עא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד

ערעור אזרחי 99 / 5709

זיוה לוין
נגד
1. גד שילר, עו"ד
2. כונס הנכסים הרשמי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[18.6.2001]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים י' זמיר, א' פרוקצ'יה

בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשתו של המשיב 1, הנאמן בפשיטת הרגל של מר אלון לוין (להלן – החייב), להכריז על ביטולה של הענקה שביצע החייב למערערת, שהייתה אשתו במועד הרלוונטי, וזאת במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה). עיקרה של ההענקה היא ויתור על חלקו של החייב בתמורה שנתקבלה עבור מכירת ביתם של החייב והמערערת, לפני גירושיהם. הערעור נסב הן על ההחלטה לגופה והן על נתינתה במסגרת הליך של מתן הוראות.

בית-המשפט העליון פסק:

(2) ההענקה שסעיף 96 מדבר בה אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות. תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (939ג – ד).
(3) סעיף 98 לפקודה, הדן בביטול העדפות, שונה מביטול הענקות בכך שעניינו עוסק במצב שבו חייב שאינו יכול לפרוע את חובו עושה עיסקה ברכושו זמן מוגדר לפני הכרזתו כפושט רגל במגמה לתת עדיפות לנושה פלוני על פני נושים אחרים. לעניין זה אין די בעצם קיומה של העדפה במישור האובייקטיבי אלא צריך שההעברה תלווה בכוונה להעדיף נושה מסוים. הוכחה העדפה כזו, רואים את מעשה ההעברה כמעשה מירמה וניתן לבטל את העיסקה כהעדפה פסולה. וכך, לכוונה לתת עדיפות לנושה נקשרת חזקה סטטוטורית של מירמה. המושג מירמה פורש בהקשר זה בהרחבה באופן שדי בקיום העדפה גם בלא מירמה כהגדרתה המקובלת כדי שתהא ניתנת לפסילה על-פי סעיף 98. עם זאת להוכחת כוונת ההעדפה נדרשת רמת הוכחה גבוהה, וזו צריכה להיות המטרה הדומיננטית של החייב בביצוע ההעברה (940א – ג).
ב. (1) ההגדרה הרחבה של המונח "נכס" בסעיף 1 לפקודה ולשונו הרחבה של סעיף 96 מספיקות על-מנת לאפשר ביטול הענקות שיחולו לא רק על נכסים בעין שהועברו למקבל ההענקה אלא גם על גלגוליהם בדמות תקבולים ממכירתם או נכסים חלופיים שנרכשו מהם. הדבר מתיישב לא רק עם הניסוח הלשוני של הוראות הפקודה אלא גם עם התכלית של מוסד זה, שענייננו ביטול הענקה רצונית של נכס של חייב שנעשתה במועד הרלוונטי, אשר הביאה להפחתה של מאסת הנכסים העומדת לחלוקה בין הנושים וגורמת להם בכך לפגיעה (944ו – ז).
(2) במקרה דנן השתית הנאמן את בקשתו לביטול הענקה על הסכם הוויתור שנחתם על-ידי החייב ועל מכירת הבית ימים מספר לאחר מכן ותבע להחזיר אליו את התמורה הכספית שנתקבלה מן המכירה, המשקפת את חלקו של החייב בזכויות בבית. על-פי הפרשנות הרחבה המתבקשת לעניין סעיף 96, ויתור החייב על זכותו לתמורה המגיעה לו ממכירת הבית מהווה הענקה הניתנת לביטול, והנאמן רשאי לתבוע שווי תמורה זו מידי מקבל ההענקה (947ד – ה).
ג. (1) סעיף 96 לפקודה קובע כי הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: האחד, המעוגן בסעיף 96(א), אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה (התקופה הקצרה); השני, המעוגן בסעיף 96(ב), אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה (התקופה הארוכה) (941א – ב).
(2) במצב השני, לא תהא ההענקה בטלה אם התובעים מכוח ההענקה הוכיחו את שני אלה: כי בזמן ההענקה היה המעניק בר-פירעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה. וכן, כי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. לגבי שני המצבים לא תיחשב הענקה כבטלה אם נתמלא אחד החריגים המנויים בסעיף 96(ג), ובהם העברת נכס לטובת קונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך (941ב – ג).
(3) כאמור בסעיף 42 לפקודה, עם הכרזת החייב פושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן. הנכסים המוקנים כך הם נכסי החייב שהיו שייכים לו בתחילת פשיטת הרגל או שנרכשו או

