עא 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ

ערעור אזרחי מס' 688/89

.1הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ
.2נחמן זיו
נגד
בנק המזרחי המאוחד בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[20.5.91]
לפני השופטים ש' לוין, ג' בך, י' מלץ

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנות 202(1)(א), 203- פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, נ"ח 421, סעיפים 35(המונח "ספר בנקאי"), 37, 35-.37

מיני-רציו:

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) הדרישה בתקנות 202(1)(א) ו- 203לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. המסמכים הדרושים אמורים להוות "ראשית ראיה בכתב" בלבד ותו לא. יחד עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה, ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה ( 194ב, ז).
(3) סעיפים בהסכמים שבין המשיב למערערים, לפיהם כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו לנכונים וישמשו הוכחה לכאורה נגד הלקוח, אינם מונעים מהמערערים אפשרות להתגונן או להביא ראיות לסתור, אלא רק מאפשרים לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר, כראשית ראיה בכתב, אישורים חתומים על-ידי הבנק לגבי יתרת החשבון. המדובר בראיה לכאורה ולא בראיה מכריעה או חלוטה, לכן, לעניין מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" אין לראות סעיפים אלה כתנאים מקפחים בחוזים אחידים ( 196ז- 197ב).
ב. (1) סעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע, כי לצורך קבלת רישום בספר בנקאי כראיה יש להוכיח תחילה בעל-פה או בתצהיר, שבשעת הרישום היה הספר אחד מספריו הרגילים של הבנק, שהרישום נעשה במהלך העסקים הרגיל ושהספר הוא במשמורתו או בפיקוחו של הבנק ושהעותק נבדק לפי הרישום המקורי ונמצא נכון למקור ( 197ג-ד).
(2) במקרה דנן, מקום הטענה, כי הנספחים המתייחסים להסכמים שבין המשיב למערערים אינם קבילים כראיה שכן לא הוגשו בדרך הנקובה בסעיף 37הנ"ל, שכן התצהיר היחיד שהוגש מטעם המשיב נעשה במסגרת הבקשה להטלת עיקולים זמניים ואינו מתייחס כלל להגשת רישומי הבנק כראיה, הוא בדיון המשפטי עצמו, המתנהל לאחר מתן הרשות להתגונן. במסמכים האמורים די כדי לקיים את דרישת "ראשית הראיה בכתב", ואין הם דרושים בשלב זה כאמצעי הוכחה ( 197ד-ה).
ג. (1) (בעקבות ע"א 146/88 [8]) נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית "אינני חייב" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן. זו אינה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות, אלא מסקנה משפטית, וספק אם בכלל מקומה בתצהיר, מבלי שהונחו היסודות העובדתיים לביסוסה ( 199ז).
(2) במקרה דנן, הסתפקו המערערים כאמירה סתמית כי אינם חייבים דבר, שעה שלגבי החלק השטרי של התביעה שלגביו ניתנה רשות להתגונן נכתבו נימוקים מפורטים. עד למועד הדיון בבקשה היו בידי המערערים דפי החשבון, שעליהם יכולים היו להשתית את בקשתם ולפרט בה את קו הגנתם. הם יכלו לבקש להגיש תצהיר משלים לבקשת הרשות להתגונן לפני מועך הדיון, ובקשתם הייתה נענית. לא עליהם הנטל להוכיח את הגנתם, אלא רק להצביע על קיומה האפשרי, ואז היה מתקיים דיון רגיל בו נטל ההוכחה היה מוטל על המשיב ( 199ה-ו, 200א-ב).
ד. (אליבא דשופט ג' בך): (1) אין במכתב של הבנק אל הלקוח, בו מודיע הבנק ללקוח על היתרה הקיימת בחשבונו לחובתו, כדי להוות ראיה בכתב מספקת או אף משום "ראשית ראיה בכתב". מכתב כזה אינו בגדר "חשבונות הבנק" או העתקים מהם ( 201א, ד, ו), (2) בטופס פתיחת חשבון המערערת בבנק ובמסמך המכיל את תנאי ההתקשרות בין הבנק ולקוחותיו אין כדי להוות ראיה בכתב המספקת לתביעה, שכן ראיות אלה רק מאשרות שהמערערת הייתה לקוחת הבנק המשיב ומפרטות את תנאי ההתקשרות בין הצדדים, אך אין בהן כדי להצביע על קיום החוב שנתבע על-ידי הבנק ( 200ו).
(3) אם יש לפרש את ההסכם הקיים בין הבנק לבין לקוחותיו, לפיו יהווה אישור מטעם הבנק ראיה לכאורה על נכונות תוכנו, כך שהוא חל גם על מכתב הבנק התובע מלקוחות תשלום חוב, הרי ספק גדול, אם תנאי כזה אינו פסול בהיותו "תנאי מקפח" ואם אין הוא מנוגד לרוח הסעיפים הרלוואנטיים בפקודת הראיות [נוסח חדש] ( 202ב-ג).
(4) לאור סעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש], מספיק צירוף העתק מדף חשבונו של הלקוח, המתנהל
כסדרו, כדי להוות ראיה בכתב, ולא כל שכן "ראשית ראיה בכתב", וכדי לספק את דרישות תקנה 203לתקנות סדר הדין האזרחי ( 201ה-ו).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 236/64 חברת "ארדה" בע"מ נ' מ' כץ ואח' ו-ערעור שכנגד, פ"ד יח (3) .518
[2] ע"א 605/49 פריזלר נ' וויס, פ"ד ה .878
[3] ע"א 178/68 סלע נ' לב ואח’, פ"ד כב (2) .197
[4] ע"א 424/86, 431נאות מרינה בת-ים בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג (2) .355
[5] ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ (4) .126
[6] רע"א 493/89 - לא פורסם.
[7] רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד נ' אפ.אר. למימון והשקעות בע"מ, סביר לו .392
[8] ע"א 146/68 דולגין ואח' נ' ש' ישועה ואח’, פ"ד כב (2) .302
[9] ע"א 385/59 החברה הא"י לתעשית כותנה בע"מ ואח' נ' רחמני, פ"ד יד .49
[10] ע"א 141/67, 142אביאל ואח' נ' בנק קרדיט בע"מ (פ"ת) ואח’, פ"ד כא (1) .480
[11] ע"א 241/61 מנהיים ואח' נ' ניקולסבורג, פ"ד טו .2425

