רעא 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ

בבית המשפט העליון

רע"א 2262/13

לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשים: 1. זוז תשתיות ופיתוח בע"מ
2. קאסם אבו חסן
3. אבו חסאן סלימאן

נ ג ד

המשיבה: פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) בע"א 15247-11-12 [פורסם בנבו] מיום 21.2.13

בשם המבקשים: עו"ד משה כהן

חקיקה שאוזכרה:
חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע' 6
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 460(ב)

ספרות:
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש

.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריות. עניינה של הבקשה – ייחוס חוב כספי של המבקשת 1 (להלן החברה), למבקשים 3-2, בעליה ומנהליה (להלן המבקשים).
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' רובינשטיין) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור". נאמר בפסיקה, כי כאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה ביהמ"ש פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך. ועוד נאמר, כי "בעיית ה'מימון הדק' אופיינית, בדרך כלל, לחברת מעטים שאין עליה פיקוח חקיקתי או מינהלי, שנועדו להגן על הציבור הרחב מפני התנהלותה העסקית כשהיא נטולת 'כרית בטחון' מספקת לצורך הגנה על הנושים. עם זאת, חרף העדר פיקוח סטטוטורי ומינהלי, על חברת מעטים חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט, המטילים עליה חובה לנהוג בתום לב כלפי ציבור נושיה".

בנדון, עסקינן בחברה קטנה, בשליטת ובניהול המבקשים, בני משפחה, שנוהלה – כך על פי קביעתו העובדתית של בימ"ש השלום – בשעטנז של טובת החברה וטובת משפחתם של המבקשים. מדובר איפוא לכאורה – במובהק – בחברה מסוג החברות לגביהן תוחל אותה גישה ליברלית. בפסק דינו של בימ"ש השלום נקבע, כממצא עובדתי, כי החברה פעלה במשך כל שנות פעילותה במצב של מימון דק, כי המבקשים נהגו להעביר כספים בין חשבונות הבנק של החברה ללא הזרמת כספים מכיסם, כי העבירו את פעילותה של החברה לחברות חדשות שהוקמו על ידיהם לכאורה ללא סיבה נראית לעין, וכי עובר לחתימה על ההסכם עם המשיבה היו רואי החשבון של החברה ספקנים באשר ליכולתה להמשיך ולפעול כעסק חי. נוכח קביעות עובדתיות אלה, הסיקו בתי המשפט הקודמים, כי המשיבה הוכיחה זיקה בין התנהלותם של המבקשים לבין החוב, זיקה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות, ובמסקנה זו לא נמצא מקום להתערבות.
כן נדחו טענות המבקשים כנגד הפעלת כללים ראייתיים על ידי בימ"ש השלום.

באשר לטענות המבקשים בדבר שיקולי צדק, אלה נסבות – באופן מובהק – על קביעות עובדתיות, שאין בימ"ש של ערעור, קל וחומר בגלגול שלישי, נוטה להתערב בהן. בנוסף, נוכח התנהלותם של המבקשים, לא זו בלבד שמשיקולי צדק אין מקום להתערבות במסקנה בדבר הרמת מסך ההתאגדות, אלא שדומה כי מסקנה זו מתחייבת מאותם שיקולים. נזכור כי צדק מתחייב גם כלפי הנושים, ובנידון דידן המשיבה. בפסק דינו של בימ"ש השלום הצטיירה תמונה עגומה לפיה המבקשים עשו שימוש במשיבה לצורך ביצוע העבודות, ומשזו באה ליטול את שכרה (על פי ההסכם) – התחמקו, תוך ניסיון לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. התנהלות זו לא ראו הערכאות הקודמות להלום, ואין לבימ"ש זה אלא להצטרף לכך.

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) בע"א 15247-11-12 [פורסם בנבו] מיום 21.2.13, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (השופטת וינברגר) בת"א 3358-07 מיום 12.9.12. עניינה של הבקשה – ייחוס חוב כספי של המבקשת 1 למבקשים 3-2, בעליה ומנהליה (להלן המבקשים).

