עא 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים

ערעור אזרחי מס' 702/89

אליהו חברה לביטוח בע"מ
נגד
.1נועם אורים
.2ק.נ. ביטוחים בע"מ (משיבה פורמאלית)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[14.4.91]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' גולדברג, י' מלץ

חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ס"ח 94, סעיפים 1, 2(ב), 32, 33(א), 33(ב), 34, 35, 36, פרק א' סימן ו' - תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנה 45, פרק י"א - חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981, ס"ח 208, פרק ב' סימן ה' - חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220, סעיף 2- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118- תקנות סדרי הדין (עדות מומחים), תשט"ו-1954, ק"ת .175

מיני-רציו:

המשיבה 1 היא שותפות, המחזיקה, בין היתר, מפעל, שהיה מבוטח עד למועד מסוים על-ידי חברת ביטוח באמצעות סוכנות ביטוח. שלושה ימים לפני תום תחולת חוזה הביטוח הוסכם בין מנכ"ל המשיבה 1לבין אחד ממנהלי המשיבה 2, שהיא סוכנות ביטוח, על העברת הביטוח ביום פקיעת תוקפו של הביטוח הקיים למערערת. ההסכם נערך בעל-פה, בשיחות טלפון. יום לאחר תחילת הכיסוי הביטוחי ביקש מנכ"ל המשיבה 1מאותו מנהל של המשיבה 2 לקבל לידיו את כתב הכיסוי הזמני של המערערת, ונאמר לו רק שכתב זה עדיין אינו מוכן. יום לאחר מכן נשרף המפעל כליל, והמערערת כפרה בהיווצרותו של חוזה ביטוח כנטען. המשיבה 1 עתרה בהמרצת-פתיחה לבית המשפט המחוזי לקבלת סעד הצהרתי בנדון. בקשת המערערת להעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה או למחוק את ההמרצה על הסף נדחתה. המערערת ביקשה להעיד ארבעה-עשר עדים, ובית המשפט, בסוברו שהדבר יאריך שלא לצורך את משך הדיון ושמרבית העדים שזימונם מבוקש אינם נחוצים, התיר לה להעיד מטעמה ארבעה עדים בלבד. בית המשפט המחוזי הצהיר, כי נכרת בין המשיבה 1לבין המערערת חוזה ביטוח, וכן התיר למשיבה 1, על-פי בקשתה, לפצל את הסעדים הנתבעים על-ידיה. מכאן הערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסק:
א. (1) אחד מחידושי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981 עוסק בהסדרת מערכת היחסים המשולשת שבין המבוטח, המבטח וסוכן הביטוח. סימן ו' לפרק א' לחוק קובע את מעמדו של סוכן הביטוח כשלוח של המבטח ביחס לכריתת חוזה (סעיף 33(א)), חובת הגילוי (סעיף 33(ב)), קבלת דמי הביטוח (סעיף 34) ומתן הודעות (סעיף 35) ( 817ד-ו).
(2) המחוקק מייחס לסוכן ביטוח מעמד נכבד בכל הנוגע להיווצרות חוזה הביטוח ולמהלכו ומטיל אחריות לגבי חלק מפעולותיו על כתפי המבטח. העיסוק כסוכן ביטוח הינו עיסוק טעון רישוי, תוך שנדרשות
כשירויות מסוימות (המפורטות בסימן ה' לפרק ב' לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981). המחוקק כיוון לכך שבכל הקשור לפעילות סוכן הביטוח המוזכרת לעיל, הנטל לפקח על פעולותיו ולוודא שהסוכן פועל בהתאם להרשאה שקיבל מן המבטח יוטל על המבטח ולא על המבוטח ( 817ו-ז).
(3) אין מניעה שסוכן הביטוח יאמר למבוטח, כי הסיכום ביניהם כפוף לחישוב חברת הביטוח וכי עד אז אין למבוטח כיסוי ביטוחי, אך עליו לעשות כן במפורש. במקרה כמו זה שלפנינו, שסוכן הביטוח אינו מסייג את הקיבול אלא מבטיח כי יש כיסוי ביטוחי החל מתאריך מסוים, יחייב הדבר את המבטח ( 818ד).
ב. (1) בהיעדר דרישה בכתב של המבוטח שסוכן הביטוח יפעל כשלוחו, יראו - לעניין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה - את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, וזאת לאור סעיף 33(א) רישא לחוק חוזה הביטוח ( 815ו-ז).
(2) במקרה דנן, גם אם ניתן לראות בדרישת הכתב בסיפא לסעיף 33(א) כדרישה ראייתית ולא מהותית, כנטען על-ידי בא-כוח המערערת, הרי יש צורך בהוכחה חד-משמעית שהמבוטח דרש מן הסוכן להיות שלוחו שלו לצורך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולצורך כריתת החוזה. בנסיבות המקרה לא רק שלא הייתה הוכחה חד-משמעית כזו, אלא שהעובדות מצביעות על כך שהסוכן הינו שלוחה של המערערת דווקא, גם מבלי להיעזר בחזקת סעיף 33(א) ( 816ז- 817א).
ג. (1) על כריתת חוזה הביטוח חלים דיני הכריתה הכלליים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- .1973יש לבחון אם יש בהצעה העדה על גמירת-דעת, ואם ההצעה מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. גם הקיבול צריך להעיד על גמירת הדעת להתקשר בחוזה עם המציע על-פי ההצעה (819 א-ב).
(2) גמירת-דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות.
בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים, שהיא מופשטת וכללית, גמירת הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים. מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של הצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירת-דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה ( 819ג-ד).
ד. (1) חוק חוזה הביטוח אינו קובע מפורשות הגדרה מיוחדת של חוזה ביטוח, המפרטת את מרכיביו השונים. יחד עם זאת ייתכן כי אפשר ללמוד מסעיף 1לחוק מה הם המרכיבים הדרושים, דהיינו: חוזה, מבטח, מבוטח, קביעת דמי הביטוח, קביעת האירוע בגינו ישולמו התגמולים למבוטח וקביעת שיעור התגמולים ( 820ז- 821א).
(2) במקרה דנן, החוזה שנכרת היה מסוים די צורכו והמרכיבים האמורים הוסכמו בין המשיבה 1לבין המערערת. אפילו נכונה הטענה שהיה חסר פרט מסוים, דהיינו התניות הספציפיות שמופיעות בפוליסה הקודמת שהייתה למשיבה 1, אין בכך כדי לפגום בתוקף החוזה שנכרת. פרט ממין זה נתון להשלמה. כאמור בסעיף 26לחוק החוזים (חלק כללי). בנוסף לכך, בחינת אותה פוליסה קודמת מגלה שהמדובר בעיקר בפוליסה סטנדרטית ( 820ד-ו, 821ז).
ה. (1) תביעה על דרך של המרצת-פתיחה נועדה לתת סעד מהיר ויעיל ועל-כן היא מותנית בקיום דיון מקוצר ותמציתי ( 824ה).
(2) לא יעלה על הדעת סיכול טיבו של ההליך על-ידי השמעת ארבעה-עשר עדים, שעדות רבים מהם אינה נחוצה ואין בה כדי לתרום דבר מעבר לעדות העדים האחרים ( 824ה-ו).
(3) במקרה דנן, בדין סירבה הערכאה הדיונית להתיר עדות מומחה ללא שקוימו ההליכים לכך בפרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984ותקנות סדרי הדין (עדות מומחים), תשט"ו- .1954בנוסף לכך, עדויות אלה לא היו רלוואנטיות כלל לנקודה שעמדה להכרעה ( 825א-ב).