הוקנו לו לפני הפטרו. "פשיטת רגל" לעניין זה אינה מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס (941ו – ז).
(4) במקרה דנן, מהחלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה להכריז על החייב פושט רגל עולה כי העילה למתן צו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל אינה נופלת, לכאורה, בגדר העילות המוכרות של "מעשי פשיטת הרגל" שפורטו בבקשת הנושה, אלא עניינן בנימוק שלפיו אין מחלוקת על כך שנגד החייב ניתנו פסקי-דין לתשלום חובות שהוא אינו מקיימם. עילה זו אינה נכללת באחת מעילות "מעשי פשיטת הרגל" המפורטות בסעיף 5 לפקודה, לפיכך אין מנוס מלהניח לטובת פושט הרגל כי תחילת פשיטת הרגל בעניינו הינה במועד המאוחר ביותר האפשרי מבחינתו, שהוא – מועד הכרזתו כפושט רגל. כיוון שההענקה אירעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל, המקרה דנן נכלל בסעיף 96(ב) לפקודה (943ג – ו,
944א – ב, 949ה).
ד. (1) על-פי הסיפה להוראת סעיף 96(ב), ביטול ההענקה נמנע אם יוכח כי בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי זכות המעניק בנכס עברה לנאמן על ההענקה. הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות-הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה. נטל השכנוע בעניין זה רובץ על המערערת המתנגדת לביטול ההענקה (949ז – 950א, ד – ה).
(2) המערערת לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית לכשרות-פירעונו של החייב בעת מועד ההענקה, קרי בעת מכירת הבית בשנת 1994, ולא הראתה כי החייב היה כשר-פירעון לשלם את כל חובותיו גם בלא התחשבות בערך זכויותיו בבית (951ג – ה).
ה. (1) על-פי סעיף 96(ג) לפקודה, לא יראו העברת נכס בגדר הענקה שניתן לבטלה במצב שבו העברת הנכס נעשתה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך. המחוקק לא פירש על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. הפסיקה קבעה כי על הנאמן, בתורת מעוניין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר שמדובר ביסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו (950ה – ז).
(2) מאחר שמטרת סעיף 96 הינה למנוע הענקת נכסים של החייב באופן שיפחית את המאסה העומדת לחלוקה בין הנושים, הנטייה היא לפרש את יסודותיו בהקשר כלכלי-מסחרי, ולכן גם המושג "קונה" בהקשר שלפנינו מתפרש בצורה רחבה וחל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק, ולאו דווקא מי שקנה נכס בשוק במובן המקובל. מכאן, שגם העברת נכס על-ידי חייב לבת או בן-זוג עשויה לכלול את הנעברים בגדר "קונים" לצורך העניין. לפיכך אין מניעה לראות במערערת, בקבלתה את חלקו של החייב בתמורת הבית, בגדר "קונה" לצורך העניין (952ז – 953א).
(3) קיום תום-לב מחייב כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים, ולכן לא היה יכול לצפות כי ההענקה תפחית מרכוש החייב העשוי לעמוד לחלוקה בין הנושים. אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של

המעניק ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים, נשלל תום-לבו. הקירבה המשפחתית והעסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק (953ב – ג).
(4) במקרה דנן העיסקה שבה נמכר הבית והעיסקאות שבאו בעקבותיה כוונו להסתיר את נכסי פושט הרגל מעיני נושי החייב. המערערת הייתה שותפה מלאה למהלכים אלה, והתנהגותם של בני-הזוג בעניין זה הייתה נגועה בחוסר תום-לב. הנאמן יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו להוכיח כי המערערת לא הייתה תמת-לב בקבלת ההענקה (953ה, 954ה).
(5) בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות – למנוע פגיעה בזכויות הנושים – הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת-ערך" הינה תמורה מסחרית בעלת ערך, בין בעין ובין בכסף. אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת ערך בעד ההענקה (954ו – ז).
(6) במקרה דנן אין ממש בטענת המערערת כי הזרימה לעסקו של החייב, בעלה לשעבר, כספים ממקורותיה שלה, ולא הוכח כי הוא השתמש בכספים של המערערת לצורך הצלת העסק, דבר שהיה עשוי להוות תמורה בת-ערך לוויתור על חלקו בתמורת הבית לטובתה (955ג, ו).
ו. (1) סמכותו של הנאמן בפשיטת רגל לבקש מבית-המשפט הוראות לגבי כל עניין המתעורר אגב פשיטת הרגל מעוגנת בסעיף 148 לפקודה. מסגרת זו נועדה לשמש אמצעי יעיל ומהיר שבאמצעותו מסייע בית-המשפט לנאמן במילוי תפקידו באורח שוטף. בדרך-כלל משמש הליך מתן הוראות מסגרת דיונית מתאימה לעניינים המצריכים פתרון נקודתי או לצורך גיבוש קו פעולה לעתיד, והוא לא נועד לשמש אמצעי דיוני לפתרון מחלוקות מהותיות, המצריכות דיונים מורכבים ומעמיקים במסכת עובדתית (935ז – 936א).
(2) (בעקבות רע"א 259/99 [1]): השיקולים הכלליים להתרת הכרעה במחלוקת מהותית בין בעל תפקיד לבין צד המעורב בהליך במסגרת בקשה למתן הוראות, הם: כאשר הסוגיה שבמחלוקת היא נקודתית ובירורה חיוני לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו של המבקש; הכרעה במחלוקת ניתנת להיעשות ביעילות ואינה כרוכה בבירור עובדתי מורכב; ניהול ההליך בדרך מקוצרת אינו עלול לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל-דין. בית-משפט של ערעור רק לעתים נדירות יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לנהל את ההליך בדרך של "מתן הוראות", וזאת, אם יתברר כי הדיון במתכונת זו גרם לקיפוח זכויותיו של בעל-דין (936ב – ג).
(3) במקרה דנן אין לומר כי המתכונת הדיונית שהוחלה כאן בדרך של בקשה להוראות בקשר לביטול הענקה בפשיטת רגל הייתה בלתי מתאימה והסבה אי-צדק דיוני למערערת. שאלת תוקפה של הענקה הינה שאלה הכרוכה אינטגרלית בהליכי פשיטת הרגל המתנהלים, דרך-כלל, באמצעות בקשות למתן הוראות מבית-המשפט. יתר-על-כן, הבירור העובדתי הנדרש לצורך סעיף 96 לפקודה הוא מצומצם, יחסית, וניתן להיעשות ללא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים. בנסיבות העניין ישנה חשיבות מיוחדת גם להיבט היעילות והמהירות של ההליך, שכן הגשת תובענה רגילה

