ההסדר המשפטי המרכזי המסדיר את התביעה הנגזרת מעוגן בפרק השלישי לחלק החמישי של חוק החברות, התשנ"ט-1999 (סעיפים 194 עד 206). סעיפים אלו מפרטים את התנאים להגשת התביעה, את הפרוצדורה הנדרשת (לרבות דרישה מוקדמת לחברה), את התנאים לאישורה על ידי בית המשפט (שהעיקריים שבהם הם שהתביעה וניהולה הן לטובת החברה ושהתובע פועל בתום לב), ואת ההסדרים הנוגעים לניהולה, לסעדים האפשריים (שיועברו לקופת החברה) ולהוצאות המשפט.

הרציונל המרכזי לקיומה של התביעה הנגזרת הוא התמודדות עם "בעיית הנציג" (Agency Problem). בעיה זו מתעוררת כאשר אורגני החברה המוסמכים (כגון הדירקטוריון או ההנהלה) נמנעים מלאכוף את זכויותיה המשפטיות של החברה ולתבוע בשמה, לעיתים קרובות בשל ניגוד עניינים – למשל, כאשר התביעה אמורה להיות מוגשת נגדם או נגד גורמים המקורבים אליהם. התביעה הנגזרת מאפשרת "לעקוף" את ניגוד העניינים הזה על ידי מתן זכות עמידה לגורם אחר (בעל מניות או דירקטור) לתבוע בשם החברה, ובכך להגן על האינטרסים הכלכליים של החברה ונכסיה, וכן לשמש כלי אכיפה פרטי והרתעה בדיני החברות.

תביעה נגזרת מרובה (תביעה נגזרת כפולה): אכיפה במבני החזקות מורכבים

א. מהי תביעה נגזרת מרובה ומדוע היא נדרשת?

תביעה נגזרת מרובה (Multiple Derivative Action), המכונה לעיתים גם תביעה נגזרת כפולה (Double Derivative Action), היא הרחבה של מוסד התביעה הנגזרת הקלאסי. היא מאפשרת לבעל מניות בחברת אם (חברה המחזיקה במניות של חברה אחרת) לתבוע בשם חברת בת או אף חברת נכדה (קרי, חברה המוחזקת על ידי חברת הבת), כאשר נגרם נזק לחברה התחתונה בשרשרת ההחזקות (חברת הבת או הנכדה) כתוצאה מפעולה עוולתית, והאורגנים של החברה הנפגעת, כמו גם האורגנים של חברות הביניים (חברת האם וחברת הבת, בהתאמה), נמנעים מלפעול למיצוי זכויותיה של החברה הנפגעת. ספרו של אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מציין כי בעל מניות בחברת אם יכול להגיש תביעה בשם חברה המצויה במורד שרשרת ההחזקות.

הצורך במנגנון זה מתעורר במיוחד במבני החזקות תאגידיים מורכבים, האופייניים לעולם העסקים המודרני. במצבים אלו, ייתכן שהעוולה מתבצעת ברמת החברה הנכדה, אך בעלי השליטה בחברת האם (שלעיתים הם עצמם הגורמים שמאחורי העוולה או הנהנים ממנה) מונעים, במישרין או בעקיפין, מהחברה הנפגעת וכן מחברות הביניים שבשרשרת (אשר גם הן נשלטות על ידם) להגיש תביעה לתיקון העוול. ללא מנגנון התביעה הנגזרת המרובה, עלול להיווצר מצב אבסורדי בו מבנה ההחזקות התאגידי משמש כמגן מפני אחריות על מעשי עוולה, ומותיר את בעלי מניות המיעוט בחברת האם (שערך החזקותיהם נפגע בעקיפין מהנזק לחברה הנכדה) חסרי סעד אפקטיבי. הרציונל, אפוא, הוא למנוע ניצול לרעה של מבנה ההחזקות ולספק כלי אכיפה גם כאשר מנגנוני הבקרה והאכיפה הפנימיים של החברות בשרשרת כושלים או משותקים, לרוב בשל ניגודי עניינים של מקבלי ההחלטות. כפי שעולה מכתביהם של מלומדים כדיני חברות, כגון פרופ' יוסף גרוס בספרו "חוק החברות" ופרופ' זוהר גושן ופרופ' אסף אקשטיין בספרם "דיני חברות", הכרה במנגנון זה חיונית להבטחת ממשל תאגידי תקין ולמניעת קיפוח של בעלי מניות מיעוט בחברות אם.