י. (1) בקשה לפיצול סעדים ניתן להגיש בכל זמן שהתובענה תלויה ועומדת בבית המשפט ( 825ה).
(2) במקרה דנן, בדין נעתרה הערכאה הדיונית לבקשת הפיצול, שכן אין מקום למנוע מהמשיבה 1, בדרך דיונית, לממש את זכויותיה בהסתמך על פסק הדין ההצהרתי שניתן לטובתה ( 826א).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 440/75 זנדבנק ואח' נ' מלכה דנציגר ואח’, פ"ד ל (2) .260
[2] ע"א 723/80 לה נשיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חיים, פ"ד לו (2) .714
[3] ע"א 89/64, 115האז ואח' נ' מני; מני נ' האז ואח' פ"ד יח (3) .435
[4] ע"א 140/88 בנק דיסקונט ישראל בע"מ, תאגיד בנקאי נ' אליהו אביצדק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מד (1) .206
[5] ע"א 734/83(ר"ע 449/83) חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ"ד לח (1) .613
[6] ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם, פ"ד מב (1) .541

הערות:
.1לגמירת-דעת ראה: ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 272; ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוות ג.מ.ב.ה., פ"ד מד (3) 600; ע"א 742/88א בטחון אזרחי בע"מ נ' משרד הבריאות - מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 593; ע"א 692/86, 693יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת ואח' גת ואח' נ' יעקב בוטקובסקי ושוח' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ, פ"ד מד (1) 57; ע"א 701/87 ש' ביהם ואח' נ' חיים בן יוסף ואח' פ"ד מד (1) .1
.2לכריתת חוזה בעל-פה ראה: ע"א 528/86 פולגת תעשיות בע"מ נ' עיזבון המנוח יעקב בלכנר ז"ל ואם' פ"ד מד (3) .821
.3לפיצול סעדים ראה: ע"א 571/88 בניני איפל בע"מ ואח' נ' סתוי ואח' פ"ד מד (3) 636; ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה (שותפות רשומה) נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון) ואח' פ"ד מב(4) .805
.4למעמד סוכן ביטוח ראה: ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב פ"ד מב (2) 201; ע"א 25/82 ויצמן נ' פרודנטל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח (1) .501
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' אלוני) מיום 13.10.89בה"פ 480/88. הערעור נדחה.

ש' פלד, י' אלמוג - בשם המערערת;
א' גולדנברג - בשם המשיב .1

פסק-דין

השופט י' מלץ: .1המשיבה 1(להלן - נועם אורים) הינה שותפות העוסקת בייצור ובשיווק מצעים, שקי שינה, שטיחים וכיוצא כזה, ובין היתר מחזיקה מפעל המצוי בקיבוץ אורים (להלן - המפעל).

אין חולק על כך, כי עד ליום 15.11.87היה המפעל מבוטח ומכוסה בכיסוי ביטוחי על-ידי "כלל" חברה לביטוח בע"מ (להלן - כלל) כחלק מחוזה ביטוח שנכרת בעבר בין נועם אורים לכלל באמצעות סוכנות הביטוח תורן (להלן - תורן).
ביום 17.11.87בשעה 40: 08לערך פרצה דליקה במפעל עקב קצר חשמלי, ובעקבותיה נשרף המפעל כליל.
המערערת, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן - אליהו), הינה חברה לביטוח, אשר לפי טענת נועם אורים נקשר ביניהם חוזה ביטוח בעל-פה. מועד כניסתו לתוקף של הכיסוי הביטוחי לפי החוזה הנטען היה 15.11.87, ולפי הטענה מכוסים על פיו הנזקים שנגרמו למפעל.
חוזה הביטוח הנטען נכרת, לטענת נועם אורים, בין נועם אורים לאליהו באמצעות סוכנות הביטוח "ק.נ. ביטוחים בע"מ" (להלן -ק.נ.), ששימשה לצורך העניין "כסוכן ביטוח".
הצדדים חלוקים ביניהם כשאלה, אם אכן נכרת חוזה ביטוח מחייב ותקף בין הצדדים אשר תחילת תוקפו ה-15.11.87, יומיים לפני השריפה שאירעה במפעל.
.2בית המשפט המחוזי דן בשאלה זו במסגרת המרצת-פתיחה שהוגשה לפניו, ובה נתבקש להצהיר, כי קיים חוזה ביטוח בין נועם-אורים לאליהו; לחלופין, נתבקש להצהיר, כי החוזה נכרת בין נועם אורים לק.נ.
בית המשפט הנכבד קמא (כבוד השופט ש' אלוני) דחה את התביעה כנגד ק. נ. אך קיבל אותה כנגד אליהו. פסק הדין ההצהרתי שניתן קבע, "כי בין הצדדים נכרת חוזה ביטוח כאמור" (עמ' 12לפסק הדין).
כמו כן הטיל בית המשפט הנכבד קמא על אליהו לשלם לנועם אורים את הוצאות המשפט בסך 000, 15ש"ח.
השופט המלומד קבע, כי במערכת היחסים בין הצדדים נחשבת ק. נ. כסוכן הביטוח שתיווך בין אליהו לנועם אורים. מכוח סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א 1981(להלן החוק), ק. נ. היא שלוחתה של אליהו בל הנוגע למשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח ולעצם כריתתו של החוזה.
בית המשפט קיבל כמהימנה את גירסתו של העד אברהם לביא, מנכ"ל נועם אורים, לפיה הוסכם בינו לבין אחד ממנהלי ק.נ., העד בועז נצר, על העברת הביטוח של המפעל לחברת אליהו החל מיום 15.11.87, מועד פקיעת חוזה הביטוח בין נועם אורים וכלל. הסכמה זו נלמדה מתיאורו של העד את שיחת הטלפון בינו לבין נצר שהתקיימה ב- .12.11.87

