עא 87/75 א' את ה' פויכטוונגר חברה להשקעות וניהול בע"מ, ו-8 אח' נ' אשר פויכטוונגר בע"מ

ערעור אזרחי מס' 87/75

א' את ה' פויכטוונגר חברה להשקעות וניהול בע"מ, ו-8 אח'
נגד
אשר פויכטוונגר בע"מ, ו-12 אח'

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[20.3.75]
לפני השופטים ברנזון, ויתקון, ח' כהן

פקודת החברות [חא"י, כרך א, פרק כב, ע' 163].

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) עניני ניהול החברה הם בסמכותם של המנהלים, ואין בעלי המניות מתערבים בכך, אלא בדרך של שימוש בסמכותם למנות ולפטר מנהלים.
(2) בענינים הנוגעים למבנה החברה - והם כוללים את הון המניות - אל למנהלי החברה להתערב מעבר לסמכויותיהם המפורשות בתקנות החברה, ובהשתמשם בסמכויות אלה עליהם להיות נויטרלים בסכסוך בין בעלי המניות.
(3) כשהסירוב לרשום בעל מניות חדש כמוהו כשלילת זכותו של הרוב להעביר את מניותיו למי שהוא רוצה, חורג הדבר מתחום הניהול הרגיל ונכנס לתחום המבנה ההוני של החברה.

ב. (1) המיעוט זכאי להיות מוגן בזכויותיו, וגם מנהלי החברה חייבים להימנע ממעשה או מחדל העלול לפגוע בזכויות אלה.
(2) כנגד האינטרס של המיעוט במקרה דנן להנציח את המצב הקודם שבו הם השולטים הממשיים על עניני החברה, יש לשקול כאן את זכותם האלמנטרית של בעלי הרוב למכור את מניותיהם ולחסל את השקעתם.
(3) דרישת בעלי המיעוט להורות למנהלים להשתמש בסמכותם לסרב לרשום העברת מניות הינה ללא תקדים בפסיקה.

ג. (אליבא דשופט ח' כהן) השאלה אם פלוני אדם רצוי או בלתי-רצוי הוא מבחינת האינטרסים של החברה, שאלה היא למנהלים בלבד לענות עליה, ואין בית-המשפט יכול או רשאי לעשות את ההכרעה במקומם.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"א 347/62 - החברה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ נגד מפרק חברת "פלרוד" חברה ישראלית לסלילת כבישים ולבנין בע"מ (בפירוק), ואח':ב
פד"י, כרך יז, ע' 399.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:ו
‎[2] HOWARD SMITH LTD. V. AMPOL PETROLEUM LTD. AND ORS.:נ (1974) 1 ALL
.E.R. 1126, 1135

:ב‎[3] AUTOMATIC SELF-CLEANSING FILTER SYNDICATE CO. LTD. V. CUNINGHAME
CH. 34; 75 L.J.CH. 437; 94 L.T. 651; 13 MANS. 156; 22 2 )1906)
.T.L.R. 378; 50 SOL. JO. 359, C.A
.‎[4] SCOTTISH CO-OPERATIVE WHOLESALS SOCIETY V. MEYER:ו (1958) 23 ALL E.R
.A.C. 324; (1958) 3 W.L.R. 404; 102 SOL. JO. 617 )1959) :66
;‎[5] EBRAHIMI V. WESTBOURNE GALLERIES LTD. AND ORS.:נ (1972) 2 ALL E.R. 492
.W.L.R. 1289; 116 SOL. JO. 412, H.L 2 )1972)

הערות:ב

1. (א) להעברת מניות בחברה, עיין:ו
GOWER, THE PRINCIPLES OF MODERN COMPANY LAW, 3RD ED., P. 392; PALMER'S
.COMPANY LAW, 21ST ED., P. 31

(ב) לשיקול-דעת המנהלים בענין רישום העברת מניות, עיין:נ ע"א 332/73 - יעקב זמיר, ואח' נגד נתן שלום, ואח':ב פד"י, כרך כח (1), ע' 361 וההערות שם.

(ג) עיין גם:ו ג' פרוקצ'יה, כוח המנהלים לסרב לרשום העברת מניות בחברת, הפרקליט, כרך כד, ע' 268.

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט ש' לובנברג), מיום 30.1.75, ב-המ' 329/75 (תי"א 91/75). הערעור נדחה.

