Accessibility Tools

קלאודיה ואהבה ראשונה

סיפור קצר על אהבה ראשונה

הסיפור שלי על קלאודיה זה לא פוסט, זה יותר סיפור קצר על אהבה ראשונה. שבועיים אחרי מסיבת סיום התיכון שלי, כשיש לי חצי שנה עד הגיוס הגעתי לאילת לחפש עבודה. כמה ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי בחדר האוכל של מלון נפטון לבוש מכנסי תכלת, חולצה לבנה, וסט בצבע תכלת ופפיון תואם על הצוואר. לא הייתי מרוצה מהמקום ואני חייב להודות שהמקום וגם המקום לא היה מרוצה ממני במיוחד. אחרי שמנהל חדר האוכל צעק עלי ואני עליו חזרה מצאתי את עצמי מפוטר בפעם הראשונה מני רבות בחיי.

 
 
למחרת נקראתי לאורי, סגן מנהל המלון שהיה די משועשע מדעתי על אופיו של האחראי על חדר האוכל. אחר כך הוא חשב איתי בקול שכנראה לסחוב הלוך ושוב מגשים וערמות של צלחות עם פפיון תכלת על הצוואר זה קצת פחות מתאים לפרופיל התעסוקתי של נער שבדיוק סיים תיכון. בסיום הפגישה הוא ביקש ממני לקחת כמה ימים חופש ואז להגיע אליו בבוקר יום ראשון, יש לו את התפקיד המושלם בשבילי.

נפטון היה באותם ימים המלון היוקרתי ביותר באילת. בחזיתו הייתה רצועת חוף די גדולה. בין הים לבין המלון הייתה רחבת דשא מוצלת בדקלים ובאמצע אותה רחבה היה מין קיוסק מסעדה של המלון. אורי לא טעה, זה היה בדיוק המקום בשבילי. מאז אותו בוקר היה הים האדום שנושק לחוף בגלים שקטים, הדשא עם הדקלים הגבוהים וההרים בצד הירדני שהציגו לי בכל שקיעה אין סוף של גוונים אדום וכתום, התפאורה של אחת התקופות המושלמות והיפות בחיי.

והיו גם האנשים, אלו שהתחלפו ואלו שהיו סביבי כל הזמן מהרגע שהגעתי לאילת ועד שעזבתי. היה המציל בחוף שבכל בוקר מדד בסנטימטרים שאני לא שם את מיטות השיזוף של המלון ברדיוס שהוא הגדיר. וג'ורג'יה המלצרית, עולה חדשה מארה''ב שמעולם לא הצליחה להבין את הטיות הזכר והנקבה בשפה העברית ווזה הצחיק אותי כל פעם מחדש. אהבנו אחד את השניה כמו אחים. והיו צמד החברים הפנסיונרים שהגיעו בדיוק חצי שעה לפני השקיעה, עם שש בש, מטקות וסיר שהאשה הכינה. תמיד במקום הקבוע שלהם, תמיד צועקים לי ''ילד, בוא לאכול אוכל אמיתי של בית. מספיק כבר עם הזבל של המלון''. הייתה גם אנדראה, סוג של נסיכה אוסטרית שהמשפחה שלה הייתה בעלת רשת מלונות באירופה ונראתה כמו נערת פוסטר של גייבלס ודוגמא לארית המושלמת. אנדראה הייתה הבחורה הראשונה שהייתי איתה, מעולם לא סיפרתי לה את זה. והיו אורי ואלון, החברים הכי טובים שלי ושלימדו אותי הכל על אילת וגם קצת על איך זה להיות בוגר. וגם הזוג המאד מבוגר (בני חמישים) שאחרי כמה שיחות איתם על החוף הזמינו אותי לארוחת ערב אצלם. וחיים, השף של הקיוסק, שהסביר לי מאד בעדינות שהם לא באמת הזמינו אותי לארוחת ערב ושאולי כדאי שאודיע שאני לא מגיע. והיו התיירות שהגיעו מרחוק, והנערות הישראליות שהגיעו מקרוב שריתקו אותי אליהם עם כמה שהן היו יפות. והיו עוד אין ספור אורחים ואנשים שכמו ששוברים טבלת שוקולד, חלקו איתי חלקים לא סימטרים מהחיים שלהם.