ב. ההכרה בפסיקה הישראלית: פרשת אינטרקולוני כמקרה מבחן

ההכרה המפורשת והמשמעותית בדוקטרינת התביעה הנגזרת המרובה במשפט הישראלי ניתנה על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה בע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי (פורסם בנבו, 27.8.2014) (להלן: "עניין אינטרקולוני"). בפסק דין זה, לאחר סקירה מקיפה של הדין המשווה (בעיקר מארצות הברית ומאנגליה) ושל הרציונלים העומדים בבסיס התביעה הנגזרת, קבע בית המשפט העליון כי יש מקום לאמץ את דוקטרינת התביעה הנגזרת המרובה אל תוך המשפט הישראלי. נפסק כי הדבר מתחייב מעקרונות כלליים של דיני החברות, מהצורך למנוע מצב שבו עוולות יישארו ללא מענה רק בשל מבנה ההחזקות, ומהחובה להגן על אינטרס החברה הנפגעת ובעקיפין על בעלי המניות בחברת האם. בית המשפט הדגיש כי "בנסיבות שבהן מתקיימת שליטה לכל אורך שרשרת ההחזקות – יהא זה צודק ונכון לאפשר הגשת תובענה נגזרת מרובה". אורי גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מאזכר פסיקה זו כנקודת מפנה.

בעקבות הלכת אינטרקולוני, בתי המשפט המחוזיים, ובפרט המחלקה הכלכלית, החלו ליישם את הדוקטרינה. כך, למשל, בפסק הדין בעניין תנ"ג (כלכלית ת"א) 36670-01-22 דה לנגה נ' אטרקצ'י (פורסם בנבו, 8.4.2025), אישר בית המשפט המחוזי הגשת תביעה נגזרת מרובה בשם חברת בת (אאורה מחדשים את ישראל בע"מ) שהיא בבעלותה המלאה של חברה ציבורית (אאורה השקעות בע"מ), בטענה לניצול הזדמנות עסקית של חברת הבת על ידי בעל השליטה בחברת האם. בית המשפט קבע כי מאחר שמר אטרקצ'י חב חובת אמון גם כלפי חברת הבת (בהיותו דירקטור ומנכ"ל שלה), ובהיותה חברה בבעלות מלאה של החברה הציבורית, היקף ההזדמנויות השייכות לה נגזר מאלו של חברת האם.

ג. התנאים והשיקולים לאישור תביעה נגזרת מרובה

על מנת שבית המשפט יאשר הגשת תביעה נגזרת מרובה, על המבקש לעמוד, בראש ובראשונה, בתנאים הכלליים לאישור תביעה נגזרת "רגילה", הקבועים בסעיף 198(א) לחוק החברות. תנאים אלו כוללים את הדרישה כי "התביעה וניהולה הן לטובת החברה" (קרי, החברה הנפגעת במורד שרשרת ההחזקות), וכי "התובע אינו פועל בחוסר תום לב". בנוסף, על התובע להציג ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה ממשית לחברה הנפגעת. הפסיקה בעניין סינוגה מדיקל בע"מ נ' סגמן (תנ"ג 54758-03-23) הדגישה כי בית המשפט הוא המחליט מהי טובת החברה, תוך שקילת מכלול נסיבות, ולא די באישור מאזן על ידי הדירקטוריון כדי לשלול את טובת החברה מהגשת התביעה.