פסקי-דין של בתי המשפט המחוזיים שאוזכרו:
[12] ת"א (ת"א) 721/88 בריאן ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"מ תש"ן (2) .431

הערות:
.1למידת הפירוט הנדרשת מהנתבע בבקשת רשות להתגונן ראה: ע"א 465/89 בן-צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (1) 66; ע"א 467/88 קול אטום מפעלי מתכת וחשמל בע"מ נ' פ' צפורן ואח’, פ"ד מה (2) 242; ע"א 433/89 קו הכסף מסחר, פיננסים והשקעות (1988) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מד (4) 592; ע"א 780/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'; בוספורוס חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' נ' בנק לאנמי לישראל בע"מ, פ"ד מד (3) 304; ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מד (1) .177
.2לתנאים מקפחים בחוזה אחיד ראה: ע"א 627/85 ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 42; ע"א 449/85 היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבניין בע"מ ואח’, פ"ד מג (1) .183
.3ליסוד הראיה בכתב בתובענה המוגשת בסדר דין מקוצר ראה: ע"א 421/83, 422
רע"א 391/83 שיכון עובדים בע"מ נ' יורשי המנוח יצחק פרלשטיין ז"ל; יורשי המנוח יצחק פרלשטיין ז"ל נ' שיכון עובדים בע"מ פ"ד מב (1) .625
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' הומינר) מיום 13.7.89בת"א 2590/88. הערעור נדחה.
מ' גלברד - בשם המערערים;
ד' פדר, ח' מלצר - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט י' מלץ: .1המערערת 1, הילולים (אריזה ושווק) בע"מ (להלן -
הילולים), פתחה בחודש אפריל 1987חשבון בנק אצל המשיב, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף הדר דפנה (להלן - הבנק), שמספרו 562303(להלן - החשבון).
המערער 2, נחמן זיו (להלן - זיו), שימש כמנהלה של הילולים וחתם באופן אישי על כתב-ערבות לטובת הבנק להבטחת כל חוב שינבע מהחשבון (נספח ג' לכתב התביעה).
בעת פתיחת החשבון נכרתו בין הילולים לבין הבנק שני חוזים: האחד - "טופס פתיחת חשבון" (נספח א' לכתב התביעה); השני - "הסכם ותנאי עסק כלליים" (נספח ב' לכתב התביעה).
על-פי הנטען בכתב התביעה, נטלה הילולים מן הבנק כספים באשראי, ומשנדרשה לפרוע אותם ולהשיב את החוב לבנק, לא עשתה כן. ביום 22.3.88פנה הבנק להילולים ולזיו ודרש את פרעון החוב בתוך שבעה ימים (נספחים ד' 1ו-ד' 2לכתב התביעה).
בחלוף תשעה חודשים, בדצמבר 1988, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר כנגד ארבעה נתבעים: הילולים, זיו, מסוף-משגור ואריזה בע"מ (להלן-מסוף) והגב' דבורה זיו (אשתו של זיו).
בתביעה נטענו שתי עילות חלופיות: הילולים וזיו נתבעו בגין חובה של הילולים לבנק בסך של 800,117, 1ש"ח. לחלופין נתבעו בעילה שטרית בגין שטרות שהוסבו על-ידי הילולים לבנק כל ארבעת הנתבעים: מסוף והגב' זיו כעושות השטרות והילולים וזיו כמסיבי השטרות לבנק. ביחס לתביעה השטרית - זו נמחקה כנגד הגב' זיו, ואילו יתר שלושת הנתבעים קיבלו בגינה רשות להתגונן בבית המשפט. חלק זה של הדיון בבית המשפט קמא אינו נוגע לערעור שלפנינו.
לכתב התביעה, שהוגש, כאמור, בסדר דין מקוצר והנוגע לעילה המבוססת על החוב, צורפו טופס פתיחת החשבון, הסכם ותנאי עסק כלליים, כתב הערבות עליו חתם זיו (נספח ג'), מכתבי הבנק להילולים ולזיו מיום 22.3.88(נספח ד') ואישור מטעם הבנק כי יתרת החוב בחשבון הנ"ל על שם הילולים עמדה ביום 27.12.88על סך 800.20,109, 1ש"ח. על אישור זה הוטבעה גם חותמת הבנק, והוא נחתם על-ידי חותם לא מזוהה (נספח ה' 1). דף נוסף שצורף כנספח (ה' 2) הינו דף שכותרתו "אובליגו ובטחונות". היתרה שהוזכרה לעיל ונתונים נוספים לגבי הילולים, כמו אחוזי ריבית, מוזכרים במסמך זה. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש הבנק בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי ארבעת הנתבעים. הבקשה נתמכה בתצהירו של מנהל הסניף יוסף זקבך. בית המשפט קמא קיבל בקשה זו והטיל עיקול כמבוקש.
המערערים ושתי הנתבעות האחרות פנו לבית המשפט וביקשו כי תימחק מכתב התביעה הכותרת "סדר דין מקוצר". לחלופין או בנוסף ביקשו, כי הבנק יחויב למסור פרטים נוספים על