הייתה עלולה להימשך שנים ולגרום לעיכוב רציני ברציפותם של הליכי פשיטת הרגל וחלוקת הדיבידנדים לנושים מהמאסה הקיימת של החייב (936ד – ו).
ז. (1) נושאי תפקיד מטעם בית-המשפט, ככונסי נכסים, מפרקים, נאמנים בפשיטת רגל ומנהלי עיזבון, פועלים במסגרת תפקידם בפיקוחו של בית-המשפט. בהליכים שהם יוזמים לקבלת הוראות, ההנחה היא כי הם מביאים בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספות בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו, כמצופה מנושא תפקיד הפועל בחסותו של בית-המשפט (937ב).
(2) אין להוציא מכלל אפשרות כי קיימים מצבים שבהם נדרש נושא תפקיד לתמוך את בקשתו בתצהיר לאימות עובדות שהוא טוען להן, ונדרשת גם בחינה של טיעונים עובדתיים כאמור. בנסיבות שבהן הדבר נדרש מהבחינה העניינית, עשוי בעל תפקיד להידרש לחקירה נגדית, וכאשר חקירה כזו דרושה לתכלית דיונית ראויה, זכותו של בעל-דין לעמוד עליה (937ג – ד).
(3) בעניין דנן נראה כי לא נגרם עיוות דין למערערת בסירוב בית-המשפט לבקשתה לחקור את הנאמן. העובדות המצוינות בתצהירו אינן שנויות במחלוקת בעיקרן, והיא לא הבהירה בערעורה מה הם אותם עניינים שבהם חקירת הנאמן על תצהירו הייתה עשויה לתרום תרומה מהותית להארת הנושא. משכך, לא הוכח כי חקירת הנאמן נדרשה לתכלית דיונית ראויה (937ד – ה).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, סעיפים 1 (המונח "נכסים"), 5, 5(1)(א), 5(1)(ב), 5(5), 42, 84, 84(ב), 96, 96(א), 96(ב), 96(ג), 96(ג)(2), 98, 98(א), 148.
– חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 439.
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיף 21.
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, סעיף 9(א).
– חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, סעיף 1.
– חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, סעיף 3(א).
– חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, סעיף 5(א)(3).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385.
[2] ע"א 37/66 "גלחא" 1960 בע"מ נ' מתכות בע"מ (בפירוק), פ"ד כ(3) 144.
[3] ע"א 52/86 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' מפרק חברת שילב – שיווק ישיר לצרכן הפיקח בע"מ (בפירוק), פ"ד מב(4) 495.

[4] רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי ומפרק חברת סליל תעשיות נייר וכימיקלים בע"מ, פ"ד נא(5) 355.
[5] ע"א 367/70 הוכברג, עו"ד נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149.
[6] ע"א 2659/96 רוזן נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נה(2) 529.
[7] ע"א 471/68 יעקב נ' המפרקים במאוחד של מקוף חברה להשקעות בע"מ (בפירוק), פ"ד כג(1) 65.
[8] ע"א 271/82 ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לז(3) 751.
[9] ע"א 2643/99 קרן חברה להשקעות בע"מ (סגל-פרנקל) נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פ"ד נה(2) 441.
[10] ע"א 173/59 טוקטלי נ' הנאמן על נכסי וילדנברג, פושט-רגל, פ"ד יג 1700.
[11] ע"א 353/82 גיטר, בפשיטת-רגל נ' מכנס, עו"ד, פ"ד לט(3) 813.
[12] ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621.
[13] ע"א 169/83 שרעבי (שי) נ' שרעבי (שי), פ"ד לט(3) 776.
[14] ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596.
[15] ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פושט-רגל, פד"י כג(2) 803.
[16] ע"א 5578/93 נדב נ' הנאמן על נכסי פושט-הרגל אליעזר נדב, פ"ד מט(2) 459.
[17] ע"א 283/67 הנאמנים לנכסי אברהם רפיח, פושט-רגל נ' מדינת ישראל,
פ"ד כב(1) 124.
[18] ע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ (סניף נס ציונה) נ' אירון, חברה לניהול והחזקות בע"מ (לא פורסם).
[19] ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5.
פסקי דין אנגליים שאוזכרו:
[20] Freeman v. Pope (1870) 5 Ch. App. 538 (C.A.).
[21] Re Abbott (a bankrupt), ex parte the Trustee of the Property of the Bankrupt v. Abbott [1982] 3 All E.R. 181 (Ch.).