מעבר לתנאים אלו, ובשל אופייה המיוחד של התביעה הנגזרת המרובה, נדרשים שיקולים נוספים:

• קיומה של שליטה אפקטיבית: על התובע להראות כי חברת האם שולטת הלכה למעשה בחברת הבת (או בחברות הביניים), וזו בתורה שולטת בחברה הנכדה (היא החברה הנפגעת). ככל ששרשרת השליטה ברורה ומוכחת, כך גדל הסיכוי לאישור התביעה, שכן הדבר מבסס את היכולת של בעלי השליטה בחברת האם להשפיע על החלטות החברות בשרשרת.
• מיצוי הליכים ודרישה מוקדמת מורכבת: ככלל, בדומה לתביעה נגזרת רגילה (סעיף 194(ב) לחוק החברות), על התובע לפנות בדרישה מוקדמת לאורגנים של החברה הנפגעת, וכן לאורגנים של כל חברות הביניים הרלוונטיות בשרשרת ההחזקות (עד לחברת האם בה הוא בעל מניות), על מנת שיפעלו למיצוי זכויותיה של החברה הנפגעת. רק אם כל החברות הללו נמנעו מלתבוע או סירבו, ניתן יהיה לפנות לבית המשפט. עם זאת, החריגים לדרישת הפנייה המוקדמת (סעיף 194(ד) לחוק החברות), כגון כאשר ברור על פניו שהפנייה תהיה חסרת תועלת (למשל, בשל ניגוד עניינים מובהק של הדירקטורים הרלוונטיים), יחולו גם כאן, ואף ביתר שאת במבנים מורכבים.
• טובת החברה הנפגעת בראש סדר העדיפויות: יש להדגיש כי התביעה, הגם שיוזם אותה בעל מניות בחברת האם, מוגשת בשם החברה הנפגעת (הנכדה), ולכן טובתה של חברה זו היא השיקול המרכזי. כל סעד שייפסק אמור להיכנס לקופתה של החברה הנפגעת.
• מניעת כפל תביעות ושיקולי יעילות: בית המשפט יבחן האם אישור התביעה הנגזרת המרובה הוא הדרך היעילה והצודקת ביותר לבירור העניין, תוך התחשבות בחשש מפני ריבוי הליכים או הכבדה מיותרת על החברות המעורבות. עם זאת, החשש מריבוי הליכים לא יעמוד כמכשול כאשר ברור כי ללא התערבות בית המשפט, העוולה תיוותר ללא תיקון.
• זכות לגילוי מסמכים: כפי שנקבע בפרשת אינטרקולוני וכפי שאוזכר גם בספרו של אורי גורן, הזכות להגיש תביעה נגזרת מרובה כוללת, כנגזרת ממנה, גם את הזכות לבקש גילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק החברות, וזאת לא רק מהחברה הנפגעת אלא גם מחברות הביניים בשרשרת ההחזקות, ככל שהדבר רלוונטי לביסוס התביעה ולקבלת אישור לניהולה.

הגנה נגזרת: כאשר החברה נמנעת מלהתגונן כראוי

א. מהות ההגנה הנגזרת (סעיף 203 לחוק החברות)

מוסד ה"הגנה הנגזרת" מעוגן בסעיף 203 לחוק החברות, והוא מהווה נדבך חשוב ומשלים למוסד התביעה הנגזרת. סעיף 203(א) קובע כי "הוגשה תובענה נגד חברה, רשאי בית המשפט לבקשת בעל מניה או דירקטור (בפרק זה – מתגונן), להתיר לו להתגונן בשם החברה (להלן – הגנה נגזרת) ובלבד שהשתכנע, כי ניהול ההגנה הנגזרת הוא לטובת החברה, וכי המתגונן אינו פועל בחוסר תום לב".

מהותה של ההגנה הנגזרת היא, אם כן, לאפשר לבעל מניות או דירקטור "להיכנס לנעלי החברה" לא רק כדי ליזום תביעה בשמה (כמו בתביעה נגזרת), אלא גם כדי לנהל את הגנתה מפני תביעה שהוגשה נגדה, וזאת כאשר החברה עצמה (באמצעות אורגניה המוסמכים) נמנעת מלהתגונן כראוי או בכלל. ההגנה הנגזרת היא למעשה המקבילה ההגנתית לתביעה הנגזרת; היא מכירה בכך שכשלים בממשל התאגידי יכולים להתבטא לא רק בהימנעות מהגשת תביעה מוצדקת כאשר החברה ניזוקה, אלא גם בהימנעות מהתגוננות נאותה ויעילה מפני תביעה שהוגשה נגד החברה, באופן שעלול להסב לה נזקים כבדים.