התביעה (המ' 476/89). הטרוניה המרכזית הופנתה להסתמכות התביעה על אישורי היתרה (נספחים ה' 1, ה' 2) ללא צירוף פירוט החשבון לפיו נקבע הסכום הכולל הנתבע. אשר להסתמכות הבנק על סעיפים מתנאי ההסכם ותנאי עסק כללים וטופס פתיחת חשבון, שהכשירו את אישור היתרה כראיה, טענו הנתבעים לפני בית המשפט קמא, כי אלו תנאים מקפחים בחוזה אחיד וכי דינם להתבטל.
כן הוגשו בקשות לביטול העיקולים (המ' 1081/89) ולמתן רשות להתגונן (המ' 2247/89); הבקשה למתן רשות להתגונן נתמכה בתצהיר מטעם זיו. נימוקי הבקשה בנוגע לתביעת החוב היו, כי התביעה מנוסחת בצורה פסולה לחלוטין, אינה מציגה גירסה ומונעת מהילולים ומזיו להתגונן כהלכה. המערערים דרשו מהבנק למסור פרטים נוספים. בתצהירו הצהיר זיו, כי הילולים אינה חייבת לבנק ולו פרוטה אחת והגדיר את הסכומים שננקבו בתביעה כ"פבריקציה של הבנק". כאמור, ביקשו הנתבעים להתגונן גם מפני חלקה השני של התביעה, שעסק בשטרות שנמסרו לבנק. ביחס לבקשה זו נתן זיו תצהיר מפורט, שלווה במסמכי הבנק שהיו רלוואנטים לתאריכים בהם ניתנו שטרות אלו. בקשה נוספת רביעית במספר שהוגשה עסקה בעיכוב הדיון בתביעה בשל הליכי פירוק - אך דחיית בקשה זו אינה עומדת לערעור לפנינו.
.2בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד הרשם א' הומינר) דן בתביעה ובבקשות שהוגשו בעקבותיה על-ידי ארבעת הנתבעים. הרשם המלומד דחה את ארבע הבקשות. כאמור, דחיית שלוש מהן עומדת לערעור לפנינו.
בדחותו את הבקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" קבע כבוד הרשם, כי התביעה כשירה להתברר באופן זה. מתוך סעיף 12לטופס פתיחת החשבון וסעיף 34להסכם ותנאי עסק כלליים למד הרשם, כי הצדדים הסכימו כי הרישומים בספרי הבנק ייחשבו כנכונים וישמשו הוכחה לכאורה כנגד הלקוח לכל פרטיהם - המונח ספרי הבנק מוגדר בסעיפים אלו גם כ"אישור אחר בדבר מצב החשבון חתום על ידי הבנק". מכוח סעיף זה ובהסתמך על נספחים ה' 1, ה' 2קבע הרשם, כי המכלול ממלא אחר הדרישה שהתביעה תתבסס על ראשית ראיה בכתב. אשר לטענה, כי סעיפים אלה הם תנאים מקפחים בחוזים אחידים, פסק הרשם, כי לא די לטעון טענה כזו בעלמא, אלא יש להציב לה תשתית עובדתית. כן ציין הרשם, כי מקומה של הטענה בבקשת הרשות להתגונן ולא בבקשה למחיקת הכותרת.
הבקשה לפרטים נוספים נדחתה גם היא. הרשם המלומד הגדיר בקשה זו כסתמית לחלוטין. קביעה זו נעשתה לאחר שבאי-כוח הצדדים הצהירו לפרוטוקול, כי דפי החשבון נמסרו לבאי-כוח המערערים (הנתבעים - י' מ') ביום 7.5.89לכל המאוחר, כלומר כחודשיים לפני מועד הדיון. לדעת הרשם, לו רצו המבקשים פרטים נוספים, יכלו לפנות שנית בבקשה מתאימה לגילוי מסמכים במועד.
אשר לבקשה למתן רשות להתגונן קבע הרשם המלומד, כי על המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, ואין הוא יוצא ידי חובתו הטענה סתמית שהחשבון שערך הבנק
איננו נכון. משהגיעו לידי המערערים דפי החשבון, יכלו אלו לטעון טענות קונקרטיות, ומשנמנעו לעשות כן ולהגיש תצהיר משלים, שוב לא תישמע טענתם כי אינם יכולים להתגונן מחמת העדר הפרטים. קביעה נוספת של בית המשפט קמא הייתה, כי המצהיר זיו הודה בקיום חוב לבנק בעת חקירתו הנגדית על התצהיר שנתן. המצהיר הראה בכך שהגנת המערערים הינה הגנת בדים.
הבקשה הרביעית, בה ביקשו המערערים לעכב את הדיון עקב הליכי פירוק שהופעלו כנגד הילולים מטעם הבנק, נדחתה גם היא. החלטה זו אינה עומדת לערעור לפנינו, ולפיכך לא אדון בה.
בעקבות דחיית הבקשות הנ"ל ניתן על-ידי בית המשפט קמא פסק-דין כנגד המערערים (הילולים וזיו), המחייבם לשלם לבנק 830,117, 1ש"ח בצירוף סך של 225, 288ש"ח (שהוא סכום הריבית הקונטוקורנטית בשיעור המירבי הנהוג בבנק החל מ- 1.12.88ועד יום מתן פסק הדין) וצירוף ריבית מחושבת קונטוקורנטית בשיעור המירבי שהיה נהוג בבנק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כן חויבו המערערים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בשיעור 000, 50ש"ח, בצירוף מע"מ, כשסכומים אלו נושאים ריבית והצמדה כדין.
.3בערעור שלפנינו מביעים המערערים טרוניה כנגד שלוש ההחלטות של הרשם לדחות את הבקשה למחיקת הכותרת, הבקשה לפרטים נוספים ובקשת הרשות להתגונן. בטענותיהם שהוגשו על דרך של סיכומים בכתב מועלות טענות שונות. אדון באלה כסדרון.

מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר"
.4הטענה הראשונה שמעלים המערערים במישור זה גורסת, כי התביעה לא הייתה ראויה להיות מבוררת בהליך של סדר דין מקוצר. הנספחים ה1' ו-ה2' הם, לפי הנטען, הראיות היחידות בכתב שתומכות בתביעה. נספחים אלו, על-פי הטענה הם מסמכים חד-צדדיים של ספק התובע חוב נטען ולפיכך אינם ממלאים אחר הדרישה לראשית ראיה בכתב.
על טענה זו משיב הבנק, שאין להתמקד, לצורך הבדיקה אם התביעה ראויה להיות מבוררת בסדר דין מקוצר, רק בנספחים ה1' ו-ה2', אלא יש לבחון גם את נספחים א', ב' ו-ג', שמכשירים את דפי היתרה הנ"ל.
השאלה המתעוררת היא איפוא, האם די בטופס פתיחת חשבון הבנק, בהסכם ובתנאי עסק כלליים ובדפים המאשרים את יתרת החשבון האחרונה כדי למלא אחר הדרישה בתקנות 202(1)(א) ו- 203לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-.1984
תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב בריבית או בלי ריבית הבאות -
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;" תקנה 203לתקנות הנ"ל מחייבת, בין היתר, את צירופם של העתקים מהמסמכים או החשבונות המובאים לראיה.
הדרישה בתקנות לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. המסמכים הדרושים אמורים להוות "ראשית ראיה בכתב" בלבד ותו לא.

בית-משפט זה התייחס לכך בעבר וקבע:
"אלא משפטרו התקנות החדשות בשנת 1963את התובע מן החובה להגיש תצהיר, שאפו להגביל בדרך אחרת את חוג התביעות בנות סדר דין מקוצר. לשם כך באה הוראת התקנה 269(1)(א), שיהיו על התביעה ראיות בכתב, משנשענת תביעה על ראיות בכתב. ניתן לשער שהגנת הנתבע תהא מצומצמת ולא תשתרע על כל פרטי התביעה. ואולם אין להסיק מכאן, שכל פרט ופרט של התביעה צריך ראיה בכתב. העקרון שבשלב-ביניים של המשפט, בו עומדת בקשת הנתבע לרשות להתגונן לדיון, בודק בית-המשפט על פי תצהיר הנתבע אם יש לו במה להתגונן, או שמא מבקש הוא רק לדחוק את הקץ ולהשהות מתן פסק-דין נגדו. עקרון זה בעינו עומד, והיא הנותנת: הדגש הוא עדיין על ההגנה ולא על התביעה, שכן משניתנה רשות להתגונן, מתבררת התביעה ככל תביעה אחרת ומותר להוכיחה לא רק במסמכים אלא בעדים ובכל ראיה אחרת.
בית-משפט זה סבר פסק, לענין סעיף 80לחוק הפרוצדורה האזרחית... כי ראשית ראיה (commencemen de prevue) דייה... והרי הדברים קל וחומר, ומה הלכת הסעיף 80הנ"ל שענינה דרכי הראיה ממש, תקנה 269(1)(א) שאינה קובעת דרכי ראיה אלא רק ממיינת תביעות לפי הסתברות ההגנה על אחת כמה וכמה".
(ע"א 236/64 [1] בעמ' 522וראה גם ע"א 65/49 [2] בעמ' 893, י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 626).
הגישה העולה מפסיקה זו בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים הינה מקילה, ומכוח מטרת הדרישה לצירוף המסמך, כמפורט לעיל, עמדת בית-משפט זה היא, כי מדובר בדרישה מינימאלית.
יחד עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה, ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה (ע"א 178/68 [3], בעמ' 199). לכן ברור, כי בצירוף נספחים א', ה', ו-ג'
ללא צירוף נספח ה' לא היה די, וכי יש צורך במסמך שיאזכר את החיוב הכספי הנתבע. השאלה היא, אם די במסמך שנוקב רק ביתרה האחרונה.
שאלה זו עמדה לדיון מהיבטים שונים לפני בית-משפט זה לאחרונה. בפסק-הדין בע"א 424/86, 431[4] נדונה השאלה, אם די באישור כזה, המפרט רק את היתרה התחתונה בהקשר של בקשת רשות להתגונן, תוך הסתמכות על סעיף דומה בחוזה בין בנק ללקוח. השופט חלימה העיר לעניין זה, בעמ' 368:
"אם תתקבל עמדתי זו, לא ייתכן לייחס למערערת את הכוונה, שההודעות (ב/1, ב/ 2ו-ג') - שעליהן מבוססת התובענה - תשמשנה תחליף לספרים עצמם, ולגבי הודעות אלה ניתן להעלות כל טענת הגנה אפשרית... מאידך גיסא, יוכל הרישום בשלושת המוצגים האלה לשמש כראשית הראיה בכתב לצורך תקנה 202לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984".
ראה גם את דברי חברתי השופטת נתניהו שדנה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור הנ"ל בב"ש 839/86 [5], בעמ' 133).
דעה זו הובעה גם על-ידי חברי הנכבד, השופט ש' לוין, בשתי החלטות שנתן לאחרונה בבקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז). שם נדונו סיטואציות, הדומות לזו שלנו. השופטת הנכבדה פסקה, כי אמנם די בצירוף דפי יתרה לצורך קיום דרישת ראשית הראיה בכתב לפי תקנה 202(1)(א), אך אין די בהם כדי למלא אחר הדרושה לצרף מסמכים העולה מתקנה .203השופטת המלומדת הורתה לבנק לתקן את כתב התביעה באופן שיצביע כיצד ובהתבסס על מה הוא תובע את הסכום הנקוב בכתב התביעה (ראה ת"א (ת"א) 721/88 [12], בעמ' 435).
בהחלטתו ברע"א 403/80 [6] ציין השופט ש' לוין, כי הוא נוטה לסבור בניגוד לדעת השופטת המלומדת, אך מאחר ששאלה זו לא הייתה טעונה הכרעה, לא קבע מסמרות לגבי השאלה, אם יצא המבקש ידי חובתו בצירוף מסמך הכולל את יתרת החשבון האחרונה.
בהחלטתו ברע"א 354/90 [7] נדונה גם כן החלטת השופטת אליעז. גם כאן, הגם שקבעה השופטת המלומדת כי די במסמכים שצורפו כדי להוות ראשית ראיה, ציינה, כי אין די בכך כדי למלא אחר דרישת תקנה 203וכי על הבנק לצרף פירוט ומסמכים המכילים מידע על מצב החשבון לרבות ציון סכומי הקרן והריבית. בהתייחסו לקביעה זו אמר חברי הנכבד השופט ש' לוין, שם:
"יתכן שהמבקש היה מיטיב לעשות כקביעת השופטת המלומדת... אולם איני סבור שהוא חייב לעשות כן, שכן, לדעת, כשיצא התובע ידי חובת תקנה 202(1) ונקבע שתביעתו נתמכת ב "ראיות שבכתב" יוצא הוא גם ידי חובת תקנה 203כשהוא מצרף ראיות אלה לכתב תביעתו...".