ספרים ישראליים שאוזכרו:
[22] א' הרנון דיני ראיות (כרך א, תש"ל).
[23] ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה 2, תשס"א).
[24] א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (תשמ"ד).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[25] ד' האן "העברת ערך לנושה והמחאת זכות על-ידי נושה: על העדפת נושים בחדלות-פירעון" מחקרי משפט טז (תשס"א) 197.
ספרים זרים שאוזכרו:
[26] I.F. Fletcher The Law of Insolvency (London, 2nd ed., 1996).
ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) מיום 7.7.1999 בבש"א 107978/98 (פש"ר 310/97). הערעור נדחה.
יוסף הס – בשם המערערת;
גד שילר, עירית אדרי – בשם המשיב 1;
צבי קויש, מנהל הלשכה המשפטית באגף האפוטרופוס הכללי – בשם המשיב 2.

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה
1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) מיום 7.7.1999 בבש"א 107978/98 (פש"ר 310/97), שבה קיבלה את בקשתו של המשיב 1, הנאמן בפשיטת הרגל (להלן – הנאמן) של מר אלון לוין (להלן – החייב), להכריז על ביטולה של הענקה שביצע החייב למערערת, שהייתה אשתו במועד הרלוונטי, וזאת במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה). במסגרת החלטה זו חויבה המערערת לשלם לנאמן סך של 468,562 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. היא עותרת בפנינו לבטל את החלטת בית-משפט קמא ואת חיובה האמור בטענה כי ההענקה תקפה ולא נתקיימו התנאים הנדרשים לביטולה.
הרקע
2. החייב הינו סוכן ביטוח במקצועו. במשך כעשרים שנה הפעיל סוכנות ביטוח ביחד עם אביו אליק לוין ואחיו גדעון לוין. החייב, אביו ואחיו ערבו באופן אישי לחובות סוכנות הביטוח לצדדים שלישיים. המערערת והחייב נישאו ביום 13.2.1975

והיו בעלים משותפים של נכס מקרקעין ברעננה ברח' ציפמן 83 (גוש 6580 חלקה 559/1) (להלן – הבית ברעננה). נישואיהם של בני-הזוג נתקלו בקשיים, וביום 6.12.1993 הגישה המערערת תביעת מזונות ומדור כנגד בעלה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 23.12.1993 הוטל עיקול על חלקו של החייב בבית ברעננה. ביום 12.3.1994 חתם החייב על התחייבות כלפי אשתו ולפיה הוא מוותר על חלקו בבית ברעננה לטובתה (להלן – הסכם הוויתור). ביום 16.3.1994, ארבעה ימים לאחר החתימה על כתב הוויתור, מכרו בני-הזוג את הבית ברעננה תמורת הסך 315,000 דולר. כל התמורה הועברה לידי המערערת. במהלך שנת 1994 עברו המערערת והחייב להתגורר בדירה בכפר סבא אשר נרכשה על-ידי המערערת, והערת אזהרה בדבר זכויותיה בדירה נרשמה לטובתה (להלן – הדירה בכפר סבא). בשנת 1995 רכשה המערערת זכויות בנכס מקרקעין נוסף בכפר סבא, ובנובמבר 1995 נרשמה הערת אזהרה לטובתה על נכס זה (להלן – הבית בכפר סבא). ביום 3.11.1996 חתמו החייב והמערערת על הסכם יחסי ממון שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 27.1.1997 בבית-משפט לענייני משפחה (להלן – הסכם הממון). ביום 17.3.1997 נמכר הבית בכפר סבא וביום 6.4.1997 נמכרה הדירה בכפר סבא. תקבולי התמורה ממכירות אלה נתקבלו אצל המערערת בלבד ולא הגיעו לידי החייב.
ביום 2.6.1997 הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס נכסים כנגד החייב, כאשר מעשי פשיטת הרגל המיוחסים לו הם העברות נכסים במירמה וביניהם העברת זכויותיו לתמורה ממכירת הבית ברעננה לידי המערערת. ביום 2.7.1998 הוכרז החייב פושט רגל. יש לציין, כי ביוני 1996 הוחל בהליכי פשיטת רגל גם נגד האב ובינואר 1997 החלו הליכים דומים בעניינו של האח. ביום 13.1.1998 אישר בית-משפט לענייני משפחה הסכם גירושין בין החייב למערערת.
3. ביום 16.9.1998 פנה הנאמן בפשיטת הרגל של החייב לבית-המשפט בבקשה לביטול הענקה והעדפת מירמה שביצע החייב. בבקשתו עתר להצהיר כי העברת חלקו של החייב בתמורת הבית ברעננה לידי אשתו מהווה הענקה בטלה וביקש להורות למערערת להעביר לידיו סך של 157,000 דולר כערכם בשקלים, המהווה מחצית מהתמורה הכוללת שנתקבלה עבור מכירת הבית. הנאמן מיקד את מעשה פשיטת הרגל בין החודשים מארס-אפריל 1994, שהוא מועד מכירת הבית ברעננה ורכישת הדירה האחרת בכפר סבא על שם המערערת בלבד. הוא הסתמך בבקשתו על הוראת סעיף 96(א) לפקודה הדנה בביטול הענקות, ולחלופין, על סעיף 98 לפקודה העוסק בביטול העדפות.

