הליכי חדלות פרעון מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר. התכלית השנייה עיקרה לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר מן החובות.
ההגנה על האינטרס של הנושים בהבטחת זכותם וכן והאינטרס של החייב בשיקומו אינם עומדים בפני עצמם, אלא כפופים הם לעקרון תום-הלב. בפקודה עצמה יש הוראות המבססות עצמן על עקרון תום-הלב במובנו הסובייקטיבי. כך, יכול בית-המשפט לדחות בקשה לפשיטת רגל, בין היתר אם שוכנע כי הבקשה הוגשה "שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל". כן רשאי בית-המשפט שלא ליתן הפטר, בין היתר אם "במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום-לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל". בנוסף, כפופים הליכי פשיטת הרגל לעקרון תום-הלב במובנו האובייקטיבי. כך, הן הנושים הן החייב חייבים להפעיל את זכויותיהם על-פי הפקודה בתום-לב.
ערעור אזרחי 01 / 6416
1. דני בנבנישתי
2. ורה בנבנישתי
נגד
כונס הנכסים הרשמי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[4.5.2003]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים א' ריבלין, א' א' לוי
המערערים פנו לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הליכים ולמינוי כונס נכסים והכרזתם כפושטי רגל, על-פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה). בית-המשפט קבע כי החובות נוצרו מעיסוק בלתי חוקי – עסק לשירותי ליווי – ולכן בהתבסס על עקרון תקנת הציבור, דחה את בקשות המערערים. מכאן הערעור.
בית-המשפט העליון פסק:
(3) לצד תכליות ספציפיות אלו – ואף מעליהן – מצויות התכליות הכלליות העומדות ביסוד כל דברי החקיקה. תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה היא לשמור על תקנת הציבור ולמנוע תוצאות שעומדות בניגוד לה. תקנת הציבור כוללת, בין היתר, את חשיבות השמירה על שלטון החוק. על-כן השמירה על תקנת הציבור משמעה גם שמירה על החוק והוראותיו והרתעה מעבריינות והפרת החוק (206א – ב, ד).
ב. (1) אין בהגשמת תכליותיה הספציפיות של הפקודה כדי להביא לשלילת תחולתה על חייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל שעה שחובותיו נוצרו במהלך ניהול עסק לא חוקי. השאלה אם הנושים יינזקו מפשיטת הרגל אם לאו אינה תלויה על פניה במקור החוב, כמו כן קיימת לחייב זכות היסוד לשנות מדרכיו. בנסיבות אלו גם אין לראות לכאורה את החייב כמי שפעל שלא בתום-לב. יישומו של עקרון תום-הלב, בהקשרה של הפקודה, הינו בנסיבות שבהן נוצר החוב ובפעולת החייב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. על-כן, ככל שהחייב אינו מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, וככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא, הרי שאין לראות בחייב כחסר תום-לב בהגשת הבקשה לפשיטת רגל רק בשל העובדה כי פעל במסגרת עסק לא חוקי (207ב – ג).
(2) שונה המצב באשר לתכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור, השמירה על שלטון החוק והרתעת עבריינים. עקרון היסוד שלפיו אין חוטא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק על-ידי החוק עצמו, מחייב לכאורה כי חייב שיצר חובות במהלך פעילות של עסק לא חוקי לא יצא נשכר ולא יוכל לחסות תחת כנפיה של הפקודה. מכאן, שקיימת התנגשות לכאורה בין התכליות הספציפיות של דבר החקיקה ובין התכלית הכללית (207ה – ו).
(3) נוכח חשיבות התכליות הספציפיות של ההגנה על הנושים ושיקומו של החייב תישלל ההגנה של הפקודה רק באותם המקרים שבהם מדובר באי-חוקיות של ממש העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. כלומר, אין די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי, אלא יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור. בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם מדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה; את השאלה אם המדובר באי-חוקיות קבועה או חד-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי-החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור בהקשרה של פקודת פשיטת הרגל (208ב – ה).
(4) במקרה דנן מדובר בעסק שאינו רק בלתי חוקי, אלא שיש בו היבטים ברורים של חוסר מוסריות. אין מדובר במעשה בלתי חוקי חד-פעמי אלא במעשה שהתמשך על פני שנים מספר. לפי קביעת בית-המשפט המחוזי, החובות המשותפים למערערים נוצרו במהלך ניהול העסק ולשם קיומו. בנסיבות אלו מדובר באי-חוקיות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור (210ג).
חוקי יסוד שאוזכרו:
– חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 3.
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, סעיפים 6, 17, 18, 18ה(א)(2), 63(א), 63(ב)(1).
– חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 204, 225, 228.
– חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981.
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיפים 30, 31, 61(ב).
הצעות חוק שאוזכרו:
– הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 3) (פושט רגל זמני ותיקונים שונים), תשנ"ד-1994.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164.