כן הסתמך השופט המלומד על שיחות טלפון נוספות שהתקיימו בין לביא ונצר.
הראשונה הייתה ב-13.11.87, בה חזר ואישר נצר את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, וכן שיחות שהתקיימו ב- 15.11.87וב- 16.11.87, בהן ביקש לביא לקבל את כתב הכיסוי ונענה כי זה אינו מוכן עדיין. באותן שיחות לא נאמר ללביא כי אין כיסוי ביטוחי למפעל, אלא אך ורק כי כתב הכיסוי אינו מוכן. הובהר לו כי הכיסוי הביטוחי למפעל שריר וקיים.
השופט המלומד דחה את טענת אליהו, לפיה לאליהו ולק.נ. לא היו ההעדה על גמירת הדעת. והמסוימות לצורך כריתת חוזה הביטוח, וזאת מאחר שבין הצדדים סוכם על חוזה ביטוח הזהה לפוליסה שהייתה קיימת בין נועם אורים ו"כלל", ופוליסה זו לא הועברה לאליהו, או לק.נ. לפני המועד הנטען כמועד כריתת החוזה. השופט קבע כי גם במצב דברים זה נתמלאו דרישות ההעדה על גמירת הדעת והמסוימות. בהסתמך על סעיף 2(ב) לחוק קבע, כי יחולו על החוזה הוראות הפוליסה הסטנדרטית שהופקדו על-ידי אליהו בידי המפקח על הביטוח או הוראות הפוליסה בין נועם אורים ו"כלל" לפי בחירת אליהו.
השופט למד, בנוסף, על גמירת-דעתה של אליהו להתקשר בחוזה הביטוח מניסיונותיה לשתף בביטוח חברות נוספות כמבטחות משותפות: משלוח ה"סליפים", אליהם אתייחס בהמשך, משלוח השמאי מרקוס לשטח עם היוודע דבר הדליקה על-ידי אליהו ונתונים נוספים. כמו כן גרס השופט הנכבד, כי נוכח מסכת העובדות והראיות שהוצגו לפניו אין זה סביר להניח, כי נועם אורים הייתה נותרת ללא כיסוי ביטוחי, ולכן גם מטעם זה עדיפה גירסתה.
כמו כן הותר לנועם אורים, על-פי בקשתה, לפצל את הסעדים הנתבעים על-ידיה מכוח העילה בהתאם לתקנה 45לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - .1984
.3בטענותיהם בכתב לפנינו פורשים באי-כוחם המלומדים של הצדדים טענות מטענות שונות ותוקפים את מימצאיו העובדתיים ומסקנותיו המשפטיות של השופט המלומד. אדון בטענות אלו אחת לאחת.
מעמדה של ק.נ. כ"סוכן הביטוח"
.4אליהו טוענת לפנינו, כי החזקה הקבועה בסעיף 33(א), לפיה סוכן הביטוח הינו שלוח של המבטח לצורך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה וכריתתו של החוזה, אינה חלה בענייננו.
הצדדים אינם חלוקים על כך שק. נ. מהווה "סוכן ביטוח" ותיפקדה ככזה בכל הנוגע לחוזה הנטען, ועל-כן חלה על מערכת היחסים בין הצדדים הוראת סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובעת כי:
"לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב."
אליהו מסכימה אמנם, כי לא הייתה דרישה בכתב של נועם אורים כלפי ק.נ. שזו תשמש כשלוחה מטעמה. ואולם, לטענתה, ניתן ללמוד על דרישה כזו מכוח "הודאות בעל-דין" של העד לביא. "הודאת בעל-דין" כזו תוכל להתגבר על החזקה שבחוק, מכיוון שדרישת הכתב בסעיף 33(א) הינה ראייתית ולא מהותית. על-כן, ק. נ., על-פי טענתה של אליהו, אינה שלוחה שלה בכל הנוגע למשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולעצם הכריתה.

טענה זו אינה מקובלת עלי.
ראשית, אי ללמוד מתוך דברי העד לביא על כך שק. נ. פעלה כשלוח של נועם אורים ולא כשלוח של אליהו על-פי דרישתה בכתב של נועם אורים. עיון בפרוטוקול מראה, כי לא לזה התכוון העד לביא בדבריו והציטוט מדבריו, כפי שהופיע בסיכומי אליהו, הוצא מהקשרו:
"ש. מר לביא, כמה שנים אתה מכיר את בועז נצר? ת. כשלוש וחצי שנים, אם אינני טועה.

ש. כסוכן שלכם לענייני ביטוח?