דעתי היא כדעתו של השופט ש' לוין: לצורך התקנות 202(1)(א) ו- 203די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה. כמובן, עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים כדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראויה, אך אם אלו לא צורפו, אין מניעה מהנתבע לפנות לתובע ולבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיו. אם לא ייענה לבקשה כזו יוכל לקבל רשות להתגונן, שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו (ראה לעניין זה גם את החלטתו של השופט ש' לוין ברע"א 3545/90 [7] הנ"ל). מכאן, שמבחינה זו צדק הרשם המלומד בהחלטתו, ודי היה במסמכים שצורפו כדי להוות ראשית ראיה בכתב כנדרש בתקנות 202(1)(א) ו-.203
.5טענתם השנייה של המערערים בנוגע לאי-מחיקת הכותרת הינה, כי ההסתמכות על נספחים ה' 1ו-ה'2, שהוכשרו כראיה מכוח סעיף 12לטופס פתיחת חשבון וסעיף 34להסכם ותנאי עסק כלליים, איננה כדין. הסעיפים הנ"ל הינם תנאים מקפחים בחוזים אחידים, ולכן היה על בית המשפט לבטלם. לפי הטענה, לאור ההסכמה החוזית לעניין הראיות המספיקות בתביעה שבין בנק ללקוח נוצרת הפחתה מבחינת הדרישה הראייתית לעומת סעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- .1971מצבו של הבנק משתפר, ומצבו של הלקוח מורע. הבנק יכול להוכיח את תביעתו בקלות יחסית, ובכך למעשה להעביר את נטל הראיה לשדהו של הלקוח. על הלקוח יוטל להיכנס לפרטי הגנתו ולשכנע כי יש לו כזו.
תשובת הבנק לטענה זו הינה, כי סעיפים אלה אינם מקפחים כלל ועיקר. כל שהסעיף קובע הוא, כי המסמכים יהוו "ראיה לכאורה" לקיום החוב. הבנק טען, כי למערערים הועברו דפי החשבון במועד הנפקתם וכי לא נמנעה מן המערערים האפשרות להתנגד לתביעת הבנק, אם כי הוטל עליהם להסביר למה הם מתנגדים ולנמק את התנגדותם.
הסעיפים בהם מדובר: סעיף 21לנספח א' וסעיף 34לנספח ב' קובעים, כי:
"כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו לנכונים וישמשו הוכחה לכאורה נגד הלקוח לכל פרטיהם, והעתקים מהרישומים הנ"ל.... לפי בחירת הבנק, מכל קטע של הרישומים או של קטע או הדף האמורים או במסמך נפרד ישמשו הוכחה לכאורה לקיומם של הרישומים הנ"ל ולנכונות כל הפרטים הנקובים בהעתקיהם האמורים. המונח ספרי בנק יתפרש ככולל, גם, כל ספר, פנקס דף חשבון העתק מדף חשבון או אישור אחר בדבר מצב החשבון חתום על ידי הבנק, חוזה הלוואה, כתב התחייבות, שטר בחתימת הלקוח, כרטסת, גליון, סליל, כל אמצעי לאחסון נתונים לצרכי מחשבים אלקטרוניים וכן כל אמצעי אחר לאחסון נתונים...".
בענייננו, לא שימש סעיף זה למניעת האפשרות מן המערערים להתגונן או להביא ראיות לסתור, אלא רק איפשר לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר אישורים חתומים על-ידי הבנק לגבי
יתרת החשבון; אין מדובר כאן בשלילת תרופה או סעד מן המערערים או בהתנאתה באופן בלתי סביר (ראה לעניין זה א' בן-נון, "חוק החוזים האחידים, תשמ"ד-1984" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ז) .44המסמכים משמשים כראיה לכאורה ולא כראיה מכריעה או חלוטה. כל מטרת צירופם להוות ראשית ראיה בכתב. לא זו אף זו: ההבדל בין סעיף 37לפקודה, כפי שיפורט להלן, לסעיפים 12ו- 34לחוזה הינו בדרישות טכניות שנדרשות בחוק ואינן דרישות מכח החוזה, אך משנתמלאו תנאי סעיף 37לפקודה, המצב מבחינת המתגונן זהה. המערערים יכולים היו להתגונן כהלכה ולהשיב ככל שרצו מה אינו נכון בסכום שננקב בנספחים ה' 1ו-ה' .2אשר-על-כן, בכל הנוגע למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מן התביעה אין לראות בסעיפים אלו תנאים מקפחים בחוזים אחידים, וגם דינה של טענה זו להידחות.
.6הטענה השלישית בחלק זה של הערעור עוסקת בסעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש]. המערערים טוענים, כי ניתן היה לקבל את נספחים ה' 1ו-ה' 2כראיה, רק אם הוגשו בדרך הנקובה בסעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש].
סעיף זה, שכבר הוזכר לעיל, קובע, כי לצורך קבלת רישום בספר בנקאי כראיה יש להוכיח תחילה בעל-פה או בתצהיר, שבשעת הרישום היה הספר אחד מספריו הרגילים של הבנק, שהרישום נעשה במהלך העסקים הרגיל ושהספר הוא במשמורתו או בפיקוחו של הבנק. תנאי נוסף הינו שהעותק נבדק לפי הרישום המקורי ונמצא נכון למקור.
המערערים גורסים, כי התצהיר היחיד שהוגש מטעם הבנק נעשה במסגרת הבקשה להטלת עיקולים זמניים. תצהיר זה אינו מתייחס כלל להגשת רישומי הבנק כראיה, וכן, חתימת נציג הבנק שניתוספה לחותמת אינה ניתנת לזיהוי.
שאלה זו מועלית בשלב הלא נכון. טענה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו, המתנהל לאחר מתן רשות להתגונן. לענייננו די בנספחים ה' 1וה' 2כדי למלא אחר דרישת תקנות 202(1)(א) ו- 203לתקנות סדר הדין האזרחי. המסמך עצמו אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה (ראה לעניין זה זוסמן בספרו הנ"ל, שם).
לפיכך, אני מציע לחברי לדחות את הערעור בכל הנוגע להחלטה לדחות את בקשת המערערים למחיקת הכותרת.