[2] ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45.
[3] ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי, פ"ד כב(1) 23.
[4] רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360.
[5] ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 577.
[6] ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מה(3) 61.
[7] ע"א 5503/92 קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 749.
[8] ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133.
[9] בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749.
[10] בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2) 838.
[11] דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56.
[12] ד"נ 22/61 קופת מלווה "העולה" נ' פקיד השומה, פ"ד יז 533.
פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:
[13] עמ"ה (חי') 13/82 פרומקין נ' פקיד השומה חיפה, פ"מ תשמ"ג(1) 410.
פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:
[14] AT&T Universal Card Service Corp. v. Harris 210 B.R. 617 (1997).
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[15] ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה 2, תשס"א).
[16] א' ברק פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה (תשס"א).
[17] נ' אורצקי הכנסות והוצאות בלתי-חוקיות בדיני מיסים (1990).
[18] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה 2, תשנ"ה).
[19] א' ברק "שלילת תביעת הניזוק מפני 'טובת הציבור'" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 340.
מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[20] א' פרוקצ'יה "פשיטת רגל על פי בקשת חייב" הפרקליט ל (תשל"ה-תשל"ו) 271.
[21] ג' שלו "חוזה הסותר את תקנת הציבור" ספר אורי ידין (א' ברק, ט' שפניץ – עורכים, כרך ב, תש"ן) 299.
[22] ד' פרידמן "תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 31-30 לחוק החוזים (חלק כללי)" עיוני משפט ה (תשל"ו-תשל"ז) 618.
ספרים זרים שאוזכרו:
[23] K. Gross Failure and Forgiveness: Rebalancing the Bankruptcy System (New Haven, 1997).
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (הרשם השופט ע' גרשון) מיום 22.7.2001 בפש"ר 284/00, 285. הערעור נדחה.
שלמה ארדמן – בשם המערערים;
צבי קויש, מנהל הלשכה המשפטית באגף האפוטרופוס הכללי – המשיב.
פסק-דין
הנשיא א' ברק
חייב מבקש מבית-המשפט צו כינוס לנכסיו במסגרת הליכי פשיטת רגל. כלום יש לסרב לבקשתו זו אך בשל הטעם כי החוב שעומד ביסוד בקשת החייב מקורו בניהול עסק של שירותי ליווי? זו השאלה הניצבת בפנינו.
העובדות וההליכים
1. המערערים הם בני-זוג שהיו נשואים זה לזה. הם פנו לבית-המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לעיכוב הליכים ולמינוי כונס נכסים והכרזתם כפושטי רגל, על-פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה). בתצהירו של המערער (מיום 12.4.2000) הוא טען כי סכום החובות המשותף לו ולמערערת עומד על 1,000,000 ש"ח. החובות נוצרו בשל "הסתבכויות שונות בין השנים 1990-1989". בתצהיר משלים שנתן (מיום 1.5.2000) הוסיף המערער כי ניהל עסק של יבוא ויצוא בשנים 1989-1985, ועסק זה יצר את חובותיו. חובות העסק גרמו לסכסוך בינו ובין אשתו והביאו לגירושיהם בשנת 1989. לאחר הגירושין פתחה גרושתו "עסק של אירוח" והוא היה מועסק בו כשכיר מאז 1991. אמנם, נוצרו חובות במהלך ניהול עסק זה (שפעל עד שנת 1999), אולם לטענת המערער, לא הפעילות במסגרתו היא שהביאה לחובות שביסוד הבקשות על-פי הפקודה. גם בתצהירה של המערערת (מיום 12.4.2000) נטען כי מקור החובות הוא בעסק יבוא ויצוא שניהל המערער
בשנים 1989-1985, וכי הגם שפתחה עסק של "שירות אירוח דרך הטלפון", לא נוצרו במהלך ניהולו חובות נושא הבקשות על-פי הפקודה. כונס הנכסים הרשמי (להלן – הכנ"ר) סבר בתגובתו כי אין להיענות לבקשות. הוא קבע כי "חובות המבקש הינם חובות משותפים עם גרושתו ונוצרו בשנים 2000-1989 מניהול עסק לשירותי ליווי. מאחר והחובות נוצרו מעיסוק בלתי חוקי אין סיכוי שינתן צו פשיטת רגל בגינם. לפיכך אין טעם ותכלית במתן צו הכינוס ועיכוב ההליכים".
