עא 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל

ערעור אזרחי 02 / 9654

1. חב' האחים אלפי בע"מ
2. עזרא אלפי
3. יעקב אלפי
4. אליהו אלפי
5. ציון אלפי
6. דוד אלפי
7. שרה אלפי
8. רחל אלפי
9. צדיקה אלפי
10. זילפה אליפי
נגד
בנק לאומי לישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[1.11.2004]
לפני השופטים י' טירקל, מ' נאור, א' חיות

המשיב הגיש כתב-תביעה בסדר דין מקוצר בבית-המשפט המחוזי נגד המערערים. בית-המשפט נעתר באופן חלקי לבקשת המערערים להרשות להם להתגונן. נקבע כי טענות ההגנה של המערערים עומדות להם רק לגבי חלק קטן מסכום התביעה בשל היעדר פירוט מספיק לביסוס הטענות. על יתרת הסכום שתבע המשיב ניתן פסק-דין נגד המערערים. מכאן הערעור.

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, סעיף 7.
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, תקנה 210.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518.
[2] ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390.
[3] ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721.
[4] בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172.
[5] ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66.
[6] ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133.
[7] ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 401.
[8] ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפרוק) באמצעות המפרק עו"ד וגנר,
פ"ד לט(1) 511.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[9] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).
[10] א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 7, תשס"ג).
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (הרשמת מ' מזרחי) מיום 26.9.2002 בת"א 1577/99. הערעור נתקבל בחלקו.
נדב העצני, תמיר גזיאל – בשם המערערים;
מימי ירס – בשם המשיב.

פסק-דין

השופט י' טירקל
הרקע וההליכים
1. המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן – המשיב), הגיש כתב-תביעה בסדר דין מקוצר בבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד המערערת 1, חברת האחים אלפי בע"מ (להלן – החברה), ונגד המערערים 10-2 (להלן – הערבים. החברה והערבים יחד ייקראו להלן – המערערים) לשלם לו סכום של 3,239,368 ש"ח. תביעת המשיב סמכה על התחייבות החברה לשלם את סכום היתרה הדביטורית בחשבון חוזר דביטורי שהחברה מנהלת בסניף של המשיב בירושלים. הסכום שתבע המשיב נבע מהסדר לפירעון חובות החברה (להלן – ההסדר) שעשו המשיב והחברה ביום 25.10.1995, ולפיו העמיד המשיב לחברה הלוואה צמודה בריבית משתנה בסכום של 2,500,000 ש"ח לפירעון חובותיה ב-180 תשלומים שווים. המשיב טען כי החברה לא עמדה בתנאים להחזרת ההלוואה שנקבעו בהסדר. עוד טען כי הערבים ערבים כלפיו, ביחד ולחוד, לסילוק הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו ו/או שעומדים להגיע למשיב מאת החברה ללא הגבלת הסכום, על-פי כתבי ערבות שעליהם חתמו לפני שנעשה ההסדר.
המערערים ביקשו להרשות להם להתגונן מפני התביעה. אחרי הגשתה של בקשת הרשות להתגונן ניהלו בעלי-הדין משא ומתן במשך כשנה ומחצה בניסיון להגיע להסדר פשרה. הניסיון נכשל. אחרי החלפתו של עורך-דינם נערכה לפי בקשתם של המערערים בדיקה חלקית של חובות החברה על-ידי חברת שגיא חישובי ריבית ויעוץ כלכלי בע"מ (להלן – חברת שגיא). חברת שגיא בדקה שלוש תכניות חיסכון שנפתחו בחשבון בנק, הנלווה, לטענת המערערים, לחשבון של החברה אצל המשיב. בעקבות תוצאות הבדיקה ביקשו המערערים להגיש תצהיר משלים מטעמם. בית-המשפט המחוזי (כבוד הרשמת מ' מזרחי), בהחלטתו מיום 5.11.2001, נעתר לבקשה להגשת התצהיר המשלים למרות התנגדותו של המשיב. בתצהיר המשלים טענו המערערים לראשונה טענות מספר. בין היתר טענו כי בתחילת הקשרים בין המשיב לבין המערערים, בשנות השבעים, כאשר פנו למשיב בבקשה לקבל הלוואה עסקית לצורך ניהול החברה, התנה המשיב את מתן ההלוואה לחברה בפתיחת עשרות תכניות חיסכון בחשבונות בנק שייפתחו לערבים ולבני משפחה אחרים אצל המשיב ובהחתמתם כערבים לחובות החברה. לטענתם, אכן נפתחו למערערים (ולבני משפחה אחרים) עשרות תכניות חיסכון וחשבונות בנק; הדבר נעשה לפי דרישותיו של המשיב, שהועלו במשך כל תקופת היחסים בין בעלי-הדין כתנאי למתן הלוואות עסקיות ואשראי לחברה. בדיעבד התברר למערערים כי ההתניה שהתנה המשיב הייתה שלא כדין בשל האיסור על התניית שירות בשירות לפי סעיף 7

לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. עוד טענו המערערים כי המשיב חישב באופן שגוי את הריבית בתכניות החיסכון שנבדקו, שכן הריבית חושבה על-פי 360 יום בשנה תחת 365 ימים. טענה נוספת שהעלו המערערים הייתה כי המערערים 2 ו-4, שחתמו על ההסדר, חתמו עליו בשל איומים ולחצים בלתי הוגנים מצד המשיב, ולפיכך ניתן לבטלו. כמו כן עם החתימה על ההסדר נתמזגו בו כל חיוביה של החברה, וממילא בטלו חיוביהם של הערבים שניתנו לפני כן. עוד טענו כי המערערים 2 ו-4 חתמו על ההסדר כנציגי החברה ולא כערבים לחובותיה, ומכל מקום לא חתמו בשמם של יתר הערבים שההסדר לא הובא לידיעתם. מטעמים אלה בטלו הערבויות.
החלטתו של בית-המשפט המחוזי ופסק-דינו
2. בית-המשפט המחוזי (כבוד הרשמת מזרחי) נעתר בהחלטתו מיום 17.9.2002, באופן חלקי, לבקשת המערערים להרשות להם להתגונן וקבע כי טענת המערערים בדבר התניית שירות בשירות עומדת להם רק לגבי סכומן של שלוש תכניות החיסכון שבדקה חברת שגיא. הטענה אינה עומדת להם לגבי יתר תכניות החיסכון שלא נבדקו, משום שהמערערים לא מסרו פרטים לגביהן, לרבות סוגי התכניות, היקפן ועל שם מי מהערבים נפתחו. בית-המשפט נעתר לבקשת המערערים להרשות להם להתגונן גם לגבי אופן חישוב הריבית בשלוש תכניות החיסכון שנבדקו. כמו כן ראה בית-המשפט לנכון לסמוך על הטענה שהועלתה בתצהיר המשלים, שלפיה חתמו המערערים 2 ו-4 על ההסדר "בתנאי לחץ". עם זאת דחה בית-המשפט את טענת הערבים כי הערבויות שעליהן חתמו לפני ההסדר, ובעקבות החתימה עליו, פקעו בהיעדר תשתית משפטית הולמת לביסוסה של הטענה. עוד קבע כי היה על המערערים להבהיר מהו היקף החוב האמיתי של החברה לפי שיטתם. לפיכך ניתנה למערערים רשות להתגונן רק על סכום של 53,000 ש"ח, שלגביו נטענה הטענה של התניית שירות בשירות, ועל סכום נוסף של 256.63 ש"ח לגבי אופן חישוב הריבית, ונדחתה בקשתם לגבי יתרת סכום התביעה. ביום 26.9.2002 ניתן פסק-דין נגד המערערים – ונגד נתבעים נוספים שצורפו שם – על יתרת הסכום שתבע המשיב. המערערים מערערים על פסק-הדין ועל ההחלטה שבבסיסו.
טענותיהם של בעלי-הדין
המערערים
3. לטענת המערערים, בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי יש סתירה מהותית: מחד גיסא, קיבל בית-המשפט, במלואה, את גירסת הערבים שלפיה אולצו לשמש ערבים להבטחת הפירעון של ההלוואה שקיבלה החברה ולפתוח תכניות חיסכון על