נ' ליפשיץ - בשם המערערים; ד"ר י' נאמן - בשם המשיבים מס' 2, 5-12;
י' רוטנשטרייך, גב' ע' יפו - בשם המשיבה מס' 4 (אלקו חרשת אלקטרו
מכנית ישראלית בע"מ)

פסק-דין

השופט ויתקון:  לפנינו ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לבטל צו-מניעה, שניתן קודם לכן לבקשת המערערים ובמעמדם בלבד.

המשיבה הראשונה, אשר פויכטוונגר בע"מ (להלן - החברה), נוסדה בשנת 1959.
החל משנת 1964 היה הון מניותיה מוחזק בידי שתי קבוצות. המערערים (וגם המשיב השלישי) החזיקו כ-32% והמשיבים מס' 2 -5 עד 12 כ-68% מההון. אלה ייקראו להלן "בעלי המיעוט" ואלה - "בעלי הרוב". בנובמבר 1974 מכרו בעלי הרוב את מניותיהם למשיבה הרביעית (להלן - אלקו). זוהי חברה העוסקת, בין היתר, באותם ענפי קבלנות חשמל שהחברה עוסקת בהם, וניתן לומר כי שתי החברות מתחרות זו בזו. בעלי המיעוט מתנגדים בכל תוקף למכירת מניותיהם של בעלי הרוב לאלקו. הם רואים בכך מעשה שאינו לטובת החברה ושיש בו משום עושק המיעוט. על-כן הגישו נגד המשיבים תביעה וגם ביקשו צו-מניעה זמני, וכאמור, הצו ניתן להם במעמד צד אחד, אך הוא בוטל ועל הביטול הוגש הערעור שלפנינו.

כיצד ועל-סמך מה מבקשים בעלי המיעוט למנוע את הגזירה ולהכשיל את העברת מניות הרוב לאלקו? תקנה 26 לתקנות החברה קובעת במפורש שהמניות הן עבירות, אך תקנה 29 מורה וזה לשונה:ב

The directors may in their discretion, and without .29"
Assigning any reason, refuse to register a transfer of any share
To any person whom it shall in their opinion be undesirable in the
".Interest of the compan to admit to membership

במקרה דנן לא השתמש חבר המנהלים של החברה בסמכותו לסרב לרשום את העברת המניות, ויוצא איפוא שלכאורה ההעברה תופסת. אך טענת בעלי המיעוט היא שהמנהלים היו חייבים להשתמש בסמכותם לפי התקנה, ולא - על בית-המשפט להכריח אותם לעשות כן. לא אתעכב כאן על דברים טכניים הקשורים לצורת הסעד המבוקש ולא על טענות המשיבים הנובעות מכך. ברור, מה מציק לבעלי המיעוט, ואם תרעומתם בדין יסודה, אפשר למצוא להם גם תרופה.

דא עקא שהם נטלו על עצמם מעמסה כבדה מדי. קודם כל מבחינת העובדות:  בעלי הרוב הם קבוצת משקיעים מבריטניה. נראה כי מאז שרכשו את מניותיהם בשנת 1964, נשאר ניהול החברה במידה רבה בידי אנשי המקום, בעלי המיעוט. להם היה גם רוב בחבר המנהלים. אך כבר במרס 1973 התקיימה אסיפת מנהלים ובה דובר על מינוי מנהלים חדשים ונתקבלה הצעתו של מר פויכטוונגר (המערער השביעי) תוך כדי סייג מפורש - כך נאמר בפרוטוקול - "שיתוקנו תקנות החברה כדי לשמור על זכויות בעלי הרוב". אותו זמן היה גם ידוע לבעלי המיעוט שבעלי הרוב מבקשים למכור חלק ממניותיהם, שכן כבר אז אמרו שהם זקוקים לכסף. בנובמבר 1974 בא מר פויכטוונגר לגלסגו והשתתף באסיפת מנהלים, באסיפה כללית ובאסיפה יוצאת-מן-הכלל של החברה, כשבידו הרשאות מטעם יתר בעלי המיעוט. באסיפות אלו הסכים לכל השינויים בתקנות החברה ולכל המינויים של מנהלים חדשים, שכתוצאה מהם הובטח לבעלי הרוב גם הרוב הדרוש להם בחבר המנהלים. עכשיו קובלים בעלי המיעוט על כך, שבשעה שנתקבלו החלטות אלו הסתירו בעלי הרוב ממר פויכטוונגר שבכוונתם היה למכור את מניותיהם למפעל מתחרה, ואילו בעלי הרוב עונים להם, שלא הכניסו אותם לסוד כיון שחששו, שמא יסבכו את החברה בהתחייבויות בלתי-מוצדקות, כפי שאמנם עשו אחר כך בהיוודע להם ענין המכירה. מכל מקום, מר פויכטוונגר לא ידע אמנם על כוונות בעלי הרוב, אך כלום אין מקום להרהר על תמימותו שלא חקר ולא שאל, מה פתאום ראו הללו להבטיח לעצמם, דוקא בשעה זו, את כוח ההכרעה בחבר המנהלים, אם לא כדי להגשים תכנית כלשהי למכור את מניותיהם לקונה שאינו רצוי לבעלי המיעוט?