2. בית-המשפט המחוזי (הרשם השופט ע' גרשון) קיבל את עמדת הכנ"ר ודחה (ביום 21.5.2000) את בקשות המערערים מטעמי הכנ"ר. על החלטה זו הוגשו ערעורים לבית-משפט זה (ע"א 4276/00 וע"א 4273/00). בדיון מיום 27.9.2000 הוחלט, בהסכמת בעלי-הדין, לקבל את הערעורים ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי לדיון מחדש "לאחר שהמשיב ימציא מחדש את עמדתו המפורטת לבקשה". בעמדתו בפני בית-המשפט המחוזי, שאליו הוחזר הדיון כאמור, שב הכנ"ר וטען כי אין להיענות לבקשות המערערים, שכן נוכח הסתירות בתצהירי המערערים והיות מקור החוב בעיסוק בלתי חוקי, הרי שיש לקבוע כי הבקשות הוגשו בחוסר תום-לב, ואין סיכוי שהמערערים יוכרזו כפושטי רגל. לתמיכה בעמדתו זו הביא הכנ"ר שני פסקי-דין שבהם הורשע המערער בהחזקת מקום לשם זנות והחזקת מקום לשם עריכת הימורים (עבירות לפי סעיפים 204, 225 ו-228 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). עוד צוין כי מעיון ברשימת החובות עולה כי חלק משמעותי מהם נוצר בשנים שבהן לא פעל כלל העסק של יבוא ויצוא אלא מאוחר יותר, שעה שפעל עסק "שירותי האירוח". כמו כן פירוט החובות –
לארנונה, רכישת כלי רכב באשראי, קנסות חניה, תיקוני רכב וחשבוניות טלפון – מאשש את הסברה כי החובות נוצרו מעיסוקם של בני-הזוג בעסקי "אירוח וליווי" שהם הסוואה של עסקי הזנות שבגינם הורשע החייב-המערער. מכאן, שהחובות נוצרו במהלך ניהול עיסוקים בלתי חוקיים ושלא בתום-לב. המערערים טענו בתגובתם כי אין בסיס עובדתי לעמדת הכנ"ר באשר למקור החובות, וכי היה אסור לכנ"ר להביא בנדון פסקי-דין מהרשעות פליליות של המערער. עוד נטען – לחלופין – כי אין לשקול במסגרת מתן צו כינוס ובהכרזה על פשיטת רגל והפטר את חוקיותו של העסק שנוהל ושבמסגרתו נוצר החוב. תום-לבו של החייב רלוונטי ככל שהוא קשור ברצונו לשלם את חובותיו ובאמונתו כי ינהל עסק רווחי. אין מקום מעבר לכך לשיקולי מוסר הקשורים בחוקיות ובמוסריות של העסק עצמו.
3. בית-המשפט המחוזי שב ודחה בפסק-דינו מיום 22.7.2001 את בקשות המערערים. בית-המשפט קבע כי מהחומר שבפניו עולה כי המערער היה מעורב בהחזקת מקום לשם זנות, בניהול ובהחזקת מקום לשם עריכת הימורים ובעסק של שירותי ליווי ואירוח. המערערים לא הצביעו, כך נקבע, על אסמכתה כלשהי לכך שחובותיהם נובעים מ"ניהול עסק של יבוא, יצוא וסחר חוץ של סחורות". על רקע זה קבע בית-המשפט כי אין המערערים זכאים לחסות תחת כנפיה של הפקודה. אמת, הפקודה מכירה באינטרס לגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו, אולם מדובר "בחייבים ישרי דרך שהסתבכו בתום לב". על-כן אפילו מדובר בעסק רווחי שיצר חובות, הרי ש"מי שעסק בעסקים בלתי חוקיים ומסתבך בחובות אינו ראוי משום תיקונו של עולם להגנת הפקודה ולהגנת בית המשפט". המקור לכלל זה נמצא לבית-המשפט המחוזי בעיקרון של תקנת הציבור. "הדעת אינה סובלת כי המכשיר החיוני והחשוב של פשיטת הרגל שנועד כאמור לעיל לאפשר שמיטת חובות של חייב שנקלע בתום-לב לקשיים כספיים מתמשכים, לפתוח דף חדש בחייו ולשקם את עצמו, יועמד לרשותם של מי שבחרו לנהל את חייהם ואת עסקיהם באופן בלתי חוקי. לא לכך נועדו הליכי פשיטת רגל ולא לאלה יתן בית המשפט את הגנתו". על יסוד זה נדחו בקשות המערערים. מכאן הערעור שבפנינו.
הטענות בערעור
4. המערערים טוענים כי שגה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו – עובדתית ומשפטית. עובדתית, שכן אין יסוד למסקנה כי מקור החובות הוא בניהול עסק בלתי חוקי. לשיטת המערערים, הם ביססו את מקורות החוב בעסקים חוקיים שקדמו לשירותי הליווי והאירוח. עוד נטען כי בית-המשפט לא היה צריך לקבל כראיות מטעם הכנ"ר את
פסקי-הדין בפלילים כנגד המערער. לכנ"ר אין כלל מעמד על-פי חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981, ולא היה צריך להשיג כלל חומר זה. משהושג, לא היה צריך בית-המשפט לקבלו ולהתבסס עליו. משפטית, טענו המערערים, תום-לבו והתנהגותו של החייב ביצירת החוב נבחנים על-פי הפקודה רק ככל שהחייב נהג בפזרנות, במסוכנות או באי-אכפתיות כלפי יצירת החוב. תום-הלב נבחן לגבי אמונת החייב כי העסק יביא לרווחים. אין רלוונטיות במסגרת זו לשאלת חוקיות ניהול העסק. תקנת הציבור תמנע תחולתה של הפקודה רק כאשר מטרת פעולתו של החייב בעסק הייתה שלא לשלם את חובותיו. עוד הדגישו המערערים כי החובות נושא ערעור זה הם כולם חובות חוקיים לצדדים שלישיים, על-כן אפילו נוצרו במהלך ניהולו של עסק לא חוקי אין עילה לשלול את תחולתה של הפקודה על המערערים בייחוד בגין חובות מסוג זה.
