ההלוואה – איננה צריכה להתברר כהודעת צד שלישי במסגרת תביעה זו, שהעניין המרכזי שנדון בו הוא מעשה התרמית וזיוף חתימותיה של גליה;

יד. משנדחתה ההודעה לצד שלישי של אגמי כלפי עו"ד קרני, ומשנמחקה ההודעה לצד שלישי של בלמ"ש כלפיו, נדחית ונמחקת, בהתאם, גם הודעת צד שלישי שהגיש עו"ד קרני כלפי כל מקבלי ההודעה.

תוצאות

127. אלה התוצאות הנובעות מכל האמור לעיל:

א. תביעתה של גליה מדר מתקבלת.

בהתאם לכך, ניתן בזה צו הצהרתי, לפיו חוזה המכר שנעשה ביום 7.4.10, למכירת הדירה ברח' יבניאל 3 תל-אביב – מבוטל, ואין לו כל תוקף, וכן אין כל תוקף לכל ההסכמים שנעשו בעקבותיו ולכל המסמכים שנחתמו בקשר אליהם, ובכלל זה אין תוקף ליפוי-הכח שניתן לעו"ד קרני וליפוי-הכח שניתן לדני מדר.

כן אני מורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערות האזהרה שנרשמו על זכויותיה של גליה מדר בדירה הנ"ל, לטובת יוסי ושרונה אגמי ולטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ.

אין צו להוצאות בקשר לתביעה זו.

ב. הודעת צד שלישי של יוסי ושרונה אגמי מתקבלת בחלקה, כדלקמן:

(1) דני מדר ישלם ליוסי ושרונה אגמי סך של 330,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 30.5.10 ועד התשלום בפועל, וכן ישלם להם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

(2) ההודעה לאילנה גרמה, לעו"ד קרני, לעו"ד ביטון ולבנק לאומי למשכנתאות בע"מ – נדחית.

אגמי ישלמו לעו"ד ביטון הוצאות ושכ"ט בסך 5,000 ₪.

אין צו להוצאות ביחס לגרמה ולעו"ד קרני.

(3) ההודעה לצד שלישי של בנק לאומי למשכנתאות בע"מ – נמחקת.

אין צו להוצאות בקשר להודעה זו.

(4) ההודעה לצד שלישי של עו"ד קרני נדחית ביחס להודעת צד שלישי של אגמי, ונמחקת ביחס להודעה לצד שלישי של בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, כלפי כל מקבלי ההודעה.

אני סבור כי מלכתחילה לא היה מקום לשלוח הודעות צד שלישי לעו"ד ביטון ולבנק לאומי למשכנתאות, ולכן ישלם עו"ד קרני לכל אחד מהם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4000 ₪.

אין צו להוצאות בקשר למקבלי ההודעה האחרים.

ג. ניתן להמציא פסיקתא לחתימתי.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ח, 10 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.

 

פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני

4.5 1 1 1 1 1 (4 Votes)
ערעור על החלטה בסעד זמני

במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט המחוזי החליט לקבל את בקשת רשות הערעור (שקישור אליו תוכלו למצוא בדף זה בחלק "כתבי טענות קשורים".) ולבטל את החלטת בית משפט השלום. בפסק דינו של הדגיש בית המשפט המחוזי כי למרות שבית משפט של ערעור ייתערב רק לעיתים נדירות בהחלטות על סעד זמני, ויש מקום במקרה זה להתערב בהחלטת בית משפט השלום ולבטלה בתנאים האמורים בפסק הדין להלן. 


פסק דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט עמית יריב) מיום 9/4/17 בתיק 13645-04-17 ולפיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.

2. המבקש הגיש ביום 6/4/17 כתב תביעה במסגרתו ביקש להצהיר, כי הסכם בין הצדדים שכונה: "הסכם החזר חוב" מיום 29/5/16 (להלן: "ההסכם") הוא בטל ומבוטל, כי אינו חייב כספים למשיבה וכי צ'ק על סך 1,447,500 ₪ ללא תאריך פרעון, משוך על ידי המבקש ורעייתו לפקודת המשיבה יושב לו.

כמו כן הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני ולפיו ימנע מהמשיבה מלמלא תאריך ו/או להפקיד ו/או להגיש לביצוע בלשכת ההוצל"פ צ'ק ע"ס 1,447,500 ₪ מס' 5000745 בבנק פועלים, סניף 9994 חשבון 01565855 ע"ש גבריאלי עמית וענת (להלן: "הצ'ק").

3. המבקש טען, כי במסגרת תביעתו הוא מבקש לבטל ההסכם שנכרת עקב טעות כמשמעותו בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), וכן עקב הטעיה כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים ועושק כמשמעותו בסעיף 16 לחוק החוזים.

כמו כן נטען, כי יש לבטל ההסכם בשל היעדר מסוימות וגמירות דעת מצידו של המבקש, וכן בשל היעדר תו"ל מצד המשיבה במסגרת המו"מ שהוביל לחתימה על ההסכם.

נטען, כי יש צורך בצו מניעה על מנת "להקפיא" את המצב הקיים, וכי הגשת הצ'ק לפרעון או ללשכת ההוצל"פ תפעיל לחץ בלתי הוגן על המבקש ותאיין לחלוטין את פסק הדין שיינתן בתיק.

נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ואי מתן הצו יגרום למבקש לקריסה כלכלית בלתי הפיכה.

4. בהחלטה מיום 9/4/17 נקבע:

"לפניי בקשה לצו מניעה, שיאסור על המשיבה להשלים שיק שמסר לה המבקש, להפקידו לגבייה או להגישו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

לאחר עיון בבקשה – אין בידי להיעתר לה. על פי תנאי ההסכם שבין הצדדים, נמסר השיק להבטחת ביצועו של הסכם שבין הצדדים. עיון בטענות המבקש מעלה, כי הוא אינו טוען שלא התקשר בהסכם היסוד, אלא טוען כי ההסכם בר-ביטול מסיבות כאלה ואחרות. סיכויי התביעה העיקרית – אינם מן הגבוהים, שכן הנטל להוכיח טעות או הטעייה המצדיקים ביטול מוטל על כתפי המבקש.

לעניין מאזן הנוחות – כאן נוטה הכף במלואה נגד מתן הסעד המבוקש, שכן הלכה למעשה, למבקש לא ייגרם כל נזק מאי-מתן הצו, שהרי ככל שיוגש השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, יוכל המבקש להעלות את טענותיו כולן במסגרת הגשת התנגדות, אשר ממילא תביא – ככל שתוגש במועדים הקבועים לכך בדין – לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. על כן, ובהעדר כל נזק של ממש – אין כל הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

5. המבקש מבקש רשות לערער על ההחלטה וטוען כי התקיימו כל היסודות המצדיקים מתן צו מניעה זמני.

א) בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה:

המבקש טוען כי למרות שנטל ההוכחה מוטל עליו כתובע, אין בכך כדי לקבוע כי אין "עילת תביעה" לצורך מתן צו מניעה זמני וכי במקרה דנן, הוא הראה כי התביעה מעלה שאלה רצינית שיש לדון בה (כפי שנקבע ברע"א 1379/16 מראון נופי נ' סאמי נופי – 3/4/16).

ב) בנוגע למאזן הנוחות:

המבקש שילם עד כה את התשלומים על פי ההסכם ובית משפט לא שקל את הנזק שייגרם למבקש, לו יוגש הצ'ק לפרעון או ללשכת ההוצל"פ.

מה עוד, שלמשיבה לא יגרם נזק אם יינתן הצו.

ככל שהתביעה תידחה ממילא יוותר בידה הצ'ק. מה גם, שככל שתתקבל התביעה, אזי המשיבה היא זו שתצטרך להחזיר כספים למבקש.

6. לאחר עיון בבקשה ונספחיה הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל באופן חלקי כך שיש מקום לדון בבקשה למתן סעד זמני שלא במעמד צד אחד, ורק לאחר מכן להכריע בבקשה, וזאת מהנימוקים כדלקמן:

א) הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעת הערכאה הדיונית בהחלטות הנוגעות למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים (ראה: רע"א 9123/07 מעייני נ' עכו ביי בע"מ (30.10.07); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (15.5.97)).

ב) בשלב הסעד הזמני בית המשפט לא מכריע את גורל התביעה. על ביהמ"ש לבחון את סיכויי התביעה - מחד, ומאזן הנוחות - מאידך, על בסיס "מקבילית כוחות",

שמשמעותה היא ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך.

לעניין זה יפה הנאמר ברע"א 5223/15 מזרחי נ' עו"ד ורסנו לי (10.8.15) בסעיף 7 להחלטת כב' הש' דנציגר:

" מובן שבשלב זה, של בחינת הסעד הזמני, אין בית המשפט הכריע את גורל התביעה, כפי שנטען, אלא שבית המשפט פעל כמיטב חכמתו להערכת סיכויי התביעה תוך שקילת מאזן הנוחות שבין הצדדים. שיקולים אלו, שביניהם קיימת כידוע "מקבילית כוחות", הם המכריעים את גורל הבקשה לסעד זמני [ראו למשל: רע"א 5982/14 יהודה נ' חוגי, [פורסם בנבו] פסקה 9 (27.11.2014);רע"א 3237/13 גילי ויואל עזריה בע"מ נ' החברה הכלכלית אשקלון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (12.5.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 915-914, מהדורה אחד עשר, 2013)]".