ת. תחילת ההיכרות בינינו היתה לאו דוקא בעניני ביטוח
ש. מעבר לענייני הביטוח, האם זה נכון שהוא סוכן שלכם לענייני ביטוח ת. נכון.
ש. והוא מפעם לפעם מציע לכם הצעות שונות בענייני ביטוח? ת. נכון".
(עמ' 5- 4לפרוטוקול).
בהמשך עדותו, בתשובה לשאלת בית המשפט, מבהיר העד למה כוונתו:
"כב' השופט: השאלה היא אם נועצתם בו בכל ענייני הביטוח שלכם? ת. לא יותר מאשר במסגרת של שיחות שמנהלים עם סוכן, כדאי ככה או כדאי ככה. נכון הוא שאני הצעתי לו באיזה שהוא שלב, במקום להציע הצעה כמבטח, להיות יועץ שלי לענייני ביטוח, ואז לא להציע הצעה. בתנאי זה שהוא יהיה יועץ, הוא לא יוכל להציע הצעה". (ההדגשה שלי - י' מ').
מכאן, כי לא רק שהעד לביא לא ראה בק.נ. כשלוחה מטעמו לצורך המשא ומתן עם אליהו, אלא להיפך - הוא רואה בה נציגתו של המבטח.
זאת ועוד; גם אם ניתן לראות בדרישת הכתב דרישה ראייתית ולא מהותית, ואינני נוקט
עמדה בשאלה זו, הרי יש צורך בהוכחה חד-משמעית, שהמבוטח דרש מן הסוכן להיות שלוחו שלו לצורך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולצורך כריתת החוזה.
גם הוכחה חד-משמעית כזו לא הייתה במקרה שלפנינו. ההיפך הוא הנכון. במקרה שלפנינו העובדות מצביעות על כך שק. נ. הינה שלוחה של אליהו דווקא, וניתן היה להגיע למסקנה זו גם מבלי להיעזר בחזקה שבסעיף 33(א). במהלך המשא ומתן התנהלה תחרות בין שתי סוכנויות ביטוח: ק.נ. ותורן. כל אחת מהסוכנויות ייצגה חברה אחרת לביטוח: אליהו ו"כלל", תוך שהן מנסות לשכנע את נועם אורים לבטח את המפעל באמצעותן בחברת הביטוח עמה הן קשורות. הפנייה לנועם אורים נעשתה על-ידי ק. נ. בשם אליהו, ולא הייתה פנייה הפוכה של ק. נ. לאליהו בשם נועם אורים. היוזמה למשא ומתן נעשתה בעצה אחת בין ק. נ. לאליהו, תוך שאיפה לזכות בתיק הביטוחים של נועם אורים. זאת ועוד, אליהו הינה בעלת מניות בק.נ., וכן רוב הביטוחים שנעשים באמצעות ק. נ. נעשים בחברת אליהו. לפיכך הייתי דוחה טענה זו.
.5טענה נוספת של אליהו במישור מעמדו של סוכן הביטוח הינה, כי קביעה כזו, המייחסת לסוכן מעמד של שלוח המבטח, עלולה ליצור מצב בו הסוכן יגרום לחיובו של המבטח בחוזה ביטוח מעבר ליכולתו הכלכלית של המבטח או תוך נטילת סיכונים שלא יהיו מקובלים על המבטח. כמו כן, אליהו מצביעה על כך שבגישת סעיף 33(א) מתבטל ההבדל הקיים בין "סוכן ביטוח" ל-"חתם".

גם טענה זו אינה מקובלת עלי.
אחד החידושים שנקבעו בחוק חוזה הביטוח עוסק בהסדרת מערכת היחסים המשולשת שבין המבוטח, המבטח וסוכן הביטוח (ראה לעניין זה: ד' מ' ששון, דיני ביטוח (שוקן, תשמ"ט) 54-49).
סעיף 32לחוק עוסק בהגדרת התיפקוד של סוכן הביטוח וקובע כי:
"... סוכן ביטוח - מי שעוסק בתיווך ביטוחים בין מבוטחים לבין מבטחים".
סימן ו' לפרק א' לחוק קובע בכל הקשור למערך היחסים המשולש: מבטח - מבוטח ¬סוכן ביטוח את מעמדו של סוכן הביטוח כשלוח של המבטח ביחס לכריתת חוזה (סעיף 33(א)), חובת הגילוי (סעיף 33(ב)), קבלת דמי הביטוח (סעיף 34) ומתן הודעות (סעיף 35).
אנו רואים כי המחוקק מייחס לסוכן בטוח מעמד נכבד ככל הנוגע להיווצרות חוזה הביטוח ולמהלכו ומטיל אחריות לגבי חלק מפעולותיו על כתפי המבטח. העיסוק כסוכן ביטוח הינו עיסוק טעון רישוי, תוך שנדרשות כשירויות מסוימות (המפורטות בסימן ה' לפרק ב' לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א - 1981). המחוקק כיוון לכך שבכל הקשור לפעילות סוכן הביטוח המוזכרת לעיל הנטל לפקח על פעולותיו ולוודא שהסוכן פועל בהתאם להרשאה שקיבל מן המבטח יוטל על המבטח ולא על המבוטח.

המחוקק נתן דעתו לאחריות זו המוטלת על המבטח, אך החליט כי הטלת אחריות כזו עדיפה. בעת שהוצגה ההצעה לקריאה שנייה אמר חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי, בשם ועדת החוקה חוק ומשפט:
"על זה היה ויכוח. חברות הביטוח טענו שהן רוצות לראות את הסוכן כשלוחו של המבוטח. אבל אנחנו אמרנו: בא לביתו של אדם תמים מישהו המציג את עצמו כסוכן ביטוח ומחתים את האדם על הסכם ביטוח. אחר-כך הוא הולך והאדם חושב לתומו שהוא מבוטח, עם כל התנאים שהסוכן אמר והוא שמח וטוב לו, עד שחברת הביטוח אומרת: הוא בכלל לא היה סוכני, הוא לא היה מוסמך לעשות את הדברים האלה, אתה אינך מבוטח. או שהיא אומרת שלא התנאים שנחתמו הם התנאים המחייבים אותה והמזכים אותו. אנחנו רצינו לשים קץ לוויכוח הזה, וקבענו שייאמר, 'יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח', ומה שהוא אומר למבוטח כאשר הוא מחתים אותו, כאשר הוא רוכש אותו בשביל חברת הביטוח מחייב את חברת הביטוח".
(ד"כ 90(תשמ"א) 1943).
על-כן אין מקום לטענת אליהו בעניין זה. על המבטח לוודא ששלוחו פועל בהתאם להרשאה, ועליו לוודא שהוא בוחר לו סוכן ביטוח מהימן שיפעל לשביעות רצונו. מובן, שכאשר חורג הסוכן כשלוח מההרשאה, יעמדו למבטח התרופות המנויות בחוק השליחות תשכ"ה - .1965לדעתי, אין מניעה שסוכן הביטוח יאמר למבוטח, כי הסיכום ביניהם כפוף לאישור חברת הביטוח ועד אז אין למבוטח כיסוי ביטוחי, אך עליו לעשות כן במפורש. אך במקרה כמו המקרה שלפנינו, שסוכן הביטוח אינו מסייג את הקיבול אלא מבטיח כי יש כיסוי ביטוחי החל מתאריך מסוים, יחייב הדבר את המבטח (ראה לעניין זה ביחס למשפט האנגלי: colinvaux, law of insurance) 249( 1990,th ed. By r. Merkin 6,london). אשר להבחנה הנטענת בין "חתם" ל"סוכן ביטוח", הבחנה זו אינה מצויה בחוק חוזה הביטוח, ולטענה זו אין נפקות בענייננו (ראה לעניין זה ששון בספרו הנ"ל, בעמ' 53). הן חוק חוזה הביטוח והן חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, אינם עוסקים בחתמים.
אשר-על-כן, מאחר שלדעתי מכוח סעיף 33(א) לחוק יש לומר שק. נ. הינה שלוחה של אליהו בכל הנוגע למשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולעצם הכריתה, ולאור סעיף 36לחוק המחיל את הוראות חוק השליחות על שליחות זו, ניתן לקבוע, כי פעולות ק. נ. לרבות ידיעתה וכוונתה, מחייבות את אליהו (סעיף 2לחוק השליחות).

