עא 694/86 דוד אוסטפלד נ' משה בהירי

ערעור אזרחי מס' 694/86

דוד אוסטפלד
נגד
משה בהירי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[9.8.89]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין, י' מלץ

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנות 500, 500(4).

מיני-רציו:

המערער, שהוא יהלומן בעל משרד בבורסת היהלומים הישראלית,והמשיב, המתגורר בחול, הם אזרחים ישראליים. הם החליטו להקים עסק משותף לשווק יהלומים ישראליים בארצות-הברית. לטענת המערער, הוסכם ביניהם בעל-פה, כי מאחר שהמשיב אינו זכאי לקבל אשראי בענף היהלומים, ירכוש המערער יהלומים עבור העסק המשותף בשם עצמו, והמשיב יחזיר לו מחצית מההשקעה תוך 60יום. המערער רכש באמצעות חברה שהוא אחד מבעליה כמות מסוימת של יהלומים, ומשהמשיב לא שילם לו כמוסכם, הוא הגיש נגדו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר. לכתב התביעה צורפו קבלות, המעידות ל רכשת היהלומים על-ידי החברה שהמערער הוא מבעליה, דו"ח של רואי-חשבון אמריקניים, המלמד על חוב של המשיב לעסק המשותף, ותצהיר של המערער עצמו. כתב התביעה לא צייין את המקום המדויק בארץ, שבו לכאורה נערכה ההתחייבות, המהווה עילה לתביעה. המערער עתר לבית המשפט המחוזי להתיר לו להמציא למשיב את כתב התביעה אל מחוץ למדינה. ההתר שניתן לו על-ידי הרשם, בוטל על-ידי בית המשפט בעקבות בקשה של המשיב, מחמת חוסר סמכות בינלאומית ומקומית, והתביעה נמחקה. מכאן הערעור.

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) לצורך השאלה אם ראוי ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, אפשר להסתפק בתצהיר של בעל הדין ( 98א).
(2) כאשר השופט מתרשם, כי התצהיר שהוגש הוא "תמוה" "מגומגם" או "סותר", ובעל הדין שהגישו דואג לתקנו מספר פעמים במהלך הדיון, כל אימת שמתגלה סתירה חדשה, יש בהחלט מקום לדרוש ראיה חיצונית כלשהי לאמור בתצהיר, בטרם יוטרח הנתבע להתדיין בתחום השיפוט ( 98א).
(3) במקרה דנן, לא הוצגה ראיה חיצונית, כאמור. בראיה שהוצגה, בדבר עצם קניית היהלומים על-ידי המערער או על-ידי חברה שהוא אחד מבעלה, לא היה כדי לקשור את המשיב לעיסקה. גם דו"ח רואי החשבון העיד, לכל היותר, על חוב אישי של המשיב לעסק המשותף עבור המניות שקיבל בהקמתו, ואין בו כל ראיה לעניין עיסקת הלוואה אישית בין המערער למשיב, כטענת התביעה ( 98א-ב).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 548/79 ורנבוט ואח' נ' "אלבה" חברה לציוד וחמרים בע"מ ואח’, פ"ד לד (4) .337
[2] ע"א 98/67 ליבהר נ' "גזית ושחם" חברה לבנין בע"מ ואח’, פ"ד כא(2) .243

הערות:
.1 על התנאים למתן היתר להמצאת כתבי-בי-דין מחוץ לתחום השיפוט ראה: ע"א 481/84 אטלנטיק, חברה לדייג וספנות בע"מ נ' ..astilleros y talleres del noroeste s.a ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' מ' הכהן)מיום 16.9.86בהמ' 9832/85 (ת"א 2488/85). הערעור נדחה.

מ' מכנס - בשם המערער;
פ' מרינסקי - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט י' מלץ: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מחק את תביעת המערערת מפאת חוסר סמכות. המחיקה נבעה הן מהעדר סמכות בינלאומית לבית-משפט ישראלי והן מהעדר סמכות מקומית לבית המשפט מחוזי בתל-אביב-יפו.
להלן העובדות, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא:
א. המערער והמשיב הם אזרחים ישראלים. המערער הוא יהלומן בעל משרד בבורסת היהלומים הישראלית, ובמהלך אחת מנסיעותיו לחו"ל פגש שם את המשיב ודן עמו ברעיון להקים עסק משותף בשם "אוסטפלד בהירי", אשר ישווק יהלומים ישראליים בארצות-הברית. עסק כזה אכן הוקם, אם כי בשלב שלאחר האירועים שהם נושא ערעור זה.
ב. העיסקה, אשר עליה נסבה התביעה, אירעה בשנת .1981שני הצדדים הגיעו לארץ כדי לרכוש יהלומים עבור העסק המשותף. הואיל והתברר, כי המשיב אינו זכאי לקבל אשראי בענף היהלומים, הסכימו ביניהם הצדדים כי המערער ירכשם בשם עצמו. ידוע לנו, כי היהלומים נרכשו, על-ידי חברת . G diamonds los angeles inc& d(להלן - g& D), אשר המערער הינו מבעליה. לטענת המערער, היה במהלך הרכישה הסכם אשראי בעל-פה, לפיו התחייב המשיב לשלם למערער מחצית מסכום הרכישה תוך 60יום, לאחר שהיהלומים יישלחו לארצות-הברית לעסק המשותף.
ג. ביום 31.7.85הגיש המערער, במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר שעילתה היא אי-פרעון ההלוואה הנ"ל, בקשה (המ' 7528/85) לבית המשפט המחוזי להתיר לו להמציא למשיב את התביעה אל מחוץ למדינה, וקיבל היתר לכך מכבוד הרשם. על כך הגיש המשיב בקשה לביטול היתר ההמצאה (המ' 9832/85), שנדונה לפני כבוד השופט צ' מ' הכהן. השאלה, אשר לה הקדיש השופט המחוזי המלומד את פסק-דינו, הייתה, האם בדין ניתן היתר המצאה, ומסקנתו
הייתה, כי לא נתקימה אף אחת מן החלופות של תקנה 500לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ועל-כן אין לבית המשפט הישראלי סמכות בינלאומית לדון בתובענה, והוא מחק אותה בשל כך.
בית המשפט בדק בפרוטרוט את מהות יחסי השותפות בין הצדדים ואת זיקתו של המשיב לישראל והגיע לשני מימצאים עובדתיים: המשיב אינו מתגורר בארץ ואינו יכול להיחשב תושב ישראלי; ההסכמים אשר יצרו את זיקת השיתוף בין הצדדים נכרתו בארצות-הברית. אי לכך קבע, כי אין מקום להתיר למערער להמציא כתבי-בי-דין למשיב, ומחק את התביעה.
ד. נימוק נוסף לחוסר הסמכות של בית המשפט המחוזי היה במישור המקומי: נקבע, כי כתב התביעה לא מציין את המקום המדויק בארץ, בו לכאורה נערכה ההתחייבות המהווה עילה לתביעה, כך שלא הוקנתה לבית המשפט בתל-אביב סמכות מקומית.

