עא 594/79 פאקא תעשיות בע"מ נ' כרמלה רוטנברג

ערעור אזרחי מס' 594/79

פאקא תעשיות בע"מ

נגד

כרמלה רוטנברג

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[4.1.81, 20.7.82]

לפני הנשיא י' כהן, מ"מ הנשיא מ' שמגר והשופט מ' אלון

פקודת החברות, חא"י כרך א, (ע) 155, (א) 161, סעיפים 118, 118א (הוסף: ס"ח תשמ"א 50), 119(תוקן: ס"ח תשמ"א 50) - תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ק"ת 1869, תקנות 314, 317- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיף 4(1) - חוק המחאת חיובים, תשכ"ט ­1969, ס"ח 250סעיף .1

בית המשפט העליון פסק:

א. המבחנים לאורם יידון, אם מחלוקת ראויה להידון בדרך של המרצת-פתיחה, הם: (א) היתבררו העובדות השנויות במחלוקת די הצורך אף בהעדר כתבי טענות?; (ב) היקופח אחד מבעלי הדין עקב העדר האפשרות להעיד עדים ללא היתר.

ב. (1) נקודת המוצא בדיני חברות היא, שעקרונותיו של שלטון הרוב ישימים גם בניהול ענייניה של החברה.

(2) כאשר נוקטים את המונחים "רוב" או "מיעוט", הכוונה היא לרוב או למיעוט, לפי העניין, על-פי כוח ההכרעה בחברה פלונית ולא על-פי ספירת גולגלות כפשוטה דווקא.

(3) כוחו של הרוב מן הראוי שיופעל בתום-לב לטובת החברה, בדרך המותווית בדיני החברות, תוך הימנעות מכל חריגה מן הסמכות.

(4) ביטוי כללי וערטילאי זה של חובות ודרכי פעולה אינו נותן ביטוי מדויק ומלא לצורה, אותה לובש עושק המיעוט, כעילה מוכרת לפסילתה של פעולה בחברה, וגם נקיטת הביטוי הכללי "קיפוח" בסעיף 118א לפקודת החברות אינה תורמת להבהרת משמעותו של המושג.

(5) מדובר לעניין זה בראש ובראשונה בתרמית כלפי המיעוט או בפגיעה חמורה בזכויותיו, כי רק באלו יכול להיות כדי להניע בית-משפט להתערב בענייניה של חברה, שבהם הוכרע על-פי הרוב שבה.

(6) פגיעה כאמור יכול שתלבש צורת השתלטות על הרכוש של החברה תוך דחיקת רגלי המיעוט.

ג. משסירבה המשיבה לקבל את ההצעה שהוצעה לה, תוך המועד שנקבע לכך בהסכם הרכישה, יש לראות את ההצעה כפוקעת במובן סעיף 4(1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-.1973

ד. (1) רכישת מחציתה של הלוואת הבעלים מבעלי הזכות שבחרו למכרה היא בגדר המחאת זכות במובן סעיף 1לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-.1969

(2) המחאת זכות כזו אינה משפיעה כלל על קיומו של החוב מבחינת החיוב, ורק הכתובת, שאליה הוא מעביר את חובו במועד הפירעון, היא שמשתנה.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"א 137/74 ח' פורת ואח' נ' סולומינסקי, פ"ד כח(2) .602

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

. 656Ch 1[1900] allan v. Gold reefs of west africa limited[2] . . 350Ch. App 9[1874] menier v. Hooper's telegraph works[3]

.290Ch 1[1919] brown v. British abrasive wheel company limited[4] [1920] kershaw leese and company limited . Sidebotton v[5]

( c.a . 154Ch 1פסקי-דין ניו-זילנדיים שאוזכרו:

[1938] limited and others v. Maddams(invercargill) millers

[6] .. 490n.z.l.r הערות:

.1 למשמעותו של עושק המיעוט ראה: . Ltd. V(kilner house) estam 2 . W.l.r 1

[1982] greater london council

.2 לחובת הרוב לפעול בתום-לב לטובת החברה ראה: צ' כהן, "שינוי תקנותיה של החברה  הרשומה - הדין הקיים והצעות לשיפור" מחקרי משפט ב (תשמ"ב) .82

.3 לבקשת סעד הצהרתי בהמרצת-פתיחה ראה: ע"א 59/80 פלד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח',  פ"ד לה(4) 378וההערות שם.

.4 להמחאת זכות על-פי חוק המחאת חיובים ראה: ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה(4) 31; ס' אוטולנגי, "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט­1969" הפרקליט כו (תש"ל) .285

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' א' הגין) מיום 10.6.79בה"פ 426/78. הערעור נתקבל.

ע' שטרן - בשם המערערת;

י' גלעדי - בשם המשיבה.

פסק-דין

מ"מ הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו הצהיר בית המשפט בעקבות המרצת-פתיחה, כי על המערערת להחזיר למשיבה מחצית מהלוואות הבעלים העומדת לזכותה.

.2אלו העובדות העיקריות הצריכות לעניין:

(א) החברה המערערת (להלן - פאקא) נוסדה בשנת .1964אותה עת היו לחברה כ- 35בעלי מניות, אשר נימנו בעיקרן עם שתי קבוצות של משפחות: האחת, קבוצת משפחות סלומון, לוין ואלשטיין, שהחזיקה במניות רגילות א', אשר העניקו לה % 35מהון החברה ו-% 50מזכויות ההצבעה, ואילו הקבוצה השנייה היא קבוצת המשפחות רוזנצוויג, הרמלין, בר-נתן וליכטבלוי, שהחזיקה במניות רגילות ב', אשר העניקו לה % 65מהון החברה ו-% 50מזכויות ההצבעה בה. המשיבה היא אחת מבעלי המניות בחברה המערערת, והיא שייכת בהתאם לסיווג הנ"ל לקבוצת המשפחות השנייה.

(ב) עם היווסדה של חברת פאקא נזקפה לזכותם של בעלי המניות הלוואת בעלים. בין החברה לבין בעלי המניות נערך הסכם בעל-פה, ובו הוסכם, כי הלוואת הבעלים האמורה תוחזר לבעלי המניות רק בקרות אחד משניים אלו: (1) כאשר מועצת המנהלים של החברה תחליט על החזרת ההלוואה, חלקה או כולה; (2) כאשר החברה תפורק.

כן הוסכם, כי כל אימת שחברת פאקא תפרע סכום כלשהו על חשבון הלוואת הבעלים, היא תשלם לכל אחד מבעלי המניות שלה יחסית לגודל החוב של אותו בעל מניות. לא הוסכם, כי ההלוואה תישא ריבית כלשהי.

(ג) בחוזה, שנחתם בין החברה המערערת לבין בעלי המניות ביום 25.3.69(להלן - הסכם ההלוואה), הועלה ההסכם הנ"ל על הכתב. סעיף 2להסכם ההלוואה, החשוב לענייננו, קבע לאמור:

"אשר על כן ולמען העלות על הכתב את אשר סוכם בזמנו בעל-פה כאמור בסעיף 1לעיל על הסכם זה, מסכימים בזה החברה מצד אחד ובעלי המניות מצד שני וכן בעלי המניות בינם לבין עצמם - כדלקמן:

(א) החובות הנזכרים בס' 1א לעיל של הסכם זה יעמדו לפרעון אך ורק באותם מועדים ובאותם שיעורים כפי שמועצת המנהלים של החברה תקבע מעת לעת ומפעם לפעם, ובהעדר קביעה כאמור, בעת פרוק החברה, ולא אחרת; וכי (ב) כל סכום שיהיה ברצון החברה, בכל זמן שהוא, להשתמש בו על מנת לבצע תשלום כלשהו על חשבון חובותיה האמורים של החברה לבעלי המניות ישולם על ידי החברה ליחידי בעלי המניות באופן יחסי לגודל החובות האמורים של החברה להם." (ד) בשנת 1975, בעקבות צו סגירה שניתן נגדה מטעמים של איכות הסביבה, העבירה פאקא את מפעלה למקום אחר. העברת המפעל הייתה כרוכה בבעיות טכניות וארגוניות, ונוכח מצבה הכלכלי חיפשה החברה אחר שותפים נוספים. לבסוף נכנסה החברה המערערת למשא ומתן עם חברת אסיא מעבדות כימיות בע"מ (להלן - חברת אסיא). לאחר שסוכמו העקרונות בדבר הצטרפותה של אסיא לפאקא, התכנסו בעלי המניות של פאקא ביום 14.5.75לאסיפה כללית, בה דווח על המשא ומתן עם אסיא. עיקרי ההסכם הובאו להצבעה ואושרו על-ידי האסיפה. ביום 20.7.75נחתם הסכם בין פאקא לאסיא (להלן - הסכם הרכישה), לפיו רכשה אסיא % 50מן ההון של פאקא. לפי הטענה של המשיבה, משפחות סלומון, לוין ואלשטיין הן גם שהחזיקו ב-% 50ממניות אסיא.