וכולם יחד, וכל אחד ואחד מהם מילא חלק אחר בסקרנות האין סופית שהייתה לי על החיים, כמו הייתי תינוק שמגלה את העולם סביבו. בעיניים שהיו לי אז ראיתי בהם רק טוב ויופי. במיוחד אהבתי את העובדים במלון שהתייחסו אלי תמיד בלב פתוח וחיבה אמיתית, אולי כי הייתי עדיין נער, אולי כי הייתי העובד הכי צעיר במלון ואולי כי ככה הם היו. אפילו מנהל חדר האוכל שהעיף אותי מאצלו אל החוף דאג להוציא לי צלחת מלאה כל טוב בכל פעם שביקשתי ממנו משהו מיוחד לאכול.

ובמיוחד הייתה גם קלאודיה שהעירה בי רגשות שלא ידעתי שאפשר להרגיש עד אז. מי שבלי להתכוון הכיר לי אותה היה ''מקפארלן'', השותף שלי לחדר המגורים של העובדים וגם מי שעבד איתי יחד בקיוסק של החוף.

מקפארלן לא באמת נולד עם השם הזה, הוא גדל בכרמיאל במשפחה מרוקאית גאה של 11 אחים ואחיות. ובכל זאת ככה הוא קרא לעצמו, תמיד במבטא כבד של מערבון אמריקאי. הוא היה אז בן 26, מאותם טיפוסים שהגיעו לאילת אחרי צבא לשנה ונשארו שם עד יום מותם, יש מין ג'אנר כזה של אנשים שרק באילת אפשר למצוא. תמיד אפשר היה למצוא אותו עם אותן מכנסי ג'ינס מקופלות בקרסול שקטנות עליו בשני מידות. חייו באילת סבבו סביב העבודה במלון, תיירות בלונדיניות מוזרות ומריחואנה. הייתה לו גם מצית זיפו זהובה שהוא הבריק באדיקות כל ערב ומילא בה גז בטקס כמעט דתי מורכב שנמשך כשעה. אחד הדברים שהוא הכי אהב זה להוציא אותה מהכיס במין מחווה תיאטרלית ולהצית סיגריה לעצמו או לכל מי שביקש ממנו אש.

כשמקפארלן חזר באחד הבקרים מסיבוב גביית התשלום עבור מיטות השיזוף של המלון הוא הודיע לי בדרמטיות האופינית לו שאני צריך לעזור לו ''למען החברות והאהבה''. ידעתי כבר מה זה אומר, הוא רצה שאתחיל לדבר עם מישהי שלא התייחסה אליו בחוף. אחר כך הוא הגיע כאילו במקרה ואני, על פי הוראותיו מראש, אמור הייתי לציין כבדרך אגב את השירות הצבאי המפואר שלו ולהיעלם. זה עבד כמעט תמיד ובתמורה מקפארלן פתח ביום שאחרי את הקיוסק לבד ואני יכולתי לישון עוד שעתיים שתמיד היו חסרות לי.

כשהגעתי לחוף ''למען החברות והאהבה'' ציפיתי לראות עוד אחת מהנשים המוזרות שהוא התחבר אליהן. רק שאז ראיתי את קלאודיה עם הבגד ים האדום שלה ובחצי שניה שכחתי ממקפארלן, שכחתי שאני בעבודה ולדעתי שכחתי שאני על כדור הארץ. הייתי כל כך נבוך שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה למלמל כמה מילים על זה שצריך לשלם על מיטת השיזוף או משהו כזה. היא הורידה את משקפי השמש הענקיות שהיו לה, הזדקפה על המשענת וכשהיא מצביעה על הרמקול שעל העמוד בחוף לידנו היא שאלה מי זה הזמר שאת השירים שלו היא שומעת כבר כמה ימים בלי הפסקה.

הזמר הזה היה שלמה ארצי והאלבום שהתנגן היה חום יולי אוגוסט. לא היו דיסקים אחרים בקיוסק כי אחרי שגיליתי את האלבום הזה בפעם הראשונה העלמתי או הרסתי את כל הדיסקים האחרים שהיו ליד מערכת הקול שם. וככה, בחצי השנה שעבדתי שם, מהבוקר כשהגענו לעבודה ועד סיום המשמרת האלבום הכפול הזה היה המוזיקה היחידה שהתנגנה במלון נפטון על החוף.

אז ישבתי מולה על המיטה וסיפרתי לה על השירים ועל כמה אני אוהב את האלבום הזה. אחר כך היא דיברה ואני שתקתי, לא שמעתי כלום, הייתי מרותק לאיך שהשפתיים שלה זזות. ככה ישבנו כמה שעות עד שאמא שלה, שהייתה כל הזמן לידנו אמרה משהו בשוודית והלכה. מקפארלן, שהבין כבר שאין עם מי לדבר, ארגן בסוף היום את כל מיטות השיזוף לערימה ועזב בלי לומר שלום. בסוף נשארנו רק אני והיא בחוף הריק עד שהחשיך ואמא שלה חזרה מהמלון כדי לקרוא לה.
בערב קבענו להיפגש והלכתי לאסוף אותה. אני עדיין זוכר את האושר והריגוש שהיו לי בדרך אליה במלון. בכל צעד שהתקרבתי התכווצה לי הבטן יותר וכל מה שהיה לי בראש שעוד רגע אראה אותה שוב. כשהיא ירדה מהלובי היא התקרבה לתת לי נשיקה על הלחי, כמו שעושים בשוודיה כשנפגשים כך חשבתי לעצמי. רק אז שמתי לב שהיא קצת יותר גבוהה ממני.

כשיצאנו היא קצתה שנלך לרקוד אז הלכנו למקום שהיה מתחת למלון המלך דוד. רקדן אף פעם לא הייתי אז שתינו משהו ולרגע, רק לרגע, שכבתי על הספה כדי לנוח עם הראש על הרגליים שלה כשהיא מעבירה את האצבעות שלה על השיער והפנים שלי. חמש שניות אחרי נרדמתי, בין העבודה ליציאות כל ערב לא היה לי הרבה זמן לישון. כשהתעוררתי ראיתי אותה רוקדת עם כמה גברים מסביבה. קנאי אף פעם לא הייתי וזה ממש היה לי יפה לראות אותה רוקדת אז ישבתי על הבר עם הפנים אליה. יכולתי להסתכל עליה רוקדת שעות אבל אחרי כמה דקות היא הבחינה בי ובאה ולפני שהתנצלתי היא שאלה, מתפקעת מצחוק, אם ישנתי טוב בדייט הראשון שלנו.

באותו ערב שכבנו בחוף, על המיטה שנשארה מהערב. מאז, למורת רוחה של אמא שלה שממש לא אהבה אותי, לא נפרדנו. בבוקר היא הייתה מגיעה לחוף וביליתי איתה רוב הזמן, לא ממש מודע לזה שאני בעצם בעבודה. כשבכל זאת קצת עבדתי, היא התיידדה כבר עם מקפארלן שלא הפסיק להצחיק אותה. בערב יצאנו, ואכלנו, ושתינו, ושכבנו, ורבנו והשלמנו וצחקנו ודיברנו. ובכל שניה פנויה התנשקנו, זו הייתה הפעם הראשונה שהתנשקתי עם מישהי שהרגשתי אליה ככה, לשנינו כאבו השפתיים ועדיין היא התלוננה שאנחנו לא מתנשקים מספיק.

קלאודיה לא נראתה כמו מישהי שישר עולה לנו לראש כשאנחנו שומעים על בחורה משוודיה. היא הייתה בהירה גבוהה ורזה אבל היו לה עיניים חומות כהות ושיער חלק וארוך כהה, כמעט שחור. לא היה משהו שלא יכולתי לדבר איתה עליו והגישה שלה לחיים, אפילו שהיא הייתה בת 20, היה שריתק אותי אליה אפילו יותר מאיך שהיא נראתה. היו רגעים שהרגשתי שהיא הייתה קרובה אלי כאילו הכרנו כל חיינו וברגעים אחרים רחוקה, בעולם משלה כמעט לא יודעת מי אני. אבל תמיד, לא היה רגע אחד שהיינו יחד ולא הרגשתי אותה קרובה פיזית. כשישבנו ממש קרוב, שהיא החזיקה לי את היד או כששכבנו אחד מול השני על ספה צמודים או אפילו שסתם דיברנו והיא כל הזמן העבירה ידיים על הכתפיים שלי או נגיעות קלות בגב או בכל מקום אחר. כאילו היא מנסה ללמוד אותי גם דרך הידיים שלה.

מהרגע הראשון שראיתי אותה על החוף קלאודיה הייתה הדבר הברור היחיד שהיה לי בראש, כל שאר העולם היה סתם רקע מטושטש ולא בפוקוס. החברים שלי אמרו לי שיש לה פזילה קלה כזו, כמו שהייתה לענת עצמון וגם היא אמרה כששאלתי. אז ישבתי מולה, מסתכל לה בעיניים דקות ארוכות ולא ראיתי כלום. כאילו שהראש לא רצה לקלקל את זה שהלב שלי חשב שהיא מושלמת.

הדבר הכי יפה, מרגש ומיוחד בלהיות מאוהב בפעם הראשונה בגיל 18 שאין משקעים של כאב ואכזבות ואין גם את ניסיון חיים שהורס לנו עם השנים את התמימות. הכל חשוף, נקי, טהור ושקוף כמו האגם הכי צלול.

במשך כמה שבועות חיינו רק את הדקות והשעות שהיינו יחד, לא דיברנו או אפילו עבר לנו בראש לשנייה שעוד רגע היא טסה. אבל הזמן עבר והיא טסה חזרה, משאירה אותי עם לב שבור לדי הרבה זמן. שבועות אחרי הגיעה קרלה, דיילת בחברת דלתא, אמריקאית אינדיאנית (באמת אינדיאנית) שאכן חיה לגמרי את התרבות שלה ולימדה אותי המון על החיבור שלנו לאדמה ולסביבה. היא לקחה קצת את הבאסה והכבדות שהיו בי.

שמרנו על קשר אני וקלאודיה, במכתבים אמיתיים שכתובים בכתב יד ובעט כמו פעם עם מעטפה ובול כזה של חו''ל. שמרתי את כולם עד היום. כשהייתי בצבא היא הייתה אופר למשפחה בצרפת והתכתבנו די הרבה. לאט לאט ועם השנים התנתקנו.
שנים רבות לאחר מכן, בעידן המיילים והרשתות החברתיות קיבלתי מייל ממנה. קלאודיה הייתה כבר נשואה, עדיין בלי ילדים, רופאה מנתחת בבית חולים בשוודיה. יפה בתמונות שהיא שלחה לי בדיוק כמו שזכרתי אותה. התכתבנו שוב קצת, אבל הזמן המרחק והחיים עשו את שלהם ועמעמו אותה ממני ואותי ממנה.

בגיל 30 הכרתי את מי שהתחתנתי איתה ולמדתי מה זה לאהוב באמת, אהבה עמוקה של אנשים שחוו שמחות גדולות, עצב עמוק והבנה יותר עמוקה של החיים עם אשה יחד. ועדיין יש משהו מיוחד באהבות ראשונות. הן נשארות לך בלב לתמיד, בסמטא קטנה ורחוקה, מקושטת בגרפיטי קיטשי של זוגות בני עשרה שצבעו את האהבה שלהם על הקירות בספריי צבעוני.

עם השנים, דרכים אחרות נסללות אל הלב שלך. נשים שפגשת, האשה שהתחתנת איתה, הילדים, החברים ועוד אנשים יקרים שפגשת ואהבת. ואז פעם בהרבה מאד זמן, ובדרך כלל בטעות, אתה מגיע לאותה סמטה הצבעונית שהזמן כאילו לא נגע בה, ואתה נזכר, והלב קצת מתכווץ.

yaron1

מחבר המאמר: עו"ד בר אל ירון

פוסטים דומים

  • לדבר עם זרים

    אומרים שאנשים לא משתנים, במיוחד אחרי גיל 40, שהכל בנו מקובע ואנחנו מתחילים להיות מעין בבואה מפחידה...
  • אז למי בדיוק הפכתי להיות

    חשבתם פעם על מי הייתם לפני 20 שנה? למה הפכתם להיות היום? איך החיים עיצבו אותכם במהלך 20 השנים...
  • לעלות במעלית לעולם אחר

    הדלתות של המעלית נפתחו והאויר הקר מהמזגנים שבאולם ההמתנה היה מלא ודחוס כל כך ברגשות עד שהלב שלי...
  • בזיון בית משפט, כמעט

    הדבר השני הכי פרוע שאי פעם עשיתי זה לקום באמצע הדיון בבית המשפט ולצעוק, בלי שום סיבה, לא יעלה על...
  • האיש שלימד אותי להיות פחות אני ויותר בנאדם

    פעם מזמן, אחד הדברים שהתמיד ביקשתי להשתחרר ממנו היו השיחות האלו, בדרך כלל על כלום ושום דבר, עם...