סמכות בינלאומית
לפנינו חוזר בא-כוח המערער וטוען לקיומה של חלופה (4) בתקנה 500הנ"ל, כיוון שהחוזה נושא התובענה נעשה בתחום ישראל.
דומה, כי אין חולק על כך שהמערער, בעצמו או באמצעות חברת G& dשהוא מבעליה, רכש את היהלומים, כפי שהוא טוען, בעת הביקור המוזכר בישראל. שורש המחלוקת בין הצדים הוא בשאלה, האם יהלומים אלה אכן הועברו לעסק המשותף מבלי שהמשיב שילם את חלקו ברכישה. בענין זה לא הביא המערער כל תימוכין, אשר בכוחם היה לשכנע את בית המשפט קמא ברצינות טענתו. הוא הביא קבלות, המוכיחות כי g& dרכשה את היהלומים, דבר שממילא אינו שנוי במחלוקת, ודו"ח בלתי מאושר של רואי-חשבון אמריקנים, המלמד על חוב של המשיב לעסק המשותף ולא למערער. אמר על כך השופט המחוזי המלומד:
"פני הדברים מראים לכאורה שכל רכישת היהלומים עד להעברתם לארה"ב נעשתה במסגרת העסקים העצמאית של התובע ללא כל קשר לנתבע. יכול היה התובע להביא ראיה מסוף ההשתלשלות של היהלומים על תחילתה, אילו היה מראה אסמכתא כלשהי כי לנתבע היה חלק ביהלומים אלה או כי יש רישום כלשהו על דבר חובו של הנתבע בגין יהלומים אלה. כל מה שהביא התובע הוא דו"ח בלתי מאושר של רו"ח שאינו מהווה אסמכתא כזו" (עמ' 37לפסק הדין).
מה שנותר כדי לתמוך בגירסת המערער היה תצהירו שלו, בו טען כדלקמן:
"למרות שהוסכם מראש ביני לבין בהירי כי נשלם במשותף תמורת רכישת היהלומים, מומנה הרכישה בפועל על ידי בלבד... בהירי התחייב, בהיותנו בישראל, כי ישלם לי את חלקי ברכישה בתוך 60יום" (תצהיר מיום 8.7.85, מוצג מס' 2).

לגבי משקלו ואמינותו של תצהיר זה הביע בית המשפט קמא ספקות ברורים. אמנם לצורך השאלה, אם ראי ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום, אפשר להסתפק באמור בתצהיר של בעל הדין (ראה ע"א 548/79 [1], בעמ' 339; ע"א 98/67 [2]). אולם כאשר השופט מתרשם, כי התצהיר הינו "תמוה", "מגומגם", "סותר", ובמיוחד כאשר בעל הדין דואג לתקן את תצהירו מספר פעמים במהלך הדיון, כל אמת שמתגלה סתירה חדשה, יש בהחלט מקום לדרוש ראייה חיצונית כלשהי לאמור בתצהיר, בטרם יוטרח הנתבע להתדיין בתחום.
אשר-על-כן, התמונה העובדתית אשר נצטיירה לפני בית המשפט קמא היא, כי היהלומים נקנו על-ידי המערער עבור החברה g& ,dשלמשיב אין דריסת רגל בה; את אשר אירע להם אחר כך לא גילה התובע ולבטח לא הצליח הראות בשום צורה אמינה, כי המשיב קיבל זכויות כלשהן בהם. גם אם היינו מוכנים לראות בדו"ח החשבונאי משום ראיה אמינה, הרי אין הוא ראיה מספקת: כל הנובע ממנו הינו חוב אישי של המשיב לעסק המשותף, עבור המניות שקיבל בהקמתו, ואין בו כל ראיה לעניין עיסקת הלואה אישית בין המערער למשיב, כטענת התביעה.
משום כך אני מציע לדחות את הערעור, לאשר את פסק-דינו של בית המשפט קמא, אשר מחק את התביעה מחוסר סמכות בינלאומית, ולפסוק הוצאות לטובת המשיב, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 500, 7ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.

5129371
54678313השופט ד' לוין: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, ח' באב תשמ"ט (9.8.89).