האם נכרת חוזה ביטוח?
.6הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלה, אם נכרת חוזה הביטוח בין נועם אורים לבין אליהו באמצעות ק. נ.. אליהו טוענת, כי חוזה לא נכרת, וזאת מאחר שגם מההצעה וגם מהקיבול נעדרו ההעדה על גמירת הדעת והמסוימות שהיו דרושות לשכלול החוזה. על-פי הטענה, במשא ומתן
בין הצדדים דובר על כך שהחוזה יהיה מבוסס על הפוליסה הקיימת בין נועם אורים ל"כלל" וכי אליהו תקבל על עצמה את התנאים הנקובים בפוליסה זו. מאחר שהפוליסות של "כלל" לא הגיעו לידיה או לידיעת ק. נ., טוענת אליהו, כי במועד הנטען כמועד הכריתה לא יכולות היו להיות מבחינתן גמירת הדעת והמסוימות להצעה זו וחוזה לא נכרת.

גם דינה של טענה זו להידחות.
על כריתת חוזה הביטוח חלים דיני הכריתה הכלליים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973(ראה לעניין זה בחיבורו של א' ידין, "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ד) 34). על-כן, יש לבחון אם יש בהצעה העדה על גמירת-דעת, ואם ההצעה מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. גם הקיבול צריך להעיד על גמירת הדעת להתקשר בחוזה עם המציע על-פי ההצעה.
.7המונח גמירת-דעת הוגדר לאחרונה בצורה ממצה בספרה של פרופ' ג' שלו:
"גמירת-דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירת- הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים...
מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה." (ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 91-92; ראה גם ע"א 440/75 [1], בעמ' 267-268).
ברוח זו יש לבחון את פרטי המקרה: לפני בית המשפט קמא העיד כאמור מנהל נועם אורים, העד לביא. השופט קבע לגבי עדותו, כי היא מהימנה עליו. מתוך עדותו עולה, כי ביום 12.11.87שוחח בטלפון עם העד בועז נצר מק.נ.. במהלך השיחה הסכימו השניים כי הביטוח ייעשה באליהו באמצעות ק. נ.. הכיסוי הביטוחי יחל ביום 15.11.87ויימשך שנה. תנאי הביטוח יהיו התנאים שקיימים בפוליסה בין נועם אורים ו"כלל". סכום הכיסוי הביטוחי יהיה כמפורט במכתבה של ק. נ. לנועם אורים מיום 22.9.87, הפרמיה שתשולם לאליהו נקבעה על סך 400,20$ לשנה. העד תיאר שיחת טלפון נוספת מיום 13.11.87, במהלכה חזר נצר ואישר את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. במהלך שיחות אלו הייתה ההעדה על גמירת הדעת מצד שני הצדדים להתקשר בחוזה זה ללא סייגים.
שיחות טלפון נוספות התקיימו גם ב- 15.11.87וכ- 16.11.87(עדיין לפני התרחשות השריפה). בשיחות אלו ביקש העד לביא לקבל לידיו את כתב הכיסוי הזמני של אליהו בהתאם להסכמה הטלפונית. כל שנאמר ללביא על-ידי נצר היה שכתב הכיסוי עדיין אינו מוכן. לא נאמר לו דבר על כך שאין כיסוי או שהכיסוי מותנה בעיון מוקדם של אליהו בפוליסות של "כלל" וכיוצא-בזה. לכן, יכול היה העד לביא להבין כי המפעל מכוסה על-ידי אליהו החל מה-.15.11.87