החלטת בית-המשפט המחוזי
4. בית-המשפט המחוזי מתמקד בהחלטתו בהוראה בדבר ביטול הענקות ואינו עוסק כלל בתחולת ההוראה בדבר ביטול העדפות. הוא בוחן את יסודות סעיף 96 לפקודה בהשלכתם על עובדות המקרה וקובע כי התמורה שהועברה לידי המערערת ממכירת הבית ברעננה מקיימת את התנאי בדבר "נכס של החייב" ורואה בוויתורו עליה לטובת אשתו הענקה במשמעות החוק. אשר למועד ההענקה, נקבע כי יש להתייחס למכלול הפעולות שנעשו בתמורה כסדרה אחת בעלת תכלית משותפת – לטשטש את בעלות החייב ברכוש המשותף ולהסתיר את זרימת הכספים שמקורם במכירת רכוש זה, למהול את תמורת מכר הבית ברעננה בהלוואה שנטלה המערערת ולערבבה עם התמורה שהתקבלה ממכירת הנכסים שנרשמו על שמה בלבד. אומר בית-המשפט:
"תכלית זו קושרת קשר הדוק בין העיסקה בה נמכר הבית בבעלות משותפת ברעננה לבין הפעולות בהן נרכשו נכסים אשר נרשמו על שמה של זיוה בלבד, ולבין מכירת החיסול של אותם נכסים במקביל לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד בעלי הסוכנות".
מכאן פונה בית-המשפט לבחינת החריג לביטול הענקות על-פי סעיף 96(ג) לפקודה ומסיק כי החריג שלפיו ניתנה ההענקה ל"טובת קונה... בתום לב ובתמורה בת-ערך" לא נתקיים כאן, ולפיכך ההענקה אכן בטלה. הוא קובע לעניין זה כי במשך כל התקופה הרלוונטית ניהלו בני-הזוג חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ובמהלך חייהם המשותפים הושקעו כספים משותפים בסוכנות הביטוח אך גם הונבו פירות מהסוכנות לקופתם המשותפת. לא הוכח כי המערערת נתנה לחייב כספים למטרת העסק ממקורותיה האישיים. מכאן, שאין אחיזה לטענה כי יש לראותה כ"קונה... בתום לב ובתמורה בת-ערך" של חלקו של החייב בתמורת הבית ברעננה, ואין קושי בעקיבה אחר חלקו של החייב בתמורה שנתקבלה ממכר הבית הזה. בית-המשפט קובע עוד כי מעשיהם של החייב והמערערת לא התאפיינו בניקיון כפיים ותום-לב, ולאור זאת הגיע למסקנה כי הענקת החייב למערערת בטלה, ועליה לשלם לנאמן את מחצית התמורה שנתקבלה ממכירת הבית המייצגת את חלקו של החייב, כאמור.
טענות הצדדים
טענות המערערת
5. טיעוני המערערת בפנינו נחלקים לטיעונים בעלי אופי דיוני, עובדתי ומהותי. במישור הדיוני נטען: הליך מתן הוראות, כפי שננקט כאן, אינו מתאים לדיון בסוגיות