(ה) לפי הסכם הרכישה נקבע, כי מספר המניות הקיים בפאקא יוכפל, וכי המניות החדשות, שיהוו % 50מהון המניות, יוקצו לאסיא תמורת תשלום המחיר, שנקבע בהתאם לערך המאזני של המניות. אסיא התחייבה לרכוש מכל בעל מניות אשר יסכים לכך מחצית מהלוואת הבעלים, שפאקא הייתה חייבת לו אותה שעה. לאור העובדה שאסיא לא הייתה מסוגלת מבחינה כספית לפרוע לכל בעלי המניות את השווי של מחצית ההלוואה במועד אחד, הציגה אסיא לפני בעלי המניות שתי חלופות לתשלום התמורה בגין הלוואת הבעלים:

(1) תשלום במניות של "טבע חברה לתעשיה פרמצבטית וכימית למזרח התיכון" (להלן - טבע) במחיר, הנופל ב-% 10 מערך המניות בבורסה לניירות ערך. אפשרות זו הותנתה כך, שניתן יהיה לפרוע רק % 5 מערך המניות מדי חודש ובתום שנה אחת מלוא הערך, כדי לא לגרום שינויים פתאומיים ודראסטיים בערך המניה בבורסה.

(2) תשלום במזומן ב- 20 תשלומים חודשיים שווים, רצופים ומוצמדים, ובלבד שהתשלום במזומנים לא יהיה על סכום הגבוה משביעית של הלוואת הבעלים.

לשם הבטחת התשלום נקבע, כי אסיא תעביר את מניות טבע לבעלי המניות הזכאים על-ידי מסירתן לרשותם של נאמנים, אשר יחזיקו בהן בנאמנות, בתנאים שאין צורך לפרטם בשלב זה. בהסכם הרכישה נקבע, כי בעל מניות, אשר ירצה למכור מחצית מהלוואת הבעלים שלו לאסיא, יודיע על כך בכתב לאסיא באמצעות הנאמנים לא יאוחר מ- 15יום לפני מועד ביצוע הרכישה.

לאחר שנחתם הסכם הרכישה נתבקשו בעלי המניות של פאקא, שהיו מעוניינים במכירת מחצית הלוואת הבעלים, לחתום על מכתב המופנה למנהלי פאקא (נ/1), לפיו רשאי כל אחד מבעלי המניות להודיע, אם הוא מסכים להעביר לאסיא את המחצית מהלוואת הבעלים שלו. באותו טופס נכללה פיסקה ובה הדרישה, כי כל בעלי המניות יסכימו מראש לכך כי אם פאקא תהיה זקוקה לכסף נוסף היא תהא זכאית לדרוש, שמניות טבע או המזומנים שיופקדו בידי הנאמנים לפי האמור בהסכם הרכישה יועברו לפאקא כהלוואת בעלים נוספת. תנאי זה לא היה כלול בהסכם הרכישה, אלא הותנה על-ידי החברה המערערת בנוסף לתנאים שבהסכם האמור.

(ו) כל בעלי המניות, פרט למשיבה, הסכימו למכור את המחצית של הלוואות הבעלים שלהם לאסיא. סירובה של המשיבה נבע בעיקר מהוראותיה של הפיסקה הנוספת הנ"ל שנכללה במסמך נ/ .1בעקבות סירובה נשארה המשיבה היחידה מבין בעלי המניות שלא מכרה את מחצית מהלוואת הבעלים שלה.

(ז) כעבור למעלה משנה, היינו בסביבות ינואר 1977, פנתה המשיבה לחברה המערערת בדרישה, כי תוחזר לה מחצית מהלוואת הבעלים שלה. מנהלה של פאקא פנה בעניין זה לאסיא והמליץ לפניה, כי תסכים לשלם למשיבה את המחצית של הלוואת הבעלים במניות טבע, אך פניית מנהל פאקא לא נענתה בחיוב. במכתב מיום 14.2.77הודיעה אסיא למנהל פאקא, כי עקב המיזוג של אסיא עם חברות אחרות אין באפשרותה לבצע עיסקה כלשהי במניות טבע הקיימות ללא אישור הבורסה, וכי לא נראה לה, כי תוכל לשכנע את הבורסה לאשר את העיסקה המבוקשת.

.3(א) בעקבות סירובה של פאקא לשלם למשיבה את מחצית חובה הגישה זו תביעה בדרך של המרצת-פתיחה נגד החברה המערערת, בה ביקשה המשיבה להצהיר, שעל המערערת להחזיר לה את ההלוואה שניתנה לה ושתנאיה נקבעו בהסכם בין הצדדים בשנת .1969המשיבה הביאה שלושה נימוקים לביסוס עתירתה:

(1) יש לראות במיזוג (או בהקניית השליטה) משום פירוק המשיבה במובן סעיף 1(ג) לנספח א' (הסכם ההלוואה - מ' ש') ולחלופין, משום % 50של פירוק כנ"ל.

(2) ההסדר הנ"ל בדבר החזר החוב, כמפורט בסעיף 7להסכם הרכישה, פוגע בזכויותיה של המבקשת כמובנן לפי סעיפים 118א או 119 לפקודת החברות, וקמה לה בשל כך זכות לדרוש את החזר החוב.

(3) מן הצדק, אין המבקשת חייבת להוסיף ולממן את המשיבה אחרי המיזוג או הקניית השליטה בחברה.

(ב) החברה המערערת הגישה בקשה בדרך המרצה למחיקת התובענה של המשיבה על הסף, ולחלופין, להעברת הבקשה לדיון בסדר-דין רגיל. טענת המערערת הייתה, בתמצית, כי התובענה אינה מתאימה לפי מהותה להידון כהמרצת-פתיחה. לטענתה, זו תביעה כספית מוסווית באיצטלה של סעד הצהרתי, וכל אימת שפתוחה לפני התובע הדרך לתבוע את הסעד ממש, אין הוא יכול לבקש סעד הצהרתי. טענה נוספת של המערערת הייתה, כי אין לתת סעד הצהרתי, כאשר אין בכך משום סיום הסכסוך שבין שני הצדדים, וכזה הוא המצב במקרה דנן.

(ג) בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת בקבעו, כי תביעת המשיבה ראויה להידון בדרך של המרצת-פתיחה, הן משום שהיא נכנסת לגדר תקנה 314לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, והן משום שהיא נכנסת לגדר תקנה 317לתקנות האמורות. אשר לתחולתה של תקנה 314סבר בית-משפט קמא, כי -

"המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא האם ההסכם משנת 1975וביצועו מהווה פירוק של פאקא במשמעות ההסכם משנת 1969הקובע כי פאקא תחזיר את חובה לבעלי מניותיה 'בעת פירוק החברה', או אם אותו הסכם משנת 1975, כשלעצמו פוגע בזכויותיה במובן סעיפים 118, 119 לפקודת החברות ומזכה אותה להחזר החוב." בקשת המשיבה היא קבלת "החלטה בשאלה של פירוש הנובעת מתוך המסמך והצהרה על זכויות המעוניינים," כלשון תקנה 314, ועל-כן ראויה בקשתה להידון בדרך של המרצת-פתיחה.

אשר לסעד הצהרתי לפי תקנה 317סבר בית-משפט קמא, כי אין מניעה לכך שתביעת המשיבה תידון בדרך זו. לדעתו, העובדה, שהתובע יכול לתבוע סעד ממשי, אין בה כשלעצמה כדי למנוע ממנו סעד הצהרתי. במקרה הנדון התוצאה המסתברת של ההליך הינה סיום המחלוקת בין הצדדים, ותביעת המשיבה יכול שתתברר על-כן בדרך של המרצת-פתיחה. לגוף הבקשה קבע בית­משפט קמא, כי יש מקום להיעתר לבקשת

המשיבה, והצהיר, כי על חברת פאקא להשיב לה את המחצית של הלוואת הבעלים העומדת לרשותה.

בית-משפט קמא דחה את טענת המשיבה, לפיה יש לראות בהקניית השליטה באסיא משום פירוק של פאקא כמובנו בהסכם ההלוואה. בקבעם כי על החברה לפרוע את החוב עם פירוקה של פאקא הייתה כוונת הצדדים לפירוק ממש, וכזאת לא אירע במקרה דנן.