בית המשפט קמא יכול היה ללמוד על הסכמה זו גם מעדותו של שותפו של לביא לשיחות הטלפון, בועז נצר. נצר אישר כי ביום 12.11.87אכן נתבקש על-ידי לביא טלפונית כי ייעשה ביטוח כמוסכם, אשר תוקפו יהיה החל מיום .15.11.87באותו מועד, הוא מספר, הודיע על הסיכום שהושג למשנה למנכ"ל אליהו, העד שלמה יעקובי. בתשובה לשאלה אם הייתה הסתייגות מצדו לגבי מועד התחלת הכיסוי הביטוחי ב-15.11.87, משיב נצר חד-משמעית כי הסתייגות כזו לא הייתה (עמ' 124לפרוטוקול).
המסקנה העולה מצירוף העדויות הינה שהוזמן ביטוח על-ידי נועם אורים בשיחת הטלפון בין לביא ונצר, עוד ב- .12.11.87תנאי הביטוח הכלליים סוכמו, וסוכם כי מועד כניסת הכיסוי הביטוחי לתוקף יהיה ה- 15.11.87, הוא מועד סיום הכיסוי שהיה לנועם אורים בחברת "כלל". הצעה זו קובלה מבחינת ההעדה על גמירת הדעת על-ידי ק. נ., שפעלה בשליחות אליהו. לנועם אורים לא נאמר באף שלב, כי הכיסוי לא יחל ב- 15.11.87או כי הכיסוי מותנה בהעברת הפוליסות של "כלל" לאליהו או בכלל שנחוץ אישור של אליהו להסכמה זו. גם התנאת הביטוח בכך שאליהו תמצא מבטחים משותפים לא הועלתה. ניתן לסכם ולומר שהייתה העדה על גמירת-דעת מצד שני הצדדים.
.8גם במישור המסוימות והיעדר היכולת לכרות חוזה עקב חסרונם של פרטים מהותיים, אין לקבל את טענת אליהו.
הפרט החיוני אשר היה חסר, לטענת אליהו, הוא התניות הספציפיות שמופיעות בפוליסה שהייתה בין נועם אורים ל"כלל". לפני בית המשפט הנכבד קמא לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לגבי מועד הגעת הפוליסות של "כלל" למשרדי ק. נ.. ברם, גם אם נצא מהנחה שאלו לא הגיעו טרם ההסכמה הנטענת ואף טרם השריפה, נראה לי כי אין בכך כדי לפגום בתוקף החוזה שנכרת.
בשאלה, אם במסגרת חוזה הביטוח יש צורך בהסכמה ספציפית ובתניות מיוחדות לגבי כל פרט, קבע בית-משפט זה בעבר:
"...כבר באותה שיחה בין מר איתן לאחי התובע, שפעל כסוכנו, הגיעו שניהם להסכמה בדבר עיקר תנאי הביטוח, והגנת החלונות ביניהם, ולא נותר אלא להוציא את הפוליסה הכתובה, ואין נפקא מינה, לעניין גמירות הדעת שלא דובר בכל פרטי הפרטים שהיו כלולים בפוליסה. אלה נתונים להשלמה כאמור בסעיף 26של חוק החוזים (חלק כללי)...".
(ע"א 723/80 [2] בעמ' 722).
חוק חוזה הביטוח אינו קובע מפורשות הגדרה מיוחדת של חוזה ביטוח, המפרטת את מרכיביו השונים. יחד עם זאת ייתכן כי אפשר ללמוד מסעיף 1לחוק מה הם המרכיבים הדרושים:
"חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב."
מכאן שיש צורך בחוזה; מבטח; מבוטח; קביעת דמי הביטוח; קביעת האירוע בגינו ישולמו התגמולים למבוטח, וקביעת שיעור התגמולים (ראה לעניין זה גם בחיבורו הנ"ל של פרופ' ידין בעמ' 29).
גישה זו נלמדת גם מדבריהם של המלומדים macgillivray and parkington:
The definition of the;the material terms of a contract of insurance are" risk to be covered, the duration of the insurance cover, the amount and Of loss. As to all these there must be a mode of the premium and the amount of insurance payable in the event ,consensus ad idem, that is to say Such as to admit of reasonable inference that the parties were tacitly there must either be an express agreement or the circumstances must he ,london) m. Parkington, on insurance law& macgillivray)."agreed .( 87( 1988,th ed., by m.parkington and others8
מרכיבים אלו: זהות המבטח, זהות המבוטח, מהות הסיכון המכוסה, משך תקופת הביטוח, שיעור הפרמיה ושיעור תגמולי הביטוח בעת אירוע מקרה הביטוח הוסכמו בין נועם אורים לבין אליהו, הן בשיחה מיום 12.11.87והן במכתב הראשון מיום 22.9.87מק. נ. לנועם אורים, אשר פירט את תנאי הביטוח שהוצעו לנועם אורים. על הסכמה זו ניתן ללמוד גם מנוסח המכתב שהוציאה ק.נ. לאליהו כיום 15.11.87, המפרט את ההסכמה אליה הגיעו ב- 12.11.87(נ/4).
גם בחינת הפוליסה שהייתה בין נועם אורים ל"כלל" מעלה, כי המדובר בעיקר בפוליסה סטנדרטית שהוספה לה תוספת סטנדרטית המתייחסת לביטוח מפני סיכוני אש.
שלושת העמודים הייחודיים להתקשרות עם נועם אורים עוסקים בעיקר בחישובי הפרמיה, והתנאים בהם הינם משניים ולא מהותיים לצורך כריתת החוזה בין נועם אורים לאליהו. אין בהם כדי לשלול ממידת הסטנדרטיות של הפוליסה.
יתר-על-כן, העד נצר אישר כי ראה את הפוליסות של "כלל" שהיו נכונות לשנת 1986, ובעדותו בעמוד 127לפרוטוקול הוא אומר: -
"לא זכור לי שהיו לי איזה שהן הסתייגויות מיוחדות".
העד נצר הוסיף, שכשהשווה בדיעבד בין הפוליסות של "כלל" לשנת 1986שראה טרם כריתת החוזה לבין זו של 1987, הבחין רק בסעיף אחד שאותו ייתכן שאליהו לא הייתה מקבלת. זאת ועוד, אליהו ביטחה באותה תקופה את נועם אורים מפני סיכוני אש במבנה אחר של נועם אורים ולכן ידעה מה הן הדרישות לכיסוי שיש לנועם אורים.
כל אלה מצביעים על כך כי החוזה שנכרת היה מסוים די צורכו וכלל את כל הרכיבים החיוניים לצורך הכריתה.