ג) באשר לסיכויי התביעה : על המבקש לשכנע את ביהמ"ש "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984).

הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהונח בפני ביהמ"ש והערכה זו אינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית ומובן כי אינה שקולה להוכחה במאזן ההסתברויות.

תנאי זה משמעו- האם עולה מהתובענה שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה.

ראה לעניין זה: רע"א 7410/09 ניסנוב נ' שבתאי, סעיף 38 לפסק דינה של כב' השופטת נאור (25.10.09) רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס (21.4.09), רע"א 1379/16 מראון נופי נ' סאמי נופי, סעיף 4 להחלטת כב' השופט הנדל (3.4.16).

מאזן הנוחות בוחן את מידת הנזק העלול להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם יינתן צו המניעה אם לאו.

ד) מהכלל אל הפרט:

בעניינינו, נראה כי לא היה מקום ליתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, כפי שביקש המבקש – מחד, אך מאידך – אין מקום שלא לבחון טענותיו של המבקש לאחר קבלת תגובת המשיבה ולקבוע רק על סמך הבקשה כי יש לדחות בקשתו למתן צו מניעה זמני.

בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה אפשרית:

אין די בכך שנטל ההוכחה הוא על התובע על מנת לקבוע כי אין סיכוי לתביעה לצורך מתן סעד זמני. די בכך שהוא מראה כי עולה מהתביעה שאלה רצינית לדיון וכי אין מדובר בתביעת סרק על פניה, ולכאורה נראה, כי לפחות בעת הזו עסקינן בתביעה שמקימה עילת תביעה אפשרית.

בכל הנוגע למאזן הנוחות:

יש ממש בקביעת בית משפט קמא בטענה ולפיה ככל שיוגש הצ'ק לביצוע ללשכת ההוצל"פ, אזי יוכלו טענות המבקש להישמע במסגרת התנגדות לביצוע שטר וההליכים נגדו יעוכבו.

יחד עם זאת, נראה כי במצב שכזה תתקיים התדיינות משפטית כפולה בעניין אותו צ'ק במסגרת שני הליכים שיפוטיים שונים. (התביעה קמא וההתנגדות לביצוע צ'ק) באופן שעשוי להכביד על שני הצדדים ועל המערכת המשפטית.

אף מצבה של המשיבה לכאורה לא יוטב במקרה שכזה, כיוון שממילא במסגרת ההתנגדות לביצוע צ'ק המוגשת במועדה, מעוכבים הליכי ההוצל"פ עד להכרעה בהליך.

על כן, לטעמי, לטובת שני הצדדים, מן הראוי לפחות לבחון את בקשת המבקש, לאחר קבלת תגובת המשיבה ורק לאחר מכן, לקבוע מסמרות בשאלת מאזן הנוחות.

7. לפיכך, מצאתי לנכון לקבל הערעור, במובן זה שבו החלטת בית משפט קמא תבוטל.

הבקשה למתן סעד זמני תועבר לתגובת המשיבה לפי הוראות שיינתנו על ידי כב' השופט קמא ולפי שיקול דעתו המלא, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לקבוע מסמרות בבקשה למתן סעד זמני.

8. המזכירות תשלח פסק הדין למבקש.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ז, 20 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

פסק דין הדוחה תביעה לתשלום הלוואה

5 1 1 1 1 1 (8 Votes)
פסק דין הדוחה תביעה לתשלום הלוואה

המדובר בפסק דין על תביעה לתשלום הלוואה שהוגשה כנגד מרשנו. מלכתחילה לא הציג התובע (המלווה) כל ראיה שאת ההלוואה אכן לקח מרשנו. כל שהוא הציג היו שיקים, שניתנו על ידי אחיו של המלווה לתשלום ההלוואה. התובע טען שמרשנו הוא זה שלקח את ההלוואה, ואת השיקים נתן כערבות עבור אותה הלוואה ואילו מרשנו טען שאת ההלוואה לקח האח. עוד טען מרשנו כי התביעה הוגשה כנגדו אך ורק מאחר והתובע הבין שאת החזר ההלוואה הוא לא יקבל מהאח, מאחר והוא נמצא בהליכים של פשיטת רגל. בסופו של יום דחה בית המשפט את התביעה כנגד מרשנו כאמור בפסק הדין.


פסק דין

1. לפניי תביעה בסך 495000 ₪, אשר הוגשה נגד הנתבע להשבת הלוואות שנטל מאת התובע. לטענת התובע, הלווה לנתבע כספים, והיה אמור לקבל כנגדם שיקים מחשבונו של הנתבע. אלא שהנתבע מסר בידי התובע שיקים מחשבונו של אחי הנתבע, מר עופר ימין (להלן: "עופר"), ולא פרע את ההלוואה.

הנתבע, מצדו, טוען כי ההלוואות ניתנו לעופר, ולו לנתבע עצמו, וכי התביעה נולדה מאחר שעופר נקלע להליכי חדלות פירעון, ועל כן לא ניתן להיפרע ממנו.

2. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן יובאו טעמיי לכך בתמצית, כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי.

3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הלווה כספים. השאלה היא – מי היה הלווה: האם הנתבע, או שמא עופר. בין התובע ובין הלווה (יהיה אשר יהיה) לא נערך הסכם בכתב. על כן, יש לבחון את הסכם ההלוואה מכוח ראיות חיצוניות. ראיות אלה הן עדויות הצדדים עצמם – התובע והנתבע; תמליל שיחה ביניהם מיום 26.11.2012 וכן השיקים שנמסרו לביטחון. אבחן את הראיות ואת משמעותן.

4. כמעט מיותר לציין, כי כל אחד מן הצדדים – מסר גרסה התומכת בעמדתו. עדויותיהם של שני הצדדים אינן נקיות מפגמים, וקשה לומר שאיזו משתי העדויות ראויה לאמון במידה כזו, שיהיה בה כדי להתגבר על היותה "עדות יחידה של בעל דין", כמשמעה של תיבה זו בסעיף 54 לפקודת הראיות.

בחינה של תמליל ההקלטה מיום 26.11.2012, הקלטה שבוצעה על ידי התובע, מלמדת כי הנתבע חוזר ואומר פעמים אחדות כי החוב – אינו חובו שלו, כי אם חובו של עופר. כך, למשל, בעמ' 10 ש' 19 – 24 לתמליל ובעמ' 11 ש' 3 – 7 לתמליל, ברור לגמרי שהנתבע אינו מודה בחובו. כך למשל בעמ' 11 ש' 3 אומר הנתבע: "אני אישית לא חייב, בוא תבין, אני אישית לא חייב לאף אחד." גם מהמשך השיחה ברור, שהנתבע מנהל משא ומתן על פירעון החוב, לא משום שהוא מודה שהחוב הוא חובו, אלא מתוך ניסיון לסייע לאחיו להיחלץ מן החוב.

5. ראיה נוספת המחזקת את גרסת הנתבע היא העובדה שההלוואה הובטחה בשיקים של עופר ולא של הנתבע. למעשה, אין כל ראיה בכתובים הקושרת את הנתבע להלוואה. ככל שקיימת חבות אשר הובטחה בשיקים – ובהעדר ראיה לסתור את הפרקטיקה המקובלת בעניינים אלה – ניתן להניח כי מושך השיקים הוא החייב. טענתו של התובע, כאילו הסכים לקבל שיקים כבטוחה בהסתמך על התחייבותו של הנתבע "להמיר" את השיקים המשוכים על עופר בשיקים המשוכים מחשבונם של הנתבע ורעייתו – אינה סבירה בעיניי, ואינה מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר.

6. עוד אציין, כי אני סבור שעל ההלוואה דכאן ניתן להחיל את הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993. זאת חרף טענתו של התובע כי איננו מלווה כספים דרך עיסוק. יש לציין, כי אין מחלוקת שלא הייתה זו ההלוואה הראשונה שנתן התובע, ואין מחלוקת כי בעבר הלווה כספים לנתבע עצמו, וכספים אלה הוחזרו לו. משכך, ומאחר שלכאורה לפחות הוכחה פרקטיקה של עיסוק בהלוואות על ידי התובע, עליו הנטל לסתור.

סוגיה זו לא עלתה במהלך ההליך באופן ישיר, ומאחר שהתובע טוען כי תביעתו נוגעת לסכום הקרן בלבד – משמעותה מצומצמת, אולם אני סבור שהעדרו של הסכם בכתב המעגן את ההסכמות בין הצדדים צריך לפעול לחובת התובע – גם מאחר שנטל הראיה מוטל עליו, וגם מאחר שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע חובת עריכת מסמך בכתב ומטיל אותה על המלווה. מי שאמור היה לערוך מסמך ולא ערך אותו – יתקשה עוד יותר להוכיח את טענתו.

7. אעיר עוד, כי לא נעלמו מעיניי קשיים ובעיות בעדותו של הנתבע, בין היתר בעובדה שהנתבע שילם בפועל שיקים שמסר הוא עצמו, מחשבונותיו, לתובע. עם זאת, לנוכח כל האמור, אינני סבור שדי בקשיים אלה בעדותו של מי שהנטל הראשוני אינו מוטל על כתפיו כדי לקבוע שטענות התביעה הוכחו.