5. הכנ"ר ביקש בסיכומיו כי נדחה את הערעור. במישור העובדתי טען הכנ"ר כי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי באשר למקור החובות ופעולת המערערים בעסק לא חוקי הוכחו כדבעי, ואין עילה להתערבות בהם. הכנ"ר הוסיף כי לא הייתה כל מניעה מלהגיש את פסקי-הדין בפלילים שניתנו כנגד המערער, שכן המערער חתם על הצהרה לוויתור על סודיות, וחובת תום-הלב שחלה עליו חייבה את המערער עצמו בגילוי עובדות אלה. מכל מקום, גם אם היה פגם של קבילות בראיות אלו, הרי שבאיזון הכולל היה על בית-המשפט לקבלן למרות הפגם. במישור המשפטי טען הכנ"ר כי בדין דחה בית-המשפט המחוזי את בקשות המערערים, שכן החובות נוצרו במהלך ניהולו של עסק לא חוקי. עקרונות תום-הלב ותקנת הציבור מובילים למסקנה שלפיה אין חייב שמקורות החוב שלו בניהול עסק בלתי חוקי, יכול לחסות תחת כנפי הפקודה למרות התכלית החשובה של שיקום החייב ופתיחת דף חדש בחייו. אין מטרת הפקודה לעודד חייבים להתפרנס בדרך בלתי חוקית, ומשדרכם זו כשלה, לבוא בשעריו של בית-המשפט והדין, שאין מוראו עליהם מלכתחילה, על-מנת שזה יושיע אותם מנושיהם. המערערים בחרו להתפרנס בדרך לא חוקית ואגב כך נקלעו לקשיים, ואין להם להלין אלא על עצמם.
השאלה שבפנינו
6. השאלות שבפנינו הן לכאורה שתיים: האחת, עובדתית בעיקרה, קשורה לשאלת מקור החובות והבסיס הראייתי להם (לרבות ההסתמכות על הרישום הפלילי). ייאמר כבר עתה, כי על פניו לא מצאנו עילה להתערבות במימצאיה של הערכאה הראשונה באשר לנסיבות יצירת החובות ומקורם. גם לעניין ההסתמכות על הרשעות
המערער נראה כי אין עילה להתערבותנו, שכן בלי להכריע בעניין זה נראה כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי עמדה על כנה בלי להיזקק להרשעות אלו נוכח הצהרות המערערים עצמם על פעולתם במסגרת עסק של "שירותי אירוח" (בתצהיריהם), ונוכח הקביעה של בית-המשפט המחוזי עוד בפסק-דינו הראשון, שהתבססה על תצהירים אלו ולא על ההרשעות שהובאו בפניו רק בשלב מאוחר יותר. אולם ההכרעה בשאלה עובדתית זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא כרוכה בשאלה השנייה שבפנינו, שהיא משפטית בעיקרה, ועניינה: כלום יש למנוע מן המערערים את הגנת הפקודה אך בשל העובדה כי החובות נוצרו במהלך ניהולו של עסק בלתי חוקי? בשאלה זו נדון עתה.
המסגרת הנורמטיבית
7. בקשת המערערים בפני בית-המשפט המחוזי הייתה בראש ובראשונה למינוי כונס נכסים. זהו השלב השני במסגרת השלבים השונים הקבועים בפקודה במסגרת הליכי פשיטת רגל, לאחר מעשה פשיטת הרגל (ראו ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [15], בעמ' 42-39). צו כינוס לנכסי החייב יכול להינתן על-ידי בית-המשפט על יסוד בקשה של הנושה או החייב (סעיף 6 לפקודה). התנאים לבקשת חייב לפשיטת רגל – ולכינוס נכסים על נכסיו – מוסדרים בסעיפים 17 ו-18 לפקודה. מה הם גדרי שיקול-הדעת של בית-המשפט במסגרת הוראה זו? כלום רשאי בית-המשפט לדחות את הבקשה אך בשל העובדה כי מקור החובות הינו בניהול עסק לא חוקי? לשון הפקודה אינה קובעת מסמרות בעניין זה. אכן, היקף שיקול-הדעת וגדריו נגזרים מתכליתה (הספציפית והכללית) של הפקודה, בכלל, ושל הבקשה לפשיטת רגל וכינוס נכסים של החייב, בפרט.