שנית, הוגש לשופט המלומד תצהיר מטעם אלקו, ובו הצהיר המצהיר מר דן טולקובסקי, שבדעת בעלי הרוב החדשים לכבד את כל ההתחייבויות שיבלה החברה כלפי עובדיה הבכירים כדין ולנהל את עניני החברה לפי שיקולים מסחריים ומקצועיים, דהיינו, לטובתה היא ולא מתוך שיקולים שמקורם ומטרתם טובת אלקו המתחרה. השופט קיבל

הצהרה זו ואמר:נ "באם אמנם תעבור השליטה בפויכטוונגר חשמל לאלקו, יהיה זה מתוך שבבית-משפט זה נתקבלה ומתקיימת הצהרתו המפורשת של מר טולקובסקי, אשר בעיני כמוה כהתחייבות ציבורית ומשפטית". גם לפנינו הסתמכו המשיבים על אותה הצהרה ועל הפירוש שנתן לה השופט המלומד, ואין לי אלא להסיק מכל אלה, שנחה דעתו של השופט ונקבע כעובדה כי אין כל סכנה נשקפת לא לחברה ולא לבעלי המיעוט כתוצאה ממכירת המניות לאלקו. בכך נשמט הבסיס העובדתי מתחת לרגלי הטענה הזאת.
יתר-על-כן, מצאתי ממש גם בטענות המשיבים שאותה סכנה הנשקפת, כביכול, למפעל או לבעלי המיעוט, לא פועל-יוצא מהעברת המניות הוא אלא ממעשים שבעלי המניות החדשים עתידים לעשות מתוך כוונה להצר את פעולות החברה, להציק לה או אפילו לחסלה ודייה לצרה בשעתה. אותה עילה לצו-מניעה טרם התבשלה.

אך מוכן אני לצאת גם מן ההנחה שהעברת המניות לאלקו עלולה לפגוע באינטרסים של החברה או באינטרסים של בעלי המיעוט (ויושם לב :ב אין שני האינטרסים זהים ואין פגיעה במיעוט מן ההכרח שתפגע גם בחברה ולהיפך, כפי שכנראה בעלי המיעוט טוענים), ושהסכנה סמוכה ונראית כבר בשעה זו. גם בהנחה זו אין אני סבור שבעלי המיעוט זכאים לסעד שהם מבקשים. זוהי שאלה משפטית, ובבירור שאלה כזאת אין נפקא מינה, אם היא מתעוררת בתביעה עצמה או אגב הדיון בבקשה לסעד זמני. נכון הדבר, בדונו בבקשה כזאת יכול בית-המשפט לקבל טענה שרק לכאורה נראית לו כצפויה להתקבל בסוף המשפט. אך לא מן הראוי להסתפק בהכרעה ארעית כזאת, כאשר, כמו כאן, כל אחד משני הצדדים עלול לסבול נזק עצום, אם בסוף המשפט תבוטל אותה הכרעה. גם השופט המלומד נהג כך והקדיש לשאלה המשפטית דיון מקיף וממצה.