מניות פאקא הוקצו לאסיא, לפי קביעת הערכאה הראשונה, בפחות מערכן הרגיל, ובכך הפחיתו מערכן של מניות המשיבה. אולם, גם אם היה בכך משום עושק המיעוט, אין בכך כדי לסייע לטענת המשיבה, שכן תביעתה אינה לביטול העיסקה בין פאקא לאסיא אלא להחזרת מחציתו של החוב. למטרה זו צריכה הייתה להצביע על פגמים בהסכם הרכישה ככל שהוא מתייחס לתנאים בדבר רכישת מחצית מהלוואת הבעלים מבעלי המניות הקיימים.

בית-משפט קמא ביסס פסק-דינו בנקודה זו על שני נימוקים חלופיים: (1) התנאים שבהסכם הרכישה הנוגעים להלוואת הבעלים היה בהם משום עושק המשיבה. הלוואת הבעלים אינה שונה מבחינות רבות מבעלות במניות, ולכן יש לישם אותם עקרונות, אשר חלים לגבי בעלי מניות לשם מניעת עושק מיעוט, גם לעניין הלוואת בעלים מעין זו שלפנינו. בדרך זו הגיע בית­משפט קמא למסקנה, כי תנאי הרכשה של הלוואת הבעלים, ובמיוחד התנאי שנכלל במסמך נ/ 1הנ"ל, יש בהם משום פגיעה בבעלי המניות והפליה לטובה של אסיא. לדעת בית-משפט קמא, החמור ביותר הוא בכך כי למעשה הנפגעת היחידה הינה המשיבה, שכן יתר בעלי המניות הם גם השולטים באסיא, ופגיעתם כבעלי המניות בפאקא מתאזנת ביתרונות שיוענקו לאסיא. התוצאה של סירובה של המשיבה למכור את מחצית הלוואת הבעלים שלה היא, כי המשיבה היא היחידה הנאלצת עתה להיות בעל חוב בשיעור יחסי כפול בהשוואה ליתר בעלי המניות. סירובה של המשיבה היה, לדעת בית-משפט קמא, מוצדק, ולא היה מקום לקצוב לבעלי המניות פרק זמן קצר כדי להיענות להצעה לרכישת מחצית מן ההלוואה. לדעת בית-משפט קמא, ניתן לתקן את המעוות על-ידי כך שפאקא תחזיר למשיבה עתה מחצית מהלוואת הבעלים העומדת לזכותה.

(2) הנימוק החלופי די גם בו, לדעת בית-משפט קמא, כדי להיעתר לבקשת המשיבה, גם אם אין בתנאי המכירה או בתנאים שבהסכם הרכישה הנוגעים להלוואת הבעלים משום עושק המבקשת. יש לראות את רכישת המניות על-ידי אסיא כפירעון מחצית הלוואת הבעלים על-ידי פאקא, שכן רכישת המניות על- ידי אסיא נעשתה על-פי הוראותיה של פאקא, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הרכישה. על-פי הסכם ההלוואה, אם נפרעה הלוואת הבעלים לפני הפירוק - יש לפרעה לכל בעלי המניות לפי יחס הלוואתם. אין ההסכם קובע מאומה לגבי פרק הזמן, בו יש לדרוש את פרעון החוב. מכאן למד בית­משפט קמא, כי פאקא אינה יכולה להשתחרר מחובה זה, אם בעל המניות אינו מוכן לקבל את הפירעון

תוך 15יום דווקא. חובת פאקא לשלם לבעל המניות באמצעות אסיא קמה, ואין פאקא פטורה ממנה, עד שכל בעל מניות מקבל את המגיע לו. לדעת בית­משפט קמא, חייב אינו פטור מתשלום חובו רק בשל כך שהציע לנושה פעם בעבר את תשלום החוב, והלה סירב לקבלו מחמת תנאי התשלום, שלא נראו לו אז.

על יסוד הטעמים האמורים הסיק בית-משפט קמא, כי יש להיעתר לבקשת המשיבה, ועל כך הערעור שלפנינו.

.4לטענת המערערת, פסק בית-משפט קמא מבלי שנתלבנו לפניו העובדות הצריכות לעניין. כך לא ציין בית-משפט קמא, למשל, את העובדה, כי הסכם הרכישה שינה את זכויות ההצבעה הצמודות למניות, באופן המעניק יתרון לבעלי המניות מקבוצת המשפחות אשר המשיבה נמנית עמן. אם קודם להסכם הרכישה היו לבעלי המשפחות סלומון, לוין ואלשטיין % 35מהון פאקא ו-% 50מזכויות ההצבעה בה, למשפחות רוזנצוויג, פרלמן, בר-נתן וליכטבלוי % 65מהונה של פאקא ו-% 50מזכויות ההצבעה הרי שלאחר הסכם הרכישה יהיו לכל בעלי המניות אותו סוג של מניות, כך שלקבוצת המשפחות הראשונה יהיו % 35זכויות הוניות ו-% 35זכויות הצבעה, ואילו לקבוצה השנייה יהיו % 65זכויות הוניות ו-% 65זכויות הצבעה.

טעות נוספת, אשר לה טוענת המערערת, עניינה המשמעות שייחד בית­משפט קמא למסמך נ/ .1ראשית, אין המדובר בתנאי נוסף, שנולד לאחר הסכם הרכישה, כפי שגרס בית-משפט קמא, אלא מקור הדרישה הכלולה במסמך האמור הוא בהסכמה מוקדמת של כל בעלי המניות בטרם נחתם הסכם הרכישה.

שנית, טוענת המערערת, אין בדרישה הכלולה במסמך נ/ 1כדי לקפח את המשיבה, כפי שקבע בית-משפט קמא, שכן ביסוד הדרישה להשתמש בכספים, הנמצאים אצל הנאמנים כהלוואת בעלים נוספת, עומד עקרון ההדדיות; תנאי לשימוש בכספי הלוואת הבעלים הראשונה הוא, כי במקביל תשקיע אסיא סכומים יחסיים כהלוואת בעלים.

אשר על-כן, טוענת המערערת, שגה בית-משפט קמא בכך שסבר, כי בהסכם בדבר רכישת מחצית מהלוואת הבעלים היה משום עושק המיעוט. מקור טעותו של בית-משפט קמא בכך שפסק את דינו על סמך עובדות וטענות שלא נתלבנו כל צורכן.

הדוגמה האחרונה, אותה מביאה המערערת לכך שפסק-דינו של בית-משפט קמא הינו משולל בסיס בעובדות, עניינה הסכם הרכישה, ככל שהוא מתייחס לרכישת מניות פאקא על-ידי אסיא. כזכור, סבר בית-משפט קמא, כי הקצאת מניות במחיר פנקסני יש בה משום עושק המיעוט. בכך העדיף בהערכת העדויות את דבריו של בעלה של המשיבה על פני דברי מנכ"ל פאקא. בעלה של המשיבה לא נחקר על תצהירו, משום שנושא זה

היה מחוץ לתחום הדיון, כפי שנקבע בבית-משפט קמא, ולכן טעה בית המשפט המחוזי בכך שהסתמך על תצהיר זה.

לגופו של עניין סבורה המערערת, כי "זהו נושא כבד ומסובך אשר לא ניתן להכריע בו כלאחר יד בלא שמיעת מומחים לדבר". היא מוסיפה וטוענת, כי העובדה שקבוצת המשפחות השנייה, אשר עמה נמנית המשיבה ואשר החזיקה ב- % 65מהונה של פאקא, ראתה בערך המאזני של פאקא בסיס לקביעת מחיר המניות, מלמדת על כך כי מחיר זה היה מחיר הוגן.

לטענת המערערת, הרי שהשאלה היחידה שהגדיר בית-משפט קמא

בהמ' 6776/78 היא, אם יש יסוד לטענת המשיבה, לפיה יש לראות בהקניית השליטה לאסיא משום פירוקה של פאקא במובן הסכם ההלוואה, ועל-כן עומדת הלוואת הבעלים לפירעון בתוקף האמור באותו הסכם. משקבע בית-משפט קמא בהמ' 476/78 כי העברת השליטה לאסיא אינה מהווה במקרה דנן פירוק פאקא

"ולא % 50 פירוק" (ככל שתהיה משמעות לניסוח כאמור), היה עליו לדחותאת בקשת המשיבה, ונפלה טעות מלפניו משנפנה לעניינים החורגים משאלה זו.