התכלית
8. מקובל לקבוע כי הליכי פשיטת הרגל מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר (ראו ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 166). תכלית זו מקבלת משנה תוקף לאור ההגנה החוקתית על זכות הקניין (סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). לשם שמירה על קניינו של הנושה ופירעון החובות המגיעים לו אין די לעתים בהליכי הוצאה לפועל, ויש הכרח באמצעי קיצוני יותר – הוא הליך פשיטת הרגל. אולם לצד תכלית זו קיימת התכלית השנייה, שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר מן החובות. לא פעם יעדיף חייב את המחיר של פשיטת הרגל על פני ההליכים האחרים המופעלים כנגדו לשם גביית חובו (ראו א' פרוקצ'יה "פשיטת רגל על פי בקשת חייב" [20],
בעמ' 272). אכן, חייב עלול להיות נרדף על-ידי נושיו במסגרת ההוצאה לפועל, וכן "...עשוי להיקלע, לפעמים שלא בטובתו, למצבים המקשים עליו לתפקד וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו..." (ראו: לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [15], בעמ' 24 וכן ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי (להלן – פרשת אשכנזי [2]), בעמ' 55). אשר-על-כן צוין כי "אילולא היו קיימים הליכי פשיטת-רגל, צריך היה להמציאם למטרה זו, להציל אסיר מידי אוסריו" (ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי [3], בעמ' 28). אכן, קניינו של הנושה אינו חזות הכול. כנגדו קיימת גם זכותו של החייב – שניתן אף לראות בה חלק מכבודו וחירותו על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – להקים את חירותו (האישית והכלכלית) ולשוב ולקיים עצמו בדרך מכובדת (ראו והשוו: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו [4] וכן ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ [5]). ביטוי לתכלית זו – של שיקום החייב – מצוי בין היתר בהוראות הפקודה המאפשרות לחייב לבקש פשיטת רגל. כך, האפשרות לבקש מינוי כונס נכסים אינה מסורה רק לנושה אלא גם לחייב (ראו סעיפים 17 ו-18 לפקודה). זאת, לא רק במקרה שבו יהא בפשיטת הרגל משום תועלת לנושים, אלא גם במקרים שבהם אין תועלת לנושים ומתוך הכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו (הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 3) (פושט רגל זמני ותיקונים שונים), תשנ"ד-1994, בעמ' 500-499).
9. ודוק, ההגנה על האינטרס של הנושים בהבטחת זכותם וכן והאינטרס של החייב בשיקומו אינם עומדים בפני עצמם, אלא כפופים הם לעקרון תום-הלב (במובנו האובייקטיבי והסובייקטיבי). אכן, בפקודה עצמה יש הוראות המבססות עצמן על עקרון תום-הלב במובנו הסובייקטיבי. כך, יכול בית-המשפט לדחות בקשה לפשיטת רגל, בין היתר אם שוכנע כי הבקשה הוגשה "...שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל..." (סעיף 18ה(א)(2) לפקודה). כן רשאי בית-המשפט שלא ליתן הפטר, בין היתר אם "במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל" (סעיף 63(ב)(1) לפקודה). על-כן נקבע כי אם מכלול הנסיבות מצביע על כוונת החייב להתחמק מנושיו, בין היתר על-ידי הצהרות שווא של החייב באשר לנכסיו ומצבו הכלכלי, ייתכן שיהא בכך חוסר תום-לב המצדיק דחיית הבקשה למתן צו כינוס (ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי (להלן – פרשת קלאר [6]), בעמ' 66-65. בנוסף, כפופים הליכי פשיטת הרגל לעקרון תום-הלב במובנו האובייקטיבי. כך, הן הנושים הן החייב חייבים להפעיל את זכויותיהם על-פי הפקודה בתום-לב (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אל לחייב להפוך את דיני פשיטת הרגל ל"עיר מקלט" אשר כל דכפין יבוא בשעריה (פרשת אשכנזי [2],
בעמ' 55) מנגד, רשאי בית-המשפט לדחות בקשת נושה להליכי פשיטת רגל נגד חייב אם נעשה בהם שימוש לרעה (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [15], בעמ' 101-99). עוד נקבע כי
חוסר תום-לב יכול שיימצא בשלב יצירת החובות כמו גם בשלב אכיפת החובות (ע"א 5503/92 קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי (להלן – פרשת קירצמן [7]), בעמ' 757-756).