מתן פרטים נוספים
.7במסגרת המ' 476/89 עתרו המערערים להמצאת פרטים נוספים. בית המשפט קמא שדן בבקשה קבע:
"כי הבקשה לפרטים נוספים הינה סתמית לחלוטין... אין כל ספק בעיני כי אפילו בשלב זה צד לעתור לגילוי מסמכים ולבקש מהבנק לאפשר לו לקבלם.
במה דברים אמורים, כאשר מוגשת בקשה מתאימה לכך מבית המשפט.

בענייננו קבל ב"כ המבקשת כבר ביום 7.5.89את כל המסמכים הקשורים בדפי החשבון ואם היה סבור שאין לו די בהם היה עליו להגיש בקשה ולדרוש גילוי מסמכים או להגיש תצהיר נוסף".
לפנינו טוענים המערערים, כי הפרטים שקיבלו מהבנק לאחר הגשת הבקשה לא היו מלאים ומספקים וכי הועברו אליהם מסמכים לא רלוונטיים. הם אמנם שיגרו לבנק מכתב (מ/1), ובו ביקשו העתקים מכתבי התחייבויות, מסמכי שיעבודים, פירוט תנועות ויתרות בחשבון החל מתאריך פתיחת החשבון, בקשות ו/או התחייבויות שנחתמו על-ידי הילולים בקשר לאשראי שניתן לה והעיקולים של החברה שמצויים בידי הבנק. ביחס למסמך זה נשאל העד מטעם הבנק, יוסף זקבך, והוא השיב: "ש.ת. - זכור לי שמכתב זה הועבר אלי.
ש.ת. - אני חושב שהמצאנו לכם מסמכים מאלה שבקשת במסמך מ/.1
יש דברים שמסרתי פיזית לנחמן ומדובר בדפי חשבון שביקש. וחלק שלא קיבל באותו מעמד שלחתי לו מאוחר יותר...
ש.ת. - מסרתי לנחמן את הדברים שבקש חלק כבר היו לו..." (עמ' 3-2

לפרוטוקול).
אין חולק על כך, שבכל מקרה, לפחות חלק מהמסמכים, שכלל את כל דפי החשבון, נמסר לעורך הדין אהוד סול, שייצג את המערערים בבית המשפט קמא - כפי שהצהירו הצדדים לפרוטוקול ביום .10.7.89ואם נאמץ את גירסת הבנק, הרי שהועברו כל המסמכים.
יתר-על-כן, לצורך הבקשה לרשות להתגונן בעילה השטרית צירפו המערערים דפי חשבון, שהיו רלוואנטיים למועדי הפירעון של השטרות ביוני 1987, ינואר-פברואר ומרץ 1988גם נתון זה מצטרף לנתונים הקודמים ומוביל למסקנה, שאכן המערערים קיבלו פרטים לגבי החשבון מן הבנק, ואם עדיין לא היה בידיהם פרט זה או אחר, ופרט כזה היה חיוני, יכולים היו לפנות בבקשה מפורשת ומוגדרת בהתאם לתקנה 65לתקנות סדר הדין האזרחי ומשלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם.
לפיכך, גם ביחס לבקשה זו דין הערעור להידחות.