כאמור, כשתקנות החברה הן כמו כאן, הכלל הוא שהמניות הן עבירות:ו החברה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ נ' מפרק החברה "פלרוד", ע"א 347/62, [1]. כאן אין לנו הגבלה זולת ההגבלה שבתקנה 28, שהבאנו לעיל. השופט המלומד פירש אותה פירוש דווקני. "המנהלים רשאים" נאמר שם; "המנהלים חייבים" לא נאמר. ואם תאמר, כפי
שאמרו בעלי המיעוט, כי המילה "MAY" משמעותה גם "SHALL", הרי לך באותה תקנה גם המילים "בשיקול דעתם", ללמדך שהמדובר בכוח שאין בצדו חובה. פרשנות זו של השופט המלומד נראית גם לי, ומה גם שבזכות-היסוד של בעל מניות לעשות ברכושו כטוב בעיניו עסקינן, וכל מי שבא לגרוע, עליו הראיה. יש ויש מקרים שבהם התערב בית-המשפט בהחלטת המנהלים שלא לרשום העברת מניות, אך על-אף המחקר המעמיק שעשה בא-כוח בעלי המיעוט, לא עלה בידו למצוא תקדים כלשהו שבו נמנעו המנהלים מלהשתמש בסמכותם לסרב את רישום ההעברה ובית-המשפט הכריח אותם לעשות כן.
מסכים אני לטענתו של אותו פרקליט מלומד שכשם שסירוב המנהלים לרשום העברה עלול לגרום נזק לבעל מניות המבקש להעביר את מניותיו, כך מחדלם לסרב את הרישום עלול להסב נזק לחברה או לבעלי מניות אחרים. אולי היה רצוי איפוא לנסח את התקנה, שאינה אלא חלק מהחוזה שבין הצדדים, בצורה אחרת ולקבוע בה שעל המנהלים להחליט בכל מקרה, לחיוב או לשלילה. אם לאשר את ההעברה או אם לסרב לאשרה. אך לא כך לשון התקנה שאנו עוסקים בה.

באשר לתקדימים, רצוי לעמוד על שלושה מה. הראשון:נ .‎HOWARD SMITH LTD. V
[AMPOL, (1974) ]2. כאן החזיקו שתי חברות, אמפול ובאלקשיפס, ב-55% מהון המניות של חברה שלישית, מילרס. אחת משתי החברות, אמפול, עשתה הצעה לרכוש את כל מניות החברה מילרס, וגם חברה רביעית, הוורד סמית, עשתה הצעה. מנהלי החברה מילרס דחו את הצעתה של אמפול, ואילו אמפול ובאלקשיפס דחו כל הצעה אחרת, לרבות הצעתה של הוורד סמית. הרוב שבין מנהלי מילרס היו בעד הצעתה של הוורד סמית. מה עשו? היתה להם הסמכות להנפיק מניות של החברה שטרם הונפקו והם השתמשו בסמכות זו כדי להנפיק מניות להוורד סמית על-מנת להפוך את הרוב של אמפול ובאלקשיפס למיעוט. בית-המשפט (מועצת המלכה) פסל את השימוש הזה שעשו רוב המנהלים בסמכותם.

לדעתי, אין בתקדים זה מאומה העשוי לעזור למערערים. על זכותו של מיעוט להתלונן בבית-המשפט על מעשה עושק כלפיו, לית מאן דפליג. אך ההבדל העיקרי בין אותו תקדים לבין המקרה שלנו הוא ששם הפכו המנהלים רוב למיעוט, ואילו כאן כלום לא השתנה במצבם של המערערים כבעלי מיעוט. הם היו במיעוט לפני העברת המניות מבעלי הרוב לאלקו ונשארו במיעוט לאחר העבר זו. אך גדולה מזו. דוקא בחוות-דעת
הלורד וילברפורס (WILBERFORCE), שדיבר בשם מועצת המלכה, מצאתי משום תמיכה בעמדת המשיבים. ואלה דבריו (שם, בע' 1135 למטה):ב

-Just as it is established that directors, within their manage"
Ment powers, may take decisions against the wishes of the majority
Of shareholders, and indeed that the majority of shareholders
Cannot control them in the exercise of these powers while they
.Remain in office (automatic self-cleansing filter syndicate co
Ltd. V. Cuninghame (1906) [3]) so it must be unconstitutional for
Directors to use their fiduciary powers over the shares in the company
Pany purely for the purpose of destroying an existing majority, or
Creating a new majority which did not previously exist. To do so
Is to interfere with that element of the company's constitution
".Which isseparate from and set against their powers