8. מן הטעמים שלעיל, ומשלא הוכיח התובע כי הנתבע הוא שלווה ממנו כספים, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

בשולי פסק הדין, אך לא בשולי חשיבותם של הדברים, אני מתנצל בפני הצדדים על העיכוב בפרסום פסק הדין, עיכוב שנבע מתקלה טכנית בלשכתי.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ו, 21 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

פסק דין המורה על צו למתן חשבונות

4.5882352941176 1 1 1 1 1 (17 Votes)
צו למתן חשבונות

התובעת, אשר בהיותה מועסקת אצל ההמשיבה 2, חברה בע"מ, העבירה אליה לבקשתו של הנתבע 1 הלוואות בסך כולל של 560,000 ₪ בערכים נומינאליים (כאשר הראשונה בשנת 2003 והאחרונה בשנת 2008). לא מן המיותר לציין כי הלוואות אלו הועברו אל הנתבעת 2 בשעה שברור היה שאף גורם אחר לא מוכן להעניק לה או לנתבע 1 הלוואה כלשהי. על בסיס הלוואות אלו התחייב בפניה הנתבע 1 בעל פה ובכתב, ובשם הנתבעת 2 , להשיב לה את ההלוואות ואף לתגמל אותה בשיעור 25% מרווחיה העתידיים של הנתבעת 2. בשלב מסוים החליט הנתבע לפטר את התובעת ובתואנות שווא לא רק שאינו משלם לה את זכויותיה על פי דיני העבודה אלא שהוא גם מתכחש להעברת ההלוואות (אלו שחשב כי לנתבעת אין אישור על העברתן) ואף מתכחש למסמך אותו הוא בעצמו ניסח ועליו חתם.

בית המשפט פסק בסופו של יום כי למרות שההסכמה בין הצדדים נרשמה על "פתקא", והכילה 3 שורות בלבד על החברה ועל בעל המניות להעביר אל מרשתנו, התובעת 25% מרווחיה של החברה. לפיכך ניתן צו למתן חשבונות כנגד החברה לפרט את כל הכנסותיה משנת 2008 ועד היום. 

בדף עורך דין חוזים ריכזנו חלק מנסיוננו כמשרד עו"ד המתמחה בעריכת הסכמים וליטיגציה, כמו כן צרפנו קישורים למאמרים וכתבי טענות בסוגיות שונות הנוגעות לדיני חוזים. 


 


פסק דין

לפנינו שתי תביעות שאוחדו- האחת עניינה השבת הלוואות שהעניקה התובעת לנתבעת ומתן צו למתן חשבונות והשנייה - זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה של התובעת ומסיומה.

 

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין

1. התובעת הועסקה בנתבעת, בית תכנה, כמשנה למנכ"ל החל מיום 5.9.2000 ועד ליום 31.8.2010.

2. הנתבע הינו מנהל הנתבעת והינו בעל 99% ממניותיה המונפקות.

3. בשנים 2003 ו- 2008 נקלעה הנתבעת לקשיים פיננסיים בעקבותיהם לוותה מהתובעת סכומים שונים כדלקמן:

א. בשנת 2003: סך 200,000 ₪ וזאת על פי הסכם למתן הלוואה (להלן - ההלוואה הראשונה) [נספח ד' לכתב התביעה המתוקן]. סכום זה הושב לתובעת בערכו הנומינלי.
ב. בשנת 2008: סכום השנוי במחלוקת- לטענת התובעת המדובר בסך 140,000 ₪ במזומן ואילו לטענת הנתבעת מדובר בסך של 7,000 דולר ארה"ב בלבד (להלן - ההלוואה השנייה).
ג. סך 220,000 ₪, ביום 3.9.2008 בהתאם להסכם הלוואה (להלן - ההלוואה השלישית) [נספח ה' לכתב התביעה המתוקן].

4. אין חולק כי ההלוואה השנייה וההלוואה השלישית לא הוחזרו לתובעת.

5. החל משנת 2007 או בסמוך לכך, החלה הנתבעת לשלם לתובעת, בנוסף לשכרה, סכומים שונים בגין העסקתם של בתה וחתנה, כאשר אין חולק כי בפועל הם לא עבדו מעולם בנתבעת. סכומים אלו הועברו ישירות לחשבון הבנק של התובעת.

6. בראשית חודש 3/2010, במועד השנוי במחלוקת, התגלע ויכוח בין התובעת לנתבע בקשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה. וויכוח זה הוביל לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. לטענת התובעת, היא פוטרה ואילו לטענת הנתבעת, התובעת הודיעה על התפטרותה.

7. עם סיום העסקתה קיבלה התובעת משכורות לחודשים 4/2010-9/2010 ופדיון חופשה בסך 154,951 ₪ בצירוף 20,000 ₪ נוספים, אשר הועברו לחשבונה בחודש 12/2010 [נספח א' לתצהיר הנתבע].

 

טענות התובעת בקצרה

8. ההסכם מיום 3.9.2008 נחתם לאחר שהתובעת העניקה לנתבעת 3 הלוואות שונות על מנת להצילה ממצב של חדלות פירעון. הסכם זה נועד כדי להבטיח לתובעת תגמול על נכונותה להשקיע בחברה שאינה בבעלותה, והוא מחייב הן את הנתבעת והן את הנתבע באופן אישי להעביר לידיה 25% מרווחי הנתבעת, בנוסף להחזר ההלוואות עצמן.

9. הנתבע נהג בחוסר תום לב, תוך ניסיון להתנער מאחריותו כלפיה ותוך ניצול תמימותה העסקית, אשר גרמה לה להעביר את כל חסכונותיה לנתבעת. עוד הוסיפה כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונה לאחר שהציגו בפניה מצג שווא וגרמו לה נזק של ממש, בגינו תבעה 150,000 ₪, וזאת בנוסף להשבת כספי ההלוואה, בצירוף ריבית והצמדה, כאמור בהסכם ההלוואה מיום 19.5.03.

10. בנוסף, עתרה לאכיפת ההסכם מיום 3.9.2008 בדבר זכותה לקבלת 25% מרווחי החברה ולצורך כך ביקשה ליתן צו למתן חשבונות וכן להורות לנתבעים לגלות פרטים וחשבונות מלאים בדבר הרווחים שנתקבלו בחברה לשם כימות זכאותה.

11. ביחס לסיום יחסי העבודה טענה, כי ביום 5.3.2010 נקלעה לוויכוח עם הנתבע באשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה, כאשר לפתע הודיע לה הנתבע כי הוא רואה בדברים שנאמרו כהתפטרות. התובעת הודיעה לו כי היא לא מסיימת את עבודתה ובתגובה השיב לה התובע כי בשל טיסתו לברזיל הוא מבקש ממנה לצאת לחופשה בתשלום. ביום 1.5.2010 נפגשו הצדדים לשיחה בה הודיע לה הנתבע כי הוא אינו מעוניין בהמשך העסקתה. נוכח המפורט, עתרה התובעת לפדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

 

טענות הנתבעים בקצרה

12. בפתח טענותיהם טענו הנתבעים כי דרישת התובעת להחזר ההלוואה נגועה בשיהוי נוכח הגשתה חודשים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות. לגופו של עניין טענו כי התובעת וויתרה על כספי ההלוואה מתוך אינטרס מובהק שנועד להבטיח את המשך העסקתה והעסקת בעלה, בתה וחתנה. התובעת גרמה לנתבעת להאמין כי היא מוותרת על זכויותיה להשבת ההלוואה והנתבעת שינתה את מצבה לרעה שעה ששילמה לתובעת סכומים רבים בעת סיום יחסי העבודה, לפנים משורת בדין.

13. ביחס להסכם מיום 3.9.2008 טענו כי הוא נערך לצורך הבטחת זכויותיה של התובעת להחזר ההלוואות מול נושי החברה, במקרה של חדלות פירעון. הנתבעים לא התכוונו ולא העניקו לתובעת זכויות כלשהן ברווחי הנתבעת. התובעת אינה זכאית לצו למתן חשבונות, שכן עצם קיומה של זכות לשיתוף רווחים אינה מהווה זכות מיוחדת כנדרש בפסיקה לקבלת צו זה.

14. בנוגע לסיום יחסי העבודה טענו הנתבעים כי ביום 10.3.10 הודיעה התובעת לנתבע, בנוכחות עובדים נוספים, על התפטרותה לאלתר.

15. הנתבעים עתרו לקיזוז הסכומים החודשיים ששולמו לתובעת בגין העסקתם של שני ילדיה, שעה שהם לא הועסקו כלל ותשלום שכרם לחשבון הבנק של התובעת נעשה במרמה. לחילופין טענו, כי יש לראות בסכומים אלה תשלום על חשבון ההלוואות הואיל ואין חולק כי ילדיה לא עבדו בשירות הנתבעת. עוד עתרו לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת, נזקים שנגרמו לנתבעת בשל אי השבת רכב הליסינג שהועמד לרשותה של התובעת בסיום יחסי העבודה וכן קיזוז סך 200,000 אשר התובעת פרעה מחשבון הבנק של הנתבעת.

16. ביחס לנתבע טענו הנתבעים כי דין התביעה כנגדו להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות.

17. בדיון שנערך לפנינו ביום 1.6.14 העידו התובעת והנתבע.

 

דיון והכרעה


לשאלת זכאותה של התובעת להחזר ההלוואות


18. כמפורט לעיל, במהלך תקופת העסקתה הלוותה התובעת לנתבעת 3 הלוואות בסכומים שונים.