רקע

ב. כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות, המבקשת 1 היא חברה העוסקת בעבודות בניה ופיתוח (להלן החברה). המבקש 2 מחזיק ב-75% ממניותיה של החברה, והוא מורשה החתימה בה. המבקש 3, בנו של המבקש 2, משמש כמנהלה של החברה ומחזיק ב-25% ממניותיה. ביום 26.9.06 נחתם הסכם בין המשיבה לבין החברה לביצוע עבודות גינון בפרויקט שביצעה האחרונה עבור משרד הבינוי והשיכון (להלן ההסכם). ביום 14.11.07 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשים וכנגד החברה בבית משפט השלום בקריות (ת"א 3358-07), בסך 355,653 ₪, בגין כספים, שלפי הטענה הגיעו לה מכוח ההסכם.

ג. התביעה נשמעה בפני השופט שחורי, אולם פסק הדין בה ניתן לאחר פרישתו, ובהסכמת הצדדים, על ידי השופטת וינברגר. בית משפט השלום קבע (פסקה 14), כי "התובעת [המשיבה – א"ר] הוכיחה את חובה של הנתבעת [החברה – א"ר] כלפיה, וכי יש לחייב את התובעת [צ"ל הנתבעת – א"ר] במלוא סכום התביעה", ומכאן פנה לדון בחבותם האישית של המבקשים. בהתבסס על לשונו של ההסכם ועל ההיגיון המסחרי שבו נקבע (פסקה 20), כי "חתימתו של סלימאן [המבקש 3 – א"ר] על גבי ההסכם, נועדה להקים ערבות אישית לחיובי הנתבעת בהתאם להסכם, היינו לתשלום תמורת ביצוע העבודה". עם זאת, דחה בית משפט השלום את טענת המשיבה, כי חתימתו של המבקש 3 על גבי סעיף הערבות האישית מחייבת אף את המבקש 2. באשר לטענת המשיבה, כי יש לחייב את המבקשים מכוח דוקטרינת הרמת המסך, נאמר (פסקה 26) כי נטל הבאת הראיות המוטל על המשיבה הוא נטל מופחת, באשר נתונים רבים הדרושים לשם הוכחת התביעה מצויים בשליטתם ובידיעתם הבלעדית של המבקשים. נאמר, כי "הנתבעים [המבקשים – א"ר] ידעו כל העת מה מצבה הכספי של החברה, ויכלו להעריך את מידת יכולתה לפרוע את חובותיה". בית משפט השלום נדרש לחוות דעתו של רו"ח אברהים יוסף, מטעם המשיבה, בה נאמר, בין היתר, בהסתמך על דוחותיה הכספיים של החברה, כי כבר בסוף שנת 2005 ניתן היה להעריך שזו מצויה במצב פיננסי קשה מאד, צוברת הפסדים ונזקקת למימון זר לפעולותיה השוטפות (פסקה 29). בית משפט השלום קבע, כי בהעדר חוות דעת נגדית יש לקבל את חוות הדעת מטעם המשיבה כלשונה. עוד צוין בחוות הדעת, שמחשבונות הבנק של החברה עולה "כי קיימות העברות הדדיות בין חשבונות בנק, במטרה לכסות חריגות בחשבון מבלי להזרים כספים לחברה, דבר העשוי לגרום להטעיה" (פסקה 31). בהקשר זה נקבע (פסקה 35), כי עובר לחתימת ההסכם עמדה יתרת החוב המצטברת של החברה על למעלה ממיליון ש"ח, בעוד שיתרת הזכות שלה בחשבון אחד עמדה על 200,000 ש"ח, וגם זו הפכה ליתרת חובה מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם; וכי המבקשים לא הצליחו להוכיח הזרמת כספים מחשבונם האישי לחשבון החברה. בפסק הדין נאמר (פסקה 42), כי "ביחס לחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליבראלית בהרמת מסך", וכי המבקשים "לא הקפידו כלל על הפרדת נכסי החברה מנכסיהם האישיים, ולקו ב'עירוב תחומין'" (פסקה 43), קרי, ניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה. ביסוס למסקנתו זו מצא בית משפט השלום בעובדה כי החברה מימנה בניית בית מגורים לבן אחר של המבקש 2 (נדחתה הטענה כי מדובר בהלוואה שניתנה לאותו בן מחשבון החברה); בעובדה כי חשבונות הבנק של החברה לא שיקפו את תשלום המשכורות לעובדי החברה, והמשכורות שולמו מכיסו של המבקש 2; ובעובדה שבשנת 2006 רכשה החברה משאית, שנרשמה על שם המבקש 2. על רקע האמור נקבע בפסק הדין (פסקה 56), כי "די היה מבחינת התובעת [המשיבה – א"ר] להוכיח כי החברה הוקמה ופעלה כל העת במימון דק, כשהמינוף הפיננסי שלה גבוה מאד, על מנת להעביר את נטל הראיה בנושא זה אל הנתבעים", וכי גם אילו הוכיחו המבקשים הזרמת כספים מכספם לקופת החברה, לא היה בכך להועיל להם, באשר לא יידעו את המשיבה "בדבר קשייה של החברה עובר לכריתת ההסכם, ופעלו על מנת להעשיר את עצמם ובני משפחתם באמצעות החברה, תוך קיפוח נושיה" (פסקה 57). לפיכך נקבע, כי "הוכחה נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה, ואף הוכח קיומו של 'חשד ממשי וקונקרטי' כנדרש", ועל כן "המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן, בהם צודק ונכון לייחס לבעלי המניות בחברה חוב של החברה" (פסקה 64). בית המשפט הוסיף, כי גם בהעדר סיבה מספקת והסבר מניח את הדעת להקמת חברות חדשות על ידי המבקשים (שנועדו אף הן לעסוק בתחום הבניה), בשעה שהחברה הפכה חדלת פרעון, יש כדי להצדיק הרמת מסך. עוד קבע בית משפט השלום, כי בעובדה שהמבקשים הסתירו מפני המשיבה את מצבה הפיננסי הקשה של החברה עובר לחתימת ההסכם, יש משום הפרת החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן, שאף מכוחה ניתן להטיל עליהם חבות אישית. עם זאת, נדחתה טענת המשיבה, כי יש להטיל אחריות אישית על המבקשים גם מכוח עוולת התרמית.