עינינו הרואות שהסדר הטוב דורש הפרדה בין עניני ניהול ובין ענינים השייכים למבנה של חברה. עניני ניהול הם בסמכותם של המנהלים, ואין בעלי המניות מתערבים בכך אלא בדרך של שימוש בסמכותם למנות ולפטר מנהלים. ואילו ענינים הנוגעים למבנה של החברה - וזה כולל כמובן את הון המניות - אל נא להם למנהלים להתערב בהם. אמנם התקנות מקנות להם סמכויות גם בתחום זה:ו שם, בפרשת אמפול, [2], להוציא מניות, וכאן, אצלנו, לסרב רישום העברת מניות. כלום אין ללמוד גזירה שווה ולומר שבהשתמשם בכל הסמכויות האלו על המנהלים להיות נויטרליים ולא לנטות לצד זה או אחר בסכסוך שבין בעלי המניות? נראה לי שמה שבעלי המיעוט דורשים מהמנהלים במקרה

דדן - ומה שהם דורשים מבית-המשפט שיעשה במקומם - הוא אותה התערבות בעניני המבנה של החברה שעליה התריע לורד וילברפורס בחוות-דעתו. אמנם, כשמנהלים מסרבים לרשום פלוני כבעל-מניה חדש, כיון שסבורים הם עליו שאינו אדם רצוי להיות בעל מניה, הרי הם פועלים בדרך-כלל בגדר תפקידם לנהל את עניני החברה, ויש להניח שבהשתמשם בסמכות זו הם פועלים על דעת רוב בעלי המניות, אם לא על דעת כולם. אך כשהסירוב לרשום בעל מניות חדש כמוהו כשלילת זכותו של הרוב להעביר את מניותיו למי שהוא רוצה. נראה לי שהדבר חורג מתחום הניהול הרגיל ונכנס לתחום המבנה ההוני של החברה.

התקדים השני הוא, [SCOTTISH CO-OPERATIVE LTD. V. MEYER, (1958) ]4. כאן הקימו המערערים והמשיבים ביחד חברה. למערערים היה רוב בהון המניות וגם בחבר המנהלים היה לנציגיהם רוב. נפל סכסוך בין הצדדים והמערערים הציקו לחברה והביאו את עסקיה למצב של משבר. בכך תמכו בהם אותם מנהלים שייצגו אותם בחבר המנהלים, אך הם עשו זאת לא במעשים פסולים אלא על-ידי חוסר פעילות. הוחלט כי אף חוסר פעילות עלול לגרום עושק למיעוט, וכנראה, זוהי ההלכה שעליה סומכים בעלי המיעוט לפנינו. אך אין לשכוח, מה היתה התרופה שביקשו המשיבים באותו ענין. הם ביקשו צו לפי סעיף 210 לחוק החברות האנגלי מ-1948 לחייב את המערערים לרכוש מהם את מניותיהם לפי מחיר מסויים. הוראה זו אין דוגמתה בפקודת החכרות שלנו. היא מסמיכה את בית-המשפט לחייב בעלי מניות לרכוש את מניותיהם של בעלי מניות אחרים כאשר הוא סבור (א) כי עניני החברה מתנהלים בצורה העושקת חלק מבעלי המניות ו-(ב) שאם-כי מן הדין והצדק הוא לפרק את החברה, פירוקה היה פוגע באותו חלק של בעלי המניות פגיעה בלתי-הוגנת.

לא מן הנמנע הוא שאם יתאמתו חששות בעלי המיעוט שלפנינו, היה זה מקרה שאילו קרה באנגליה היה מצדיק את הפעלת הסעיף 210. היינו אומרים שמן הדין והצדק היה לפרק את החברה, אלא שפירוק כזה היה פוגע בעיקר בבעלי המיעוט העשוקים עצמם, ולכן הפתרון הצודק הוא לחייב את בעלי הרוב לקנות מבעלי המיעוט את מניותיהם לפי המחיר שבית-המשפט יקבע. סמכות כזאת אין לנו, ואין אני יודע, איזה פתרון אחר אפשר להציע לבעלי המיעוט. אך גם לא שמעתי מבעלי המיעוט הצעה כלשהי לקנות מבעלי הרוב את מניותיהם לפי המחיר שהם מקבלים מאלקו או למכור להם את מניותיהם לפי מחיר סביר, ועד כמה שהבנתי בזמן הדיון שנתקיים לפני בבקשה לצו-המניעה הזמני (ועל-אף האמור בע' 14 לסיכום טענותיהם בכתב), אין בפי בעלי המיעוט הצעה רצינות כזאת. הם רוצים להכריח את בעלי הרוב להישאר בחברה על אפם ועל חמתם ולוותר על הקונה הרציני היחידי המעוניין לקנות מהם את מניותיהם.