19. המחלוקת בין הצדדים עניינה, בין היתר, בשאלות הבאות:

א. האם התובעת וויתרה על השבת ההלוואות?
ב. האם התובעת זכאית לסכום כלשהו בגין ההלוואה הראשונה בנוסף על הסכום הנומינלי שנפרע לאחר הגשת כתב התביעה?
ג. סכום ההלוואה השנייה והמועד בו היה על הנתבעת להשיבה.
ד. פירוש ההסכם מיום 3.9.2008 - האם הוא מעניק לתובעת 25% מרווחי הנתבעת בנוסף להחזר ההלוואות.
ה. קיזוז המשכורות שניתנו לבתה של התובעת וחתנה כנגד ההלוואות שניתנו.

א. האם התובעת וויתרה על השבת ההלוואות?

20. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההלוואות לא הוחזרו לתובעת ואולם לגרסת הנתבעים, התובעת ויתרה על השבתן. הואיל והתובעת ובעלה קיבלו שכר מהנתבעת ולימים, גם בתה וחתנה, ויתרה התובעת על פירעון ההלוואה מתוך אינטרס שנועד להמשיך את המשך העסקתה ותשלום שכרה [סעיף 16 לתצהיר הנתבע].

21. התובעת הכחישה טענות אלו והטעימה כי היא מעולם לא ויתרה על החזר ההלוואות ומעולם לא קבלה החזר כלשהו בגינן, על אף העובדה כי היא דרשה שוב ושוב את השבת הכספים [סעיפים 41 ו-42 לתצהיר התובעת].

22. לאחר שעיינו בטענות הצדדים סבורים אנו כי הצדק עם התובעת. אין חולק כי שכרה של התובעת היה מורכב מ-4 משכורות שונות, שכר בגין עבודתה, שכר בגין עבודת בעלה, ושכר עבור בתה וחתנה. הצדדים לא הניחו בפנינו תשתית עובדתית ברורה ביחס להעסקת בני משפחתה של התובעת ואולם, אין חולק כי בתה וחתנה של התובעת לא הועסקו בפועל מעולם ואילו בעלה הועסק, לכל היותר, תקופה קצרה ובהיקף משרה שלא הוכח.

23. על אף האמור, הנתבעים לא הניחו כל תשתית ראייתית בדבר וויתור על החוב. העובדה לפיה התובעת קיבלה לידיה כספים נוספים על עבודתה, והשאלה בגין מה קיבלה כספים אלו, עליה נדון בהמשך, אינה מהווה ראיה לכך שהתובעת הסכימה לוותר על השבת ההלוואה ובהעדר ראשית ראיה, אין בידינו לקבל טענה זו.

24. לא מצאנו בטענת הנתבעים כי השיהוי בדרישה לפירעון ההלוואה תומכת בטענה כי התובעת ויתרה על השבת ההלוואה. ראשית, במסמך ההלוואה מיום 3.9.08 צוין כי הנתבע מתחייב להשיב את ההלוואות (בלשון רבים) שניתנו לתובעת. שנית, כפי שעלה מעדות הנתבע, לא היה הסכם בין הצדדים בדבר ויתור על ההלוואה, לא בכתב ולא בע"פ. כשנשאל בחקירתו הנגדית מתי הוא הבין שהתובעת וויתרה על ההלוואה הראשונה, השיב הנתבע: "היא לא העלתה את זה, לא דיברנו" כשנשאל, האם היה מסמך בעניין, השיב העד בשלילה [פרוטוקול, עמ' 22 ש' 27-24].

25. מכאן שבהעדר ראיה בדבר וויתור על החוב, אנו דוחים את טענות הנתבעים וקובעים כי התובעת זכאית להשבת ההלוואות שניתנו על ידה.

ב. הסכומים להם זכאית התובעת

26. ההלוואה הראשונה- ביום 19.5.03 נחתם בין הצדדים הסכם אשר זוהי לשונו:

2. מוסכם בין הצדדים כי הלווה יקבל מאת המלווה סך השווה ל- 200,000 ₪ (להלן: "סכום ההלוואה") וזאת עד ליום 19.5.03.
3. הלווה יפרע את ההלוואה כשהיא צמודה לשער הדולר היציג ביום התשלום בפועל ו/או צמודה למדד המחירים לצרכן מדד בסיס הידוע היום לפי הגבוה מבין השניים.
4. ההלוואה תישא ריבית דולרית עד למועד שנועד לפרעונה לפי הסכם זה בשיעור 3.5 לשנה...
5. מועד הפרעון של ההלוואה יהיה לא יאוחר מתום שנה ממועד העמדת ההלוואה ללווה.
6. לא נפרעה ההלוואה במועדה תישא ההלוואה ריבית דולרית בשיעור של 10% מהיום שנועד לפרעונה ועד לפרעונה בפועל
א. להבטחת האמור בהסכם זה יפקיד הלווה בידיו של עו"ד שיק בחתימתו ע"ס של 205,000 ₪ שמועד פרעונו יהיה מועד השבת ההלוואה.
ב. במידה והלווה יפר הוראות הסכם זה יעביר עוה"ד את השיק לידי המלווה על מנת שיפרע ממנו את המגיע לו מאת הלווה....."

27. בחודש 3/2012 פרעה התובעת את שיק הביטחון ע"ס 205,000 ₪.

28. התובעת עתרה לתשלום מלוא סכום ההלוואה בצירוף הריבית לה הייתה זכאית לפי בין הצדדים.

הנתבעת טענה כי התביעה בגין רכיב זה התיישנה ביום 19.5.10 ולחילופין, כי פירעון השיק מהווה סילוק סופי ומוחלט של רכיב תביעתה ואין לזכות את התובעת בהצמדה או ריבית בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה.

29. אשר לסכום ההלוואה- משאין חולק כי התובעת פרעה את שיק הביטחון ע"ס 205,000 ₪, ברי כי אין היא זכאית לכפל תשלום ועל כן אנו קובעים כי אין היא זכאית לסכום ההלוואה.

אשר לזכאותה לריבית בגין מתן ההלוואה ואי פירעון במועדה-הרי שאנו דוחים את טענות הנתבעים.

ביחס לטענת התיישנות- הסכם ההלוואה נחתם ביום 19.5.10 אולם תקופת הזכאות להחזר ההלוואה הוגדרה בהסכם עד שנה ממועד מתן ההלוואה. מכאן, שהמועד להשבת ההלוואה היה עד ליום 18.5.04 והחל ממועד זה מתחילה תקופת ההתיישנות. על כן נדחית טענה זו.
ביחס לריבית והצמדה - בהסכם שנחתם, צוינו ב'רחל בתך הקטנה' מועדי תשלום ההלוואה והריבית שסכום הקרן יישא ככל שהיא לא תוחזר. הנתבעים לא הציגו כל נימוק שיש בו כדי לשלול את זכאותה של התובעת לריבית על ההלוואה אשר הושבה באיחור של כ- 8 שנים מהמועד בו היה על הנתבעת להשיבה.

30. בהתאם לסעיף 4 להסכם לעיל זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 3.5% מיום 19.5.03-18.5.04.

בנוסף, בהתאם לסעיף 6 להסכם זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 10% על סכום ההלוואה מיום 19.5.04-6.3.12.

31. ההלוואה השנייה – כמפורט לעיל, סכום ההלוואה שנוי במחלוקת בין הצדדים. לגרסת התובעת היא הלוותה לנתבעת סך 140,000 ₪ בש"ח ובדולרים. לגרסת הנתבעים סכום ההלוואה עמד על סך 7,000 דולר בלבד.

32. התובעת ביקשה לטעון כי יש להעדיף את גרסתה מכמה טעמים: האחד, גרסאותיהם הסותרות של הנתבעים בין כתב ההגנה המקורי לכתב ההגנה המתוקן ביחס לסכומי ההלוואה וכן שינוי גרסתו של הנתבע ביחס להלוואה השלישית לאחר שצורפה ראיה בדבר העברה לחשבון הבנק של הנתבעת; השני, אי הצגת מסמך הפקדה לחשבון הבנק של החברה; השלישי- אי מתן הסבר מניח את הדעת בדבר גובה ההלוואה בסך 28,000 ₪ בלבד בתקופה שבה החברה לוותה סכומי עתק.


33. אין בידינו לקבל טענה זו, הואיל ונטל ההוכחה בדבר גובה ההלוואה שניתנה מוטל על התובעת בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל זה לא הורם.

34. התובעת טענה כי היא גייסה כספים מקרובי משפחתה לשם מתן ההלוואה לנתבעת ואולם, לא זימנה אף עד מטעמה לתמיכה בטענתה בדבר גובה הסכומים שניתנו. משסכום ההלוואה שנוי במחלוקת והתובעת לא הביאה ראשית ראיה להוכחת טענותיה, הרי שלכל היותר הוכח, כטענת הנתבעים, כי הנתבעת לוותה 7,000 דולר.

35. אשר לריבית והצמדה- אין בידינו לקבל את תביעתה של התובעת להפרשי ריבית והצמדה כפי שנקבעו בהסכם מיום 19.5.03 שעה שלא הוכח אילו תנאים, אם בכלל, סוכמו בין הצדדים בעניין השבת ההלוואה.

36. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית לסך 7,000 דולר. בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, זכאית התובעת לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961.
במקרה דנן לא הוכח בפנינו המועד המדויק בו ניתנה ההלוואה בשנת 2008 כמו גם המועד בו היה על הנתבעת להשיבה.

37. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית לסכום של 7,000 דולר ארה"ב, כערכו של סכום זה במועד התשלום בפועל, וזאת בצירוף ריבית והצמדה על פי דין מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל.

38. ההלוואה השלישית- ביום 3.9.08 נחתם בין הצדדים מסמך הנושא כותרת "התחייבות כספית". במסמך זה לא צוין הסכום שהלוותה התובעת לנתבעת ואולם אין חולק כי המדובר בסך 220,000 ₪.

39. התובעת עתרה להשבת סכום ההלוואה בצירוף הריבית וההצמדה אשר נקבעה בהסכם ההלוואה מיום 19.5.03. כאמור, משלא הוכח אילו תנאים סוכמו בין הצדדים, אנו קובעים כי סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל.

 

ג. האם התובעת זכאית ל- 25% מרווחי החברה?

40. ההסכם מיום 3.9.08, בכתב ידו של הנתבע, קובע כדלקמן:

"1. הנני החתום מטה מיכאל גמליאל מתחייב במעמד מכתב זה לתת לטניה גרינברג 25% מרווחים שיכנסו בעתיד מכל המוצרים של חברת א.ב.ג.
2. בנוסף להחזיר את החוב/הלוואות שניתנו לחברה.
3. במידה ולא ימומש סעיף 1 ו- 2 לתת 10% מערך הדירה ברשותי".

41. לטענת התובעת היא זכאית ל- 25% מרווחי הנתבעת ועל כן עתרה לצו למתן חשבונות.

42. לעניין הנסיבות שהובילו לחתימה על ההסכם העידה בתצהירה, כי לאחר העברת ההלוואה השלישית היא פנתה לנתבע וציינה בפניו כי הסכום שהלוותה ניתן לבתה כפיצוי בגין תאונת דרכים בה הייתה מעורבת ועל כן ביקשה מסמך בכתב "שיגן עלי ועל בתי". התובעת הוסיפה כי היא ביקשה שהנתבע יכתוב את המגיע לה "על כך שהשקעתי כל כך הרבה מזמני, ממומחיותי ובעיקר מכספי הפרטי בחברה, ללא כל הסכם מסודר". לאחר העברת סכום ההלוואה השלישית המשיך הנתבע לעדכן אותה בהתקדמות עם מכירת תוכנת החברה לבנק בברזיל תוך שהוא מבטיח כי הוא יעמוד בהתחייבויותיו [סעיפים 13-16 לתצהיר התובעת].

43. הנתבעים הכחישו טענה זו והטעימו, כי ההסכם נערך לצורך הבטחת זכויותיה של התובעת להחזר ההלוואות מול נושי החברה. בתצהירו העיד הנתבע, כי התובעת ציינה בפניו כי על מנת להקנות לה מעמד גבוה מנושה רגיל, בעת מצב של חדלות פירעון, ייטב לה להיות שותפה למוצרי החברה להבדיל משעבוד מניות. על כן, לנוכח חשש התובעת לקריסת החברה, מבלי שהושבו לה ההלוואות, נחתם הסכם זה אך אין בו כדי לשקף זכויות ממשיות ברווחי החברה.
ראיה לאמור ניתן למצוא בסעיף 3 להסכם לפיו במידה והתובעת לא תקבל חזרה את יתרת ההלוואות, היא תוכל לרדת לנכסיו האישיים של הנתבע, עד לגובה 10% מערך דירתו, אשר שוויה במועד עריכת ההסכם עמד על כ- 2,500,000 ₪.
44. עוד הוסיפו שההתחייבות בהסכם נעדרת את דרישת גמירות הדעת כדי להפכה להתחייבות משפטית ברת תוקף הואיל והתוכן שניתן לצקת למינוח "רווחים ממוצרי החברה" נע מקצה לקצה ומשכך אין הוא מקיים את דרישת המסוימות. זאת ועוד, ככל שהנתבעת הייתה סוברת כי התובעת תבקש להיאחז בהתחייבות זו למתן רווחים, הרי שלא היו מוענקות לה זכויות כספיות רבות בסיומם של יחסי העבודה, לפנים משורת הדין.

45. נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שהוצגו, סבורים אנו כי התובעת זכאית לסעד הנתבע ונפרט.

46. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן - חוק החוזים) כפי שתוקן בתיקון מס' 2 (ס"ח תשע"א עמ' 202, 26.1.11) קובע:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

47. ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12) (להלן - עניין סהר) דן בית המשפט העליון בשאלה האם יש בתיקון מס' 2 לחוק החוזים כדי לשנות את ההלכה שנקבעה בפרשת אפרופים בעניין פרשנות חוזה [ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט (2) 265 (1995), להלן - פרשת אפרופים].

48. בפרשת אפרופים נקבע כי הדרך ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה היא באמצעות שיטה פרשנית חד-שלבית הכוללת בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. נקבע כי רק במקרים בהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמתית של הצדדים בדרך פרשנית זאת, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים.

49. בעניין סהר נקבע בדעת רוב, כי תיקון 2 לעיל אינו אלא אימוץ השיטה הפרשנית שהונהגה בהלכת אפרופים תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות, מקום אשר למעשה מעולם לא אבד לה. לפיכך נפסק:
"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי."

50. לאחר שבחנו את מכלול הראיות סבורים אנו כי לשון ההסכם היא ברורה ומשקפת את אומד דעתם של הצדדים כפי שעולה מתוך הנסיבות שתוארו בתצהירה של התובעת ולא נסתרו.

51. מלשון ההסכם עולה כי הנתבע התחייב לתת לתובעת 25% מרווחים עתידיים של החברה, מכלל מוצרי החברה, בנוסף להשבת ההלוואות שניתנו לחברה על ידה. ככל שלא יתבצע האמור (במקרה שהחברה תקלע לחדלות פירעון) הרי שלתובעת הזכות לקבל 10% משווי דירתו של הנתבע.

52. מקובלת עלינו עמדת התובעת כי המדובר בהתחייבות להשבת ההלוואות ובנוסף, בתגמול עבור הסיכון שנטלה התובעת בהענקת הלוואות לחברה, אשר נקלעה לקשיים כלכליים ב- 3 הזדמנויות שונות. התובעת העידה כי היא המשיכה לתת הלוואות לחברה כי היא האמינה שהחברה תתאושש מהמשבר ובלשונה: "אני האמנתי בחברה. ישבתי בחברה והאמנתי במוצריה. ב- 2008 היו קשיים לכל השוק. אני האמנתי שהחברה תרים את הראש ושנצא מזה" [פרוטוקול, עמ' 17 ש' 9-12].

53. לא מצאנו ממש בטענת הנתבעים להעדר מסוימות שכן כפי שפירטנו לעיל, ההסכם שנחתם מפורט דיו ומכיל את עיקר ההתחייבות בין הצדדים באופן ברור ומפורש. זאת ועוד, יש להדגיש כי על פי דיני החוזים, חייב כל חוזה לקיים שני יסודות מרכזיים, שבלעדיהם נעדר הוא תוקף משפטי מחייב - יסוד גמירת דעת ויסוד המסוימות. אלו שני יסודות נפרדים ועצמאיים.

54. נכון הדבר, כי ככל שחוזה לא מפרט תנאי מהותי ועיקרי בהתקשרות, ניתן להניח, בנסיבות מסוימות, כי הצדדים לחוזה לא התכוונו ליצור יחסים חוזיים מחייבים, היינו, שלא התגבשה אצלם גמירת הדעת הנדרשת ואולם אין זה המקרה שלפנינו. [ראו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 266].

55. בנוסף, לא הוכחה טענת הנתבעים כי מטרתו של ההסכם הייתה להעניק לתובעת מעמד של נושה מיוחד. לעניין זה יש לציין כי הנתבע הוסיף בחקירתו הנגדית גרסה נוספת אשר לא בא זכרה בכתבי הטענות לפיה המסמך נועד "שהיא תוכל להוציא את הקוד. ערך החברה נבחן לפי קוד התוכנה" [פרוטוקול, עמ' 24 ש' 19-20].

56. גרסתו המתפתחת של הנתבע לא מצאה את ביסוסה כלל ועיקר בחומר הראיות שהונח לפנינו ואינה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון. נוכח האמור, אין בידינו לקבלה.

57. במאמר מוסגר נציין, כי לא נעלם מעיננו כי במועד עריכת ההסכם סעיף 25 לחוק החוזים היה בנוסחו המקורי, בטרם חקיקתו של תיקון 2 לחוק. ואולם, לאור העובדה כי מלאכת הפרשנות מתבצעת כיום כמו גם מאחר וההלכה בדבר פרשנותו של חוזה לא שונתה כפי שפסק בית המשפט העליון, הרי שלא מצאנו להידרש לנוסחו הקודם של הסעיף לחוק.


58. כללו של דבר- אנו קובעים כי להסכם בין הצדדים יש תוקף משפטי מחייב לפיו זכאית התובעת ל- 25% מרווחי החברה החל ממועד החתימה על ההסכם.

59. אשר לזכאותה של התובעת לצו למתן חשבונות - הלכה פסוקה היא כי תובענה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים: תחילה נבחנת עצם הזכאות העקרונית לקבלת הצו, ובהמשך מתבררת הזכאות לאשורה.

60. עיקר ההלכה הובאה בע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא (4) 337, 345, לאמור:

"כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון עליו להוכיח קיומם של שני תנאים. ראשית עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות (ראו רע"א 5064/90 סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ פ"ד מה(2) 132,130). שנית עליו להוכיח - ולו לכאורה - כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות" (ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו(3) 584,570). אם התקיימו תנאים אלו, ובהעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות - כגון חיסיון או העדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי - ייתן בית המשפט צו למתן חשבונות".

61. במקרה שלפנינו קבענו כי התובעת הוכיחה את זכאותה ל- 25% מרווחי החברה. הנתבעת טענה בהקשר לכך כי התובעת לא הוכיחה את אופן חישוב הרווחים המגיעים לה ועל כן אין לקבל את תביעתה, טענה אותה דחינו לעיל. מלבד טענה זו, לא התייחסה הנתבעת באופן מפורט וספציפי לבקשה לצו למתן חשבונות אותו ביקשה התובעת לקבל.

62. נוכח המפורט ומאחר שהמידע אודות רווחי הנתבעת וכנגזרת, גובה הסכומים להם זכאית התובעת מצוי בידי הנתבעת, סבורים אנו כי יש לחייב את הנתבעת להגיש חשבונות אודות רווחי החברה, שכן רק כך ניתן יהיה לכמת את זכותה של התובעת [ראו עע 530/09 סינטק מדיה בע"מ נ' סיידה (14.9.11) והאסמכתאות שם].

63. על כן, ניתן בזאת צו למתן חשבונות, לפיו הנתבעת תמציא לתובעת, תוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה חשבונות המעידים על רווחיה, החל מחודש 9/2008 ועד למועד מתן פסק הדין.

 

ד. טענת קיזוז


64. כאמור, אין חולק כי התובעת קיבלה מידי חודש שכר בגין עבודתה, בצירוף סכומים נוספים בגין עבודתם כביכול של בעלה, בתה וחתנה, על אף העובדה שהם לא הועסקו בפועל בנתבעת.

65. הנתבעים טענו כי עומדת להם זכות קיזוז למול זכויותיה הכספיות של התובעת בגין תשלום משכורות פיקטיביות לבני משפחתה של התובעת. לגרסתם, התובעת גנבה כספים אלו במרמה ויש לקזזם מההלוואות ולחילופין יש לקבוע כי השכר שקיבלה התובעת בגין משפחתה הוא כנגד ההלוואות שנתנה. התובעת טענה מנגד, כי סכומים אלו ניתנו לה בגין עבודתה, כתחליף להעלאת שכר/ בונוסים.

66. התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי בעלה היה "מנהלן, הוא היה מתעסק עם טלפונים של רכבים...הוא ניסה לפתח את הוצאת... בקשר לזהב... המשרד עזר לו..." וכי הוא היה מגיע לעבודה לעיתים רחוקות [פרוטוקול, עמ' 14 ש' 11-16].
כשנשאלה בגין מה קיבלה בתה משכורת מהחברה, השיבה כי הנתבע הציע שבמקום תוספת לשכר, תקבל התובעת את השכר של בתה וחתנה. בהמשך העידה: "בהתחלה זה היה 5,000 ₪ ברוטו לבתי ולחתני, אח"כ היה חודש 14,000 ₪. הוא שיחק עם זה, הוא נתן לי את זה כמו בונוסים".

כשנשאלה התובעת כיצד ייתכן שמצד אחד מפסיקה החברה להפריש לעובדיה לקרן השתלמות ומצד שני מעלה את משכורתה באמצעות תשלום לקרובי משפחה השיבה התובעת כי התובע לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות "אבל הוא העלה משכורת לי ולחלק מהעובדים" [פרוטוקול, עמ' 16 ש' 14 ואילך, עמ' 17 ש' 1-6].

67. הנתבע העיד כי הוא פיצל את השכר של התובעת, "לפי בקשתה" ומכיוון ש"היא ניהלה את הכל. אני אחראי על השיווק"... "חתמתי שילמתי". עוד העיד כי מלכתחילה, השכר ששולם לתובעת הן בשל עבודתה והן בשל עבודתו של בעלה, היה בגין עבודתה בלבד. כשנשאל בדבר מהות התוספת, השיב: "זה שכר כדי שנבטיח לה את החובות שיש" ובהמשך, לשאלת בית הדין העיד הנתבע "דרכם זה היה חלק מהדרך להחזיר את ההלוואה" [פרוטוקול, עמ' 20 ש' 25-32, עמ' 21 ש' 1-9, עמ' 22 ש' 27-29].
68. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי יש לזקוף את הסכומים שניתנו לתובעת כשכר בגין "עבודתם" של בני משפחתה כתשלום ע"ח ההלוואות שניתנו. כאמור, אין חולק כי המדובר למעשה בתשלום פיקטיבי בגין עבודתם של בני משפחתה של התובעת אשר לא הועסקו בנתבעת מעולם.

69. חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 מגדיר שכר עבודה: "לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". התובעת לא צירפה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתה כי המדובר היה בתגמול בגין עבודתה בנתבעת ועל כן אנו דוחים את גרסתה. באופן דומה, אף גרסתה לתשלום "בונוס" לא הוכחה כלל ועיקר. התובעת לא הצביעה על כל הסכמה בכתב או בע"פ לתשלום סכום כלשהו בגין בונוס, בין אם המדובר ברכיב קבוע ובין אם המדובר בתשלום המותנה בהתקיימותו של תנאי או מצב.
70. מנגד הוכח, כי תשלום סכומים אלו לחשבונה של התובעת החל לאחר מתן ההלוואה הראשונה ואלו לא הופחתו על אף העובדה כי הנתבעת נקלעה לעתות של משבר ונאלצה לבצע קיצוצים, לרבות הפסקת הפרשות לעובדיה בגין קרן השתלמות.
71. התובעת לא הציגה כל גרסה שיש בה כדי להלום את העובדה כי שכרה הועלה באופן ניכר, בתקופה של משבר, מבלי ששונתה מתכונת עבודתה. זאת ועוד, אף בחקירתה הנגדית, קשרה התובעת בין ההלוואות לגידול במשכורת, עת העידה כי לא הייתה ביכולתו של הנתבע להשיב את ההלוואות אולם הוא העלה את שכרה.

72. משלא הוכח כי סכומים אלו שולמו לתובעת בגין עבודתה, מתבקשת המסקנה כי הם שולמו לה בגין חוב של הנתבעת כלפיה, ע"ח ההלוואות שניתנו.

73. הנתבעת עתרה לקיזוז הסכומים ששולמו לתובעת בגין עבודתם של בתה וחתנה, כמפורט בסעיף 27 לתצהירו של הנתבע. מהנספחים שצורפו עולה כי שכרם היה כדלקמן [נספחים ג1-ג2 לתצהירו של הנתבע]:
אולג סמלנסקי: שנת 2007- סך 25,000 ₪; שנת 2008 – סך 84,700 ₪ ; שנת 2009 – סך 67,045 ₪; שנת 2010 – סך 26,000 ₪.
אלנה סמלנסקי: שנת 2007- סך 28,400 ₪; שנת 2008 – סך 81,200 ₪ ; שנת 2009 – סך 65,388 ₪; שנת 2010 – סך 30,400 ₪.
סה"כ קיבלה התובעת לחשבונה סך 408,133 ₪. אנו מורים על קיזוז סכומים אלו מחובה של הנתבעת כלפיה.

 

פיצוי בגין עגמת נפש

74. התובעת עתרה לפיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה כתוצאה מהתנהלותם חסרת תום הלב של הנתבעים "כאשר סירבו לשלם לי דבר למרות 10 שנות עבודה מצוינת, למרות 3 הלוואות שהצילו את הנתבעים מחדלות פירעון ולמרות התחייבות מפורשת". התובעת העמידה פיצוי זה ע"ס 150,000 ₪. [סעיף 78 לתצהיר התובעת].

75. ככלל, סעד של פיצויים בגין עגמת נפש לא ייפסק כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בשים לב לטיב הפגיעה בעובד, חומרתה וחומרת התנהלותו של המעסיק [ע"ע (ארצי) 10376-05-10 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' אליאס (23.12.10)].

76. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין אנו סבורים כי התובעת זכאית לפיצוי הנתבע. כמפורט לעיל, פסקנו כי הסכומים שהעבירה הנתבעת לתובעת בגין עבודתם של בני משפחתה היו, בפועל, ע"ח ההלוואות שנתנה התובעת. לא מצאנו כי המחלוקת שנפלה בין הצדדים אשר לזכאותה של התובעת לאחוז מרווחי החברה מצדיקה, בנסיבותיו של מקרה זה, פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש. לא מצאנו כי התנהלותם של הנתבעים הייתה "נבזית" כטענת התובעת, בפרט לנוכח התמורה "המיוחדת" שניתנה לה עם סיום העסקתה בחברה.

77. נוכח המפורט, נדחית תביעתה לפיצוי בגין רכיב זה.

 

לשאלת סיום יחסי העבודה

78. בין הצדדים נטושה מחלוקת אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה. לטענת התובעת, ביום 5.3.10 התעורר ויכוח בינה לבין הנתבע בקשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה במהלכו הודיע לה הנתבע כי הוא רואה בוויכוח ובדברים שנאמרו כהתפטרות. על אף העובדה כי התובעת ציינה שוב ושוב כי אין היא מתפטרת מעבודתה, ביקש ממנה הנתבע לצאת לחופשה בתשלום ולאחר כחודשיים, עם שובו ארצה מחו"ל הודיע לה כי הוא אינו מעוניין בהמשך העסקתה.

79. מנגד טענו הנתבעים כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 10.3.10 עת הודיעה הנתבעת לנתבע, בנוכחות עובדים נוספים, כי היא מתפטרת מעבודתה על רקע מחלוקות ניהוליות.