.5 אינני רואה לקבל את טענתה הראשונה של המערערת. בהודעה

שצירפה להמרצת הפתיחה הביאה המשיבה שלושה נימוקים לתמיכה בתביעתה.

לפי הראשון שביניהם, צריך היה לראות במיזוג משום פירוק פאקא במובן הסכם ההלוואה; לפי השני, יש לראות בתנאי הסכם הרכישה, ככל שהם מתייחסים לרכישת מחצית מהלוואת הבעלים, פגיעה בזכויות המשיבה במובן סעיפים 118 או 119 לפקודת החברות, ואילו לפי השלישי, לאחר המיזוג אין המשיבה חייבת לממן את המערערת "מן הצדק". כפי שהוזכר, התנגדה המערערת לכך שההליך יידון בדרך של המרצת-פתיחה, אך התנגדותה נדחתה. בדונו בהתנגדות המערערת בהמ' 6776/78 הגדיר בית-משפט קמא את המחלוקת בין הצדדים לצורך השאלה, אם תובענת המשיבה נכנסת לגדר תקנה 314

לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כדברים האלה:

"כל הטוען שהוא מעונין על פי שטר קנין, צוואה או מסמך אחר, זכאי לבקש מבית המשפט, בהמרצת פתיחה, החלטה בשאלה של פירוש הנובעת מתוך המסמך והצהרה על זכויות המעונינים." (ההדגשה שלי - מ' ש').

בית-משפט קמא הגדיר את השאלה שבמחלוקת כדלהלן:

"המחלוקת האמיתית שבין הצדדים היא האם ההסכם משנת 1975וביצועו מהווה פירוק של פאקא במשמעות ההסכם משנת 1969הקובע כי פאקא תחזיר את חובה לבעלי מניותיה 'בעת פירוק החברה' או אם אותו הסכם משנת 1975, כשלעצמו פוגע בזכויותיה במובן סעיפים 118, 119 לפקודת החברות ומזכה אותה להחזר החוב." (ההדגשה שלי - מ' ש').

מן המצוטט לעיל נובע, כי השאלה, אותה מגדיר בית-משפט קמא כ'מחלוקת האמיתית בין הצדדים' הייתה כפולה: השאלה הראשונה הייתה, אם הביטוי "בעת פירוק החברה" שבהסכם ההלוואה כולל היווצרות נסיבות, שנתגבשו בעטיו של הסכם הרכישה מ-1975; השאלה השנייה הייתה, אם ההסכם משנת 1975פוגע בזכויות המשיבה על-פי אמת המידה המותווית בסעיפים 118 או 119 לפקודת החברות. בית-משפט קמא קבע, כי השאלה הראשונה לא הייתה אלא "החלטה בשאלה של פירוש הנובעת מתוך המסמך והצהרה על זכויות המעונינים" כלשון תקנה 314, ולכן היא ראויה להידון בדרך של המרצת­פתיחה.

תקנה 314לא הייתה היסוד היחיד לתביעת המשיבה בדרך של המרצת­פתיחה. בית-משפט קמא סבר, כי אין מניעה לכך שיושט למשיבה סעד הצהרתי במובן תקנה 317, וגם בשל טעם זה היא רשאית להביא את תביעתה בדרך של המרצת-פתיחה, היינו, שהגדרת השאלה כפירוש ההסכמים נועדה לצורך עיגון ההליך באמור בתקנה 314, בעוד שהשאלה האחרת הנ"ל מצאה עיגונה בתקנה 317(השווה: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 72). מאוחר יותר, בסמוך למועד הדיון בה"פ 426/78, הגישה המשיבה את המ' 5927/78, אשר בה ביקשה לתקן את סעיפים א' ו-ג' לבקשתה, כך שבמקום המילה "מיזוג" יבואו המלים "הקניית השליטה", וככל העולה מן החומר גם ביקשה, שבמקום סעיף 118 לפקודת החברות יאוזכר סעיף 118א לפקודה האמורה. כן ביקשה לצרף את תצהירו של בעלה של המשיבה בתמיכה נוספת לבקשתה. המשיבה נימקה את בקשתה בכך ש"תצהירו של מר רוטנברג משלים את התצהיר שצורף לבקשה ומבססו", וכי "יהא זה משום ייעול הדיון באם כל הנקודות שהועלו בתצהיר זה יתבררו בבקשה".

בתצהירו טוען מר רוטנברג בפה מלא, כי הסכם הרכישה עושק את מיעוט בעלי המניות בחברת פאקא ובכלל זה את אשתו. בסעיף 4לתצהיר אומר מר רוטנברג:

"העברת מחצית השליטה בבעלות בפאקא בע"מ לאסיא בע"מ (להלן 'העיסקה') נעשתה מתוך קנוניה של בעלי המניות העיקריים ה"ה סלומון, לוין, אלשטיין ומשפחותיהם שהיו בעלי % 37מהמניות אך בעלי מניות סוג א' שהקנו להם % 50מכח ההצבעה. אותם אדונים היו גם בעלי השליטה בחברת אסיא בע"מ ומטרת הגדלת ההון והעברת השליטה היתה להעביר את פאקא בע"מ במחיר לא ריאלי לשליטת אסיא בע"מ." בסעיף 3לתצהיר אומר מר רוטנברג, כי טעם חשוב לדחיית ההצבעה על­ידי אשתו היה התנאי הנ"ל שנכלל במסמך נ/ .1בסעיף 7לתצהיר נאמר, כי -

"למרות שכבר בעת ביצוע העיסקה לא הסכמנו לה וראינו בה עושק מיעוט, לא היה באפשרותנו לנהל מאבק משפטי כיוון שלא עמדו לרשותנו האמצעים הכספיים שהיו דרושים לצורך כך."

בתצהירו של מר רוטנברג אין אף סעיף, המתייחס לנימוק הראשון בבקשתה המקורית של המשיבה, אשר לפיו יש לראות בהקניית השליטה לאסיא משום פירוק של פאקא במובן הסכם ההלוואה. התצהיר עוסק כל כולו בטענת עושק המיעוט לגבי הסכם הרכישה על שני פניו. אשר על-כן קשה לקבל את טענת החברה המערערת, כי השאלה היחידה שעמדה במחלוקת נוגעת לפירוש הסכם ההלוואה, וכי משפסק בית-משפט קמא בראשית פסק-דינו כי אין לראות בהקניית השליטה לאסיא משום פירוק במובן הסכם ההלוואה, היה עליו לדחות את תביעת המשיבה, וכי טעות הייתה מצדו לפנות לעניינים החורגים משאלה זו. השאלות שעמדו במחלוקת ואשר אליהן היו צריכים הצדדים להתייחס היו רבות יותר מן השאלה היחידה, לה טוענת המערערת. גם עיון בפרוטוקול הישיבה בבית-משפט קמא בדונו בהמ' 426/78 מלמד, כי טענת עושק המיעוט הייתה מבין הטענות שנדונו באותו הליך. בפתח הדיון בבית-משפט קמא טען בא-כוח המערערת, כי אין הוא מבין מהי בדיוק העילה ומדוע החוב עומד לפירעון. השיב לו על כך בא-כוחה של המשיבה באמרו:

"השאלות השנויות במחלוקת הן כדלקמן:

א. האם בהחלטה משנת 1969בענין פירוק הגענו למצב שיש פירוק

ב-% 100? האם היתה החלטת מועצת המנהלים להחזיר החוב והיא תקפה? ב. האם בית המשפט חייב להתערב מהצדק, כדי להגן על מיעוט ולחייב החברה להחזיר את החוב." מן האמור לעיל עולה, כי לפני בית-משפט קמא התבררו שתי שאלות עיקריות: השאלה האחת מתייחסת לפירושו של הסכם ההלוואה, ועליה עונה בית-משפט קמא כבר בראשית פסק-דינו בקבעו, כי בהשתמשם במילה "פירוק" התכוונו הצדדים לפירוק ממש. אך עיקר פסק-דינו של בית-משפט קמא דן בשאלה השנייה, היא שאלת עושק המיעוט.

נראה, כי אין למצוא פגם בדרך בה נוהל הדיון בבית-משפט קמא, ועל­כן יש לדחות את טענתה הראשונה של המערערת. למערערת הייתה הזדמנות הוגנת להביא את נתוניה העובדתיים, לטעון טענות משפטיות ולחקור את המצהיר מטעם המשיבה. אם המערערת לא מיצתה הזדמנות זו, אין לה אלא להלין על עצמה. מכל מקום, אין הצדקה לכך שבערכאת הערעור תעלה המערערת בטיעונה טענות עובדתיות, שלא נדונו בבית-משפט קמא.

.6על-פי טענה דיונית נוספת, חרג פסק הדין מן הטענות, שהועלו על-ידי המשיבה בתובענתה. כך לא נמצא בנימוקיה דבר וחצי דבר באשר לטענת עושק המיעוט.

אף טענה זו דינה להידחות.

בסעיף 6 להודעה שצירפה לתביעתה פירטה המשיבה את נימוקיה. שניים מתוך

שלושת הנימוקים הכלולים בהודעה זו עניינם עושק המיעוט; לפי הנימוק השני, כפי שתוקן, פוגע הסכם הרכישה בזכויותיה של המבקשת במובן סעיפים 118 ו- 119לפקודת החברות, וקמה למשיבה הזכות לדרוש את החזר החוב, ואילו לפי הנימוק השלישי "מן הצדק אין המבקשת חייבת להוסיף לממן את המשיבה אחרי הקניית השליטה לאסיא". די בנימוקים אלה כדי להגדיר את השאלות העומדות במחלוקת. גם תצהירו של בעלה של המשיבה, שהוגש מאוחר יותר, מציג במפורש את טענת עושק המיעוט.

.7טענתה השלישית של המערערת, אשר גם עניינה סדרי הדין, מתייחסת לבירור תביעת המשיבה בדרך של המרצת-פתיחה. לטענתה, בירור תביעת המשיבה צריך להיעשות בדרך של תביעה רגילה ולא בדרך של המרצת­פתיחה. טענה זו הייתה, כזכור, נושא הדיון בהמ' 6776/78. בהמרצה זו קבע בית-משפט קמא, כי תביעת המשיבה לסעד הצהרתי ראויה להידון בדרך של המרצת-פתיחה מכוח תקנות 314ו- 317לתקנות סדר הדין האזרחי. כן קבע בית-משפט קמא באותה החלטה, כי העובדה, שהתובע יכול לתבוע סעד ממשי, אין בה כשלעצמה כדי למנוע ממנו סעד הצהרתי, וכי במקרה הנדון תוצאתו המסתברת של ההליך הינה סיום המחלוקת בין הצדדים. בערעורה לפנינו מעלה החברה המערערת נימוק נוסף נגד הדיון בתביעת המשיבה בדרך של המרצת­פתיחה. לטענתה, גם אם יש מקום להיזקק לשאלת עושק המיעוט בסוגיה זו, אין לעשות זאת בדרך של המרצת-פתיחה, שכן בירור טענה בדבר עושק המיעוט מחייב הבאתם של עדים רבים ובכללם מומחים לענייני כלכלה, חשבונאות ושמאות, ועל-כן יש בדיון בדרך זו כדי לקפח את המערערת. מכאן, כי הדרך הראויה לברר תביעה מסוג זה היא, לטענת המערערת, זו של תביעה רגילה.

אין לקבל טענה זו של המערערת.

בספרו הנ"ל מתאר ד"ר י' זוסמן את הנסיבות, בהן יימנע בית-משפט מלדון בדרך של המרצת-פתיחה ויבכר את דרך התובענה הרגילה, ואומר, שם, בעמ' 76:

"סדרי הדין הנוהגים בהמרצה הם פשוטים וקצרים יותר שכן אין בעלי­הדין מחליפים כאן ביניהם טענות בכתב (pleadings) להרצאת העובדות המהותיות עליהן הם סומכים. אולם בעובדה זו גופה כרוכה הסכנה כי בהעדר יסודות ברורים ישתבשו השאלות שבמחלוקת והדיון יסתבך מחמת חוסר בהירות וערבוביה. מכאן מסתמנת ההגבלה לשמוש בהמרצה בתור הליך לפתיחת הדיון: מקום שהשאלות שבעובדה הן פשוטות והמחלוקת לגביהן אינה רבה ואינה מסובכת, נוח השימוש בהמרצת פתיחה, ומקום שהמחלוקת נטושה בשאלת חוק בלבד - לא כל שכן, כי הרי את אלה ממילא אין מעלים על הכתב. אך לא כן משפט בו שאלות מסובכות שבעובדה עומדות לדיון. לשם כך מוטב שיוגש כתב תביעה." בע"א 137/74 [1] קבע בית-משפט זה שני מבחנים, לאורם ייבחן אם המחלוקת

ראויה להידון בדרך של המרצת-פתיחה. וכך אומר בית המשפט, בעמ' 604-

605:

"העיקר, שבית-המשפט בבואו לדון בהמרצת-פתיחה בענין כלשהו ישקול אם אמנם הדרך שבחר היא דרך שלא תקפח את הצדדים, דרך נאותה להגיע להכרעה צודקת בצורה יעילה ומהירה. השיקולים שצריכים להדריך את בית-המשפט הם אלה המנויים על-ידי ד"ר זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, בע' 77: 1) היתבררו העובדות השנויות במחלוקת די הצורך, אף בהעדר כתבי טענות? 2) היקופח אחד מבעלי הדין, וביחוד המשיב, על-ידי כך שניטלה ממנו האפשרות להעיד עדים ככל העולה על רוחו, והוא יהא תלוי בהיתר כאמור בתקנה 308?" בחינתה של המחלוקת שלפנינו לאור שני השיקולים האמורים לא יכולה להצביע על כך, כי דיון בדרך של המרצת-פתיחה היה בו משום קיפוח המערערת. השאלות העובדתיות, שעמדו במחלוקת בתביעה זו, לא היו רבות, ואין גם מקום להסיק שהיו מסובכות. בית-משפט קמא נדרש לעיון במסמכים שונים, כגון הסכם ההלוואה, הסכם הרכישה והמסמך נ/1, אשר על תוכנם לא הייתה מחלוקת, וצריך היה לעמוד על משמעותם העניינית והמשפטית של אותם מסמכים ולקבוע, באיזו מידה יש בהם משום פגיעה במשיבה. אשר להבאת עדים, יש לציין, כי החברה המערערת, אשר הייתה זכאית לחקור את בעל המשיבה על תצהירו, לא עשתה כן מטעמים השמורים עמה, ולכן קשה לומר כי יש בדיון בדרך של המרצת-פתיחה כדי לקפח את המערערת על-פי השיקול השני שהוזכר לעיל. בית-משפט קמא נזקק לשאלה, אם בתנאי רכישתה של מחצית מהון המניות של פאקא היה משום עושק המיעוט, שכן המשיבה לא תבעה את ביטול העיסקה אלא תבעה, כי פאקא תחזיר לה את מחצית חובה, וגם מכאן, שאין מקום לקבל את טענת המערערת כי היה מקום להביא עדים מטעם אסיא, מומחים לענייני כלכלה, חשבונאות ושמאות נכסים ומקרקעין, אשר יסבירו את עיקרי עיסקת הרכישה וההיגיון הכלכלי העומד מאחוריה.

בית-משפט קמא השתית את פסק-דינו על שני נימוקים חלופיים, אשר אינם מחייבים בירורן של עובדות רבות ומסובכות: הנימוק הראשון מסתמך על תנאי רכישת הלוואת הבעלים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הרכישה ובנספח נ/ .1מסקנתו של בית-משפט קמא הייתה, כי יש בתנאים אלה כדי להפלות את המשיבה ביחס לשאר בעלי המניות בחברה, וכי על-מנת לתקן את המעוות שומה על פאקא להחזיר לאסיא מחצית מהלוואת הבעלים. נימוק זה אינו נשען על מערכת עובדתית מורכבת, ועל-כן לא נראה כי הייתה מניעה לכך, כי הדיון בבית-משפט קמא יתנהל בדרך של המרצת-פתיחה. אף נימוקו

החלופי של בית-משפט קמא לא היה מבוסס על מערכת עובדות מורכבת ומסובכת. נימוק זה התבסס על הוראות הסכם ההלוואה בלבד מבלי לייחס כל חשיבות לשאלה, אם יש לראות בהסכם הרכישה על שני היבטיו משום עושק המעטים. סיכומה של נקודה זו, בדין דן בית-משפט קמא בבקשת המשיבה בדרך של המרצת-פתיחה.

.8לגופו של עניין, תוקפת המערערת את פסק-דינו של בית-משפט קמא על שני הנימוקים החלופיים שבו: (א) אשר לנימוקו הראשון של בית המשפט המחוזי טוענת המערערת, כי שגה בית-משפט קמא בכך שהחיל את סוגיית עושק המיעוט על המקרה הנדון. הדוקטרינה של עושק המיעוט מיוחדת למעמדו של בעל מניות כחבר בחברה ואינה חלה על בעל מניות כנושה של החברה. שנית, נטען, כי הסעד, אותו הושיט בית-משפט קמא למשיבה, לא היה פתוח לפניה, כי המקרה דנן אינו אלא שינוי תנאי ההלוואה שהעניקה פאקא, בעוד שעיקרם של הסעדים במקרה של עושק המיעוט הם: תביעה לביטול ההחלטה העושקת, תביעת פיצויים כנגד המנהלים ותביעה לרכוש את מניות המיעוט. המערערת חולקת גם על היישום של הדוקטרינה של עושק המיעוט, כי הסכסוך שעליו נסב ערעור זה איננו נופל לגדרה, שכן זו כוללת בתוכה תמיד פעולת ניצול על-ידי רוב בעלי המניות כלפי מיעוטם. המערערת טוענת, כי העיסקה שביסוד הסכסוך נערכה לטובת החברה ובכלל זה בעלי מניותיה, כאשר מבוטא בה עקרון השוויון בין כל בעלי המניות הן באשר לתנאי הפירעון והן באשר לחלוקת הכספים המוחזרים. ראיה לכך שהעיסקה איננה עושק המיעוט מוצאת המערערת בעובדה, שכל בעלי המניות, ובכלל זה בני משפחתה של המשיבה פרט לה עצמה, תמכו בהסכם ומכרו את המחצית מהלוואת הבעלים שלהם.

לפי גירסת המערערת, התערבותו של בית-משפט בניהול ענייניה של חברה ראוי שתיעשה רק במקרים קיצוניים, ולכן, גם אם ימצא בית-משפט, כי בהסכם הרכישה משולבים מרכיבים אלו או אחרים, המקנים לבעלי מניות מסוימים יתרון על פני בעלי מניות אחרים ובהם המשיבה, אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטת החברה, כל עוד אין אותם אלמנטים מפלים מהווים את עיקר העיסקה או את הסיבה המכרעת לקבלת אותה החלטה.

.9נראית לי עמדת המערערת, המתייחסת לנימוקו הראשון של בית­משפט קמא.

אין בחומר, שהובא לפני בית-משפט קמא, כדי לבסס את המסקנה, כי אכן חטאו כלפי המשיבה במעשה שהוא בגדר עושק המיעוט. נקודת המוצא בדיני חברות היא, כידוע, שעקרונותיו של שלטון הרוב ישימים גם בניהול ענייניה של חברה. למותר להוסיף, כי עיקרון זה מוזכר כאן בצורה גורפת ביותר, שהרי יש נסיבות בהן לא מדובר, למשל לפי מסמכי התנגדות, על רוב מספרי דווקא אלא על מיעוט מספרי, החולש על רובו של כוח ההכרעה בחברה. הווה אומר, כאשר נוקטים במונחים רוב או מיעוט, הכוונה היא

לרוב או למיעוט, לפי העניין, על-פי כוח ההכרעה בחברה פלונית ולא על­פי ספירת גולגלות כפשוטה דווקא.

ניתן לומר, כללית ומבלי לקבוע תחומיה של ההלכה, כי כוחו של הרוב מן הראוי שיופעל בתום-לב לטובת החברה, בדרך המותווית בדיני החברות, תוך הימנעות מכל חריגה מן הסמכות ([2] (1900) allan v. Gold reefs of west africa limited), אך ביטוי כללי וערטילאי זה של חובות ודרכי פעולה אינו נותן ביטוי מדויק ומלא לצורה, אותה לובש עושק המיעוט, כעילה מוכרת לפסילתה של פעולה בחברה, וגם נקיטת הביטוי הכללי קיפוח בסעיף 118א לפקודת החברות אינה תורמת להבהרת משמעותו של המושג.

כמקובל עלינו, מדובר לעניין זה בראש ובראשונה בתרמית כלפי המיעוט או בפגיעה חמורה בזכויותיו, כי רק באלו יכול להיות כדי להניע בית-משפט להתערב בענייניה של חברה, בהן הוכרע על-פי הרוב שבה. מוסיף בעניין זה r.r. pennington, company 594( 1979,.th ed 4,london) law: ,the fraud or oppression need not amount to a tort at common law" but it must involve an unconscionable use of the majority's Or in unfair or discriminatory treatment of the minority, and it power resulting, or likely to result either in financial loss To act in the interest of the company as a whole which will must certainly be more serious than the failure of the majority . Induce the court to annul a resolution altering the company's"memorandum of articles פגיעה כאמור יכול שתלבש צורת השתלטות על הרכוש של החברה תוך דחיקת רגלי המיעוט. בפסק דינו של l.j. jamesבפרשת [3] (1874) menier v. Hooper's telegraph worksנאמר בעניין זה: The minority of the shareholders say in effect that the" majority has divided the assets of the company, more or .less, between themselves, to the exclusion of the minority Done, because if so the majority might divide the whole i think it would be a shocking thing if that could be Must be given to them, and that the minority assets of the company, and pass a resolution that everything Case to be as alleged by the bill, then the majority have put should have nothing to do with it. Assuming the .something into their pockets at the expense of the minority

If so, it appears to me that the minority have a right to have their . Share of the benefits ascertained for them in the best way in"which the court can do it, and given to them בפרשת [4] (1919) brown v. British abrasive wheel company limitedנדון שינוין של תקנות ההתאגדות כדי להתיר הטלת חיוב על המיעוט כי ימכור מניותיו לרוב, ונקבע שם, כי יש בכך משום פגיעה במיעוט, שבית המשפט יתערב בה. שונה הייתה ההחלטה בפרשת [5] 1920sidebottom v. Kershaw lees and company limited מקום בו הוצע, על-פי החלטה מיוחדת, תיקון לתקנות, לפיו ביקשו לחייב בעל מניות, שניהל עסקים עם מתחרה של החברה, להעביר חלקו במניות תמורת מחיר הוגן לידי מנהלים. אמר 171l.j. warrington at: If that be so, and there being in this case no suggestion of" fraud, it seems to me that the only inference one can draw is It may be that the company were, in passing this special resolution, acting .bona fide for the benefit of the company at large But, notwithstanding that, it might still that a particular course may be to the disadvantage of some; indivdual shareholder Be for the benefit of the company at large that course".should be pursued והוסיף 164lord m.r. sterndale, at The introduction into an altered article of a power of" buying a person or expelling him can only be held Benefit of the company... I think, looking at the invalid if the alteration is not made bona fide for the That they should not be obliged to have amongst them alteration broadly, that it is for the benefit of the company As members persons who are competing with them in Business, and who may get knowledge from their membership"...which would enable them to compete better בית המשפט לערעורים בניו-זילנד פסל החלטה בדבר תשלום בשיעור מוגזם ביותר למנהל בחברה, שנתקבלה על-ידי הפעלת כוח ההצבעה של אנשי­קש, שפעלו לפי הוראותיו של המנהל limited and(invercargill) millers [6] (1938). Others v. Maddams

אך מובן הוא, שכל הדוגמאות הללו אינן ממצות את מיגוון הנסיבות בהן יכול שהחלטה של חברה תיחשב לעושק המיעוט, אך המכנה המשותף של הדוגמאות הללו הוא חוסר תום הלב או המירמה, בעזרתם נשללות זכויות רכושיות מן החברה או מבעלי מניות המיעוט (ראה גם: א' פלמן, דיני חברות בישראל (קרני, מהדורה 3, חלק ב, תשמ"א) 589).

במקרה שלפנינו אין כל מקום להסיק, כי מגמה פסולה, כמתואר, נתלוותה להחלטה בקשר להלוואת הבעלים.

הסכם הרכישה בא ליצור שוויון בין בעלי המניות הקיימים, אשר לזכות כל אחד מהם עמדה גם הלוואת בעלים, לבין חברת אסיא, אשר רכשה % 50ממניות פאקא. בעקבות הסכם הרכישה התחלקה השליטה בפאקא, באופן שמחציתה הייתה בידי בעלי המניות הקיימים והמחצית האחרת בידי אסיא. חברת אסיא לא חויבה להשקיע בהלוואת בעלים בפאקא באותה מידה בה השקיעו בעלי המניות הקיימים. במקום זאת חויבה אסיא להיות נכונה לרכוש מחצית מהלוואת הבעלים של כל אחד מבעלי המניות הקיימים אשר יהיה מעוניין בכך. אילו היו כל בעלי המניות הקיימים מוכרים מחצית מהלוואותיהם לאסיא, היה מושג בכך השוויון המבוקש. עד כמה שמדובר ביחסים שבין בעלי המניות הקיימים, בינם לבין עצמם, שמר הסכם הרכישה על שוויון בין בעלי המניות. איש איש היה זכאי למכור על-פי חלקו היחסי בחוב ולא על-פי כמות המניות אשר בידו. גם ביחסים שבין בעלי המניות הקיימים לבין חברת אסיא הוקפד על שוויון; תמורת מחצית מהלוואת הבעלים של כל בעל מניות הייתה אסיא מוכנה לשלם תשלום מלא. החלק העיקרי של התמורה אמור היה להשתלם במניות "טבע" על-פי מחיר, הפחות ממחירן בבורסה לניירות ערך ב­%10, ואילו היתרה אמורה הייתה להשתלם במזומן. העובדה, כי תמורת הרכישה תועבר לנאמן, אשר במשך שנה לא יעביר לבעלי המניות יותר מ-% 5ממניות "טבע" בכל חודש, אין בה כדי להוות עושק מיעוט, שהרי מדובר בהגבלת דיספוזיציה שמשכה מוגבל. בנדון זה ניתן לקבל את ההסבר של המערערת, כי חששה, שמא העברתן של כל מניות "טבע" בעת ובעונה אחת עלולה לגרום לזעזועים בערכן בבורסה, ובכך לא היו מעוניינים גם מקבלי המניות. אף בעובדה, שהכסף במזומן ישתלם ב- 20תשלומים חודשיים, אין כדי להצביע על עושק, שכן המדובר בתשלומי נושאי הצמדה וריבית.

המערערת העידה בבית-משפט קמא, כי נימוק עיקרי לסירובה למכור את המחצית מהלוואותיה נעוץ בהוראות שנכללו במסמך נ/ .1בהוראות אלו גם גילה בית-משפט קמא את הפסול העיקרי, בעטיו הגדיר את ההסדר כעושק המיעוט, אולם, בדיקת נוסחו ומהותו של מסמך נ/ 1מצביעה על קיומה של הדדיות בין בעלי המניות הקיימים לבין חברת אסיא. מקורה של הדרישה הכלולה במסמך נ/ 1הוא בדבריו של מר אברהם לוין באסיפה הכללית של החברה המערערת מיום .14.5.75וזהו נוסח הפרוטוקול בחלקו הרלוואנטי:

"מר אברהם לוין הצביע על הצורך הדחוף בגמר הקמת המפעל והסיכונים של חוסר אמצעים כספיים מספיקים בהם אנו עלולים לעמוד בגמר הקמתו גם אחרי שאסיא תכנס כשותפת. מר לוין הציע לכן שהמניות של "טבע" שישולמו לבעלי המניות של פאקא לא יחולקו לעת עתה אלא יוחזקו במשך תקופה של שנה אחת בקרן נאמנות שמורה על שמם. הנהלת פאקא תהיה זכאית להשתמש במניות אלה בחלקן או בשלמותן כהלוואה לפאקא במקרה והחברה תזקק לאמצעים נזילים נוספים לצורך השלמת הקמת המפעל. במידה והנהלת פאקא תשתמש בזכות זו יהיה על אסיא להעניק לפאקא הלוואה באותם התנאים ובסכום מקביל." (ההדגשה שלי - מ' ש').

מסמך נ/ 1מאמץ את הצעתו של מר אברהם לוין, לרבות הדרישה הכלולה בסיפא. כפי שנאמר במסמך האמור:

"במידה שבעת שתחזיקו במניות טבע או במזומנים כתוצאה מהפקדה או תשלום על ידי אסיא כאמור, תזדקק פאקא תעשיות בע"מ להלוואה מבעלי המניות (לרבות אסיא) בקשר לגמר הקמת המפעל החדש של החברה, תהיו רשאים להשתמש בכל או בכל חלק מהפקדון והתשלום האמור ולהעבירו לפאקא כחלקי השווה לחלקי היחסי בהשתתפות בחברה בהלוואה האמורה." (ההדגשה שלי - מ' ש').

יוצא אם כן, כי מסמך נ/ 1אינו מפלה לרעה את בעלי המניות הקיימים לעומת חברת אסיא. גם אם תזדקק אסיא להלוואת בעלים נוספת, יתחלק הנטל שווה בשווה בין כל בעלי המניות, ותיקים כחדשים, ועל-כן שגה בית-משפט קמא במשמעות שייחס למסמך נ/.1

על-פי הסכם הרכישה נקבע מועד של כ- 15יום, בו על בעל מניות, המסכים לממש את האופציה שניתנה לו ולהעביר מחצית מהלוואת הבעלים שלו לאסיא, למסור הודעה לנאמנים. כל בעלי המניות בחברת פאקא החליטו להיענות להצעת אסיא פרט למשיבה. זו לא הסכימה למסור את המחצית מהלוואת הבעלים בשל כל אותם טעמים, שהוזכרו כבר לעיל. רק כעבור למעלה משנה פנתה המשיבה למנהל פאקא וביקשה, כי תוחזר לה מחצית מהלוואת הבעלים שלה. מנהל פאקא שיגר מכתב לאסיא, בו המליץ, כי תסכים לשלם למשיבה את מחצית הלוואת הבעלים שלה במניות "טבע", אף-על-פי שחלף המועד שהוקצב לכך. כל זאת "כדי למנוע מצב בו אחד מבעלי המניות יישאר, אמנם באשמתו, יוצא דופן מבחינת גובה הלוואתו וזכויותיו להצמדה". חברת אסיא סירבה להיענות לבקשת המשיבה. במכתבה מיום 14.2.77הודיעה אסיא למנהל פאקא, כי עקב מיזוג אסיא עם חברות אחרות אין באפשרותה לבצע עיסקה כלשהי במניות "טבע" הקיימות ללא אישור הבורסה, וכי נראה לה, כי במצב הקיים לא תוכל לשכנע את הבורסה לקיים את העיסקה המבוקשת. משסירבה המשיבה לקבל את ההצעה שהוצעה לה, תוך המועד שנקבע לכך בהסכם הרכישה, יש לראות את ההצעה כפוקעת במובן סעיף 4(1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולכן אין למשיבה אלא להלין על עצמה. אינני סבור, כי יש להעניק למשיבה עתה את שיכלה לקבל קודם לכן.

.10טענתה האחרונה של המערערת מופנית נגד נימוקו החלופי של בית-משפט קמא. לטענת המערערת, אין לראות ברכישת מחצית ההלוואה על-ידי אסיא משום פירעון ההלוואה על-ידי פאקא, כפי שסבר בית-משפט קמא; פאקא לא החזירה לאף אחד מבעלי המניות את החוב, כולו או מקצתו, ולכן אין המשיבה יכולה לבקש, כי יפרעו את מחצית חובה כשם שפרעו לשאר בעלי המניות, שכן לאלו לא פרעה פאקא כל חוב.

גם נימוק זה של המערערת מקובל עלי.

על-פי הסכם ההלוואה צריך היה פירעון ההלוואה להתבצע בקרות אחד משני אירועים: (א) על-פי החלטת מועצת המנהלים; (ב) בזמן פירוק פאקא. אף אחד משני אירועים אלו לא התרחש. איני סבור גם, כי יש לראות ברכישת מחצית הלוואת הבעלים על-ידי אסיא משום פירעון על-ידי פאקא. רכישת הלוואת הבעלים על-ידי אסיא מטרתה יצירת שוויון בין בעלי המניות בהיערכותם החדשה בינם לבין עצמם ולא הקטנת החוב, אשר פאקא חייבת לבעלי המניות. הרכישה האמורה של מחצית מההלוואה לא פטרה את פאקא מתשלום מחצית חובה, אלא שינתה את בעלי החוב. פירעון ההלוואה נעשה מאוחר יותר, כאשר חלקו שולם לבעלי המניות הקודמים, וחלקו שולם לאסיא. רכישת מחצית הלוואת הבעלים מבעלי הזכות שבחרו למכרה היא בגדר המחאת זכות במובן סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- .1969המחאת זכות כזו אינה משפיעה כלל על קיומו של החוב מבחינת החייב (פאקא), ורק הכתובת, אליה הוא מעביר את חובו במועד הפירעון, היא שמשתנה. מכאן, כי פאקא לא החליטה על פירעון של חלק כלשהו בחוב ולמעשה גם לא פרעה כל חוב.

מטעמים אלו אני סבור, כי יש לקבל את הערעור.

הנשיא י' כהן: אני מסכים לתוצאה, שאליה הגיע חברי הנכבד, מ"מ הנשיא שמגר, וכן לנימוקיו, וברצוני להוסיף את הדברים דלהלן: בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע, שהמניות בפאקא הוקצו לאסיא בפחות מערכן הממשי, מכיוון שהערך הפנקסני של המניות, שלפיו הן נמכרו לאסיא, היה נמוך מערכן הממשי. לדעתי, צודק בא-כוח המערערת בטענתו, שלמסקנה זו של השופט המלומד לא היה בסיס מספיק בחומר הראיות. השופט המלומד סמך על תצהירו של מר רוטנברג, הבעל של המשיבה, שלא נחקר על­ידי בא-כוח המערערת. נראה לי, שלהימנעות זו מחקירה אין לייחס חשיבות מפליגה במקרה דנא. בתצהיר התשובה של מנכ"ל המערערת ניתנו הסברים מפורטים, מדוע הסכימה המערערת להתקשר בחוזה עם אסיא לפי התנאים שנקבעו. החוזה עם אסיא נעשה כדי לעזור למערערת להיחלץ ממצב כספי קשה, שאליו היא נקלעה באותו זמן. בנוסף למחיר, ששולם בעד המניות שהוקצו, נטלה על עצמה

אסיא באותו חוזה התחייבויות שונות, וביניהן ההתחייבות לרכוש מבעלי המניות את מחצית הלוואות הבעלים, והתחייבויות אלה גם הן היוו תמורה, שאותה יש להביא בחשבון, כששוקלים, אם המחיר, ששולם על- ידי אסיא בעד המניות, היה נמוך מערך ממשי שלהן. השופט המלומד אמנם אמר בפסק-דינו, שרכישת מחצית ההלוואות הותנתה בתנאים נוחים לטובת אסיא, אך ספק רב הוא, אם גם קביעה זו היא מבוססת. עובדה היא, שכל בעלי המניות, פרט למשיבה, וביניהם גם בעלי המניות, שלהם לא היה כל חלק באסיא ולכן לא יכלו ליהנות בעקיפין מעיסקה לטובת אסיא, הסכימו ללא כל סייג להעביר לאסיא את מחצית ההלוואות. אין להניח שהם היו עושים כן, לולא היו משתכנעים, שהעברת מחצית ההלוואות כדאית עבורם. עובדה נוספת, שאותה, ככל הנראה, השופט לא הביא בחשבון שיקוליו, כשקבע, שהמניות הועברו לאסיא במחיר שהיה מתחת לערכן הממשי, היא - כי כל בעלי המניות של החברה, אשר השתתפו באסיפה הכללית, שבה אושרה העיסקה עם אסיא, תמכו בהתקשרות עם אסיא, ולא הושמעה כל טענה באותה אסיפה כללית, שיש בעיסקה עם אסיא איזה שהוא קיפוח של בעלי המניות. גם בעניין זה יש להניח, שאותם בעלי מניות, שההכרעה שלהם לא הייתה יכולה להיות מושפעת על-ידי ציפייה לרווחים כבעלי מניות אסיא, מכיוון שהם לא היו כלל בעלים של מניות כאלה, שקלו היטב את כדאיות העיסקה ומצאו שהיא לטובת המערערת. אפילו נראה מחיר המניות, ששולם על-ידי אסיא, כמחיר נמוך, לכאורה, אין לדון בעניין זה במנותק מכל יתר תנאי העיסקה. יש להדגיש, שהמשיבה לא הביעה כל התנגדות בזמנו לעצם העיסקה עם אסיא. בתצהיר של בעל המשיבה נאמר, שכבר בעת ביצוע העיסקה "לא הסכמנו לה וראינו בה עושק מיעוט", אך לא היה באפשרות המשיבה ובעלה לנהל מאבק משפטי, משום שלא עמדו לרשותם האמצעים הכספיים לצורך כך. ברם, לא ניתן כל הסבר על-ידי המשיבה או בעלה, מדוע היא או בעלה נמנעו מלהופיע באסיפה הכללית, שבה נדונה העיסקה, ולא הביאו את נימוקיהם נגד ההתקשרות עם אסיא. לכך לא היו נחוצים כל אמצעים כספיים.

בתצהיר של בעל המשיבה נאמר גם, שהיה משקיע זר, אשר היה מעוניין לבצע בעצמו את העיסקה בסכום הגבוה בחמישים אחוז מערך העיסקה, אך ההנהלה סירבה להיענות לו. טענה זו הוכחשה במפורש בתצהיר של המנכ"ל של המערערת, שבו נאמר (בסעיף 22), שמעולם לא הוצג משקיע כזה לפני המערערת, ושום משקיע לא ביקש ולא קיבל מהמערערת נתונים, שהיו יכולים לבסס הצעה רצינית. על דבריו אלה שבתצהיר לא נחקר מנכ"ל המערערת כלל. יש להוסיף, שבחקירתו על תצהירו אמר מנכ"ל המערערת. כי המניות של המערערת "לא היו שוות יותר מערכן הפנקסני", והוא גם העיד, שלמערערת היה "כדאי למכור במחיר זה כי זה העלה אותה על דרך המלך".

נוכח כל האמור לעיל נראה לי, שהממצאים של בית המשפט המחוזי, שהמניות הוקצו לאסיא במחיר שהיה נמוך מערכן הממשי, ושלא ניתן כל הסבר מדוע היה הכרח למכור לאסיא את "מחצית פאקא" במחיר שהוא פחות מהמחיר הממשי, אינם מבוססים כראוי.

אין אני רואה צורך, שאנו נקבע בפסק-דיננו זה הלכות בעניין חובת נאמנות של בעלי מניות כלפי החברה בשימוש שהם עושים בזכות ההצבעה שלהם. הפסיקה באנגליה בעניין זה איננה חד-משמעית. לא הייתי סומך בנושא זה על הנאמר בפסק הדין בעניין [2] , allen v. Gold reefs Of west africa limitedשהוזכר בפסק הדין של מ"מ הנשיא מ' שמגר, וזה מכיוון שהאימרה של השופט m.r. lindleyנחשבת כגורפת מדיי ומטעה (ראה בעניין זה: 562( 1979,.th ed 4,london). מכיוון שדעתי היא כדעת חברי הנכבד, שלא היה מקום להסיק, במקרה דנא, שאיזו שהיא מגמה פסולה נתלוותה להחלטה בקשר להלוואת בעלים, אין לנו צורך לדון בשאלה, מה הן ההגבלות, המוטלות על חבר בחברה בשימושו בזכות ההצבעה שלו (ראה: l.c.b. gower580- 579,ibid. At).

השופט המלומד אמר בפסק-דינו, "כי למעשה כיום הנפגעת היחידה הנה המבקשת (המשיבה שלפנינו) הגם שהתנאים האמורים חלים לכאורה לגבי כל בעלי המניות בחברה; כי הרי, כאמור, יתר בעלי המניות הם גם השולטים באסיא, ופגיעתם כבעלי המניות בפאקא מתאזנת ביתרונות שהוענקו לאסיא...". כאן לא דייק השופט המלומד, כי המבקשת איננה היחידה בין בעלי המניות של המערערת שאין לה חלק-באסיא, אלא לכל חברי הקבוצה של משפחות רוזנצוויג, פרלמן, בר-נתן וליכטבלוי לא היה כל חלק באסיא, והם לא נהנו מכל יתרון שניתן לאסיא. אמת, שהמשיבה בסופו של דבר נשארה היחידה המחזיקה בהלוואת הבעלים בשלמותה, בשעה שכל יתר בעלי המניות העבירו מחצית הלוואת הבעלים לאסיא, אך למצב זה גרמה המשיבה בעצמה על­ידי סירובה להעברת מחצית ההלוואה לאסיא, כנראה, משום שלא העריכה באותו זמן באופן נכון את כדאיות העברה זו. בכך, כמובן, אין עילה להיעתר לבקשתה.

מהטעמים הנ"ל וכן מהנימוקים שבפסק-דינו של מ"מ הנשיא מ' שמגר, גם דעתי היא, שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולדחות את בקשת המשיבה.

השופט מ' אלון: מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, מ"מ הנשיא שמגר, וכן מצטרף אני לדבריו של חברי הנכבד, הנשיא י' כהן.

הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולדחות את בקשת המשיבה.

המשיבה תישא בהוצאותיה של המערערת, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 000, 10שקל.

5129371

54678313

ניתן היום, כ"ט בתמוז תשמ"ב (20.7.82).

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו - הקש כאן