אזכיר עוד את פסק-הדין בענין ,.‎EBRAHIMI V. WESTBOURNE GALLERIES LTD
[5] (1972), שעליו הסתמכו בעלי המיעוט לביסוס טענתם, כי אחרי שנים רבות של שיתוף פעולה בין שני השותפים לעסק אין צד אחד רשאי להשתלט על החברה כולה ולדחוק את

רגלי הצד השני מניהולה. ושוב יש לציין שהלכה זו (שאין בה כל חידוש) לא נפסקה אלא כדי לקבוע שהיה כאן מקרה שבו מן הדין והצדק היה לפרק את החברה. בעלי המיעוט שלפנינו לא העלו דרישה כזאת, אלא להיפך, הם מעוניינים בהמשך קיום החברה.

סיכומו של דבר, אין איש חולק על כך שהמיעוט זכאי להיות מוגן בזכויותיו ושגם מנהלי החברה חייבים להימנע ממעשה או מחדל העלול לפגוע בזכויות אלה. אף מנהלים, שנתמנו על-ידי בעלי הרוב, חייבים לשמור, בראש ובראשונה, על האינטרסים של החברה בכללותה. לא מתפקידם הוא להיות עושי דברם של בעלי הרוב בריבם עם בעלי המיעוט. התנהגות כזאת היא עושק המיעוט ובית-המשפט מוסמך למנוע אותה. אך מכאן ועד למילוי דרישת בעלי המיעוט במקרה שלפנינו הדרך ארוכה. כנגד האינטרס של המיעוט להנציח את המצב הקודם, שבו הם, כאנשי המקום, השולטים הממשיים על עניני החברה, יש לשקול את זכותם האלמנטרית של בעלי הרוב למכור את מניותיהם ולחסל את השקעתם ולא להיות שבויים בידי המיעוט. לטענתם, שלא נסתרה, אין להם קונה לפי תנאים דומים זולת אלקו. בעלי המיעוט לא שמרו לעצמם בתקנות החברה את הזכות להתנגד למכירה כזאת. הם תומכים את יתדותיהם אך ורק בהוראה שבתקנות המאפשרת למנהלים - אך אינה מחייבת אותם - לסרב לרשום העברה של מניות לאדם בלתי-רצוי. הם סבורים שעל המנהלים להשתמש בסמכות זו על אפם ועל חמתם. דרישה כזאת היא ללא תקדים בפסיקה, עד כמה שהובאה לידיעתנו. לכל היותר ניתן לומר שיתכן שבמצב כזה יחליט בית-המשפט שמן הדין ומן הצדק הוא לפרק את החברה. אך אפילו נמצא שבעלי המיעוט מקופחים, אין לתקן קיפוח אחד על-ידי קיפוח אחר, גרוע ממנו שבעתיים.

משום כך יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים הדדית לשלם הוצאות בסך 10,000 ל"י למשיבים מס' 2, 5-12 ובאותו סכום גם למשיבה מס' 4.

השופט ח' כהן: כשקראתי את החלטת השופט המלומד נשוא הערעור שלפנינו לראשונה, נטיתי לחשוב שמאחר ובהליכי-ביניים קא עסקינן וצו-המניה המבוקש אינו אלא זמני בלבד, מוטב שננהג לפי הנוהג הנהוג בידינו בכגון דא ונשמור לעת-עתה על המצב כפי שהיה קיים בשעת הגשת התובענה - שאם לא כן, עלולים התובעים לעמוד בשעת בירור המשפט וידיהם על ראשם. אבל דין הוא שאין בית-משפט נותן צו-מניעה זמני, אפילו לשם שמירה על המצב הקיים, אלא כשיש לתובעים סיכוי-מה לזכות במשפטם ; ואילו אם מתברר כבר בהליך-הביניים שאין להם סיכוי, לא ימנע בית-המשפט בעל-דין, אפילו זמנית, מן השימוש בזכויותיו החוקיות.