80. על פי הפסיקה, הנטל להוכחת הפיטורים מוטל על הטוען לקיומם. ודוק, נטל השכנוע לעניין התקיימות התנאים בתביעה לפיצויי פיטורים הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" [דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה עבודה ארצי, כרך ל(1) 57; דב"ע נד/3-129 משה ענבר נ' איתן הראל נ' אנגלו סכסון דב"ע כרך כח, 216].

81. בעת ניתוק יחסי עובד ומעביד הן בדרך של התפטרות והן בדרך של פיטורים, יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיום חוזה העבודה:
"השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד"

[דב"ע שם/ 3-116 שלום סלמה נ' מדינת ישראל פד"ע יב' 375; ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו- 16 אח' נ' יוסי שוורץ (13.2.11); ס"ק (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל ואח' נ' הר"י ואח' (4.9.01)].

82. במקרה שלפנינו, בו טוענים הצדדים טענות עובדתיות סותרות, עלינו ללמוד על נסיבות סיום יחסי העבודה מהתנהגות הצדדים בפועל ולתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה [דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ נ' "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ פד"ע ב'].

83. נקדים ונציין, כי לאחר ששקלנו את מכלול הראיות ואת עדויות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי אנו מבכרים את גרסת התובעת לפיה היא פוטרה מעבודתה ולהלן טעמנו.

4. התובעת העידה בחקירתה כי היא ניהלה ויכוח עם הנתבע בעניין פיטוריו של אחד העובדים וכשהיא יצאה מחדרו של הנתבע הוא הודיע לה כי הוא רואה את חילוקי הדעות ביניהם כהתפטרות. עוד העידה כי היא הופתעה מכך שהנתבע הסיק כי היא התפטרה ובלשונה: "אף פעם הוא לא קיבל ויכוח ביננו בתור התפטרות שלי. היו ויכוחים לכל פינה אבל תמיד ידענו, ומיכאל (הנתבע- א' ש') תמיד שידר לי שאני יכולה לסמוך עליו, שאני אהיה עד הפנסיה".

כשנשאלה האם היא אמרה לנתבע כי היא מתפטרת מעבודתה, השיבה: "לא. אמרתי לו שאני לא מתפטרת ולמרות שהוא הודיע לכל החברה שאני מתפטרת והופתעתי, הוא בא לכולם ואמר שאני מתפטרת. הוא נסע לשדה התעופה, אמרתי לו שאני לא מתפטרת, הוא אמר חכי שאני אחזור עוד חודשיים, אמרתי לו מה אני יעשה, הוא אמר את נשארת בחברה על חשבוני, אני אחזור ונחליט מה עושים איתך. למחרת בא אבי גלר ואמר לי שמיכאל אמר שאני בחוץ וצריכה לעזוב את משרדי החברה". [פרוטוקול, עמ' 11-12, ש' 13 ואילך 1 ואילך, בהתאמה].

85. בהמשך עדותה הדגישה התובעת כי היא לא פוטרה באופן מידי אלא נתבקשה לשהות בחופשה עד שהנתבע ישוב מנסיעתו לחו"ל [שם, עמ' 12 ש' 7-8, 27-30].
התובעת העידה כי היא הייתה בטוחה שבמועד שבו ישוב הנתבע מחו"ל הם יישרו את ההדורים והיא תמשיך לעבוד כרגיל. התובעת אף ציינה כי סיום העבודה מבחינתה לא היה על הפרק "כי זה היה ברור שאני אנהל את החברה" [פרוטוקול, עמ' 12 ש' 6].

86. בניגוד לגרסה זו העיד הנתבע שהתובעת התפטרה "כי נכנסתי לסמכויות שלה ולא הסכמתי לכך שהיא פיטרה את יוליה גולדפילד". כשנשאל: "התובעת בת 57 אביבים, שזה חיסרון,... יש לה הלוואות אצלך והתחייבת ל- 25% מרווחי החברה ואתה אומר שהיא התפטרה כי לא הסכמת לפיטורים של מישהי אחרת?" השיב התובע כי הוא לא מבין את השאלה. כשנשאל האם העובדת לגביה נטען שהתובעת רצתה בפיטוריה עדיין מועסקת השיב הנתבע בחיוב והוסיף כי הוא לא הביאה לעדות כי הוא לא נדרש לכך [פרוטוקול עמ' 19 ש' 1 ואילך].

87. עדותה של התובעת הייתה עקבית וסדורה ועוררה בנו אמון. שוכנענו כי התובעת חפצה הייתה להמשיך ולעבוד בנתבעת, בה השקיעה מהונה, זמנה וכישוריה. הנתבעים לא השכילו להוכיח כי התובעת היא זו שהתפטרה, בפרט לאור העובדה כי הייתה קיימת בידיה התחייבות ל- 25% מרווחי החברה. לא הוצג בפנינו כל מניע או ראיה שיהיה בהם כדי לתמוך בגרסתם, אותה מצאנו כבלתי סבירה בנסיבות העניין. יש להוסיף כי עדותו של הנתבע הייתה מתחמקת, הוא הרבה להשיב "לא זוכר" ונמנע מליתן תשובות ברורות וחד משמעיות.

88. נעיר, כי לא מצאנו בעובדה כי לתובעת נשלחו שני מכתבים, האחד שבו מפורטות נסיבות סיום יחסי העבודה כגרסת הנתבעים והשני, אשר מודיע על סיום העסקה כדי להעיד כי התובעת פוטרה מעבודתה. אין חולק כי מכתבים אלו נשלחו לתובעת באותו היום ושניהם נוקטים בלשון "הפסקת עבודה" ולא פיטורים/ התפטרות.

89. משקבענו כי התובעת פוטרה מעבודתה, אנו מקבלים את תביעתה לפיצויי פיטורים. אשר לגובה הפיצויים- אין חולק כי שכרה של התובעת עמד על סך 12,000 ₪. נוכח האמור, זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה מיום 5.9.2000 ועד ליום 31.8.2010 לסך 120,000 ₪ (10 X 12,000).

90. משזו מסקנתנו, אנו דוחים את תביעתה של הנתבעת לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת.

 

פדיון חופשה

91. התובעת טענה כי בעת סיום יחסי העבודה נותרו לה 175 ימי חופשה בגינם לא שולם לה פדיון חופשה ועל כן עתרה היא לתשלום סך 84,000 ₪.

92. הנתבעים טענו מנגד כי לנוכח מעמדה הבכיר בנתבעת, התובעת מעולם לא דיווחה על חופשותיה והוסיפו כי פדיון החופשה ששולם לה עם סיום העסקתה, מהווה תשלום מלוא זכויותיה ואף מעבר לכך.

93. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע שעל המעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה שנטל העובד, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד מוטל על המעביד [דב"ע (ארצי) לא/22 – 3 ציק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215 (1972)].

94. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין חולק כי התובעת שימשה בתפקיד ניהולי בכיר. בחקירתה הנגדית כשנשאלה האם היא הייתה אחראית על חופשות והיעדרויות של עובדי החברה, השיבה התובעת כי הייתה לחברה תוכנה ממוחשבת שכולם דיווחו בה. כשנשאלה מי ניהל את יומן החופשה שלה, השיבה כי היא לא ניהלה יומן חופשה שכן הנתבע "היה בקשר איתי יום יומי, הוא ידע איפה אני. אף פעם לא הייתי חולה. אם לקחתי חופש תמיד זה היה באישור של מיכאל".

95. בהמשך חקירתה, הודתה התובעת כי היא שהתה חודש בקנדה, שם מתגוררת בתה, וכי היא דיווחה על כך לנתבע בלבד ולא בתכנה הממוחשבת [פרוטוקול, עמ' 10 ש' 15 ואילך, עמ' 11 ש' 1-9].

96. במכתב סיום העסקה מיום 14.7.2010 נכתב [נספח א' לתצהיר הנתבע]:

"לצורך חישוב חופשה:
א. חודשים מרץ 2010, אפריל 2010 ע"ח החברה
ב. חודשים מאי + יוני + יולי + אוגוסט ניצול חופשה בפועל (סה"כ ימי חופש/עבודה 86)
בבדיקה שבוצעה משנים 2006 עד היום התברר בשנים 2008,2009,2010 הם שנים ללא דיווח על חופשות למרות שידוע שיצאת לכן יקוצצו 15 ימי חופש בלבד.
בחופש שעמד לרשותך עד תאריך הודעתך על פיטורים הנו 153 ימי חופש, יתרה לאחר מועד סיום ( 153- (86+15))= 52 ימים על שני המשכורות שלך ושל יין. יתרה לתשלום יבוצע בחודש ספטמבר בסיום העבודה".

97. בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן הוכח כי התובעת לא דיווחה על ימי חופשה ולנוכח תפקידה הבכיר בצירוף העובדה כי עם סיום העסקתה שולם לה סכום בלתי מבוטל בגין רכיב זה, לא שוכנענו כי התובעת זכאית לסכומים נוספים ועל כן תביעתה נדחית.

 

תמורת הודעה מוקדמת

98. התובעת עתרה לתשלום תמורת הודעה מוקדמת. הנתבעים דחו את טענתה והטעימו כי בסיום יחסי העבודה קיבלה התובעת תקופת הסתגלות המכסה את כל זכויותיה ואף מעבר לכך.

99. כמפורט לעיל, ממכתב סיום העסקה עולה כי התובעת קיבלה שכר בגין חמישה חודשים. חודשיים (מרץ- אפריל) "להתאקלמות"- כנוסח המכתב והיתר בגין ניצול ימי חופשה.