10. לצד תכליות ספציפיות אלו – ואף מעליהן – מצויות התכליות הכלליות העומדות ביסוד כל דברי החקיקה. זוהי המטריה הנורמטיבית שעניינה עקרונות היסוד של השיטה. בין אלו רלוונטי לענייננו עקרון היסוד של תקנת הציבור, לרבות השמירה על שלטון החוק. אכן, תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה היא לשמור על תקנת הציבור ולמנוע תוצאות שעומדות בניגוד לה (ראו ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית [8]; השוו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה [16], בעמ' 130-129). מהי תקנת הציבור? "'תקנת הציבור' משמעותה הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים, אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח... תקנת הציבור הינה המכשיר המשפטי, אשר באמצעותו החברה מבטאת את 'האני מאמין' שלה. באמצעותו היא יוצרת מסגרות נורמאטיביות חדשות ומונעת חדירה של הסדרים נורמאטיביים בלתי ראויים למסגרות הקיימות" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים [9], בעמ' 778). "זהו מושג דינמי, בעל תכנים משתנים, המשקף את רעיונות היסוד שעליהם מושתת המשטר המשפטי, והוא כולל השקפות מוסריות, חברתיות וכלכליות" (ג' שלו "חוזה הסותר את תקנת הציבור" [21], בעמ' 301). תקנת הציבור כוללת, בין היתר, את חשיבות השמירה על שלטון החוק (הפורמאלי והמהותי). על-כן השמירה על תקנת הציבור משמעה גם שמירה על החוק והוראותיו והרתעה מעבריינות והפרת החוק (ראו והשוו בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס [10]). אשר-על-כן יש לפרש דבר חקיקה כך שיבטא את התכלית הכללית – במסגרת תקנת הציבור – של הרתעה מפני הפרת החוק. מכאן גם שאחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא יצא חוטא נשכר (ע"א 3798/94 הנ"ל [8], בעמ' 154). ההרמוניה החקיקתית של כלל דברי החקיקה מוליכה למסקנה שלפיה באופן עקרוני אין זה ראוי כי מפר החוק ייהנה מפירות הפרת החוק על דרך של הנאה מזכויות שמוענקות לו על-ידי החוק. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין, בציינו (בקשר לנכונות ליתן סעד לתובע על-פי חוזה בלתי חוקי):
"... אני מתקשה להבין כיצד לא נישמע לטענת האי-חוקיות, והרי כמורדים במלכות ניחשב. משגזר המחוקק על הסכם פלוני כי הסכם בלתי חוקי הוא, כיצד זה שנתעלם מדברו כמו-לא-היה? והרי אם נעבור על פני החוק ולא נשגיח בו, בעצם מחדלנו זה נרוקן את החוק מתוכו. כזאת לא הותרנו לעשות" (דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ [11], בעמ' 106).
חובות שנוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי
11. על רקע זה מתעוררת השאלה אם יש לדחות בקשה למתן צו כינוס נכסים לבקשת חייב בשל הטעם כי החובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי. התשובה לשאלה זו תלויה כאמור בתכליות השונות שבבסיס הפקודה. אכן, בבדיקת התכליות הספציפיות של הפקודה – הן התכלית של ההגנה על הנושים הן התכלית של שיקום החייב – נראה כי אין בעצם העובדה כי החוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל. השאלה אם הנושים יינזקו מפשיטת הרגל אם לאו אינה תלויה על פניה במקור החוב; זכות היסוד של החייב לשנות מדרכיו – זכות ה"תשובה" – ניצבת אף היא על רגליה. בנסיבות אלו גם אין לראות לכאורה את החייב כמי שפעל שלא בתום-לב. אכן, כאמור, יישומו של עקרון תום-הלב – בהקשרה של הפקודה – הינו בנסיבות שבהן נוצר החוב ובפעולת החייב במסגרת הליכי פשיטת הרגל (ראו: פרשת קירצמן [7], פרשת אשכנזי [2], פרשת קלאר [6]). ככל שהחייב אינו מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; ככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא – הרי שאין לראות בחייב כחסר תום-לב בהגשת הבקשה לפשיטת רגל רק בשל העובדה כי פעל במסגרת עסק לא חוקי. הנה-כי-כן, אין בהגשמת תכליותיה הספציפיות של הפקודה כדי להביא לשלילת תחולתה על חייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל, שעה שחובותיו נוצרו במהלך ניהול עסק לא חוקי.
12. שונה המצב באשר לתכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור, השמירה על שלטון החוק והרתעת עבריינים. אכן, ככל שהפעילות שהביאה ליצירת החובות הייתה בלתי חוקית, הרי שמתן הגנה לחייב במסגרת הפקודה מעוררת קושי. עקרון היסוד שלפיו אין חוטא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק על-ידי החוק עצמו, מחייב לכאורה כי חייב שיצר חובות במהלך פעילות של עסק לא חוקי לא יצא נשכר ולא יוכל לחסות תחת כנפיה של הפקודה (השוו סעיף 63(א) לפקודה). מכאן שקיימת התנגשות לכאורה בשאלה שבפנינו בין התכליות הספציפיות של דבר החקיקה ובין התכלית הכללית. שעה שאינטרס הנושים לא נפגע, החייב מבקש את שיקומו, והוא פעל בתום-לב, קיים קושי בהענקת מבוקשו של החייב, שכן היענות לבקשתו זו עומדת לכאורה בניגוד לתקנת הציבור, העומדת גם היא ביסוד תכליתו של דבר החקיקה. כיצד ניתן ליישב בין תכליות אלו?