הרציונל המרכזי מאחורי מוסד זה, כפי שעולה גם מספרו של אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", הוא למנוע מצב בו אינטרסים לגיטימיים של החברה ייפגעו בשל החלטה רשלנית, אדישה, או אף נגועה בניגוד עניינים של אורגניה, שלא להתגונן או להתגונן באופן לקוי. כפי שצוין במסמך המחקר על תביעה נגזרת, הדבר יכול לקרות, למשל, אם התביעה שהוגשה נגד החברה קשורה בדרך כלשהי לבעלי השליטה או לנושאי משרה, ואלה מעדיפים שהחברה לא תתגונן ביעילות כדי למנוע חשיפת אחריותם או משיקולים זרים אחרים.

ב. התנאים לאישור הגנה נגזרת על ידי בית המשפט

בדומה לתביעה נגזרת, גם הגנה נגזרת טעונה קבלת אישור מראש מבית המשפט. התנאים המרכזיים לאישור, המנויים בסעיף 203(א) לחוק החברות, הם שניים ומצטברים:

1. ניהול ההגנה הנגזרת הוא לטובת החברה: על בית המשפט להשתכנע, לכאורה, כי ההתגוננות המוצעת על ידי המבקש אכן משרתת את האינטרסים של החברה. במסגרת זו, ייבחנו סיכויי ההגנה, הנזק הפוטנציאלי לחברה אם לא תתגונן כראוי, והאם ההגנה המוצעת עשויה למנוע או להפחית נזק זה.
3. המתגונן אינו פועל בחוסר תום לב: על בית המשפט להשתכנע כי המבקש (בעל המניה או הדירקטור) פועל מתוך מניעים כנים לטובת החברה, ולא מתוך אינטרסים אישיים זרים, רצון לנקום או להטריד.

סעיף 203(ב) לחוק החברות קובע כי "הוראות סימן זה [הסימן הדן בתביעה נגזרת] בענין תביעה נגזרת יחולו, ככל שלא נקבעו הוראות על ידי השר, על הגנה נגזרת, בשינויים המחויבים". משמעות הוראה זו היא שגם על המבקש אישור להגנה נגזרת, ככלל, לפנות תחילה לחברה (ליושב ראש הדירקטוריון, בהתאם לסעיף 194(ג) לחוק) בדרישה מנומקת שתתגונן בעצמה כראוי. רק אם החברה מסרבת, אינה משיבה תוך המועד הקבוע (סעיף 196 לחוק), או מתגוננת באופן שאינו מספק באופן ברור, רשאי המבקש לפנות לבית המשפט. החריגים לדרישת הפנייה המוקדמת הקבועים בסעיף 194(ד) לחוק (כגון ניגוד עניינים מובהק של מקבלי ההחלטות בחברה, או חשש שהפנייה תסכל את האפשרות להתגונן) יחולו גם על הגנה נגזרת, בשינויים המתאימים.

הפסיקה הדגישה כי לא די בכך שלבעל המניות יש השגות או ביקורת על האופן בו מנהלי החברה בחרו לנהל את הגנתה. כפי שצוטט במסמך המחקר בעניין ע"א 273/85 גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פ"ד מ(2) 505), על מנת שבית המשפט יתערב ויאשר הגנה נגזרת, יש להראות נסיבות חריגות יותר, כגון חוסר תום לב מובהק של המנהלים, פעולה בניגוד מוחלט לטובת החברה, או מצב בו ההימנעות מהגנה ראויה מסכנת באופן ממשי את האינטרסים החיוניים של החברה.

