בתי משפט – בית משפט לתביעות קטנות – סדרי דין
בתי משפט – ערעור – רשות ערעור
ניתן לתבוע הרמת מסך גם בביהמ"ש לתביעות קטנות
בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאפשר למבקש רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. הדיון נסב בעיקר אודות השאלה האם ראוי ששאלות בנושא הרמת מסך תידונה בביהמ"ש לתביעות קטנות.
בבית המשפט העליון
רע"א 8144/04
בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש: מיכאל בודקר
נ ג ד
המשיבים: 1. ברטה בשקירוב
2. חברת אלפא גרופ תקשורת בע"מ
3. ערוצי בית חברה לתקשורת בע"מ
4. פבל רבינוביץ
5. ודים בורשטיין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק בר"ע 1549/04 שניתנה ביום 2.7.04 על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג
בשם המבקש: עו"ד ר' קרופניק
כתבי עת:
ס' דויטש, "בית-המשפט לתביעות קטנות כמגן", עיוני משפט, כרך ח (תשמ"א-תשמ"ב) 345
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה ופסק כי:
על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות בביהמ"ש העליון, בגלגול שלישי, להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות", ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת - תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני ומהיר שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ושאינו גוזל מזמנם יתר על המידה. הליך ערעורי בביהמ"ש העליון עשוי לייקר את ההליכים משמעותית לצד הנפגע.
הרמת מסך אמנם אינה עניין של מה בכך, אך, באופן עקרוני, אין סיבה שבמקרים המתאימים היא לא תופעל גם בביהמ"ש לתביעות קטנות, אם גם בזהירות הראויה, על פי השכל הישר, למשל, כשהמדובר – כבמקרה דנן - בתביעה צרכנית קטנה. אין לשלוח את התובע להליך יקר וממושך בבית משפט השלום רק משום שהצד שכנגד הוא חברה שהיום היא קליפה ריקה, שעה שבפיו טענות, העשויות להיות מוצדקות, נגד בעלי מניות שלה. הדבר נוגד את אחת התכליות המרכזיות של מוסד התביעות הקטנות.
בנסיבות העניין, הרמת המסך היתה צודקת ונכונה.
החלטה
א. זו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת וסרקרוג) מיום 2.7.04, שלא לאפשר למבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (השופטת טאובר) מיום 30.5.04.
ב. עניינה של התביעה בטענה כנגד חוזה שנערך על ידי המשיבה 2 (חברת אלפא גרופ תקשורת בע"מ), שהמבקש היה אחד מבעלי מניותיה ומנהליה, עם המשיבה 1 (ברטה בשקירוב). לפי החוזה, הובטח למשיבה 1 לקבל ציוד לקליטת שידורי לויין בכבלים וכן ערוצים בשפה הרוסית ושבועון מדריך טלויזיה, תוך תשלומים בשתים עשרה המחאות על סך 200 ש"ח כל אחת ובכרטיס אשראי בשלושים ושישה תשלומים שאמורים היו לכסות יתרה בסך 4,728 ש"ח. בתביעה נטען, כי עלות העיסקה היתה גבוהה מהמובטח (8,526 ש"ח במקום 7,128 ש"ח); כי הערוצים הרוסיים בחלקם לא נקלטו ואחרים נקלטו באיכות ירודה; עוד נטען, כי פניה למנהל החברה לביטול החוזה נתקלה בסירוב, כי תביעה לבית המשפט בנצרת נמחקה בשל אי מסירה, כי את הכספים גובה חברת "דואט" יבוא ושיווק רהיטים שאין לה קשר לעיסקה, וכי המבקש ואחרים התכוונו מלכתחילה "לפעול שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את הקונים". לפיכך, יש להרים - כך נתבקש - את מסך ההתאגדות. הסכום הנתבע היה 8,526 ש"ח, בצירוף הצמדה וריבית, וכן 6,000 ש"ח בעבור הפרת הסכם ונזקים ו-1,000 ש"ח בעבור ייעוץ משפטי.
ג. המבקש השיב, כי הנושא של הרמת מסך אינו מתאים לבית המשפט לתביעות קטנות, וכן הכחיש את הטענות.