העולות ואינו מאפשר, בשל טיבו המקוצר, בירור מעמיק של המחלוקות והטענות העובדתיות. כן נטען, כי שגה בית-משפט קמא כאשר סירב להתיר חקירה נגדית של הנאמן על תצהיר שביקש להגיש בתמיכה לבקשתו לבטל את ההענקה ונמנע מלחייבו לצרף לבקשתו נתונים חשבוניים מסוימים. טענה דיונית שלישית הופנתה כנגד סירוב בית-המשפט להתיר למערערת להזמין את יועצת הנישואין שטיפלה בבני-הזוג בשנים 1995-1996 להעיד לאחר סיום שלב ההוכחות. עדות זו נדרשה, על-פי הטענה, להבהרת הרקע למגורים המשותפים של בני-הזוג ומהות הוויתור שעשה החייב כלפי המערערת. בשלילת עדות זו היה, על-פי הטענה, כדי לפגוע באורח מהותי בהגנתה של המערערת.
אשר למישור העובדתי טוענת המערערת, כי במהלך חייה המשותפים עם החייב הוא הטעה אותה ביחס למעמדו בעסק וביחס להכנסותיו, ולקח ממנה כספים, ובכלל זה כספים שלוותה מאחרים, כדי לשלבם בעסק. לדבריה, בעלה, הוא עצמו, היה קורבן למירמה ולהטעיה על-ידי אחיו ואביו, ורק ב-1996 נוכח בכך והתפטר מהעסק. אז לא ראתה מנוס אלא להיפרד ממנו ופתחה בהליכים לצורך כך והחלה בהתחשבנות עמו ביחס לכספים המוצאים מהקופה המשותפת. לדבריה, הסכם הוויתור לא היה פרי קנוניה משותפת אלא הושג לאחר מיקוח נוקב בין בני-הזוג שבו שוכנע החייב כי השתמש בכספי הרכוש המשותף לצורכי הזרמתם לעסק ומיצה בכך את חלקו בנכסים המשותפים. היא מייחסת משקל למוסכם במסמך הוויתור ובהסכם הממון, שלפיהם, לאחר הוויתור על מחצית מתמורת הבית ברעננה כל הכספים שיגיעו לחייב מהסוכנות וממקורות אחרים יהיו שלו בלבד. מכאן מתבקשת המסקנה כי החייב היה בטוח שמצבו הכספי יציב, דבר המפריך יסוד לחשד כי בני-הזוג תכננו מראש מסכת עיסקאות שמטרתה העלמת נכסים מהנושים במקרה של פשיטת רגל.
במישור המהותי טוענת המערערת, כי אם בכלל, חלה על עניין זה החלופה שבסעיף 96(ב) לפקודה, המדברת בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים מתחילת פשיטת הרגל ותנאיה לא הוכחו. אחד התנאים המחייבים הוכחה לצורך ביטול הענקה על-פי סעיף 96(ב) הוא חדלות-פירעון של החייב בעת ביצוע ההענקה, וזאת לא הוכח, שכן במועד הסכם הוויתור, שהוא מועד ההענקה, לא היו לו חובות, למעט חוב מזונות ומשכנתה, וכנגד זאת היו לו יתרות זכות בחשבונו בסוכנות. עוד נטען, כי מתקיים במערערת החריג שבסעיף 96(ג)(2) ויש לראותה בבחינת "קונה... בתום לב בתמורה בת-ערך" של חלקו של החייב בתמורת המכר של הבית ברעננה בשל נשיאתה באופן עצמאי בחובות הסוכנות ממקורותיה העצמיים. לפיכך היא קנתה לעצמה זכות בחלקו של הבעל שנועדה לפצותה על כספים שהיא עצמה השקיעה. מעבר לכך נטען, כי גם אם ביטול ההענקה יאושר, יש להפחית מהסכום שבו חויבה המערערת

את עלות פירעון המשכנתה על הנכס, שאותה שילמה, לטענתה, מכיסה, וכן הוצאות אחרות שהוציאה לצורך ביצוע מכר הבית ברעננה.
טענות המשיבים
6. טוען הנאמן, וכונס הנכסים הרשמי מצטרף אליו, כי ויתור החייב על חלקו בתמורת מכירת הבית מהווה הענקה בטלה, וכי במועד ההענקה היה החייב בעל חובות לכמה נושים ומצבו הכלכלי היה כבר אז בהידרדרות עד להכרזתו פושט רגל. לגירסתו, לעניין מועד ההענקה ייתכנו שני מועדים חלופיים: האחד – אישור הסכם הממון בבית-המשפט לענייני משפחה ביום 27.1.1997. על-פי חלופה זו נטען כי מעשי פשיטת הרגל המאוחרים של החייב הם מכירת הבית והדירה בכפר סבא שאירעו במארס ובאפריל 1997. על-פי זה, ממועד ההענקה בינואר 1997 ועד מועד מעשי פשיטת הרגל במארס ובאפריל 1997 בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודה, טרם חלפו שנתיים, ולכן ההענקה בטלה כלפי הנאמן על-פי סעיף 96(א) לפקודה. לחלופין: מועד ההענקה הוא הסכם הוויתור ומכירת הבית ברעננה במארס 1994; לפי סעיף 96(ב) לפקודה, ההענקה בוצעה מעבר לשנתיים ובטרם חלוף עשר שנים ממעשה פשיטת הרגל הראשון שבגינו ניתן צו הכינוס. כן מתקיים כאן התנאי הנדרש לקיומה של הענקה ולא נתקיים החריג בסעיף 96(ג)(2) בדבר ביצוע עיסקה עם קונה בתום-לב ובתמורה. לעניין זה נטען כי המערערת לא הציגה ראיות לתמיכה בטענתה כי הזרימה כספים ממקורותיה היא לסוכנות, וגם אם היו כספיה, חלה כאן הילכת השיתוף בין בני-זוג בזכויות ובחובות כאחד. אין להתערב אפוא בקביעת בית-משפט קמא כי לא ניתנה כאן תמורה בת-ערך עבור חלקו של החייב בתקבולי מכירת הבית ברעננה.
הכרעה
המישור הדיוני
7. נפתח בהתייחסות לטיעוניה של המערערת במישור הדיוני. טענה ראשונה מתייחסת לאופי ההליך כבקשה ל"מתן הוראות", ונטען לעניין זה כי אין מתכונת זו הולמת בירור סוגיה כגון זו שלפנינו, וכי זכויותיה הדיוניות של המערערת נפגעו עקב היזקקות בית-המשפט להליך זה. טענה זו אינה נראית לי. סמכותו של הנאמן בפשיטת רגל לבקש מבית-המשפט הוראות לגבי כל עניין המתעורר אגב פשיטת הרגל מעוגנת בסעיף 148 לפקודה. מסגרת זו נועדה לשמש אמצעי יעיל ומהיר שבאמצעותו מסייע בית-המשפט לנאמן במילוי תפקידו באורח שוטף. מתכונת זו מקובלת לגבי נושאי תפקידים שונים מטעם בית-המשפט הנזקקים להוראות בית-המשפט במסגרת פיקוחו