ג. מתי נדרשת הגנה נגזרת? דוגמאות ונסיבות

הצורך בהגנה נגזרת עשוי להתעורר במגוון מצבים, אשר המשותף להם הוא כישלון של מנגנוני ההגנה הפנימיים של החברה. דוגמאות למצבים כאלה כוללות:

• ניגוד עניינים חריף של נושאי המשרה או בעלי השליטה: כאשר התביעה המוגשת נגד החברה קשורה באופן הדוק להתנהלותם של נושאי המשרה או בעלי השליטה, וקיים חשש ממשי שהם לא ינהלו הגנה אפקטיבית כדי להגן על האינטרסים של החברה, אלא יעדיפו את האינטרסים האישיים שלהם. למשל, אם התביעה נוגעת לעסקה שהם אישרו או היו מעורבים בה באופן אישי.
• סירוב בלתי סביר של החברה להתגונן או התגוננות "למראית עין": כאשר החברה, ללא נימוק סביר, מחליטה שלא להגיש כתב הגנה כלל, או מגישה כתב הגנה דל וחסר תוכן, באופן שברור שאינו משרת את טובתה.
• קנוניה או שיתוף פעולה (אף פסיבי) עם התובע: במקרים קיצוניים, ייתכן מצב בו אורגנים בחברה משתפים פעולה עם התובע נגד החברה, או למצער אינם מעוניינים בהדיפת התביעה מסיבות שאינן קשורות לטובת החברה.
• רשלנות חמורה בניהול ההגנה: כאשר אופן ניהול ההגנה על ידי החברה (או עורכי דינה) לוקה ברשלנות כה חמורה עד כדי סיכון ממשי לאינטרסים של החברה. יש להדגיש כי לא כל טעות בשיקול דעת בניהול ההגנה תצדיק התערבות.
• חברה הנמצאת בשליטת התובע נגדה: במצב (נדיר יחסית) בו הגורם שתובע את החברה הוא גם בעל השליטה בה, ברור כי החברה לא תנוהל להתגונן באופן אפקטיבי, אם בכלל, מה שמצדיק מתן אפשרות לבעל מניות מיעוט או דירקטור להתגונן בשמה.
• התנגדות למתן צו פירוק: כפי שאוזכר בספרו של אורי גורן, ההגנה הנגזרת יכולה להיות רלוונטית גם בהקשר של הליכי פירוק, כאשר בעלי מניות מבקשים להתנגד לבקשת פירוק שהוגשה נגד החברה, והחברה עצמה אינה מתנגדת כראוי.

חשוב להדגיש כי בית המשפט יבחן כל מקרה לגופו, ויאשר הגנה נגזרת רק אם ישתכנע כי מדובר באמצעי נחוץ וחיוני להגנה על האינטרסים הלגיטימיים של החברה, וכי המבקש פועל בתום לב ומתוך דאגה אמיתית לחברה.

תביעה נגזרת בחברות פרטיות: דגשים ומאפיינים ייחודיים

א. תחולת מנגנון התביעה הנגזרת על חברות פרטיות

מנגנון התביעה הנגזרת, כפי שהוא מעוגן בחוק החברות (סעיפים 194-206), חל הן על חברות ציבוריות והן על חברות פרטיות. לשון החוק אינה מבחינה בין חברה ציבורית לחברה פרטית בהקשר זה, והזכות העקרונית להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת (או הגנה נגזרת) נתונה לכל בעל מניות ולכל דירקטור בחברה פרטית, בדיוק כפי שהיא נתונה למקביליהם בחברה ציבורית. זאת, בכפוף כמובן לעמידה בתנאים המקדמיים (כגון דרישה מוקדמת לחברה, לפי סעיף 194 לחוק) ובכפוף לקבלת אישור בית המשפט (לפי סעיף 198 לחוק).

הצורך בתביעה נגזרת עשוי להתעורר בחברות פרטיות אף ביתר שאת בהשוואה לחברות ציבוריות, וזאת בשל מאפיינים מבניים ותפקודיים הייחודיים להן. בחברות פרטיות, ובמיוחד אלו הקטנות והבינוניות, השליטה לרוב מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי מניות, שלעיתים קרובות הם גם נושאי המשרה הבכירים. מבנה זה, לצד היעדר מנגנוני פיקוח חיצוניים מפותחים (כמו אלו הקיימים בחברות ציבוריות, דוגמת דירקטורים חיצוניים, ועדות ביקורת בלתי תלויות במידה רבה יותר, ופיקוח של רשות ניירות ערך), עלול להגביר את הסיכון לניצול לרעה של כוח השליטה או מעמד ניהולי לטובת אינטרסים אישיים על חשבון טובת החברה או בעלי מניות המיעוט. הבנת חובות אמונים של דירקטורים ונושאי משרה אחרים הינה אפוא קריטית בהקשר זה, שכן הפרתן היא לרוב הבסיס לתביעה הנגזרת בחברות מסוג זה.