ד. בדיון ביום 20.5.04 העידה התובעת, וכן העיד - בין השאר - המבקש, שאמר שהחברה (המשיבה 2) הפסיקה פעולתה לפני כשנה וחצי (קרי, לקראת סוף 2002 - א"ר); "לחברה היו קשיים כלכליים מרגע היווסדה". הכספים הועברו - לדבריו - לחברת "דואט", כי למשיבה 2 לא היתה אפשרות לפעול בעסקאות קרדיט, בהיותה חדשה. העידו גם נתבעים אחרים.
ה. בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את התביעה בחלקה, תוך שהפחית 30% מהסכום שנתבע בגין העיסקה, וזאת בגלל מחדלים מסוימים של המשיבה 1. בפסק הדין צויין, כי כיוון שלמשיבה 2 היו קשיים כלכליים מעת היווסדה, ולמרות זאת התקשרה בעסקאות קרדיט ותוך המחאת זכות לחיוב כרטיסי האשראי לצד ג' (חברת "דואט"), דבר שאינו מאפשר ביטול החיוב, יוחסה אחריות אישית בין השאר למבקש; זאת - בשל אופן ניהול עסקיה של המשיבה 2 בקשיי נזילות ותוך נטילת התחייבויות שלא יכלה לעמוד בהן, ובשל המחאת הזכות וניסיון לחמוק מאחריות אישית בהתבסס על עקרון האישיות המשפטית הנפרד של החברה. מלבד הסכום 5,968 ש"ח הוטלו 500 ש"ח כהוצאות משפט.
ו. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ונדחה. נקבע, כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מבוסס על קביעות עובדתיות בהתאם לחומר הראיות, ואין מקום לרשות ערעור.
ז. בבקשת רשות הערעור לבית משפט זה נטען, כי לא צורפה תובעת רלבנטית נוספת, שהיא החתומה על ההוראה לחיוב כרטיסי אשראי, כי המחאת זכות על ידי המשיבה 2 לצד ג' (חברת דואט) אינה נועלת את הדלת בפני ביטול החיוב בכרטיסי האשראי, ולכן ניתן היה לפנות לחברת האשראי לעניין זה; כי הפורום המתאים לדיון בנושא כמו הרמת המסך הוא בית משפט השלום; וכי יש מקום לדיון בבית משפט זה בנושא האפשרות להרמת מסך בגדרי תביעות קטנות, שכן היו החלטות שיפוטיות שסברו כי אין זה המקום הראוי.
ח. (1) בראשית דיוננו יש מקום להזכיר מושכלות ראשונים. התביעות הקטנות הוא מוסד שנולד (חוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו-1976) כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. פשיטא, כי התובע אלפי שקלים אחדים (כיום עומדת תקרת הסכום, לפי סעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, על 17,800 ש"ח), לא יוכל לעמוד בהוצאות משפטיות גבוהות. כך נאמר בדברי ההסבר (ה"ח תשל"ה, 205) "הדיון בתביעות הקטנות יהיה ללא פורמליות, מהיר וזול. עיקר הכוונה בהקמת מוסד שיפוטי זה, הוא לאפשר לאזרחים הנאלצים לוותר על תביעותיהם משום ההוצאות הגדולות והטרדה של משך ההתדיינות, להביא תביעות לסכומי כסף קטנים לפני המוסד השיפוטי החדש...". החוק מצוי כיום בפרק ב' סימן ה' (סעיפים 67-59) לחוק בתי המשפט.
(2) זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר ככלל ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976). המטרה היא פישוט הליכי הדיון כדי להגיע להכרעה מהירה (דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 209). נקצב, כמו כן, מועד של 7 ימים למתן פסק הדין (תקנה 15). מטעמי יעילות גם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64). בהזדמנות זו אציין, בכל הכבוד, כי טוב עשה בית המשפט לתביעות קטנות במקרה דנא שציין בפסק דינו את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור (15 יום), שכן מועד זה שונה ממועדי ערעור "רגילים" של פסקי דין. ראו גם בר"ע (ירושלים) 2089/96 שחאדה נ' אוליאד ארז (לא פורסמה).