הרשות להתגונן
.8הבקשה השלישית של המערערים, שנדחתה על-ידי בית המשפט קמא, הייתה בקשתם להרשות להם להתגונן (המ' 2247/89). המערערים נימקו את בקשתם בכך שהתביעה נוסחה באופן פסול, לא כללה גירסה ולא איפשרה להתגונן. גם בבקשה זו ביקשו המערערים לקבל פרטים נוספים. הנימוק השני בו נומקה הבקשה היה, כי למערערים אין כלל חוב לבנק. על-פי
הנטען, הסכומים שננקבו על-ידי הבנק בגין תביעת החוב אינם אלא "פבריקציה של הבנק" (לפי נוסח הבקשה והתצהיר של זיו שצורף כתמיכה לבקשה).
בעניין הפרטים, קבע בית המשפט קמא, כי משאלו הועברו למערערים ב-7.5.89, היה על המערערים לבקש להגיש תצהיר משלים, שבו אמורים היו לפרט את הגנתם. בטרוניה סתמית כנגד היעדר פירוט אין די.
נימוק נוסף עליו הסתמך הרשם המלומד היה "הודאתו" של זיו בקיום החוב של הילולים:
"ש: נחקרת במשטרה. נכון שבמשטרה הודית בחיוב לבנק מזרחי ואתה עומד להסדירו? ת: לא זכור לי דבר כזה. לא זוכר מה בדיוק נאמר שם ואם אתה אומר כך אזי יתכן שהיה לי חוב אבל לא זכור לי." (עמ' 8לפרוטוקול) על כך פסק הרשם, כי נוכח "הודאה" זו היה על המערערים להיכנס לפרטי הגנתם, וההכחשה הכוללנית והמוחלטת אינה מספקת בכדי לתת להם את הרשות להתגונן.
המערערים בסיכומיהם מצביעים על כך, שבית המשפט קמא צריך היה לבחון במסגרת שיקוליו גם את אופיה הלקוי של התביעה. הדרישה מהנתבע לפרט את הגנתו, בעוד התובע יכול להסתפק בדפים המורכבים מיתרה סופית בלבד, יוצרת למעשה העברת נטל ההוכחה מהתובע אל הנתבע. טענה נוספת שהועלתה הייתה, כי הרשם טעה במסקנתו לגבי תשובתו של זיו כמצוטטת לעיל.

גם טענה זו אינה מקובלת עלי.
בבקשה לרשות להתגונן אין להסתפק באמירה סתמית של הנתבע כי אינו חיוב דבר, כפי שהשיבו המערערים. יתר-על-כן, בד בבד עם כתיבתה של טענה זו נכתבו נימוקים מפורטים בנוגע לחלק השטרי של התביעה שלגביו אכן ניתנה רשות להתגונן.
בית-משפט זה קבע בשאלת מידת הפירוט הנדרש בבקשת רשות להתגונן, כי:
"כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית 'אינני חייב' אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן... טענה סתמית 'אינני חייב' איננה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית, וספק אם בכלל מקומה בתצהיר בלי שהונחו היסודות העובדתיים לביסוסה".

(ע"א 146/68 [8], בעמ' 305, כפי שצוטט בהסכמה בע"א 422/86, 431[4] הנ"ל בעמ' 362, וראה גם ע"א 385/59 [9], בעמ' .50ובן ע"א 141/76, 142[10], בעמ' 482).
אין חולק על כך, כי עד למועד הדיון בבקשה היו בידי המערערים דפי החשבון שעליהם יכולים היו להשתית את בקשתם למתן רשות להתגונן ולפרט בה את קו הגנתם. בית-משפט זה דן לאחרונה בשאלת האפשרות להגיש תצהיר משלים לבקשת הרשות להתגונן לפני מועד הדיון בבקשה וקבע כי בקשה כזו הייתה נענית (ע"א 424/86, 431[4] הנ"ל, בעמ' 363). לא הוטל על המערערים להוכיח את הגנתם, אלא רק להצביע על קיומה האפשרי, ואז היה מתקיים דיון רגיל, בו נטל ההוכחה היה מוטל על הבנק.
אשר לדברי זיו ביחס לחוב שהיה לבנק המזרחי, דברים אלו מחזקים במידת מה את ההחלטה לעניין היעדר הפירוט של טענות ההגנה, וגם בהם יש כדי לשמוט את הביסוס מטענות המערערים (ראה ע"א 241/61 [11], בעמ' 2429).
על-כן, בצדק נדחתה על-ידי בית המשפט קמא גם הבקשה השלישית.
לסיכום, כל הבקשות שנדחו על-ידי הרשם המלומד נדחו כדין.
.9אני מציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערערים יחדיו לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 500, 7ש"ח נכון להיום.

השופט ש' לוין: אני מסכים.
השופט ג' בך: מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט מלץ, אך ברצוני להוסיף הערת הבהרה למסקנתי.
בערעור זה התעוררה השאלה, אם צורפה לתביעת הבנק המשיב "ראשית ראיה בכתב", שיש בה כדי לבסס תביעה לפי סדר דין מקוצר, תוך עמידה בדרישות פורמאליות, הכלולות בתקנה 203לתקנות סדר הדין האזרחי.
ברור לי, כי לא היה בטופס פתיחת חשבון המערערת בבנק ובמסמך המכיל את תנאי ההתקשרות בין הבנק ולקוחותיו כדי להוות ראיה בכתב מספקת לעניין זה. אלה היו ראיות המאשרות שאכן הייתה המערערת לקוחה של הבנק ומפרטות את תנאי ההתקשרות בין הצדדים, אך אין בהן כדי להצביע על קיומו של החוב שנתבע על-ידי הבנק.
אך הוגשו גם שני דפים, אשר לגביהם נאמר בחוות-דעתו של חברי הנכבד, כי הם "...מאשרים את יתרת החשבון האחרונה", ובהמשך הוא מוסיף: "...די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע".