ד. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 15247-11-12) [פורסם בנבו]. בפסק דין מיום 21.2.13 (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) נדחה הערעור על בסיס תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נקבע, כי "פסק דינו של בית משפט קמא, המפורט והמנומק היטב, מעוגן כראוי בתשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, כמו גם באדני הדין, הפסיקה והשכל הישר", וכי "הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, שאין לגלות בה טעות שבחוק".

ה. מכאן הבקשה, הערוכה בפירוט מלומד, אך ארוכה יתר על המידה, בה נטען כי היא מעלה שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים, ובכללן פירושו הנכון ואופן הפעלתו של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; רמת ההוכחה והתנאים הנדרשים לשם הרמת מסך ההתאגדות – נטען, כי העילה בגינה הורם המסך היא עילת המימון הדק, וכי נוכח התוצאות הקשות הבאות על בעלי המניות אחרי הרמת מסך והפרת אינטרס ההסתמכות קיימת "חובה מן המעלה הראשונה" להגדיר מראש מהם התנאים להרמת מסך כאמור; האם על חברות פרטיות חל כלל הראיות בדבר ידיעה מיוחדת; מה היא ומי היא החברה המשפחתית והאם חל עליה דין ראיות מקל; והיקף חובת הגילוי המוטלת על אורגנים של תאגיד בשעת משא ומתן לכריתת הסכם. עוד עתרו המבקשים לרשות ערעור משיקולי צדק; כנטען, "קיימת בפסק הדין שורה ארוכה של טעויות והתעלמות מדעת מראיות משמעותיות. כל אלה בהצטברן יוצרים מסה קריטית לטענה שדין ומשפט לא נעשו עם המבקשים ומחמת הצדק נכון ליתן רשות ערעור" (סעיף 41 לבקשה). בהקשר זה נטען (סעיפים 64-63) גם כנגד הקביעה בדבר גובה חובם של המבקשים והחברה למשיבה.

הכרעה

ו. חרף נסיונם של המבקשים להעטות על בקשתם אדרת של שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים, לאמיתו של דבר תחומה היא לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים, בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אכן, דוקטרינת הרמת המסך והנסיבות המצדיקות את החלתה נדונו בפסיקתו של בית משפט זה פעמים רבות (ראו, למשל, ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (2005)), ובכלל זאת נדונה השאלה האם מימון דק מהווה עילה להרמת מסך, גם לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, משנת 2005 (ראו ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ [פורסם בנבו] (2009; להלן עניין אפרוחי הצפון)); עוד ראו הסקירה אצל א' חביב-סגל דיני חברות (2007) 366-288, ואצל י' בהט חברות – החוק החדש והדין לאחר תיקון 16 כרך א' (מהדורה 12, 2011) 227-131. טענותיהם של המבקשים נוגעות איפוא ליישומה של דוקטרינה זו לעניינם הספציפי, ואינן מצדיקות רשות ערעור בגלגול שלישי. הוא הדין גם באשר לטענותיהם באשר לחובת הגילוי המוטלת על אורגנים של תאגיד בעת ניהול משא ומתן לכריתת הסכם. די בכך על מנת שלא להיעתר לבקשה; למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לגוף הדברים.