(3) באשר לערעור, לא למותר לציין כי בהצעת החוק דובר על ערעור בזכות לבית משפט מחוזי בשופט אחד "ואין אחר פסק דינו ולא כלום". בחוק כפי שנתקבל נקבע ערעור ברשות, אך לא נסגר הפתח לבקשת ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, "סיכוייה של בקשה זו להצליח הם מועטים..." (ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, ס' 90 עמ' 100-99); זאת מקל וחומר מבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי בתיקים "רגילים", שהרי כאן אף ערעור בגלגול שני טעון רשות. ראו לעניין זה רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק, פ"ד מח(3) 177, פסק דין שאישר (ברוב דעות) קביעה קודמת בע"א 596/84 קופת חולים נ' מרים גל, פ"ד לט(3) 477. ראו גם סיני דויטש "בית המשפט לתביעות קטנות כמגן הצרכן", עיוני משפט ח' (תשמ"א-מ"ב) 345, וכדברי השופט ד' לוין ברע"א 292/93, בעמ' 191 "אם כי הליכי דיון מהירים, זולים ובלתי פורמליים אינם תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, יש לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה, באשר בלעדיהם לא ניתן להגשים את התכלית שלשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני האזרח הקטן". יתכן לנסח אחרת את התכלית ולכלול בה את יעילות ההליכים, כאמור בדברי ההסבר, אך המסר אחד הוא וברור. ראו גם דברי השופט חלימה בע"א 596/84 הנזכר, בעמ' 483-482.
ח. על רקע זה יש לפרש את החוק ואת סדרי הדין. אכן, על פי סעיף 60(ב) לחוק רשאי בית משפט לתביעות קטנות להעביר דיון לבית משפט שלום, בין השאר "אם ראה שהדיון בבית משפט לתביעות קטנות אינו מתאים להן"; אך גם סמכות זו יש לפרש על הרקע הכללי של ההליך המהיר, הלא פורמלי. סברתי בשעתו, למשל, כי הליך שמהותו לשון הרע, המצריך בדרך כלל שמירה על דיני הראיות במלואם, אינו תואם מסגרת זו של תביעות קטנות (בר"ע (ירושלים) 2323/96 רוזן נ' לסקובה, לא פורסמה).
ט. (1) לאחר העיון, אין בידי להעתר לבקשה.
(2) ראשית, אכן נוכח טיבו של הליך התביעות הקטנות, על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות בבית משפט זה - בגלגול שלישי - להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות", ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת - תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ומהיר, שאינו גוזל מזמנם יתר על המידה. הליך ערעורי בבית משפט זה עשוי לייקר את ההליכים משמעותית לצד הנפגע.
(3) שנית, לעיצומו של עניין: הרמת מסך אמנם אינה עניין של מה בכך. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, מאפשר הרמת מסך כלפי בעלי מניות בתנאים מסוימים (על כך נמתחה ביקורת, ועל כן תוקן החוק בימים אלה - חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 - בין השאר כדי לצמצם את עילות הרמת המסך). בין התנאים נאמר בחוק בניסוחו הקודם - הרלבנטי - (ס"ק (ב)) "אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן...". לא בקלות עשו בתי המשפט שימוש בסמכות זו, כדי שלא לפגוע בעיקרון של אישיותה הנפרדת של החברה, אך בסופו של יום המדובר - לדידי - במקבילתו של תום הלב, שהוא עיקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי (סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; הנשיא ברק, רע"א 6399/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199). על פניו נשמע כאילו "הרמת מסך" כלפי בעלי מניות מצדיקה הליך ככל משפטו וחוקתו בבית משפט השלום ולא בבית המשפט לתביעות קטנות; אך המציאות אינה מצביעה על צורך כזה בכל מקרה ומקרה, ובאופן עקרוני איני רואה סיבה שבמקרים המתאימים לא תופעל הרמת מסך גם בתביעות קטנות, אם גם בזהירות הראויה, על פי השכל הישר, למשל, כשהמדובר - כמו בענייננו - בתביעה צרכנית באלפי שקלים בודדים, וזו אחת התכליות המרכזיות כאמור של מוסד התביעות הקטנות. האם נשלח את התובע להליך יקר וממושך בבית משפט השלום רק משום שהצד שכנגד הוא חברה שהיום היא קליפה ריקה, שעה שבפיו טענות, העשויות להיות מוצדקות, נגד בעלי מניות שלה? לדעתי התשובה אינה חיובית. נתתי אל ליבי, כי בית משפט השלום בחיפה בתיק מקביל (זלמנוב נ' ערוצי בית חברה לתקשורת (טרם פורסם) (השופט חדיד)), סבר כי נושא הרמת מסך אין מקומו בבית משפט לתביעות קטנות. אוכל להבין את הדילמה, אך אם החלופה היא שהתביעה - על סך אלפי שקלים - לא תוגש כלל בשל קושי בשכר טרחה לעורך דין, נמצאנו מחטיאים את מטרתו של המחוקק בכוננו את בית המשפט לתביעות קטנות.