בעניין זה נשאלת אמנם השאלה, מה טיבו של אותו "אישור" מטעם הבנק, העשוי להוות ראשית ראיה? אילו המדובר היה למשל במכתב של הבנק אל הלקוח בלבד, בו מודיע הבנק ללקוח על היתרה הקיימת בחשבונו לחובתו, אזי לא הייתי, כשלעצמי, מוכן לראות בכך משום ראיה בכתב מספקת, או אף משום "ראשית ראיה בכתב".
סוגיה זו נדונה על-ידינו בפסק-דיננו בע"א 424/86, 431[4], אשר הוזכר על-ידי השופט מלץ. שם הוגשו כראיות בכתב, שצורפו לתביעה בסדר דין מקוצר, הודעות הבנק התובע אל החברה הנתבעת בדבר גובה יתרת החובה שלה בבנק. כל שופטי ההרכב באותו פסק-דין היו מאוחדים בדעה, כי מסמכים אלה לא היוו העתקים מרישום בספר בנקאי במובן הסעיפים 35- 37לפקודת הראיות [נוסח חדש]. "ספר בנקאי" מוגדר בסעיף 35לפקודה הנ"ל לאמור:
"פנקס ראשי, יומן, פנקס הקופה, פנקס חשבונות, ושאר פנקסים המשמשים בעסקיו הרגילים של בנק".
השופט מלץ מצטט בחוות-דעתו את דבריו של השופט חלימה בפסק-דינו בערעור הנ"ל, בו מובעת אמנם הסכמה לכך, שהמסמכים האמורים לא יוכלו לשמש תחליף לספרי. הבנק, אך בו נאמר, חרף קביעה זו: "...מאידך גיסא, יוכל הרישום בשלושת המוצגים האלה לשמש כראשית ראיה בכתב לצורך תקנה 202לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984" (שם, בעמ' 368).
מקביעה זו הסתייגתי בדעת המיעוט שלי באותו פסק-דין. אמרתי שם, בין היתר בעמ' 382:
"הודעות מטעם הבנק אל בעל חשבון בדבר גובה הסכומים שהוא חייב לבנק הינן למעשה מכתבים רגילים של פקיד הבנק, ולא 'חשבונות הבנק' או העתקים מהם".
בהתחשב במצבם המיוחד של הבנקים בא המחוקק לעזרתם והקל עליהם את נטל ההוכחה הרובץ עליהם בהגשת תביעות לגביית חובות, בקובעו, בעיקר בסעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש], דרכים לקבלת העתקים של רישומים בספרי הבנק כראיות קבילות. לכן מספיק צירופו של העתק מדף חשבונו של הלקוח, המתנהל כסדרו, כדי להוות ראיה בכתב, ולא כל שכן "ראשית ראיה בכתב", וכדי לספק את דרישות התקנה 203הנ"ל.
אך, עקרונית, אין, דעתי, להסכים לכך, שמכתב של פקיד בנק, המודיע ללקוח שהוא חייב לבנק כסף, יוכל לשמש ראיה מספקת, אשר תטיל את החובה על הנתבע לסתור או להפריך את גירסת הבנק התובע.
גם הנימוק, לפיו יוכל הלקוח לדרוש פרטים נוספים מהבנק על דבר התהוות החוב, אין בו כדי לשכנע. כל זמן שהבנק, שהינו אחרי הכול תובע אזרחי רגיל, אינו מספק ראיה קבילה לכאורה על קיום חובו של הנתבע, אזי אין עדיין חובה על הנתבע לסתור גירסה כלשהי. דרישתו גרידא של תובע מהנתבע לשלם לו חוב מסוים, אין בה כדי להעביר אל הנתבע נטל ראיה או חובת התגוננות.

בצירוף לציטוט הנ"ל מפסק-דינו של השופט חלימה בע"א 424/86, 431[4] הנ"ל, מזכיר חברי גם את דבריה של השופטת נתניהו, בב"ש 839/86 [5], בה היא דנה בבקשה לעיכוב ביצועו של אותו פסק-דין שהיווה נושא לערעור הנ"ל. אך דא עקא, שבאותה החלטה נתקבלה בקשתה של החברה הנתבעת לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק הדין בערעור, וזאת במידה רבה בשל אותו נימוק, עליו עמדתי לעיל, היינו, שהמסמכים האמורים אינם העתקים מרישומי הבנק במובן סעיף 37לפקודת הראיות [נוסח חדש] (שם, בעמ' 133). יצוין, לעומת זאת, כי סוגיה זו לא התעוררה בהחלטותיו של חברי הנכבד, השופט ש' לוין, ברע"א 493/89 [6] וברע"א 3545/90 [7], עליהן הסתמך חברי הנכבד, השופט מלץ, בחוות-דעתו, שכן באותם מקרים המדובר היה, לכל הדעות, בהעתקים של מסמכי בנק קבילים.
אעיר עוד בהקשר זה, שאם יש לפרש את ההסכם הקיים בין הבנק ובין לקוחותיו, לפיו יהווה אישור מטעם הבנק ראיה לכאורה על נכונות תוכנו, כך שהוא חל גם על מכתב הבנק התובע מלקוחו תשלום חוב, הרי ספק גדול בעיניי, אם תנאי כזה אינו פסול בהיותו "תנאי מקפח", ואם אין הוא מנוגד לרוח הסעיפים הרלוואנטיים הנ"ל בפקודת הראיות [נוסח חדש].
אולם יכול אני להסתפק בהוספת הערות אלה כהערות אגב, שכן בבדיקת המסמכים הנדונים נוכחתי לדעת, כי במקרה דנן אין המדובר רק "בכתב אישור", שנשלח על-ידי הבנק לחברה המערערת, וכי לפחות אחד מאותם מסמכים מתיימר להיות צילום של דף חשבונו של הלקוח, המכיל את היתרה הסופית. מסמך כזה אכן מהווה, לדעתי, ראיה קבילה והוכחה לכאורה מספקת לסיפוק דרישותיה של תקנה 203הנ"ל. אין הבנק חייב בשלב זה לצרף את כל דפי חשבונותיו של הנתבע, מתחילת ההתקשרות עמו. מספיק צירופו של הדף האחרון של החשבון ממנו עולה היתרה לחובתו של הלקוח. ומאחר שצורפה לתביעה ראיה כאמור, הרי גם דעתי היא, כי אם ברצון הלקוח הנתבע לערער על נכונות החשבון או לברר איך הגיע הבנק לחישוב אותה יתרה לחובתו, כי אז עליו לבקש מהבנק לספק לו את המידע הדרוש.

5129371
54678313 כאמור, מצטרף אני למסקנות אליהן הגיע חברי הנכבד בפסק-דינו.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, ז' בסיוון תשנ"א (20.5.91).דיון