התובע: אברהם הוני
ע"י ב"כ עו"ד שלמה גיגי

נגד

הנתבע: יוני-יהונתן יעקב
ע"י ב"כ עו"ד ירון בר אל

פסק דין

לפניי תביעה בסך 49,500 ₪, אשר הוגשה נגד הנתבע להשבת הלוואות שנטל מאת התובע.

לטענת התובע, הלווה לנתבע כספים, והיה אמור לקבל כנגדם שיקים מחשבונו של הנתבע. אלא שהנתבע מסר בידי התובע שיקים מחשבונו של אחי הנתבע, מר עופר יעקב (להלן: "עופר"), ולא פרע את ההלוואה.

הנתבע, מצדו, טוען כי ההלוואות ניתנו לעופר, ולא לנתבע עצמו, וכי התביעה נולדה מאחר שעופר נקלע להליכי חדלות פירעון, ועל כן לא ניתן להיפרע ממנו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן יובאו טעמיי לכך בתמצית, כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי.

דיון והכרעה

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הלווה כספים. השאלה היא – מי היה הלווה: האם הנתבע, או שמא עופר.

בין התובע ובין הלווה (יהיה אשר יהיה) לא נערך הסכם בכתב. על כן, יש לבחון את הסכם ההלוואה מכוח ראיות חיצוניות. ראיות אלה הן עדויות הצדדים עצמם – התובע והנתבע; תמליל שיחה ביניהם מיום 26.11.2012 וכן השיקים שנמסרו לביטחון. אבחן את הראיות ואת משמעותן.

כמעט מיותר לציין, כי כל אחד מן הצדדים מסר גרסה התומכת בעמדתו. עדויותיהם של שני הצדדים אינן נקיות מפגמים, וקשה לומר שאיזו משתי העדויות ראויה לאמון במידה כזו, שיהיה בה כדי להתגבר על היותה "עדות יחידה של בעל דין", כמשמעה של תיבה זו בסעיף 54 לפקודת הראיות.

בחינה של תמליל ההקלטה מיום 26.11.2012, הקלטה שבוצעה על ידי התובע, מלמדת כי הנתבע חוזר ואומר פעמים אחדות כי החוב – אינו חובו שלו, כי אם חובו של עופר. כך, למשל, בעמ' 10 ש' 19-24 לתמליל ובעמ' 11 ש' 3-7 לתמליל, ברור לגמרי שהנתבע אינו מודה בחובו.

כך למשל בעמ' 11 ש' 3 אומר הנתבע: "אני אישית לא חייב, בוא תבין, אני אישית לא חייב לאף אחד."

גם מהמשך השיחה ברור, שהנתבע מנהל משא ומתן על פירעון החוב, לא משום שהוא מודה שהחוב הוא חובו, אלא מתוך ניסיון לסייע לאחיו להיחלץ מן החוב.

ראיה נוספת המחזקת את גרסת הנתבע היא העובדה שההלוואה הובטחה בשיקים של עופר ולא של הנתבע. למעשה, אין כל ראיה בכתובים הקושרת את הנתבע להלוואה. ככל שקיימת חבות אשר הובטחה בשיקים – ובהעדר ראיה לסתור את הפרקטיקה המקובלת בעניינים אלה – ניתן להניח כי מושך השיקים הוא החייב.

טענתו של התובע, כאילו הסכים לקבל שיקים כבטוחה בהסתמך על התחייבותו של הנתבע "להמיר" את השיקים המשוכים על עופר בשיקים המשוכים מחשבונם של הנתבע ורעייתו – אינה סבירה בעיניי, ואינה מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר.

עוד אציין, כי אני סבור שעל ההלוואה דכאן ניתן להחיל את הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993. זאת חרף טענתו של התובע כי איננו מלווה כספים דרך עיסוק.

יש לציין, כי אין מחלוקת שלא הייתה זו ההלוואה הראשונה שנתן התובע, ואין מחלוקת כי בעבר הלווה כספים לנתבע עצמו, וכספים אלה הוחזרו לו. משכך, ומאחר שלכאורה לפחות הוכחה פרקטיקה של עיסוק בהלוואות על ידי התובע, עליו הנטל לסתור.

סוגיה זו לא עלתה במהלך ההליך באופן ישיר, ומאחר שהתובע טוען כי תביעתו נוגעת לסכום הקרן בלבד משמעותה מצומצמת, אולם אני סבור שהעדרו של הסכם בכתב המעגן את ההסכמות בין הצדדים צריך לפעול לחובת התובע – גם מאחר שנטל הראיה מוטל עליו, וגם מאחר שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע חובת עריכת מסמך בכתב ומטיל אותה על המלווה.

מי שאמור היה לערוך מסמך ולא ערך אותו – יתקשה עוד יותר להוכיח את טענתו.

אעיר עוד, כי לא נעלמו מעיניי קשיים ובעיות בעדותו של הנתבע, בין היתר בעובדה שהנתבע שילם בפועל שיקים שמסר הוא עצמו, מחשבונותיו, לתובע. עם זאת, לנוכח כל האמור, אינני סבור שדי בקשיים אלה בעדותו של מי שהנטל הראשוני אינו מוטל על כתפיו כדי לקבוע שטענות התביעה הוכחו.

סיכום

מן הטעמים שלעיל, ומשלא הוכיח התובע כי הנתבע הוא שלווה ממנו כספים, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

בשולי פסק הדין, אך לא בשולי חשיבותם של הדברים, אני מתנצל בפני הצדדים על העיכוב בפרסום פסק הדין, עיכוב שנבע מתקלה טכנית בלשכתי.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ו, 21 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

עמית יריב, שופט