(4) נושא זה כבר עלה בבית משפט זה (רע"א 1967/97 ויס נ' איכילוב (לא פורסם) (השופט טירקל). גם שם - אף הוא מקרה של הרמת מסך - ביקש בא כוח המבקש כי יוגדרו נסיבות שבהן יש להעביר תיק מבית המשפט לתביעות קטנות לבית משפט השלום. אף שבית משפט זה לא המעיט בחשיבותה של השאלה, לא ראה עיוות דין בכך שהשאלה נדונה בבית משפט לתביעות קטנות. אמנם בבר"ע (ירושלים) 3404/01 נ' עוז אלומיניום נ' סולטן (לא פורסם) (השופט גל), ביטל בית המשפט את חיובו האישי של מנהל שכיר בחברה כיוון שאף לא נטען כי בנסיבות היתה כוונה ליצור חבות אישית. מקרה זה שונה מענייננו.
(5) ואשר לענייננו, מכלול הנסיבות מצביע לכיוון אי התערבות בחיוב שהוטל. המבקש מציין בעדותו כי לחברה (המשיבה 2) היו קשיים כלכליים מרגע היווסדה; ההסכם עם המשיבה 1 נחתם באוגוסט 2002, והחברה חדלה לפעול, כעולה מעדות המבקש, במועד כלשהו בשלהי 2002. מדוע המשיכה לגבות ב-2003 ו-2004 את הסכומים שבהם התחייבה כלפיה המשיבה 1? בנסיבות העניין, צדק לדעתי בית המשפט לתביעות קטנות בהחילו את הרמת המסך ובהתייחסותו אל המבקש כאל מנהל ובעל מניות, שידע על מצבה הקשה של המשיבה 2 מלכתחילה. אין גם טענה אמיתית הכופרת בזאת. איני רואה חשיבות בשאלה אם המבקשת או קרובת משפחתה הגרה עמה חתמו על ההוראה לחיוב כרטיס האשראי; כרטיס האשראי צריך היה להפסיק להיות מחויב משחדל השירות. ועוד, גם אם יכלה המשיבה 1 לפעול על פי דין אל מול חברת האשראי, אין זה פוטר את המשיבה 2 ולענייננו את המבקש.
נוכח כל האמור, בנסיבות העניין צודקת ונכונה היתה הרמת המסך.
(6) כאמור, אין בידי להעתר לבקשה. בתום כתיבת הדברים הגיעה בקשה לעיכוב ביצוע, אך משאיני נעתר לבקשה גופה, ממילא אין מקום לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ט' באדר ב' תשס"ה (20.3.2005).
א' רובינשטיין 54678313-8144/04
ש ו פ ט
5129371
54678313_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04081440_T04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
מאמרים קשורים
חובת זהירות וחובת אמונים של נושאי משרה בחברה
חובות הזהירות והנאמנות של נושאי משרה בחברה הינם חובות המוטלות על ידי הדין על דירקטורים ונושאי משרה...
הרמת מסך ההתאגדות בחברה
הרמת מסך ההתאגדות הינה דוקטרינה משפטית על פיה הופכות חובותיה וזכויותיה של החברה לחובותיהם...