האיזון הראוי
13. התשובה לשאלה זו טמונה באיזון הראוי ביניהן. אכן, קיימת חשיבות לשיקומו של החייב וליכולתו לפתוח "דף חדש" בחייו, בייחוד מקום שבו הוא המבקש
להכריז עליו כפושט רגל, ומקום שבו הדבר עולה בקנה אחד עם אינטרס הנושים, אולם תכלית זו אינה מוחלטת אלא יחסית. יש לאזן אותה עם התכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור ומניעת הפרת החוק. גם תכלית כללית זו – בתורה – אינה מוחלטת. מניעת הפרת החוק והרתעת עבריינים היא תכלית חשובה, אולם אין היא מוחלטת. היא יכולה וניתנת לאיזון מול אינטרסים ותכליות נוספות. מהו אפוא האיזון הראוי? התשובה היא כי יש לבחון את מידת החומרה ואי-החוקיות העומדת על הפרק. נוכח חשיבות התכליות הספציפיות של ההגנה על הנושים ושיקומו של החייב תישלל ההגנה של הפקודה רק באותם המקרים שמדובר בהם באי-חוקיות של ממש, העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. אמת, הפרת חוק ככזו אינה רצויה ועומדת בניגוד לשלטון החוק, אולם לצורכי הפקודה ותכליתה יש למנוע את תחולת הפקודה רק באותם מקרים שבהם אי-החוקיות שמדובר בה נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור. אין די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי – הא ותו לא. יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור (ראו עוד K. Gross Failure and Forgiveness: Rebalancing the Bankruptcy System [23], at p. 111). בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם מדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה כאמור (וראו סעיף 63(א) לפקודה); את השאלה אם מדובר באי-חוקיות קבועה או חד-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי-החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור בהקשרה של הפקודה (השוו נ' אורצקי הכנסות והוצאות בלתי-חוקיות בדיני מיסים [17], בעמ' 79-78).
14. מסקנתי זו, שלפיה יש לשלול את תחולת הפקודה על בקשת חייב להכריז על עצמו כפושט רגל בשל אי-החוקיות בניהול עסקו רק בנסיבות שמדובר בהן בפגיעה מהותית בתקנת הציבור ולא רק בשל עצם אי-החוקיות של ניהול העסק, מבוססת על אדנים מספר: ראשית, בקשתו של חייב להכריז על עצמו כפושט רגל אינה דבר של מה בכך. לצד ההפטר – כי יינתן – כוללת ההכרזה משמעויות לא פשוטות מבחינת החייב. במובן זה ניתן לראות בבקשת חייב – אם הוגשה בתום-לב – כרצון כן להשתקם ולפתוח בדרך חדשה, ובהכרה החברתית בשיקומו הכלכלי והאישי – כמעין "מחילה" על חובו (ראו Gross supra [23], at p. 91). בנסיבות מעין אלה משקלה של אי-החוקיות שבמעשה המקורי פוחתת כנגד רצונו של החייב להשתקם. שנית, יש לזכור כי מדובר בחובות חוקיים שנוצרו במהלך פעילות בלתי חוקית. בנסיבות אלו מוצדק לשלול את הגנת הפקודה רק במקרים שבהם אי-החוקיות שבניהול העסק בולטת ועולה
כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. שלישית, אין חולק כי תכליתה העיקרית של הפקודה היא כאמור הגנה על הנושים ועל שיקום החייב. התכלית הכללית של הרתעת עבריינים ומניעת פעילות בלתי חוקית היא חשובה, אך עם כל חשיבותה אין היא תכלית עיקרית במסגרת הפקודה. קיימים דברי חקיקה אחרים שתכליתם העיקרית היא הרתעת עבריינים וענישתם, אשר-על-כן מוצדק לא להחיל את הפקודה רק במקרים חריגים שבהם אי-החוקיות עולה כדי פגיעה מהותית בעקרון היסוד של השיטה בדבר תקנת הציבור.