ב. מאפייני חברות פרטיות והשפעתם על שיקולי בית המשפט

בעת שבית המשפט דן בבקשה לאישור תביעה נגזרת בחברה פרטית, הוא לוקח בחשבון את המאפיינים הייחודיים של סוג זה של תאגידים, אשר עשויים להשפיע על יישום התנאים לאישור התביעה:

• אופי החברה כ"מעין שותפות" (Quasi-Partnership): חברות פרטיות רבות, בעיקר חברות קטנות, משפחתיות או כאלה שהוקמו על בסיס יחסי אמון אישיים בין מספר מצומצם של מייסדים, מתנהלות בפועל כ"מעין שותפות". בפסק הדין בעניין רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, איפיין בית המשפט חברה כזו וקבע כי בה קיימת "...ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה". פגיעה בציפיות לגיטימיות אלו, למשל על ידי הדרת אחד ה"שותפים" מהניהול או מרווחי החברה, יכולה להוות בסיס לטענות קיפוח, ואם הנזק נגרם לחברה עצמה – גם עילה לתביעה נגזרת. ההקשר של "מעין שותפות" עשוי להשפיע על האופן בו בית המשפט יבחן את "טובת החברה" ואת תום לבו של התובע. הספרות המשפטית, כמו בספרם של זוהר גושן ואסף אקשטיין "דיני חברות", מרחיבה על אופיין המיוחד של חברות אלו, בהן היחסים הבין-אישיים וההבנות הבלתי כתובות עשויות לקבל משקל רב יותר.
• פערי מידע ונגישות למידע: בחברות פרטיות, שאינן כפופות לחובות גילוי נרחבות כמו חברות ציבוריות, פערי המידע בין בעלי מניות מיעוט (שאינם מעורבים בניהול השוטף) לבין בעלי השליטה ונושאי המשרה עשויים להיות גדולים במיוחד. הדבר מחזק את חשיבותו של סעיף 198א לחוק החברות, המאפשר לתובע פוטנציאלי לבקש מבית המשפט, עוד לפני הגשת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת, להורות לחברה לגלות לו מסמכים ספציפיים הנוגעים להליך אישור התביעה. כפי שמציין אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מטרת הסעיף היא לגשר על פערי מידע אלו ולאפשר הגשת תביעות נגזרות מבוססות יותר.
• חשש מניצול ההליך לסכסוכים אישיים: בית המשפט ער לכך שבחברות פרטיות, בהן מערכות היחסים בין בעלי המניות הן לעיתים קרובות אישיות וטעונות, קיים חשש שתביעות נגזרות ישמשו ככלי לניגוח בסכסוכים אישיים או עסקיים שאינם נוגעים בהכרח לטובת החברה. לכן, קיימת הקפדה יתרה על בחינת תום הלב של התובע (סעיף 198(א) לחוק החברות). בפסק הדין בע"א 216/84 באומהקר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פ"ד מ(1) 414), למשל, נדחתה תביעה בין היתר משום שהמערער פעל מתוך "סקרנות" או "לשם לימוד והיכרות של תחום משפטי", ולא הראה "קיומו של עניין כן". בית המשפט יבחן האם התביעה מונעת מאינטרס אמיתי לטובת החברה או ממניעים זרים.
• יעילות ומידתיות ההליך: לעיתים, בחברות קטנות מאוד, עלות ניהול תביעה נגזרת, הן מבחינת משאבים כספיים והן מבחינת זמן ניהולי, עלולה לעלות על התועלת הצפויה לחברה, גם אם התביעה תתקבל. בית המשפט ישקול את המידתיות של ההליך ואת השפעתו הכוללת על החברה הקטנה, כחלק מבחינת התנאי של "טובת החברה". מסמך המחקר על תביעות נגזרות מציין חשש זה, לפיו תביעות נגזרות בחברות פרטיות וקטנות עלולות להיות מוגשות על רקע סכסוכים אישיים ולאו דווקא מתוך דאגה כנה לחברה.