עליהם. בדרך-כלל משמש הליך מתן הוראות מסגרת דיונית מתאימה לעניינים המצריכים פתרון נקודתי או לצורך גיבוש קו פעולה לעתיד, והוא לא נועד לשמש אמצעי דיוני לפתרון מחלוקות מהותיות, המצריכות דיונים מורכבים ומעמיקים במסכת עובדתית. עם זאת בעניין רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב [1] הובהרו השיקולים הכלליים להתרת הכרעה במחלוקת מהותית בין בעל תפקיד לבין צד המעורב בהליך במסגרת בקשה למתן הוראות, והם – כאשר הסוגיה שבמחלוקת היא נקודתית ובירורה חיוני לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו של המבקש; הכרעה במחלוקת ניתנת להיעשות ביעילות ואינה כרוכה בבירור עובדתי מורכב; ניהול ההליך בדרך מקוצרת אינו עלול לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל-דין. בית-משפט של ערעור רק לעתים נדירות יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לנהל את ההליך בדרך של "מתן הוראות", וזאת אם יתברר כי הדיון במתכונת זו גרם לקיפוח זכויותיו של בעל-דין (ע"א 37/66 "גלחא" 1960 בע"מ נ' מתכות בע"מ (בפירוק) [2]; ע"א 52/86 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' מפרק חברת שילב – שיווק ישיר לצרכן הפיקח בע"מ (בפירוק) [3]; רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי ומפרק חברת סליל תעשיות נייר וכימיקלים בע"מ [4]).
לא מצאתי כי המתכונת הדיונית שהוחלה כאן בדרך של בקשה להוראות בקשר לביטול הענקה בפשיטת רגל הייתה בלתי מתאימה והסבה אי-צדק דיוני למערערת. שאלת תוקפה של הענקה הינה שאלה הכרוכה אינטגרלית בהליכי פשיטת הרגל המתנהלים, דרך-כלל, באמצעות בקשות למתן הוראות מבית-המשפט. יתר-על-כן, הבירור העובדתי הנדרש לצורך סעיף 96 הוא מצומצם, יחסית, וניתן להיעשות ללא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים. בנסיבות העניין ישנה חשיבות מיוחדת גם להיבט היעילות והמהירות של ההליך, שכן הגשת תובענה רגילה הייתה עלולה להימשך שנים ולגרום לעיכוב רציני ברציפותם של הליכי פשיטת הרגל וחלוקת הדיבידנדים לנושים מהמאסה הקיימת של החייב. בנסיבות אלה אין למצוא דופי באופי ההליך כפי שנוהל בבית-משפט קמא, ולמערערת ניתן יומה בבית-המשפט.
8. עוד טענה המערערת, כי שגה בית-המשפט כאשר סירב להתיר את חקירת הנאמן על תצהירו. בית-המשפט קובע בעניין זה:
"בודאי שאין מקום להתיר חקירה של נאמן בפשיטת רגל. הלכה היא כי נאמן, מפרק, וכונס נכסים אינם נחקרים אלא בנסיבות מיוחדות... הנאמן וכל נושא משרה אחרים בתיקים מסוג זה הם ידו הארוכה של בית המשפט.