שמם, וכי ההסדר נחתם בשל איומים ולחצים בלתי הוגנים מצד המשיב; מאידך גיסא, נעתר בית-המשפט לבקשתם להרשות להם להתגונן רק באופן חלקי. לטענת המערערים, ערכה חברת שגיא בדיקה מדגמית בלבד, שכן המשיב סירב להעביר לידיהם את כל המסמכים הדרושים לבדיקה ודרש מחיר מופרז עבור צילומם. לדבריהם, מן הבדיקה המדגמית שערכה חברת שגיא עולים מימצאים חמורים ומרחיקי לכת, לרבות לגבי התניית שירות בשירות וחישוב ריבית שגוי. גם הדרישה שהציב בית-המשפט שלפיה יש להוכיח הוכחה מלאה את כל טענות המערערים ולגבי כל אחת מתכניות החיסכון, בטעות יסודה, שכן היא מנוגדת לדין ולהלכה הפסוקה, שלפיה די בהצגת עילה לכאורה כדי להצדיק את בירורן של טענותיו של מבקש הרשות להתגונן. עוד טוענים הם כי בחותמם על ההסדר פעלו המערערים 2 ו-4 כבעלי מניות בחברה ובשם החברה, ולא הביאו את ההסדר לידיעתם של יתר הערבים. לטענת המערערים, ההסדר מבטל את חובותיה הקודמים של החברה, ולכן הערבויות הקודמות בטלות מאליהן. מכל מקום, הערבויות אינן תקפות לאור נסיבות החתמת הערבים עליהן. עוד טוענים המערערים כי יש לתת להם רשות להתגונן בשל אי-השוויון המהותי שבין בעלי-הדין: המשיב – מוסד בנקאי רב עוצמה; המערערים – בעלי חברה משפחתית קבלנית שנקלעה לקשיים והייתה נתונה ללחצים מצד המשיב. אי-השוויון בא לידי ביטוי גם בכך שהיה בכוחו של המשיב להגיש תביעה בהליך של סדר דין מקוצר הואיל והיו בידיו מסמכים.
המשיב
4. לטענת המשיב, צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי המערערים לא עמדו בחובה לפרט כראוי את טענותיהם. המשיב טוען כי ההגנה העולה מן התצהיר המשלים אינה אלא "הגנת בדים", ובדין נדחתה בקשתם של המערערים להרשות להם להתגונן. הדוח שערכה חברת שגיא, ושעליו מסתמך התצהיר המשלים, אינו בגדר חוות-דעת מומחה; לא צורפו אליו פרטי החישובים; הוא לא אומת בתצהיר כנדרש. על טענת המערערים כי נדרש מחיר מופרז עבור צילום המסמכים שהיו דרושים לבדיקה, משיב הוא כי היה נכון להיעתר לבקשה להמציא את המסמכים, ובלבד שהוצאותיו יובטחו. לטענתו, אילו חפצו המערערים באמת ובתמים לקבל את המסמכים היו מגישים בקשה לבית-המשפט. המשיב מוסיף וטוען כי התצהיר המשלים עומד בסתירה לתצהיר הראשון שהגישו המערערים כתמיכה לבקשתם להרשות להם להתגונן: בתצהיר הראשון לא התכחשו להסדר, אלא טענו כי יצר חוב חדש במקום החובות הקודמים, ואילו בתצהיר המשלים טענו כי יש לבטל את ההסדר עקב נסיבות חתימתו, ומשום שלא כל הערבים חתמו עליו, ולפיכך אין הוא מחייב אותם. המשיב מבקש לדחות את טענות המערערים נגד ההסדר מן הטעם שבמועד חתימתו היו מיוצגים על-ידי עורך-דין ויכלו לפנות לערכאות בטענות כפייה או עושק מיד אחרי החתימה, אך הם לא עשו כן. עוד

טוען המשיב כי חתימתו של המערער 2 על ההסדר כמוה כחתימתם של יתר הערבים, שכן הוא ניהל את ענייני המשפחה ביד רמה, והערבים, שהם בני משפחתו, פעלו על-פי הוראותיו והנחיותיו. המשיב טוען עוד כי אם דינו של ההסדר להתבטל, הרי שיש לחשב מחדש את חובות המערערים כפי שהיו לפני מועד החתימה על ההסדר על-פי ריבית הפיגורים המרבית.
הליכים נוספים
5. בדיון לפנינו ביום 11.2.2004 הצענו כי באי-כוחם של בעלי-הדין יבואו בדברים במגמה להגיע להסדר מעשי שיישב את כל המחלוקות ביניהם, או למצער, להסדר שעל-פיו תינתן רשות להתגונן כנגד בטוחות נאותות ומספקות שיתקבלו על דעתה של באת-כוחו של המשיב. ביום 17.5.2004 הודיעו המערערים כי הציעו למשיב להעמיד נכס מקרקעין שבבעלותם, השוכן ברחוב שבטי ישראל 56 בירושלים, ושוויו נאמד ב-965,000$ ארצות-הברית, כבטוחה לפירעון כל חיוב שיחויבו לשלם למשיב, אם יחויבו, בתום המשפט. באותו יום הודיע המשיב כי הוא סבור שהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בדין יסודה, וכי הוא מבקש מבית-המשפט ליתן פסק-דין על-פי הטיעונים שבכתב ושבעל-פה.
דיון
הדין
6. מטרתו של סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו, בין היתר: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ [1], בעמ' 524; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון [2], בעמ' 400; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (להלן – זוסמן [9]), בעמ' 675). לעניין זה די לו, למבקש רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו בהליך של סדר דין מקוצר, אם יראה כי בפיו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, נגד התביעה כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשתו, שכן גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית-המשפט, להבדיל ממי שהגנתו "הגנת בדים" (זוסמן [9], בעמ' 677-676). לשון אחרת, אם הראה הנתבע הגנה לכאורה, אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, ואין בודקים את טיב ראיותיו (ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (להלן – גורן [10]), בעמ' 310). עם זאת אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו (ראו, בין היתר: ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ [3], בעמ' 722; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק

המזרחי המאוחד בע"מ [4], בעמ' 175; ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [5], בעמ' 70-69; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ [6], בעמ' 138).
7. אכן, ברוב המקרים שבהם נתבע מבקש רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצדיו של קו הגבול, לאמור: האם יש בפיו הגנה אפשרית אם לאו? אולם יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין ה"לבן" לבין ה"שחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש"...בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט..." (זוסמן [9], בעמ' 689). אלה הם המקרים הדחוקים שבהם בית-המשפט עושה חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים, דהיינו: "...כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי" (זוסמן [9], שם), כאמור בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות):
"רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם".
בסיכום, בדרך-כלל אם הנתבע מראה הגנה אפשרית, לא יחסום בית-המשפט את דרכו לבירור העניין על-ידי הטלת תנאים או ערובות, עם זאת סיכויי ההצלחה של הנתבע הם שיקול חשוב אם להתנות את הרשות בתנאים או בערובות (גורן [10],
בעמ' 324, והאסמכתאות שם). לעניין זה יודגש שאין לסכל את מטרת התקנה על-ידי קביעת תנאים או ערובות שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם. לערכאה הדיונית שיקול-דעת רחב בעניין זה, ובדרך-כלל אין בית-משפט שלערעור מתערב בשיקול-דעתה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל (ראו, בין היתר: ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין [7], בעמ' 406; ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפרוק) באמצעות המפרק עו"ד וגנר [8], בעמ' 518).
מן הדין – אל המחלוקת
8. בפרשה שלפנינו נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת המערערים להגיש תצהיר משלים, הואיל ולדבריו התצהיר "מעלה לדיון טענות שלכאורה יש בהן כדי להוות הגנה, יש לאמר כי הוא מעלה לדיון טענות אמיתיות השנויות במחלוקת". אף-על-פי-כן נעתר רק באופן חלקי לבקשת המערערים להרשות להם להתגונן, משום ש"הבקשה לא עמדה בחובת הפירוט הנזכרת, לגבי יתר תכניות החסכון", וכי "לא הוכחה תשתית הולמת להגנת מי מהמבקשים".

אין לומר כי החלטתו של בית-המשפט בבקשה ובפסק-דינו אינה מעוגנת בדין. אכן, קיים ספק בדבר רצינותן של טענות ההגנה שהעלו המערערים, לרבות בעניין פקיעת ערבויות הערבים לחובות החברה, ואף-על-פי-כן אי אפשר לקבוע כי הגנתם "הגנת בדים" היא, וכי טיעוניהם הם עורבא פרח. בית-המשפט מצא שיש ממש בטענות המערערים לגבי שלוש תכניות החיסכון שנבדקו על-ידי חברת שגיא, הן לגבי הטענה של התניית שירות בשירות הן לגבי אופן חישוב הריבית השגוי, ויש בכך, לפחות, כדי לעורר ספקות גם לגבי יתר החשבונות. מכאן שהגנת המערערים היא בגדר הגנה אפשרית ולו בדוחק. במצב דברים זה ראוי להתנות את הרשות להתגונן בערובה. הואיל והמערערים הציעו כי נכס מקרקעין שבבעלותם שברחוב שבטי ישראל 56 בירושלים – ששוויו נאמד לדבריהם ב-965,000$ ארצות-הברית – ישמש ערובה לפירעון כל חיוב כתנאי למתן הרשות להתגונן מפני תביעת המשיב, החלטנו, לא בלי היסוסים, כי יבוטל פסק-הדין, ותינתן למערערים רשות להתגונן בתנאי שיעמידו את הערובה שהציעו. אנו מורים אפוא כי הדיון יוחזר אל בית-המשפט המחוזי על-מנת שיקבל לידיו בתוך 45 ימים חוות-דעת שמאית לשביעות רצונו בדבר שווי הנכס המוצע כערובה ועל-מנת שיורה הוראות מתאימות באשר לאופן ולתנאים ליצירת הערובה המוצעת לטובת הבנק. היה ובית-המשפט המחוזי ימצא כי שווי הנכס האמור אינו תואם את הנטען על-ידי המערערים, או שהנכס אינו יכול לשמש ערובה להבטחת החוב נושא ההליכים מטעם אחר, יחזור על כנו פסק-הדין נושא הערעור שבפנינו, והרשות המותנית שניתנה, כאמור לעיל, תתבטל.
הוצאות הדיון בערעור בסך 10,000 ש"ח יחולו לפי תוצאות המשפט.
השופטת מ' נאור
אני מסכימה.
השופטת א' חיות
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל.
ניתן היום, י"ז בחשוון תשס"ה (1.11.2004).

מיני-רציו:

* דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן –
אימתי תינתן – אימתי תותנה הרשות להתגונן בתנאים או בערובות.