ז. עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" (רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה [פורסם בנבו] (2005; השופטת פרוקצ'יה)). נאמר, כי כאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] (2011); ראו גם הערתי בנידון דידן בעניין בן-אבו הנזכר (פסקה 9(כ))). ועוד נאמר, כי "בעיית ה'מימון הדק' אופיינית, בדרך כלל, לחברת מעטים שאין עליה פיקוח חקיקתי או מינהלי, שנועדו להגן על הציבור הרחב מפני התנהלותה העסקית כשהיא נטולת 'כרית בטחון' מספקת לצורך הגנה על הנושים. עם זאת, חרף העדר פיקוח סטטוטורי ומינהלי, על חברת מעטים חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט, המטילים עליה חובה לנהוג בתום לב כלפי ציבור נושיה" (עניין אפרוחי הצפון, בפסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). בנדוננו, עסקינן בחברה קטנה, בשליטת ובניהול המבקשים, בני משפחה, שנוהלה – כך על פי קביעתו העובדתית של בית משפט השלום – בשעטנז של טובת החברה וטובת משפחתם של המבקשים. מדובר איפוא לכאורה – במובהק – בחברה מסוג החברות לגביהן תוחל אותה גישה ליברלית. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כממצא עובדתי, כי החברה פעלה במשך כל שנות פעילותה במצב של מימון דק, כי המבקשים נהגו להעביר כספים בין חשבונות הבנק של החברה ללא הזרמת כספים מכיסם, כי העבירו את פעילותה של החברה לחברות חדשות שהוקמו על ידיהם לכאורה ללא סיבה נראית לעין, וכי עובר לחתימה על ההסכם עם המשיבה היו רואי החשבון של החברה ספקנים באשר ליכולתה להמשיך ולפעול כעסק חי. נוכח קביעות עובדתיות אלה, הסיקו בתי המשפט הקודמים, כי המשיבה הוכיחה זיקה בין התנהלותם של המבקשים לבין החוב, זיקה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות, ובמסקנה זו לא נמצא מקום להתערבות.

ח. כאמור, בפיהם של המבקשים טענות גם כנגד הפעלת כללים ראייתיים על ידי בית משפט השלום. עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד, כי בנסיבות העניין, ונוכח ראיות שהובאו על ידי המשיבה, הועבר נטל הבאת הראיות מן המשיבה למבקשים בנוגע למספר עניינים (ראו למשל פסקאות 30, 37 ו-53 לפסק הדין); ואולם, כידוע "על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה – כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי [פורסם בנבו] (11.4.13; השופט דנציגר), הדגשה במקור). על רקע האמור, לא נמצא מקום להתערבות גם במישור זה.

ט. באשר לטענות המבקשים בדבר שיקולי צדק, אלה נסבות – באופן מובהק – על קביעות עובדתיות, שאין בית משפט של ערעור, קל וחומר בגלגול שלישי, נוטה להתערב בהן (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך [פורסם בנבו] (1999)). אוסיף, כי נוכח התנהלותם של המבקשים – כפי שתוארה בפסק דינו של בית משפט השלום – סבורני כי לא זו בלבד שמשיקולי צדק אין מקום להתערבות במסקנה בדבר הרמת מסך ההתאגדות, אלא שדומה כי מסקנה זו מתחייבת מאותם שיקולים. נזכור כי צדק מתחייב גם כלפי הנושים, ובנידון דידן המשיבה. אכן, בפסק דינו של בית משפט השלום הצטיירה תמונה עגומה לפיה המבקשים עשו שימוש במשיבה לצורך ביצוע העבודות, ומשזו באה ליטול את שכרה (על פי ההסכם) – התחמקו, תוך ניסיון לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. התנהלות זו לא ראו הערכאות הקודמות להלום, ואין לי אלא להצטרף לכך.

כללם של דברים

י. על יסוד האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. לא בלי התלבטות, איני מחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

א' רובינשטיין 54678313-2262/13
5129371 ניתנה היום, י"ב באייר תשע"ג (22.4.13).
54678313 ש ו פ ט
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13022620_T01.doc רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה