עא 592/65 אברהם שלי נ' יונה בוכבזא, ו-2 אח'

ערעור אזרחי מס' 592/65

אברהם שלי
נגד
יונה בוכבזא, ו-2 אח'

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[28.1.66 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 13.5.66]
לפני הנשיא (אגרנט), והשופטים זוסמן, לנדוי

פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 12], סעיפים 50, 30(א), 51(ד) 56, 15(א)(1) - חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, 1879, סעיף 80 - מג'לה, סעיף 1742 - תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 [קה"ת 1477, ע' 1869], תקנה 280(א) (כפי שתוקנה ב-תשכ"ד-1963 [קה"ת 1497, ע' 70], וסומנה ותוקנה ב-תשכ"ו-1965 [קה"ת 1795, ע' 246]).

מיני-רציו:

בתביעה בסדר-דין-מקוצר ביקש המערער רשות להתגונן בטענה, כי חתימתו, המופיעה על השיקים אחרי חתימת המסב, ניתנה שלא על-מנת להתחייב, אלא לזיהוי בלבד; כן טען, כי המשיב הבטיח לו לא לתבוע ממנו דבר על-פי חתימתו זו. רשם בית-המשפט המחוזי סירב לתת למערער רשות להתגונן, וחייבו בתשלום סכום התביעה.
מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור, פסק:
א. לא ניתן להעיד שטר נגד אדם מסויים; על-פי סעיף 50 לפקודת השטרות מעידים את השטר, אך אין מעידים צד לשטר.
ג. (1) חתימה הנחזית כהיסב אינה חייבת בהכרח לחייב את החותם בחבות מסב. נפרע או נסב של שיק הבא לבנק הנמשך כדי להיפרע חותם על גבו של המסמך, אך חתימתו משמשת שובר המעיד על קבלת כסף ואינה היסב. שיק שנפרע לא נמסר לבנק עקב סיחור, אלא מפני הוראת סעיף 51(ד) לפקודה, המזכה את הפורע בחזקת המסמך.
(2) באין הוראה המשתיקה בעל-דין מלטעון שלא קיבל עליו חבות, דין הוא, שחתימה שלא נכתבה לשם יצירת חבות משפטית, אינה משמשת יסוד לחיוב החותם. מכאן, שאם אמנם חתם המערער לשם זיהוי השיקים בלבד, כפי שבית-המשפט מצווה בשלב זה להניח, כטענתו, אין הוא חייב כמסב השיקים.
קל וחומר-אם ניתנה לו, נוסף על כך, התחייבות מפורשת שלא יידרש לשלם.
ד. יהיו אשר יהיו סיכויי המערער לגוף הענין, הוא זכאי לכך שהגנתו תתברר.

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:נ

[1] ע"א 390/59 - נתן רוז'נסקי נגד זלמן וייט:ב
פד"י, כרך יג, תשי"ט/תש"ך-1959, ע' 2149; פי"ם, כרך מג, תש"ך-1960, ע' 145.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:ו

‎[2] LEWIS V. CLAY:נ (1898), 77 L.T. 653; (1897). 67 L.J.Q.B. 224; 46
.W.L.R. 319, 14 T.L.R. 149; 42 SOL. JO. 151

הערות:ב

1. על שאלת ההתחשבות במהימנות עדים בבקשה לרשות להתגונן, עיין גם ע"א 8/66 - יהודה דנה נגד לינה דנה; פד"י, כרך כ (3), תשכ"ו/תשכ"ז-1966, ע'

2. לשאלת פירוש מהות החתימה על שטר, עיין גם:ו ע"א 273/63 - פנחס ו-אורי הלר נגד כרמלה קלינבוים ו-ערעור-שכנגד; פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד-1963, ע"א 417/62 - בנק למסחר חוץ בע"מ נגד חיים גרינבלד, ואח'; פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד-1963, ע' 1517 וההערות שם.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (ד' ולך, שופט ורשם), מיום 25.11.65, ב-המ' 6728/65; תי"א 2870/65, לפיו נדחתה בקשת המערער להופיע ולהגן בתביעה שהוגשה בסדר-דין-מקוצר, והוא חוייב סולידרית עם המשיבים מס' 2 (למען הקונה בע"מ), מס' 3 (א' שטיצברג), לשלם למשיב מס' 1 סך 4,110 ל"י לפי שני שיקים שנמשכו לטובת המשיב מס' 3הנ"ל, וזה הסבם על החלק ואחריו חתם עליהם אף המערער על החלק. הערעור נתקבל וניתנה למערער רשות להופיע ולהגן.

ד"ר א' פנדריך - בשם המערער; א' לפיד - בשם המשיב מס' 1

פסק-דין

השופט זוסמן:נ המערער נתבע לדין ביחד עם אחרים, בסדר-דין-מקוצר, על-פי שני שיקים הנאחזים בידי המשיב הראשון (להלן - המשיב). השיקים נמשכו על-ידי "למען הקונה בע"מ" על קופת מלוה וחסכון של פועלי אגודת ישראל, לטובת אריה שטיצברג.
שטיצברג הנפרע הסב את השיקים על החלק, ואחריו חתם המערער, אף הוא על החלק.
השיקים חוללו והמערער נדרש לכבדם בתור מסב.

2. המערער ביקש רשות להתגונן ולשם כך עשה תצהיר. בתצהירו הביא טענות מטענות שונות. טענתו הראשונה היתה, שחתימתו על שיקים לא היתה חתימת היסב, כי אם נעשתה "שלא על-מנת להתחייב אלא לזיהוי בלבד, שידעו הוא (המשיב-התובע) ושאר הנתבעים כי השיקים הגיעו אליו באמצעותי". עוד אמר המערער בתצהירו, כי המשיב הבטיח לו מפורשות, לפני חילול השיקים ולאחריו, שלא יתבע ממנו דבר על-פי חתימתו.

טענותיו הנוספות של המערער היו:ב חוסר תמורה, וכפירה בטענת המשיב שהשיקים הועדו.

3. הרשם המלומד של בית-המשפט המחוזי סירב ליתן למערער רשות להתגונן וחייב אותו בתשלום סכום התביעה, ועל כך הוגש הערעור שלפנינו.

המערער נחקר בפני הרשם על תצהירו והודה שהמשיב נתן לו כסף תמורת השיקים.
בזה נתבדתה הכחשת התמורה. הוא אף הודה כי המשיב "לקחם (היינו, השיקים) לעשות פרוטסט", וכי הוא, המערער, הלך אתו ביחד לנוטריון לשם כך.

אמת נכון הדבר, טענת ההעדה נטענה בכתב-התביעה בצורה לקויה. שם נאמר (בסעיף 5):ו "על השיקים הנ"ל נעשו פרוטסטים כנגד הנתבע מס' 2".

לא זו בלבד שלא המערער היה הנתבע מס' 2, אלא, כידוע, לא ניתן להעיד שטר נגד אדם מסויים. על-פי סעיף 50 לפקודת השטרות, מעידים את השטר, אך אין מעידים צד לשטר. מסמך יכול שהועד כהלכה, או שלא הועד, אך קשה להבין את טענת המשיב בסעיף 5 הנ"ל. ואולם משהציל המשיב מפי המערער את ההודאה בהעדת השטר, ירד גם ענין זה מעל הפרק.

4. אך נשארת הטענה שהמערער לא חתם כדי לקבל עליו חבות מסב. הרשם דחה גם טענה זו באמרו, כי מדברי המערער בחקירה יוצא, שלדרישת המשיב חתם על השיקים כדי להוסיף בטחון. אף הטענה שהמשיב הבטיח לו לא לתבוע את פרעון השיקים מהמערער לא נתקבלה על-ידי הרשם, הואיל ואין עליה ראיה בכתב.

5. האמת ניתנת להיאמר שטענות ההגנה לא היו עשויות לעורר אמון רב, כבר מטעם זה שמקצתן נתגלו בחקירת שתי-וערב מניה וביה ככוזבות. אך משקל הראיה אינו נקבע בשעת הדיון בבקשת רשות להתגונן ולא מפני חוסר אמון בטענת הגנה רשאים בית-המשפט או הרשם לסרב לבקשה.

