פסק דין: פיצוי של 90,000 ש"ח בגין "שיימינג" והקמת אתר הכפשה מתחזה בעידן הדיגיטלי, היד הקלה על המקלדת הופכת לחרב פיפיות. במקרה מורכב זה, ייצגנו, כמשרד עו"ד להוצאת דיבה, תובע שנפל קורבן למסע נקמה אינטרנטי אכזרי, במסגרתו שותף עסקי לשעבר הקים אתר ייעודי שכל מטרתו להציגו כ"פסיכופת" וכעבריין מין – ללא כל בסיס עובדתי.
למרות ניסיונות הנתבע לחמוק מאחריות באמצעות החלפת ייצוג סדרתית, טענות למצב נפשי (ללא סימוכין) ואף פתיחת אתר חדש תחת כתובת שונה תוך כדי ההליך, בית המשפט קיבל את עמדתנו במלואה. פסק הדין המלא המובא להלן חושף את השתלשלות העניינים המלאה ואת פסיקת בית המשפט החד-משמעית.
לקריאת פסק הדין המלא (קובץ PDF) לחצו כאן >>בית משפט השלום בתל אביב -יפו
פסק-דין
1. תביעה לסעד כספי בסך 400,000 ש"ח ולסעדים נוספים מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות).
2. התובעת 2 היא חברה בבעלותו של התובע 1 (להלן: התובע) ותחום עיסוקה בפיתוח תוכנה. הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא הבעלים של הנתבעת 2, העוסקת בפיתוח תוכנה ובמתן שירותי אינטרנט. הסכסוך בין הצדדים החל לאחר שהתובע מכר לנתבע את מניותיו בנתבעת 2. במסגרת הסכם המכר, שנכרת בין הצדדים בשנת 2016, התחייב הנתבע לשלם לתובע תמורה מסוימת בתשלומים חודשיים שווים. לטענת התובע, הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם המכר ולא שילם את התשלומים כסדרם. כתוצאה מכך, נאלץ התובע לפתוח תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבע.
3. בתגובה, הקים הנתבע אתר אינטרנט בכתובת https://fyu.co.il (להלן: האתר מושא כתב התביעה) בו פרסם את המלל הבא:
"ישראל ישראלי- חסקין- זהירות! שלום לכם. עמוד זה בא בכדי להזהיר את הציבור מאדם בשם ישראל ישראלי. גבי הוא פסיכופת מוחלט: עברו כולל עונש מאסר, עושק בנסיבות מחמירות, הדחה לפשע, הקמת רשת פשיעה כלכלית, הונאה ורמיה שלי ושל רבים אחרים, גניבה מלקוחות, אי תשלום וחסימת ספקים, אלימות, הטרדה מינית ואונס של עובדת. לאורך שנים רבות גבי התעלל בי וגרם לי לסבל שלא יתואר. בימים אלה אני מגבש את כל הראיות לכל פשעיו והוא ישפט ויאסר, בתקווה בקרוב. עד אז: אם את/ה שוקל/ת להעסיק אותו, לבוא איתו בקשרים עסקים כלשהם, שלא לומר אישיים - זו תהיה טעות מרה והיחסים יגמרו בכי רע, בעיקר מבחינתך. אני זמין במספר הטלפון 95959995 בכל שאלה או אינפורמציה בנוגע לגבי לי - אותה אגבה גם בראיות".
4. בעקבות פרסום האתר הוגשה התביעה דנא וזאת בגין מספר עילות תביעה:
לשון הרע: התובעים טענו כי הפרסומים באתר, הכוללים האשמות חמורות של הונאה, גניבה, אלימות ואונס, עונים להגדרת "לשון הרע", שכן הם עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה ולבוז, לפגוע במשרתו ובעסקו, ולבזות אותו בשל מעשים ותכונות המיוחסים לו. התובעים הדגישו כי הפרסומים שקריים לחלוטין, וכי הם נועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע ובמוניטין שלו ושל החברה שבבעלותו;
פגיעה בפרטיות: התובעים טענו כי פרסום האתר מהווה פגיעה בפרטיותו של התובע, כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות. זאת, משום שהאתר כולל פרטים אישיים אודות התובע והאשמות חמורות; מהווה פרסום ברבים של דבר הנוגע לצנעת חייו האישיים; ויש בו כדי להשפילו ולבזותו. התובעים הדגישו כי הפרסומים באתר פוגעים בכבודו ובזכותו לפרטיות, וכי יש בהם כדי להרתיע לקוחות פוטנציאליים מלהתקשר עמו.
תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת והטעיה: התובעים טענו כי פרסום האתר מהווה תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת והטעיה, האסורים על פי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. לטענתם, הפרסומים נועדו להטעות את הציבור ולגרום לו לחשוב כי התובע הינו אדם לא אמין ובלתי ראוי להתקשרות עסקית. הודגש כי פרסומים אלו פוגעים בעסקו של התובע ובמוניטין שלו, ויש בהם כדי להרתיע לקוחות פוטנציאליים מלהתקשר עמו.
התובעים ביקשו מבית המשפט ליתן פסק דין המורה על הסרת האתר הפוגעני מהמרשתת, וכן לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. התובעים עתרו לסעדים הבאים: פיצוי בסך של 400,000 ש"ח; לחילופין, פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 287,782 ש"ח; לחילופי חילופין, פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 143,890 ש"ח; צו המורה לנתבעים להסיר לאלתר את האתר הפוגעני מהמרשתת; וצו מניעה האוסר על הנתבעים להפיץ לשון הרע כנגד התובעים. יוער כי כתב התביעה הוגש תחילה כנגד נתבעת נוספת - חברת דומיין דה נט טכנולוגיות בע"מ - שהינה רשם מורשה של "שמות מתחם" ברשת האינטרנט, ואשר באמצעותה נרשמה כתובת האתר מושא כתב התביעה. התיק לא המשיך להתברר בעניינה של נתבעת זו לאחר שמוצה הטיפול בבקשה לסעד זמני - כפי שיפורט בהמשך הדברים.
5. הנתבעים מצידם לא רק שהכחישו את הטענות שהועלו בכתב התביעה, אלא אף העלו טענות משלהם כנגד התובע, וטוענים כי הפרסום נשוא התביעה אינו מהווה לשון הרע. תחילה עמדו הנתבעים בכתב ההגנה על מצבו הנפשי של הנתבע. הנתבע טען לעניין זה כי הוא סובל מהפרעת אישיות גבולית והפרעת קשב וריכוז. לטענתו, מצב זה, המאופיין בהערכה עצמית ירודה, חוסר ביטחון עצמי, תחושות אשמה, בושה וחוסר אונים הוביל אותו לפתח תלות בתובע. תלות זו, לטענתו, נוצלה לרעה על ידי התובע לאורך כל שנות היכרותם. זאת, בדרך של גזלת מאות אלפי שקלים מסרגטה (אם לא יותר מכך); בהעסקת הנתבע במשכורת רעב; בביצוע פעולות מתוך ניגוד עניינים, וביצוע מעשים פליליים רבים. כל זאת, לטענת הנתבעים מבלי שהנתבע מצא את כוחות הנפש להתנגד לניצול הציני ולהתנהגות הפוגענית של התובע. לטענת הנתבעים, מצבו הנפשי של הנתבע אף הוביל אותו להסכים לתנאים עסקיים בלתי סבירים בעת הקמת החברה שבה היו שותפים הצדדים, וכי התובע ניצל את מצבו זה. הנתבע מתאר את תחושותיו בעת ההיא, וטוען כי נתן בו אמון מלא (סעיף 51 לכתב ההגנה). בהקשר זה נטען, כי התובע ניצל את הנתבע במהלך הקמת החברה. לטענתם, התובע לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם המייסדים, גזל כספים מהחברה והפעיל על הנתבע לחצים נפשיים. הנתבע ציין כי נאלץ להסתפק בשכר מינימום, בעוד התובע מושך כספים מהחברה. הנתבע הוסיף ותיאר כיצד נאלץ להתנדב ולהזרים מכיסו הפרטי כספים לחברה, בעוד התובע ממשיך לנצל אותו.
6. עוד נטען בכתב ההגנה כי התובע הקים רשת פשיעה כלכלית במטרה להונות את רשות החדשנות. לטענת הנתבעים, התובע כפה על הנתבע להשתתף בפעילות זו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע גזל כספים מלקוחות וספקים שונים. לטענתם, התובע לא שילם לנתבע את שכרו, לא שילם חובות למע"מ ולא שילם חובות לספקים שונים. נוסף לכך נטען בכתב ההגנה כי התובע תקף מינית את אחת העובדות בחברה. הנתבע טוען בנוסף, כי התובע ניצל אותו במהלך היפרדות הצדדים. לטענתו, התובע הפעיל עליו לחצים נפשיים במטרה למכור את חלקו בחברה במחיר מופקע. הנתבע מתאר את תחושותיו בעת ההיא, וכיצד נאלץ להסכים תחת לחץ שלא מרצון ושלא מדעת להצעתו של התובע.
7. בד בבד עם הגשת כתב התביעה הגישו התובעים בקשה לסעד זמני המורה על הסרת האתר מרשת האינטרנט, וכן בקשה לאיסור פרסום וקיום הדיון בהליך בדלתיים סגורות. ביום 30.5.2021 הודיעו הנתבעים כי הם מסכימים להסיר את האתר מושא התביעה עד למתן פסק-דין חלוט בתביעה דנא, וזאת מבלי להודות בכל טענה ומבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מכל טענה העומדת להם. בהחלטת כב' השופט א' צימרמן מיום 31.5.2021 (להלן: ההחלטה בבקשה לסעד זמני) נקבע כי נוכח הסכמת הנתבעים להסרת האתר הנזכר בבקשה, עד להכרעה בהליך העיקרי, "הרי שכך יהיה", ובזאת - כך נקבע - באה לסיומה הבקשה לסעד הזמני. נוכח ההסכמה נקבע עוד כי צו איסור הפרסום שניתן עם נקיטת ההליך, לבקשת התובעים, ימשיך לעמוד על כנו לעת הזו.
8. בנקודה זו יש להקדיש מספר מילים על סוגיית הייצוג של הצדדים בהליך זה שהייתה יוצאת דופן ביחס להליכים אחרים, ואפרט. ביום 27.5.2021, סמוך לאחר הגשת כתב התביעה, הודיעו עו"ד סיון שחר ועו"ד ליאור חן כי נטלו על עצמם את ייצוג הנתבעים. ביום 2.2.2022 - לאחר הגשת כתב ההגנה ולאחר ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני המותב הקודם שטיפל בהליך - הודיעו עו"ד שחר וע"ד חן כי הם מבקשים להשתחרר מייצוג הנתבעים בהליך זה. זמן לא רב לאחר מכן - הודיע ביום 7.6.2022 בא-כוח התובעים דאז כי הוא מבקש להורות על שחרורו מייצוג התובעים. בהודעה צוין כי "על קצה המזלג, למרבה הצער, בחודשים האחרונים, נאלץ הח"מ להתמודד עם מסכת איומים, התנכלויות והודעות אלקטרוניות מאיימות ומטרידות מצידו של הנתבע 1, שאף איים ליטול את חייו של הח"מ, למרות צו למניעת הטרדה מאיימת של הח"מ, שהוצא כנגד הנתבע 1. למיטב ידיעת הח"מ, כיום עצור הנתבע 1, בשל אותם איומים שהופנו על-ידו כלפי הח"מ, לאחר שהח"מ הגיש 3 תלונות למשטרה בעניין". בנסיבות אלה נאלץ ב"כ התובעים, בהסכמת מרשיו, להפסיק את ייצוגו בהליך. ביום 7.6.2022 נעתר בית המשפט לבקשה זו. בהמשך לכך, ביום 21.6.2022 הודיע עו"ד אריאל שמול כי הוא נוטל על עצמו את ייצוג הנתבעים, וביום 28.6.2022 הודיע עו"ד ירון בר אל כי הוא נוטל על עצמו את ייצוג התובעים. ובהמשך - ביום 21.12.2022 הודיע עו"ד שמול כי הוא מבקש להשתחרר מייצוג הנתבעים. אלה נותרו אפוא שוב ללא ייצוג, עד לתום הדיון בהליך.
9. מכל מקום לישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 7.3.2023 הופיעו הנתבעים כשהם אינם מיוצגים וטען עבורם הנתבע 1 בעצמו. במהלך הדיון המליץ בית המשפט לנתבע, ככל שרצונו בכך, לשכור את שירותיו של עורך דין. לאחר שהובהר שאין בכוונת הנתבעים ליטול ייצוג של עורך-דין נקבעו הוראות להגשת תצהירי עדות ראשית. אלא שרק התובעים הגישו תצהיר עדות ראשית במועד שנקבע הוא תצהירו של התובע (הוגש ביום 11.5.2023). בתצהירו, התובע מפרט את גרסתו לאירועים שהובילו להגשת התביעה, ומכחיש את הטענות שהועלו נגדו בכתב ההגנה. התובע פותח את תצהירו בתיאור האתר הפוגעני שהקים הנתבע, וטוען כי האתר כלל "האשמות והשתלחויות חסרות תקדים ומשוללות כל רסן" נגדו ונגד החברה שבבעלותו. התובע מצטט את תוכן האתר, הכולל האשמות חמורות כגון הונאה, גניבה, אלימות ואונס, וטוען כי "המדובר בדברי בלע חמורים ושקריים". התובע מתאר את הרקע לסכסוך, וטוען כי הוא והנתבע היו בעבר שותפים בחברת סרגטה דוט נט בע"מ. לטענתו, הוא מכר את מניותיו בחברה לנתבע בשנת 2016, במסגרת הסכם מכר. התובע טוען כי הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם המכר ולא שילם את התשלומים המוסכמים, וכי כתוצאה מכך נאלץ לפתוח תיק הוצאה לפועל נגדו. התובע טוען כי הקמת האתר הפוגעני מהווה נקמה מצד הנתבע על פתיחת תיק ההוצאה לפועל. התובע מכחיש בתוקף את ההאשמות שהועלו נגדו באתר הפוגעני, וטוען כי הן שקריות לחלוטין. הוא מפרט כל האשמה ומכחיש אותה, תוך שהוא מספק הסברים ותימוכין לטענותיו. התובע טוען כי מעולם לא אובחן כפסיכופת, וכי מעולם לא הורשע בעבירות פליליות כלשהן. הוא מציין כי נחקר בעבר על תלונה שהוגשה נגדו בגין הטרדה מינית, אך חקירה זו נגדעה באיבה ומעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. התובע טוען כי הוא זה שנאלץ לבקש ולקבל צו הטרדה מאיימת נגד הנתבע, וכי הנתבע מהלך עליו אימים זה שנים. בנוסף, התובע טוען כי הפרסומים באתר הפוגעני פגעו בשמו הטוב ובמוניטין שלו ושל החברה שבבעלותו, וכי הם גרמו לו לנזקים כלכליים. התובע מציין כי האתר הפוגעני הופיע בתוצאות החיפוש בגוגל כאשר חיפשו את שמו או את שם החברה, וכי אין באפשרותו לדעת כמה אנשים נחשפו לאתר. כמו כן, התובע טוען כי הנתבע המשיך להכפיש את שמו בפייסבוק גם לאחר הגשת התביעה.
10. ביום 31.8.2023 ולאחר שחלף המועד להגשת תצהירי הנתבעים, הגישו הנתבעים בקשה למתן ארכה לצורך הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, לדחיית ישיבת ההוכחות ולהעדת עד. בבקשה, עמד הנתבע על מצבו הנפשי והרפואי, וטען כי הוא סובל מהפרעת אישיות גבולית, הפרעת קשב וריכוז, ופוסט טראומה כתוצאה מהתעללות מצד התובע. לטענתו, מצב זה מונע ממנו להגיש את תצהירו במועד שנקבע. הנתבע הוסיף והדגיש כי התובע ניצל את מצבו הנפשי והרפואי לרעה. הוא ביקש כי בית המשפט יתחשב במצבו ויאפשר לו להגיש את תצהירו במועד מאוחר יותר.
11. ביום 6.9.2023 התקיימה ישיבת קדם משפט מסכמת בהליך במסגרתה נדונה גם בקשת הנתבעים מיום 31.8.2023 להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית. הנתבע טען בדיון כי היה עליו להגיש שני תצהירים בתיקי משפחה ביולי אשר סחטו אותו רגשית, וביקש ארכה של חודש להגשת טענותיו. מנגד, בא כוח התובעים התנגד למתן אורכה בטענה שלנתבע היה זמן רב להגיש את חומר הראיות מטעמו והוסיף כי הנתבע מנצל את זמן ההליכים המשפטיים להפצת לשון הרע. התובע עצמו טען כי התיק מתנהל קרוב לשלוש שנים והנתבע ממשיך להכפיש אותו באופן שיטתי, לרבות באמצעות פרסומים בפייסבוק. בתום הדיון נקבעה ישיבת הוכחות ליום 1.1.2024. במקביל, הוחלט להיעתר לבקשת הנתבעים ולהאריך את המועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם עד 15.10.2023. עוד נקבע, כי עד למועד זה רשאים הנתבעים להגיש גם בקשה להזמנת עד שאינו בשליטתם. הובהר, כי כל בקשה נוספת לאורכה תצטרך להיתמך בתצהיר ובאסמכתאות מתאימות.
12. כל תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים או כל בקשה בעניין לא הוגשו על ידם אף לאחר הארכה הנוספת שניתנה. תחת זאת הוגשה ביום 13.12.2023 בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט מטעם התובעים. על פי הנטען בבקשה, חרף ההסכמה הדיונית וההחלטה בבקשה לסעד זמני להסרת האתר מושא התביעה, פעל הנתבע בניגוד להחלטה השיפוטית והחזיר את האתר לפעילות, הפעם באמצעות שרתים של חברת "אמזון". האתר, כך נטען, מופיע בתוצאות החיפוש של גוגל תחת הכותרת "גבי לי - אזהרת הציבור" וכולל תכנים המכפישים את התובע, לרבות האשמות חמורות בדבר התנהלותו העסקית והאישית. התובעים צירפו לבקשתם תיעוד מפורט של האתר המפר, לרבות צילומי מסך המראים את תוכנו המכפיש ואת הופעתו בתוצאות החיפוש. לטענת התובעים, התנהלות זו של הנתבע גורמת להם נזק מתמשך ופגיעה חמורה בשמם הטוב, במיוחד בקרב עמיתיו של התובע באוניברסיטה בה הוא מנהל את מחקריו ומול שותפיו העסקיים. על כן, ביקשו התובעים מבית המשפט להורות על הסרה מיידית של האתר. בתשובת הנתבעים לבקשה מיום 20.12.2023 עתרו הם לדחייתה הן מטעמים דיוניים (נטען כי הבקשה הוגשה כשהיא אינה ערוכה בהתאם להוראות המעוגנות בתקנות סדר הדין), הן לגוף העניין. בהקשר זה נטען, כי האתר המקורי שהוסר בהתאם להחלטה בבקשה לסעד זמני היה בכתובת gabilee.co.il, בעוד האתר החדש נמצא בכתובת אחרת לחלוטין - moshevsgabi.co.il. הודגש, כי מדובר באתר חדש לחלוטין, שאינו מהווה המשך או שחזור של האתר המקורי שלגביו ניתן הצו. עוד נטען כי התובע שינה את שמו מ"גבי" ל"קס", כפי שעולה מפרסום שהופיע בעיתון "דה מרקר" מיום 16.10.2023, והועלו בהקשר זה תהיות לגבי מניעיו של שינוי השם. בנוסף, נטען כי כתובת האתר החדש אפילו לא נקלטה זמנית במנועי החיפוש, ומופיעה רק בתוצאות ה-IP, כך שרק מי שמחפש את האתר באופן ספציפי יכול למצוא אותו. בכל הנוגע למועד הגשת הבקשה, נטען כי העיתוי מעורר תמיהה, שכן הבקשה הוגשה כשלושה חודשים לאחר שנודע למבקשים על קיום האתר החדש.
13. ביום 20.12.2023 נקבע כי הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט תידון בישיבת ההוכחות. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 1.1.2024. משהוגש בהליך תצהיר עדות ראשית מטעם התובע בלבד - ולא מטעם הנתבע או מי מטעמו - התקיימה חקירה נגדית של התובע בלבד. מספר ימים לאחר הישיבה ובעת שהצדדים ובית המשפט המתינו לקבלת תמליל ישיבת ההוכחות לצורך מתן הוראות נוספות בקשר עם המועדים להגשת סיכומים בכתב, ניתנה ביום 8.1.2024 החלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. בהחלטה נקבע, כי על אף שהאתר החדש אינו זהה "מילה במילה" לאתר המקורי, וחרף השוני בכתובת ה-URL, מדובר מבחינה מהותית בהפרה ברורה של ההחלטה בבקשה לסעד זמני. הודגש, כי האתר החדש מופיע בראש תוצאות החיפוש של שמו של התובע, בדומה לאתר המקורי, ותוכנו דומה במהותו, על אף הבדלים מסוימים. עם זאת, בהתחשב באופייה המניעתי של פקודת בזיון בית המשפט, ובהנחה כי ייתכן שהנתבע לא הבין עד כה, כי העלאת האתר החדש מהווה הפרה של ההחלטה הקודמת, נקבע כי יש להימנע בשלב זה מהטלת קנס. תחת זאת, ניתנה לנתבע שהות של 7 ימים להסיר את האתר מרשת האינטרנט ומתוצאות החיפוש. הובהר עוד, כי אי הסרת האתר במועד עלולה להוביל להטלת קנס כספי כהרתעה חיונית מפני המשך ההפרה.
14. לאחר קליטת תמליל ישיבת ההוכחות הגישו הצדדים את סיכומיהם. בסיכומי התובעים נטען, כי בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן לקיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, וכי בענייננו אין ספק שהפרסום מהווה לשון הרע. התובעים מציינים כי הפרסום נעשה בסמוך להפרת הסכם למכירת מניות התובע לנתבע, כאשר טענות הנתבע בדבר כפייה ועושק בהסכם זה נדחו זה מכבר בהליך שהתנהל בין הצדדים בפני ערכאה אחרת. התובעים מפרטים בהרחבה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח ולו טענה אחת מהטענות החמורות שהעלו כלפי התובע. כך למשל, בעניין טענתם כי התובע ביצע עבירות הונאה ומרמה, לא הובאה ולו ראיה אחת לכך. באשר להאשמות בדבר הטרדה מינית ואונס, הנתבעים לא הציגו כל כתב אישום, תלונה במשטרה או תביעה אזרחית, ואף לא זימנו לעדות את המתלוננת הנטענת, למרות שפרטיה היו ידועים להם. לבסוף, מדגישים התובעים כי מטרת הפרסום הייתה לפגוע בתובע, דבר המתבטא בין היתר בהתכתבויות שצורפו לתצהיר התובע, בהן איים הנתבע על התובע בפרסומים נוספים אם לא ייענה לדרישותיו הכספיות. מי שמעוניין להבין את השלבים הנדרשים בהליכים מסוג זה, מוזמן לעיין במדריך מעשי לתביעה בגין לשון הרע. לאור כל האמור, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בסכום הפיצוי המבוקש בכתב התביעה, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
15. הנתבעים בכתב הסיכומים מטעמם טענו, כי מדובר למעשה בתיק שהינו בעל אופי פלילי מובהק ולא אזרחי, וכי התובע עצמו היה אמור לעמוד לדין פלילי בגין מעשיו. עוד נטען כי המסמכים והראיות שהוצגו בהליך מלמדים על התנהלות פוגענית ומניפולטיבית מצד התובע, אשר ניצל את מצבו הנפשי של הנתבע ואת האמון שנתן בו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע מנסה להציג תמונה מעוותת של המציאות, כאשר למעשה הוא זה שפעל באופן שיטתי לניצול כלכלי של הנתבע והחברה. לעניין הפרסום באתר האינטרנט, טענו הנתבעים כי מדובר בפרסום אמת שנעשה בתום לב ומתוך אינטרס ציבורי להזהיר אחרים מפני התנהלותו של התובע. הם הדגישו כי התובע לא הצליח להפריך את הטענות המהותיות שהועלו נגדו, ובפרט את הטענות בדבר ניצול כלכלי והונאה שיטתית. בנוסף טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות חלק מהטענות וכן בשל העדר עילה. הנתבעים הוסיפו כי סכום הפיצוי הנתבע מופרז ואינו מבוסס על נזק ממשי שהוכח.
16. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין התביעה להתקבל. כלל הוא, כי בחינתה של תביעה בלשון הרע צריכה להיעשות במספר שלבים: ראשית, יש לבחון האם הביטוי שבו מדובר עולה כדי "לשון הרע", בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, והאם נעשה "פרסום" שלו כאמור בסעיף 2 לחוק. בשלב השני, ככל שנקבע שפורסם דבר לשון הרע, יש לבחון האם עומדת למפרסם אילו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, בין אם הגנות מוחלטות בהתאם לסעיף 13 לחוק, ובין אם הגנות התלויות בתנאים ובאמות מידה שונים - הגנת אמת הפרסום מכוח סעיף 14 לחוק; או הגנת תום הלב, מכוח סעיף 15 לחוק. בשלב הבא, וככל שהמסקנה היא שפורסמה לשון הרע שאינה נהנית מהגנה, יש להידרש לשאלת הסעד (ל"תרשים הזרימה" בעוולת לשון הרע ראו למשל ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 505-504 (2012) (כב' השופט (כתוארו אז) י' עמית)).
17. "לשון הרע" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כדלקמן:
לשון הרע מהי 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
18. המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לשאול עצמו, מה המשמעות שאדם סביר היה מייחס למילים נושא הפרסום, היינו מהי משמעותם המקובלת של המילים בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם הרגיל" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333, 337 (1989)). בהקשר זה יצוין, כי אין חשיבות לאופן בו הבין הנתבע את הפרסום, והאם הוא ראה בו כמבזה או משפיל, וכי לעניין הקביעה האם פרסום מהווה "לשון הרע" די בכך שהוא "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים 1(1), (2), (3) ו-(4) לחוק. כלומר, פגיעה או גרימת נזק בפועל לנפגע איננה חלק מהגדרת "לשון הרע".
19. בענייננו, בפרסום שהופיע באתר שהקים הנתבע (וראו הנוסח המלא בפיסקה 3 לעיל), הזהיר הנתבע את הציבור מפני התובע. הוא הטיח בו כי הינו "פסיכופת מוחלט", ציין כי עברו כולל "עונש מאסר" ומנה רשימה ארוכה של עבירות פליליות אותן ייחס לתובע, עד כדי גניבה מלקוחות ואלימות. בכך לא הסתפק הנתבע אשר הוסיף והטיח כלפי התובע כי הלה ביצע "אונס של עובדת". ייחוס עבירה פלילית לאדם הינו בדרך כלל מצב מובהק של הוצאת לשון הרע (ראו בהקשר זה אורי שנהר דיני לשון הרע 129 (1997) (להלן: שנהר); וכן, למשל, ע"א (מחוזי ת"א) 1944/05 עופר נ' שמשון, פיסקה 19 (18.6.2009)). אני סבור כי פרסום כמו זה שפרסם הנתבע, בהקשר ובנסיבות בו פורסם, עלול היה לבזות או להשפיל את התובע, שחשדות או מעשים כגון אלו מיוחסים לו. פרסום כזה עלול היה אף לפגוע בעסקו ובמשלח ידו. כל אדם סביר שפרסום כאמור היה מופנה אליו היה שוקל היטב את הדברים ואת המשך קשריו עם האדם לו מיוחסים הדברים ועם החברה שבבעלותו. לכן, מסקנתי החד-משמעית הינה כי הפרסום באתר שהקים הנתבע מהווה לשון הרע במידת חומרה גבוהה במיוחד.
20. האם עלה בידיו של הנתבע להוכיח כי מתקיימות הגנות הפוטרות אותו מאחריות לפי חוק איסור לשון הרע
בדין הישראלי, כאשר הוכח פרסומה של לשון הרע - עובר הנטל לנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום. ככל שהמפרסם מבקש להסתמך על הגנת תום הלב - עליו מוטל הנטל להוכיח כי נהג בתום לב. השאלה אם מפרסם מסוים פעל בתום לב, והשאלה האם דבר מה שפורסם אמת הוא, הן שאלות עובדתיות. כלל בסיסי הוא כי לצורך הוכחת טענות שבעובדה יש להציג בפני בית המשפט ראיות בהתאם לכללים המעוגנים בדין. במקרה זה הוחלט כי על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בכתב. משבחר הנתבע שלא להגיש תצהירי עדות ויתר הוא הלכה למעשה על האפשרות להוכיח את טענות ההגנה שהציג. ודוקו: לנתבע ניתנו הזדמנויות להסדיר את ייצוגו ואף ניתנו לו ארכות להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, אף שארכות אלה נתבקשו בחלקן בדיעבד. חרף האמור בחר הנתבע שלא להציג כל תשתית עובדתית מבוררת בהתאם לדין המבססת את טענות ההגנה שהעלה לפי חוק איסור לשון הרע.
21. מכתב ההגנה ניתן להבין כי הנתבעים ביקשו להסתמך על הגנת "אמת בפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק. הגנה זו משקפת את הנכונות שנקבעה בחוק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים מצטברים: (1) מדובר ב"אמת"; (2) מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה (שנהר, בעמ' 215). כפי שצוין, הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, ומקום בו בפרסום יוחס לנפגע ביצוע עבירות פליליות, הנטל הוא מוגבר, ויש להביא ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את האשמות (ראו, ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (19.7.2006)). כאמור לעיל, לביסוס טענת אמת דיברתי של הנתבע, כי התובע ביצע עבירות פליליות חמורות ביותר כפי שיוחסו לו, מוטל היה עליו נטל ראייתי כבד ביותר להציג תשתית ראייתית מוצקה, כגון: הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם מי שנפגע על-ידי התובע כפי הנטען וזימונו לבית המשפט, הגשת כתב אישום נגדו, או פסק-דין המרשיע את התובע בגין העבירות שיוחסו לו. דא עקא, כל ראיה מסוג זה לא הוגשה לבית המשפט, ואין במשקל הראייתי המצטבר של כל החומרים שהגיש הנתבע לתיק, שלא צורף אליהם תצהיר עדות ראשית כלשהי, כדי לתמוך בטענותיו העובדתיות של הנתבע כאילו התובע ביצע עבירות פליליות, וכאילו התובע הינו "פסיכופט".
22. אף לא ניתן לקבוע ולו בדוחק כי הפרסום נהנה מהגנת תום הלב. אמנם, בשונה מן ההגנה של אמת הפרסום, תחולת הגנת תום הלב לא תלויה באמיתות הפרסום. אלא שעל-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התנאי הראשון לתחולת כל אחת מהגנות תום הלב השונות הוא, כי הפרסום נעשה בתום לב. במילים אחרות, דרישת תום הלב הינה דרישה מצטברת לכל אחת מהנסיבות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ונטל ההוכחה, כי הפרסום נעשה בתום לב מוטל על המפרסם, היינו, על הנתבע וזאת בהתאם לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "נטל ההוכחה". גם בעניין זה, לא צורף לחומר הראיות כל תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע ולא זומן להעיד כל אדם שיכול לשפוך אור על השאלה האם עמד הנתבע בנטל להוכיח כי הוא נהנה מהגנת תום הלב. וכידוע, הלכה פסוקה היא כי הימנעות בעל דין מהזמנה לעדות של עד מטעמו משמשת לחבותו. זאת ועוד, נראה על פני הדברים כי הפרסום חרג באופן בוטה מתחום הסביר, ורק מטעם זה נראה שאין כל מקום לאפשר לנתבעים ליהנות מהגנת תום הלב.
23. מטעמים אלה והיות שתוכן אתר האינטרנט שהקימו הנתבעים כלל אמירות קשות ביותר כלפי התובע המהווים באופן מובהק משום פרסום של לשון הרע, ומשנקבע כי לא עומדים לנתבעים כל הגנות בעניין זה, הרי שיש מקום לפסוק פיצוי לתובעים. סעיף 7א(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לחייב את המפרסם לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן והוא עומד כיום על למעלה מסך של 70,000 ש"ח). סעיף 7א(ג) לחוק קובע, כי מקום בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק. מקובל לומר, כי הפיצוי בגין פרסום לשון הרע, נועד לקדם שלוש תכליות: זו התרופתית - שנועדה להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו; זו החינוכית-הרתעתית שנועדה להעביר את המסר כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר; וזו העונשית - הקשורה בכוונתו של המפרסם (ראו, ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, פיסקה 74 לחוות-דעתו של כב' השופט י' עמית (23.11.2022)). לפיכך, בקביעת הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, על בית המשפט לשקול את היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, מידת פגיעתו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (ראו, רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 (2001)).
24. בחינת מכלול השיקולים מלמדת כי יש מקום בענייננו לפסוק פיצויים על הצד הגבוה. ראשית, יש ליתן משקל לא מבוטל להשלכות עשיית הפרסום על שמו הטוב של התובע, ובהקשר זה הוכח בראיות כי הפרסום הופץ בצורה ממוקדת באופן שבו האתר שהקים הנתבע הופיע בראש תוצאות מנוע החיפוש "גוגל" עת בוצע חיפוש על שמו של התובע. הלכה היא כי בבואו לקבוע את גבוה הפיצוי בגין פרסום לשון הרע, יבחן בית המשפט את הקשר בין הנפגע לבין הציבור שאליו הופנה הפרסום, את מידת ההיכרות בין הנפגע לבין נמעני הפרסום ואת מידת העניין של מי שהפרסום הגיע אליו בתוכן הפרסום ובאמור על הנפגע (ראו למשל, ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 596-595 (1975)). הנה-כי-כן, היקף התפוצה וזהות הנמענים מלמדים בנסיבות המקרה דנן על חומרתה הרבה של פגיעתו המסתברת של הפרסום מבחינת ההשלכה על שמו הטוב של התובע. יש ליתן גם משקל לחומרת ההאשמות שבפרסום. אלה הוטחו למעשה כלאחר יד מבלי שנתמכו בכל ראיות שהוצגו לבית המשפט בהתאם לדין. זאת ועוד, הראיות שהובאו בדבר מניעיו של הנתבע, כמפורט לעיל, מצביעות על היעדר תום לב בפרסומים אשר כוון על מנת לנקום בתובע על שנקט הליכי הוצאה לפועל נגד הנתבע. דעתי היא, כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ניתן גם לקבוע כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, לצורך בחינת היקף הפיצוי. ויובהר, כי על מנת לקבוע כי קיימת "כוונה לפגוע", נדרש להוכיח קיומו של יסוד "של התנהגות זדונית, של כוונה של ממש לפגוע" (רע"א 5022/13 יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פיסקה 8 (8.9.2013)). אני סבור כי בענייננו הוכחה "כוונה של ממש" כאמור, עליה ניתן ללמוד משורה של ראיות לרבות התכתבויות בין הצדדים לאחר הגשת כתב התביעה שצורפו כנספח לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע. מקובלת עלי גם טענת התובע שלפיה עצם חומרתם המופלגת של הדברים שהטיח הנתבע כלפי התובע בגדר האתר מהווים כשלעצמם ראיה לכוונתו של הנתבע לפגוע. מכל מקום, הנתבע ממילא לא חלק על יסוד הכוונה לפגוע, במקרה דנא. אציין כי הנתבע העלה בהליך זה שורה של טענות הנוגעות למצבו הרפואי-נפשי והשלכתו של מצב זה על הפרסומים ועל אחריותו בנזיקין. אלא שטענה זו טעונה הוכחה (ראו תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) וגם בעניין זה לא צירף הנתבע כל ראיה וממילא לא הוכיח כי יש לפטור אותו מאחריות בשל מצבו הרפואי-נפשי. הנתבע טען גם כי מצבו הבריאותי-נפשי לא איפשר לו להגיש תצהירי עדות ראשית. אלא שגם טענה זו כאמור לא נתמכה בכל ראיה. מכל מקום בית המשפט הלך כברת דרך לקראת הנתבע ואפשר לו ארכות שונות על מנת להגיש את חומר הראיות מטעמו. בסופו של דבר לא הוגש כל חומר ראיות ערוך כדין מצדו של הנתבע ועל המשמעות של הדברים עמדתי לעיל.
25. בשים לב למכלול נסיבות העניין מצאתי להורות לנתבעים לפצות את התובע 1 בפיצוי בסך 90,000 ש"ח. אבהיר כי לא מצאתי מקום בנסיבות העניין להורות על פיצוי נפרד לכל אחד מהתובעים. פסיקת פיצוי כאמור כמוה ככפל פיצוי ומכל מקום הפרסום כוון כלפי התובע 1 ולא כלפי החברה שבבעלותו (וזאת מבלי שנעלם מעיניי כי בכותרת האתר אוזכר שמה של התובעת 2 באופן לקוני). עוד יצוין כי בסיכומיהם זנחו התובעים את עילות התביעה שאינן מכוח חוק איסור לשון הרע ולכן אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף מעבר לכך. כמו כן נוכח חומרתם המופלגת של הדברים שפרסם הנתבע באתר מושא כתב התביעה אני סבור כי יש הצדקה ליתן גם במסגרת הליך זה צו אשר אוסר על הנתבע או מי מטעמו לפרסם ברשת האינטרנט דברים הדומים במהותם לאלו שפורסמו באתר האינטרנט מושא התביעה. ניתן אפוא בזאת צו כאמור. בנוסף לסכום הפיצוי הנ"ל (בסך 90,000 ש"ח) יישאו הנתבעים גם בשכר טרחת עורך-דין לטובת התובע 1 בסך 10,000 ש"ח (כולל מע"מ).
כל הסכומים האמורים ישולמו בתוך 45 ימים. איחור בתשלום יוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא לצדדים את פסק-הדין ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ט כסלו תשפ"ה, 30 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
רון גולדשטיין, שופט