.9אשר לתוכנו הספציפי של החוזה שנכרת קובע סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח:
"כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח... זולת, אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים." בפסק הדין, נושא הערעור, בעמ' 11, קובע השופט קמא, כי אליהו יכולה לבחור בין כיסוי על-פי הפוליסה הסטנדרטית שהופקדה אצל המפקח על הביטוח מטעמה או לפי תנאי הפוליסה שהנפיקה חברת "כלל" לנועם אורים, עליהם הוסכם בין הצדדים.
הגם שאין הדבר מעלה או מוריד לשאלת עצם כריתת החוזה, הרי שבנסיבות העניין, משקבעתי כי נכרת חוזה ביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה הקיימת בין "כלל" לנועם אורים, ניתן לראות בכך הסכמה בין הצדדים לסטות מהתנאים הסטנדרטיים הנהוגים באליהו, ועל-כן התנאים השוררים בין הצדדים יהיו אלו שהיו נהוגים בין "כלל" לנועם אורים, אם כי, לדעתי, ייתכן שאין לכך נפקות, וזאת מאחר שהתנאים המיוחדים בפוליסה שבין "כלל" לנועם אורים אינם מהותיים כלל.
.10השופט קמא מצביע על כך שהיה קיבול תקף גם מצד אליהו בעצמה. כאמור, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, ודי לנו קיבול שנעשה להצעה על-ידי ק.נ.. עם זאת ניתן ללמוד גם מהתנהגותה של אליהו על המצב לאשורו.
אליהו החלה עוד ב- 12.11.87לקיים מגעים עם חברות ביטוח נוספות לצורר שיתופן ושילובן כמבטחות משותפות בחוזה הביטוח. מגעים אלו קיבלו ביטוי ב"סליפים" שנשלחו על-ידי אליהו לחברות האחרות "צור" ו"אריה". ה"סליפים" (ג/3) הינם שוברים ששלחה אליהו לחברות אלו ביום 15.11.87ומהווים הזמנה לכיסוי משותף. הזמנות אלו ציינו במפורש את סכום הכיסוי, את מהותו של הביטוח והסיכונים מפניהם הביטוח מכסה, וכן את פירוט הנכסים המכוסים. תקופת הביטוח תוארה כמתחילה ב- .15.11.87הסבריהם של העדים אליהו ויעקובי, לפיהם מדובר בגישושים ראשוניים ולא מחייבים, לא נתקבלו על דעתו של בית המשפט קמא, והוא דחה גירסה זו. נוכח תוכן המסמכים ואופן ניסוחם גם בלבי אין ספק כי הם מחזקים את המסקנה, שאליהו ידעה - היטב על החוזה והסכימה לבטח את נועם אורים לפי המוסכם. זאת ועוד, אליהו שלחה שמאי למפעל מיד כשהודע לה על השריפה, והסבריו של העד שלמה אליהו לסיבת משלוח השמאי לא נתקבלו על דעתו של השופט המלומד.
.11אליהו מנסה לטעון, כי אפשר ללמוד על כך שלא הושגה הסכמה גם ממגעים שהתקיימו בין נועם אורים לבין "כלל", שנערכו לאחר שיחות הטלפון בין נועם אורים וק.נ. שהייתה ב- .12.11.87הטענה נסמכת על שיחת טלפון שהתקיימה בין מנהל נועם אורים, העד לביא, לגב' נאוה מסוכנות "תורן". במהלך אותה שיחה שהתקיימה ב- 13.11.87הציעה נאוה ללביא להפחית את שיעור הפרמיה שדרשה "כלל". לביא השיב כי יחשוב על כך. העד לביא סיפר לעד בועז נצר, איש ק. נ., לאחר מכן, שהוצעה לו הצעה זולה יתר.

העד לביא הסביר את תשובתו לאותה נאוה ואת שיחתו עם נצר בעקבותיה בניסיון לגרום לאותה נאוה להרפות מלחציה עליו. אשר לשיחתו עם נצר הסביר לביא כי סיפר לנצר על ההצעה רק כדי להראות לו שלמרות שקיבל הצעה זולה יותר, סיכום מבחינתו הוא סיכום, ואין בכך כדי לבטא כי לא הייתה גמירת הדעת מצדה של נועם אורים, ובמלותיו של העד בעמ' 14 לפרוטוקול:
"ש. אז למה אמרת לבועז נצר שיש לך הצעה מנאוה, יותר טובה? ת. בועז נצר היה חבר שלי במשך כשלש שנים לפני הארוע הזה וכחבר רציתי שידע להעריך את זה, שכשסיכמנו, הסיכום הוא סיכום, למרות שיש לי הצעות במעט יותר טובות, אני נשאר אצלו".
.12אליהו מפנה גם למסמך נ/2, אשר לטענתה נשלח על-ידי נועם אורים ביחד עם הפוליסות של "כלל", לאחר כריתת החוזה. במסמך זה מבקשת נועם אורים ששיעור הפרמיה יופחת ושישופרו תנאי התשלום. אליהו מבקשת ללמוד מכך שטרם הייתה גמירות-דעת באותו שלב ולכן לא נכרת החוזה.
השופט המלומד היה ער לטענה זו וקבע, כי אינו יכול לדעת את מועד משלוח המכתב ואם אכן נשלח לאחר מועד כריתת החוזה הנטען.
"למרבית הצער המסמך אינו נושא תאריך כלשהו ויחוסו לתאריך זה או אחר, אינו אלא ספקולציה". (עמ' 7לפסק הדין).
אשר-על-כן גם דינה של טענה זו להידחות.
.13טענה נוספת של אליהו במישור כריתת החוזה מסתמכת על המסמך נ/ 4 שהוזכר קודם לכן. מסמך זה הינו מכתב של ק. נ. לאליהו מה- 15.11.87, המפרט את הסיכום שהושג בשיחת הטלפון מיום .12.11.87במסמך כותבת ק.ג. לאליהו, כי "בהמשך להוראת המבוטח מ 12.11.87נא להוציא כיסוי עבור"... (כאן בא פירוט מלא של הנכסים המבוטחים והכיסוי עליהם).
בסיום המכתב כותב ק.נ. לאליהו: " נא אשרו הנ"ל". מכאן מנסים הפרקליטים המלומדים של אליהו ללמוד כי נדרש במפורש אישורה של אליהו לפני יצירת הקיבול.

גם טענה זו איננה מקובלת עלי.
האישור של אליהו לפעולת ק. נ. אינו רלוואנטי, באשר משנוצרו יחסי שליחות בין ק.נ. לבין אליהו, הרי שלצורך כריתת החוזה מספיק שייעשה קיבול להצעה מצד ק. נ., ומשנעשה קיבול כזה, אישורה של אליהו אינו מעלה ואינו מוריד בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי של נועם אורים והחוזה שנכרת.
לסיכום, מקובלת עלי קביעתו של השופט המלומד, שאכן נכרת חוזה ביטוח מחייב בין נועם אורים ואליהו באמצעות ק.נ..