בחקירת המערער עלי-די בא-כוח המשיב לא מצינו שאלה המכוונת להטיל ספק בגירסתו שהחתימות נחתמו לשם "זיהוי" בלבד, אך בחקירה חוזרת נחקר העד על כך והוא חזר על הגירסה שבתצהיר, ואף מילא אחריה באמרו שיש לו "עד שאמר שלא יתבע אותי".

6. ככל שגירסת "החתימה לשם זיהוי" נראית במבט ראשון רחוקה מהמציאות, מה גם שהיא באה מפיו של אדם שבענין אחר לא דייק בדיבורו, לדעתנו אין לקבוע בשלב הנוכחי שהגנה זו לא תוכל לעמוד לו לנתבע.

חתימה הנחזית כהיסב אינה חייבת בהכרח לחייב את החותם בחבות מסב. דרך משל:נ
נפרע או נסב של שיק הבא לבנק הנמשך כדי להיפרע, חותם על גבו של המסמך, אך חתימתו משמשת שובר המעיד על קבלת כסף ואינה היסב; החתימה לא נחתמה כדי להעביר את הקנין בשיק לבנק הפורע כאמור בסעיף 30 (א) לפקודה. שיק שנפרע לא נמסר לבנק עקב סיחור, אלא מפני הוראת הסעיף 51 (ד) לפקודה, הזכה את הפורע בחזקת המסמך.

7. כלפי אוחז כשורה, יש ומשתיקים את הטענה שחתימה הנחזית כהיסב - לא לשם הסבה נחתמה (סעיף 56 לפקודה). אך על כך אין להאריך את הדיבור הואיל והמשיב נטל מהמערער, והם צדדים סמוכים זה לזה.

באין הוראה המשתיקה בעל-דין מלטעון שלא קיבל עליו חבות - ולא ידענו על שום מה יהא כאן השתק - דין הוא, שחתימה שלא נכתבה לשם יצירת חבות משפטית, אינה
משמשת יסוד לחיוב החותם, ראה, [LEWIS V. CLAY, (1898) ,]2. מכאן, שאם אמנם חתם המערער לשם זיהוי השטרות בלבד, כפי שאנו מצווים בשלב זה להניח כטענתו, אין הוא חייב כמסב השיקים; קל וחומר אם ניתנת לו, נוסף על כך, התחייבות מפורשת שלא יידרש לשלם.

8. בעקבות השקפתו של הרשם טען לפנינו המשיב שעל-פי סעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, לא יהא המערער רשאי לתמוך בהגנתו על-ידי עדים שיבואו ויעידו בעל-פה. בא-כוח המשיב לא פירט את הטענה ולא מצא לנחוץ להביא לפנינו אף אחד מהתקדימים המרובים בסוגיה זו. לפיכך נימנע גם אנו מלהיכנס בעובי הקורה, שכן דיינו אם נאמר שאין מניעה לכך כי המשיב ישביע את המערער להוכחת טענתו, בהתאם לסעיף 1742 למג'לה, במידה שנטל השיכנוע עליו או שיחקור אותו כעד, השווה ע"א 390/59, [1]. השאלה באיזו מידה עומד סעיף 80 הנ"ל כמכשול על דרכו של המערער, לגבי הוכחת הטענות שהביא בתצהירו, אנו מניחים להכרעת בית-המשפט שידון בענין.

המשיב הזכיר את העובדה, שהמערער יכול היה לסייג חבותו בדרך האמורה בסעיף 15 (א) (1) לפקודה הנ"ל. אך הוראה זו אינה נוגעת לעניננו, בו השאלה היא אם בכלל חתם המערער בתור מסב (ואם כן, הוא חב בתור שכזה) או אם חתם למטרה אחרת כמו שהוא טוען.

יהיו אשר יהיו סיכויי המערער לגוף הענין, הוא זכאי לכך שהגנתו תתברר. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ונותנים למערער רשות להתגונן בטענה המפורשת בסעיפים 2 ו-5 לתצהירו שישמש כתב-הגנה. בית-המשפט המחוזי יקבע מיד את התאריך לבירור התובענה בהתאם לתקנה 280(א). הוצאות הערעור, לרבות סך 400 לירות שכר-טרחת עורך-דין כולל, לפי תוצאות התובענה.

5129371 ניתן היום, כ"ג באייר תשכ"ו (13.5.1966).