בערעור זה הוגשו לנו ספרי טענות מפורטות ויסודיות ביותר, ולא השאירו הפרקליטים המלומדים לא נקודה עובדתית ולא בעיה משפטית שלא חקרון וניתחון וביררון עד תום, כיד הבקיאות והחריפות הטובה עליהם. לאחר שעיינתי בטענות הללו עיין היטב, נחה דעתי גם אני שאין בידי המערערים עילה חוקית למנוע בעד מנהלי החברה מלרשום את העברת המניות על שם המשיבה מס' 4, אם יחליטו לרשמה.

סעיף 29 לתקנון החברה - שהובא כבר על-ידי חברי הנכבד, השופט ויתקון, בפסק-דינו - מסמיך את המנהלים לסרב לרשום העברה של מניות במקרה אחד ויחיד, והוא אם הם, המנהלים עצמם, הגיעו לכלל דעה שמקבל ההעברה הוא אדם בלתי-רצוי מבחינת האינטרסים של החברה. השאלה אם פלוני אדם רצוי או בלתי-רצוי הוא מבחינת האינטרסים של החברה, שאלה היא למנהלים בלבד לענות עליה: אין בית-משפט יכול (או אף רשאי) לעשות את ההכרעה במקומם. אף אם טועים המנהלים בשקלם את האינטרסים של החברה, אין בית-משפט יושב בערעור עליהם ומתקן טעותם; ואם הם פועלים בתפקידם, פתוחות נגדם דרכי סעד מיוחדות על-פי החוק.

טענת המערערים היא שכאשר המשיבה מס' 4 היא מתחרה של החברה, הרי היא
IPSO FACTO בלתי-רצויה מבחינת האינטרסים של החברה, ואסור שתהא לה דריסת רגל בין בעלי מניותיה - ולא-כל-שכן שתהא בעלת רוב מניותיה. טענה היא אשר אולי ראויה היא להישמע בפני המנהלים, שעה שיבשו לדון בדבר אם להשתמש בסמכות הסירוב המוקנית להם בסעיף 29 הנ"ל; אך העובדה שאין לה לטענה הזאת סיכוי כלשהו להתקבל על דעתם לכשתושמע בפניהם, אין בה כדי ליצור או להגדיל סיכויי קבלתה בבית-משפט.

ברם, רחוק אני מלהסכים ולהשתכנע שסתם מתחרה הוא בהכרח בעל מניות בלתי-רצוי. נהפוך הוא: יכולני לתאר לעצמי שחברות רבות יחזרו אחר מתחריהם וישמחו עד מאד לקבלם אל תחת כנפיהן שלהן. דבר זה יכול ויהא בלתי-רצוי מבחינת הציבור, שכידוע הקרטלים למיניהם פגיעתם רעה; אבל מבחינת החברה - והיא הבחינה היחידה הקובעת כאן - בוודאי יוכלו המנהלים לגרוס באורח סביר, שאין לך בעל מניות רצוי כמו המתחרה שלך. במקום להיות, כמתחרה, מעוניין להצר צעדיה ולהסיג גבולה של החברה, יהא עתה, כבעל מניות, מעוניין להרבות עשרה ולהגדיל רווחיה:
בנוהג שבעולם, אין אדם משקיע כספו במפעל כדי להרסו, או, בלשון חכמים, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

המצהיר מטעם המערערים מתעצב אל לבו שהעסק שבנה ביגיע כפיו ובזיעת אפיו בשנות דור, יעבור עתה לידיהם של מתחריו - ויפה מבין אני ללבו. אך על סיכון אשר כזה צריך היה לחשוב לפני שעשה מעסקו חברה ציבורית של מניות עבירות;
וענינם האישי והרגשי שלו ושל מקורביו בעצמאות עסקם כמאז, אינו שקול כנגד זכותם החוקית של בעלי המניות להעביר מניותיהם לכל מי שבעיני רוב מנהלי החברה אינו בלתי-רצוי מבחינת אינטרסיה.

אשר-על-כן מסכים אני לדחיית הערעור.

השופט ברנזון: אני מסכים.

הוחלט איפוא כאמור בפסק-דינו של השופט ויתקון.

5129371 ניתן היום, ח' בניסן תשל"ה (20.3.1975).