ג. הקשר בין תביעה נגזרת לתביעת קיפוח המיעוט בחברות פרטיות

בחברות פרטיות, ובמיוחד אלו המאופיינות במבנה של "מעין שותפות", קיימת לעיתים קרובות חפיפה ניכרת בין מסכת עובדתית היכולה להצמיח עילה לתביעה נגזרת לבין כזו היכולה להצמיח עילה לתביעת קיפוח המיעוט, המוסדרת בסעיף 191 לחוק החברות. אותן פעולות של בעלי השליטה או נושאי משרה – כגון נישול החברה מנכסיה, העדפת אינטרסים אישיים על פני טובת החברה, או ניהול כושל באופן קיצוני – עלולות לגרום נזק ישיר לחברה (ובכך להצדיק תביעה נגזרת), ובד בבד לפגוע באופן אישי, ישיר ולא הוגן בזכויותיהם או בציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי מניות המיעוט (ובכך להצדיק תביעת קיפוח).

ההבחנה המרכזית בין שני ההליכים, כפי שנותחה בהרחבה במסמך המחקר על תביעה נגזרת, נעוצה בזהות הנפגע העיקרי ובסעד המבוקש. התביעה הנגזרת נועדה להגן על החברה כישות משפטית נפרדת, וכל סעד שייפסק במסגרתה (כגון פיצוי כספי או השבת נכסים) מיועד לקופת החברה. לעומת זאת, תביעת קיפוח המיעוט נועדה להגן על בעל המניות הפרטני שקופח, והסעדים הניתנים במסגרתה מגוונים ויכולים לכלול, בין היתר, הוראות לניהול עתידי של החברה, רכישה כפויה של מניות המיעוט על ידי הרוב (או להיפך), או פיצוי אישי לבעל המניות הנפגע. פסק הדין בע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר (פורסם בנבו, 14.12.2006) הבהיר כי כאשר הנזק הנטען הוא בעיקרו ירידת ערך מניות, המהווה השתקפות של נזק לחברה, דרך המלך היא הגשת תביעה נגזרת, אלא אם כן הוכח נזק אישי וישיר לבעל המניות, הנפרד מנזק החברה. עם זאת, בעניין ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל הודגש כי אין בכך כדי לשלול אפשרות של בעל מניות לתבוע בגין נזק אישי במקביל לקיום עילה נגזרת לחברה.

הפסיקה הישראלית הכירה בכך שבמצבים של חפיפה בין העילות, התובע (בעל המניות) עשוי להיות רשאי לבחור את המסלול המשפטי הנראה לו מתאים יותר לנסיבות המקרה. לעיתים, כפי שעלה בפסק הדין בעניין חסקי אלון ייזום, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור באופן הדוק לנזק שנגרם לבעל מניות במסגרת עילת הקיפוח, בית המשפט עשוי לאפשר מתן סעדים לחברה גם במסגרת תביעת קיפוח. הבחירה בין הגשת תביעה נגזרת לתביעת קיפוח (או אף שילוב טענות, במידת האפשר) היא החלטה אסטרטגית מורכבת, התלויה בנסיבות הספציפיות, בטבע הנזק, בסעד המבוקש, בנטלי ההוכחה ובשיקולים פרוצדורליים (כגון הצורך באישור מקדמי של בית המשפט בתביעה נגזרת, שאינו קיים בתביעת קיפוח). בפסק הדין בע"א 578/75 דבורה בן-טל נ' רם בן-טל (פ"ד לא(1) 57), למשל, נדונה תביעה נגזרת שהוגשה על רקע סכסוך בין בני זוג שהיו בעלי מניות בחברה, מה שמדגים את המורכבות העובדתית האפשרית בחברות פרטיות.

שאלות ותשובות נפוצות