100. בנסיבות הללו סבורים אנו כי נתנה לתובעת הודעה מוקדמת כדין ועל כן אנו דוחים את תביעתה ברכיב זה.

 

גמול שעות נוספות

101. התובעת עתרה לתשלום גמול שעות נוספות באשר לגרסתה היא הועסקה באופן קבוע מעל למכסת השעות של משרה מלאה.

102. הנתבעים טענו מנגד כי תפקידה של התובעת היה תפקיד ניהולי אשר דרש מידה מיוחדת של אמון אישי ועל כן לא חל בעניינה חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה). התובעת שלטה באופן בלעדי על שעות עבודתה וניהלה אף את כל עניין הנוכחות של עובדי החברה.

103. סעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי החוק אינו חל בין היתר על עובדים "בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי" (ס"ק (5)).

104. בבג"צ 1678/07 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (29.11.2009) פסק בית המשפט העליון כי המדובר באמון הקשור לטיבה של העבודה המוטלת על העובד, ובלשונו:


"מדובר באמון הקשור למימד הזמן בעבודה, לגמישות המסורה לעובד בניהול שגרת יומו ותפקידיו. אכן, במרבית המקרים מדובר בתפקידי הנהלה או בתפקידים שבהם קיים חופש פעולה רב לעובד ואין בהם לוח זמנים סדור שעל פיו מגיע העובד למקום העבודה ויוצא ממנו (ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי-מלון בע"מ נ' שורץ, פ"ד כב(2) 703, 705 (1968)). בסוגי תפקידים אלה קיים קשר הדוק בין האמון שניתן בעובד לבין היעדר היכולת להחיל בעניינו את חוק שעות עבודה ומנוחה כפשוטו. הגמישות המסורה לעובד בתפקידים אלה מעניקה לו, ברגיל, את האפשרות לנהל בעצמו את המתח שבין עבודה לפנאי, כך שמטרת החוק לכאורה נפגעת פחות במקרים אלה. יש לציין גם כי תנאי העבודה של עובדים אלה בדרך כלל טובים מן הממוצע, כך שהפיצוי שמעניק החוק על עבודה בשעות נוספות מגולם, ולו בצורה חלקית, במשכורתם (אף כי ספק בעיני אם יש בתנאי עבודה משופרים משום תשובה מלאה לשינוי האיזון שבין עבודה ופנאי). מדובר בעובדים מועצמים אשר נזקקים פחות להגנת החוק. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר מפורשות כי חריג האמון האישי נועד לחול על עובדים ש'אין הם נזקקים להגנת החוק בדבר שעות עבודה"

105. במקרה שלפנינו, סבורים אנו כי חל החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה. מהעדויות שנשמעו הוכח כי התובעת כיהנה בתפקיד הבכיר ביותר בנתבעת, כמשנה למנכ"ל. עוד הוכח כי הנתבע נהג לנסוע פעמים רבות לחו"ל כאשר בעתות אלו שימשה התובעת כמנכ"ל בפועל ופיקחה על העובדים ששהו במשרד.

106. התובעת אף לא הניחה תשתית עובדתית כלשהי בדבר שעות עבודתה בחברה. התובעת לא פירטה באלו שעות היא הועסקה, האם נדרשה לשהות במשרד בשעות קבועות ומהן המטלות שהוטלו עליה. בתצהירה טענה כי היא מעריכה את שעות העבודה המוספות ב- 60 שעות לחודש ואולם, לא הציגה כל גרסה ולו מינימלית שיש בה לתמוך בתביעתה למתן סעד זה.

107. לנוכח האמור, אנו דוחים את תביעתה לגמול שעות נוספות.

108. באשר לזכאותה לקרן השתלמות- משרכיב זה לא נתבע בכתב התביעה והועלה לראשונה בתצהיר התובעת, המדובר בהרחבת חזית ולא מצאנו כי יש להידרש לסעד זה.

109. באשר לזכאותה לביטוח פנסיוני ודמי הבראה- בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע פעל בניגוד להוראות צו ההרחבה/הוראות החוק ועל כן יש לחייבו במלוא הסכומים המגיעים לה בגין הפרשות לפנסיה ודמי הבראה. התובעת לא כימתה את תביעתה ולא פירטה מהם הסכומים המגיעים לה. בתצהירה ובסיכומיה זנחה התובעת רכיבים אלו ועל כן תביעתה נדחית.

 

התביעה כנגד הנתבע 2

110. התביעה שבכותרת הוגשה כנגד החברה וכנגד הנתבע , שהנו מנהליה ובעליה של החברה. הנתבע טען להעדר יריבות ולדחיית התביעה כנגדו.

111. בהסכם מיום 3.9.08, אשר נערך בכתב ידו של הנתבע, נכתב כי הנתבע מתחייב באופן אישי להעניק לתובעת מרווחי החברה ובנוסף להשיב את החוב/ ההלוואות שניתנו לחברה.

112. משהתחייב הנתבע באופן אישי, ואף קבע בהסכם כי במידה ולא יתקיים האמור בו תוכל התובעת לרדת לנכסיו האישיים, הרי שבכך הביע הנתבע דעתו כי הוא אינו עורך את ההסכם רק בשם הנתבעת אם כי הוא ערב לאמור באופן אישי. נוכח האמור אנו קובעים כי יש לחייבו ביחד ולחוד עם הנתבעת.

 

טענות קיזוז

113. הנתבעים טענו כי יש לקזז מתביעתה של התובעת סך 75,100 ₪ בגין נזקים שנגרמו לנתבעת בשל אי השבת רכב הליסינג וכן סך 174,951 ₪ בגין התמורה המיוחדת שניתנה לה עם סיום העסקתה.

114. ביחס לקיזוז עלויות החזקת רכב הליסינג לאחר תום יחסי העבודה- הנתבעת טענה כי חרף סיום יחסי העבודה, לא השיבה התובעת את הרכב שהועמד לשימושה וכן המשיכה לעשות שימוש בטלפון הנייד שניתן לה ע"ח הנתבעת. הרכב הוחזר לנתבעת רק לאחר שהגישה תביעה לצו עשה בתיק ס"ע 30329-03-11 בתחילת חודש 5/2011.

115. הנתבעת ציינה כי נזקיה החודשיים מאי השבת הרכב עומדים על סך 5,000 ₪ (עלות הליסינג + הפסד הכרה בהוצאות עקב הפסקת עבודה) וכן תשלום השתתפות עצמית על נזקים שנגרמו לרכב בתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה, בגין 3 ראשי נזק שונים, בסך של 1,200 ₪.

116. התובעת לא מסרה כל גרסה ולא הכחישה את טענות הנתבעת. נוכח האמור, ובהעדר הוכחה כי התובעת הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק ברכב שהועמד לרשותה אף לאחר תום יחסי עובד מעביד, אנחנו מורים על קיזוז סך 75,100 ₪, על פי תחשיב הנתבעת שלא נסתר.

117. ביחס להשבת התמורה שניתנה לתובעת עם תום העסקתה- הרי שאין בידינו לקבל את טענת הנתבעים כי בכך שהגישה התובעת את תביעתה, הפרה את הסכמת הצדדים ועל כן אין היא זכאית לזכויות ששולמו לה לפנים משורת הדין. משלא הוכח כי סכומים אלו הוענקו לתובעת בכפוף לתנאי מסוים ומשאין חולק כי הם ניתנו בסיום יחסי העבודה, הרי שלא מצאנו כל טעם לקזזם כאמור.

סוף דבר

118. לנוכח כל המפורט לעיל, זכאית התובעת לסעדים הבאים:

א. בגין ההלוואה הראשונה, בסך 200,000 ₪ - זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 3.5% מיום 19.5.03-18.5.04.
בנוסף, זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 10% על סכום ההלוואה מיום 19.5.04-6.3.12.

ב. בגין ההלוואה השנייה- זכאית התובעת לסך 7,000 דולר ארה"ב, כערכו של סכום זה במועד התשלום בפועל, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.08 ועד למועד התשלום בפועל.

ג. בגין ההלוואה השלישית - זכאית התובעת לסך 220,000 ₪, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.08 ועד למועד התשלום בפועל.
ביחס לסעדים המפורטים לעיל, בסעיפים א-ג, יגיש ב"כ התובעת פסיקתא ובה התחשיב הנכון בתוך 30 יום מהיום. עותק יישלח במישרין לב"כ הנתבעים, אשר יהיה רשאי להגיב לתחשיב המתוקן בתוך 10 ימים ממועד קבלתו במשרדו.

ד. ניתן בזאת צו למתן חשבונות, לפיו הנתבעת תמציא לתובעת, תוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה חשבונות המעידים על רווחיה, החל מחודש 9/2008 ועד למועד מתן פסק הדין.

ה. בגין פיצויי פיטורים, זכאית התובעת לסך 120,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.9.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

119. מהסכומים המפורטים לעיל, רשאים הנתבעים לקזז סך 408,133 ₪ וכן סך 75,100 ₪, כמפורט בסעיפים 73 ו- 116 לפסק הדין.

120. בנוסף לאמור, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' אב תשע"ה, (23 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ד"ר מירה ארינובסקי
נציגת ציבור עובדים
אורן שגב, שופט
שאול שני
נציג ציבור מעסיקים

 

תתי-קטגוריות

  • 1
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
למענה מיידי ניתן בקלות לפנות גם בוואטסאפ
בכפתור הירוק למטה מימין
או פשוט שילחו הודעה בטופס בדף זה