הזמנת עדים נוספים
.14טענות נוספות שמעלה אליהו בערעור שלפנינו נוגעות לטיבו של ההליך שהתקיים לפני בית המשפט קמא. הטענה הראשונה נוגעת להחלטתו בהמ' 9754/88, בה החליט בית המשפט לסרב לבקשת אליהו להזמין, בין היתר, שני עדים מומחים לענף הביטוח. הזמנתם של עדים אלה נעשתה "על מנת להעיד על הנוהג והמינהג המקובלים בכל המתייחס לכריתת הסכמי ביטוח וכיסוי ביטוחי במקרים הדומים לענייננו" (כנוסחה של הבקשה הנ"ל).
הדיון בבית המשפט קמא התנהל בדרך של המרצת-פתיחה, אשר מטרתה לקבוע אם נכרת חוזה ביטוח בין נועם אורים לבין אליהו.
אליהו ביקשה במסגרת המ' 5810/88 להעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה או למחוק את ההמרצה על הסף, אך בקשתה נדחתה. בית המשפט קמא קבע, כי אין מניעה לדון בסכסוך על דרך של המרצת-פתיחה.
לאור החלטה זו ובעקבותיה ביקשה אליהו את רשות בית המשפט לזמן ארבעה-עשר עדים; בית המשפט בחן בקשה זו וסבר, כי הדבר יאריך את משך הדיון ללא צורך, מאחר שמרבית העדים, שזימונם מבוקש, אינם נחוצים. בית המשפט התיר לאליהו להעיד מטעמה את מנהלה שלמה אליהו, את העד ראובן שרוני נציג חברת הביטוח "אריה" ואת העד יעקב חסין נציג חברת הביטוח "ציון". זאת, בנוסף למצהיר מטעם אליהו, המשנה למנכ"ל, שלמה יעקובי.
בחנתי את רשימת העדים אותם ביקשה אליהו לזמן, ודעתי כדעתו של השופט המלומד. לא היה כל צורך בזימון נציגים של שש חברות ביטוח שונות ושלושה נציגים של חברת "כלל", ולא היה מקום לזימון נציג בנק הפועלים שיעיד על מצבה הכספי של נועם אורים, שכן עדים אלו לא היו תורמים דבר מעבר לעדות העדים האחרים.
התביעה על דרך של המרצת-פתיחה נועדה לתת סעד מהיר ויעיל ועל-כן היא מותנית בקיום דיון מקוצר ותמציתי. לא יעלה על הדעת סיכול טיבו של ההליך על-ידי השמעת ארבעה-עשר עדים, שעדותם אינה נחוצה. (ראה לעניין זה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 100).

על-כן גם דינה של טענה זו להידחות.
.15טענה נוספת אותה מעלה אליהו בנוגע לתקינות ההליך עוסקת בעדותו של העד יעקב חסון. השופט המלומד סירב לאפשר לעד להעיד עדות מומחה וקבע, כי עד זה יעיד רק על עובדות הנוגעות לקשר שבין "אליהו" וחברת הביטוח "ציון" לצורך שיתוף ציון בביטוח האמור.

נחה דעתי, כי בדין סירב השופט לאפשר השמעת עדות העד כעד מומחה.
עיון בפרוטוקול מראה, כי הבאתו של העד הייתה במסגרת המ' 9754/88, כדי שיעיד על הקשר בין "ציון" לאליהו: ברם, בעת הדיון הוצג העד על-ידי בא-כוחה המלומד של אליהו, הד"ר פלד, כעד מומחה. סירובו של השופט לשמוע עדות עד מומחה ללא שקוימו ההליכים לכך בפרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984
ותקנות סדרי הדין (עדות מומחים), תשט"ו-1954, מוצדק בעיניי. אעיר רק כי לדעתי עדות זו של מומחה, כמו יתר העדויות שנתבקשו, לא הייתה רלוואנטית כלל לנקודה שעמדה להכרעה, וגם מטעם זה לא היה מקום להיעתר לבקשה.

פיצול סעדים
.16טענתה האחרונה של אליהו מופנית גם כנגד החלטת השופט קמא להתיר לנועם אורים פיצול סעדים. טרוניה זו של אליהו כנגד השופט קמא מסתמכת על החלטתו שלא למחוק התובענה או להעבירה לפסים של תביעה רגילה במסגרת המ' 5810/88. בהחלטתו זו הסתמך השופט המלומד על ההנחה, כי אם וכאשר יוכרע גורל חוזה ביטוח, שוב לא יהיה צורך בהתדיינות נוספת. לכן, טוענת אליהו, לא היה טעם להתיר פיצול סעדים.

טענה זו תמוהה בעיניי.

תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי:
"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".
מבחינת העיתוי, הוגשה הבקשה בשלב הסיכומים עם סיום הדיון. את הבקשה לפצל סעדים ניתן להגיש בכל זמן שהתובענה תלויה ועומדת בבית המשפט (ע"א 89/64, 115[3] בעמ' 440וראה גם ע"א 140/88 [4], בעמ' 208). כך שמבחינת המועד הוגשה הבקשה כדין.
אשר לנחיצותה של הבקשה, אין להתפלא על כך שהשופט קמא חשש מכך שעם מתן פסק הדין ההצהרתי תימנע מנועם אורים האפשרות לזכות בסעד מהותי.
כבוד הנשיא של בית-משפט זה קבע בעבר כי:
"מגמת המניעה של כפל התדיינויות מוליכה למסקנה, כי האמור בתקנה 46
יחול גם על בקשה למתן סעד הצהרתי. תובע, שבקש צו הצהרתי, אם כי בזמן הבקשה יכול היה לתבוע גם את הסעד המהותי אך נמנע מלתבעו, ויחד עם זאת נמנע מלבקש מבית-המשפט להרשות לו לפצל את תביעתו, אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה הנדרשת..." (ע"א 734/83, ר"ע 449/83 [5], בעמ' 621-622).

לעומתו, חברי הנכבד, ש' לוין, סבור, כי ספק רב אם לעניין תקנה 45, סעד הצהרתי על היותו של חוזה בתוקף ופיצויים בגין הפרת אותו חוזה נחשבים כסעדים שונים (ראה לעניין זה ע"א 615/84 [6] בעמ' 547, זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 163-164).
בענייננו אין אנו צריכים להכרעה בשאלה זו, כי השופט המלומד אכן התיר את פיצול הסעדים שנתבקש. אין כל מקום לטרוניית אליהו בעניין זה, ואין מקום למנוע מנועם אורים, בדרך דיונית, לממש את זכויותיה בהסתמך על פסק הדין ההצהרתי שניתן לטובתה.
.17לסיכום, אני מציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשאת בהוצאות הערעור בסך 500, 7ש"ח, שיהיו צמודים ונושאי ריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.
הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.

5129371
54678313השופט א' גולדברג: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, ל' בניסן תשנ"א (14.4.91).