15. רביעית, גם בסוגיות אחרות המעוררות שאלה דומה נראה כי גישת המחוקק – ובית-המשפט – אינה למנוע כליל סעד ממי שפעל באופן לא חוקי אלא לשקול את חומרת אי-החוקיות (בין היתר) וכנגזרת ממנה את הדין החל על העניין הנדון. כך, למשל בתחום דיני החוזים (ראו: סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי) וכן: ג' שלו דיני חוזים [18], בעמ' 357-355; ד' פרידמן "תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 31-30 לחוק החוזים (חלק כללי)" [22], בעמ' 628); בתחום דיני הנזיקין (ראו א' ברק "שלילת תביעת הניזוק מפני 'טובת הציבור'" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [19], בעמ' 345-340) ובתחומים אחרים (השוו: ד"נ 22/61 קופת מלווה "העולה" נ' פקיד השומה [12]; עמ"ה (חי') 13/82 פרומקין נ' פקיד השומה חיפה [13]). חמישית, אף בדין ההשוואתי לא מצינו כי די בעצם אי-החוקיות של העסק כדי להצדיק אי-החלת דיני פשיטת הרגל על חייב. אמת, החקיקה בענייני פשיטת רגל קובעת לפעמים כי חובות שמקורם במעשים לא חוקיים ספציפיים המפורטים בחוק לא יוכרו לעניין פשיטת רגל או שיקימו סנקציה אחרת. כך למשל בדין האנגלי לגבי חובות שמקורם בהימורים (Bankruptcy Act 1914, s.157), ובדין האמריקני לעניין תרמית והונאה (Bankruptcy Reform Act of 1978, s. 523). בתי-משפט אמנם דרשו מן החייב לפעול בתום-לב, אולם הם לא פירשו חובה זו ככוללת יצירת חובות במסגרת התנהגות חוקית דווקא (AT&T Universal Card Service Corp. v. Harris (1997) [14]). מגמה זו של אי-התחשבות במקור החוב לשם תחולת דיני פשיטת הרגל על החייב מובילה למסקנה כי רק במקרים מיוחדים – העולים כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור – מוצדק לשלול את תחולת הפקודה על חייב אך בשל יצירת החובות במהלך ניהולו של עסק בלתי חוקי.
מן הכלל אל הפרט
16. אין חולק כי המערערים עסקו בעסק של "שירותי ליווי" ו"אירוח דרך הטלפון". מן החומר שבפנינו עולה כי הוכח במאזן ההסתברויות של הדין האזרחי כי מדובר בעסק שעיקרו מתן שירותי מין על בסיס זנות, עסק שעיסוק בו עולה באופן עקרוני – ובלי להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה – כדי עבירה פלילית (ראו סעיף 204
לחוק העונשין). אמת, המערערים לא ציינו במפורש בתצהיריהם כי המדובר בעסק בלתי חוקי של שירותי זנות, להבדיל מ"שירותי ליווי" או "אירוח טלפוני", אולם כך עולה מכלל נסיבות העניין, לרבות חקירת המערער בפני ההוצאה לפועל (ביום 27.3.1995), שבה ציין כי "הבנות העובדות אצל גרושתי מתגוררות יחד עימנו ומשתתפות בשכר הדירה" וכן "המחיר לשעת ליווי הוא כ-350 ש"ח". די בתשתית ראייתית זו בנסיבות המקרה בלי להיזקק לעניין ההרשעה הפלילית שהובאה בפני בית-המשפט המחוזי. אף בפנינו לא טענו כי היה מדובר בעסק חוקי לכל דבר ועניין, או כי בית-המשפט המחוזי שגה כשקבע כי מדובר בעסק בלתי חוקי של זנות (להבדיל מן הטענות שעניינן ההסתמכות על הרשעות המערער). אכן, מדובר בעסק שאינו רק בלתי חוקי, אלא שיש בו היבטים ברורים של חוסר מוסריות. אין מדובר במעשה בלתי חוקי חד-פעמי, אלא במעשה שהתמשך על פני שנים מספר. בית-המשפט המחוזי קבע – ובמימצאים אלו לא מצאנו להתערב – כי החובות המשותפים לשני המערערים נוצרו במהלך ניהול העסק ולשם קיומו. בנסיבות אלו נחה דעתנו כי מדובר באי-חוקיות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. מטעם זה לא מצאנו עילה להתערבותנו במסקנתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה אין המערערים זכאים לחסות תחת כנפי הפקודה. אשר-על-כן נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות.
השופט א' ריבלין
הריני מצטרף לפסק-דינו הנאה של הנשיא על כל נימוקיו.
השופט א' א' לוי
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.
ניתן היום, ב' באייר תשס"ג (4.5.2003).
5129371
54678313
מיני-רציו:
* פשיטת רגל – פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 – תחולתה
כאשר חובות החייב נוצרו עקב ניהול עסק לא חוקי – תחולת עקרונות תום-הלב ותקנת הציבור על בקשת החייב להכריז עצמו כפושט רגל – אימתי תחייב תקנת הציבור דחיית בקשתו עקב ניהול עסק בלתי חוקי.
מאמרים קשורים
הרפורמה בהליך פשיטת רגל, לצאת לדרך חדשה
במאמר זה נפרט בפני הקורא את יתרונותיו של הליך פשיטת הרגל החדש המאפשר לחייבים שאין באפשרותם לשלם את...