מתן אפשרות לחקור בנסיבות שגרתיות לחלוטין נאמן בפשיטת רגל משמע כאילו הותרה חקירת בית המשפט בענין זה".
במקרה זה הסיק בית-המשפט כי לא נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את חקירת הנאמן.
נושאי תפקיד מטעם בית-המשפט ככונסי נכסים, מפרקים, נאמנים בפשיטת רגל ומנהלי עיזבון, פועלים במסגרת תפקידם בפיקוחו של בית-המשפט. בהליכים שהם יוזמים לקבלת הוראות, ההנחה היא כי הם מביאים בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספות בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו, כמצופה מנושא תפקיד הפועל בחסותו של בית-המשפט. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות כי קיימים מצבים שבהם נדרש נושא תפקיד לתמוך את בקשתו בתצהיר לאימות עובדות שהוא טוען להן, ונדרשת גם בחינה של טיעונים עובדתיים כאמור. בנסיבות שבהן הדבר נדרש מהבחינה העניינית, עשוי בעל תפקיד להידרש לחקירה נגדית, וכאשר חקירה כזו דרושה לתכלית דיונית ראויה, זכותו של בעל-דין לעמוד עליה. השיקולים שבגללם נדירה הזמנת ממלאי תפקידים שיפוטיים או מעין-שיפוטיים כגון שופטים ובוררים לחקירה שונים מאלה הפועלים בענייננו (ראה א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [22], בעמ' 88). עם זאת בענייננו נראה כי לא נגרם עיוות דין למערערת בסירוב בית-המשפט לבקשתה לחקור את הנאמן. העובדות המצוינות בתצהירו אינן שנויות במחלוקת בעיקרן, והיא לא הבהירה בערעורה מה הם אותם עניינים שבהם חקירת הנאמן על תצהירו הייתה עשויה לתרום תרומה מהותית להארת הנושא. משכך, לא הוכח כי חקירת הנאמן נדרשה לתכלית דיונית ראויה, ודין טענה זו להידחות.
9. איני מוצאת ממש גם בטענה הנוספת שהעלתה המערערת לעניין סירוב בית-המשפט להזמין לעדות את יועצת הנישואין. הבקשה הוגשה באיחור, לאחר תום שמיעת הראיות, ואלא אם כן היה בה משום חשיבות מהותית מיוחדת, לא הייתה הצדקה לקבלתה. בית-המשפט קיבל בהסכמת הנאמן את מכתבה של היועצת (מוצג ח' לסיכומי המערערת) ונראה כי תוכנו מדבר בעד עצמו. מעבר לכך, בהליך שבפני בית-משפט קמא נשמעו עדויות בני-הזוג עצמם על מערכת יחסיהם ועל הרקע לאירועים על-פי נקודת ראותם, כך שלחקירתה של היועצת בשלב המאוחר שבו נתבקשה לא היה מקום בנסיבות העניין. לאור דברים אלה, יש לדחות את טיעוני המערערת במישור הדיוני.

המישור המהותי
10. בבקשתו המקורית של הנאמן לביטול הענקה מסתמך הוא על שתי עילות חלופיות: האחת – ביטול הענקות על-פי סעיף 96 לפקודה, והשנייה – ביטול העדפות בניגוד לסעיף 98 לפקודה. החלטת בית-משפט קמא נשענת, כאמור, על החלופה של ביטול הענקות בלבד והדיון בערעור נסב על עילה זו בלבד. ולפיכך נתמקד בה גם אנו.
סעיף 96 לפקודה קובע:
"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) 'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך.
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".
לצורך בירור תחולתן של הוראות סעיף 96 על ענייננו ראוי לבחון את השאלות להלן כסדרן:
הרקע והתכלית בביטול הענקות
11. מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת

הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן
(ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ' 309 ואילך). ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת הרגל, משום שחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עיסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). במובן זה שונה הדין הישראלי מהדין האנגלי, אשר לאורך השנים חוקק מעשי חקיקה ספציפיים אשר אפשרו ביטולן של הענקות נכסים במירמה, לאו דווקא בקשר למעשי פשיטת רגל. ראשון היה ה-Fraudulent Conveyances Act, 1571 המכונה גם "הסטטוט של אליזבט" ומאז הוחלף בכמה חיקוקים אחרים שהאחרון בהם הוא סעיף 423 ל-Insolvency Act, 1986.
ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות (I.F. Fletcher The Law of Insolvency [26], at p. 228). תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראה Freeman v. Pope (1870) [20], כמובא בספרם הנ"ל [23] של לוין וגרוניס, שם). על הטעם האמור לביטול הענקות עומד בית-המשפט בעניין ע"א 367/70 הוכברג, עו"ד נ' שלגי (להלן – פרשת הוכברג נ' שלגי [5]), בעמ' 159-160, באומרו (מפי מ"מ הנשיא זוסמן):
"ביטול של הענקה מיועד להחזיר לגוף הנושים נכס שיצא מרשות פושט-הרגל, כשמן הראוי שישמש לסילוק חובותיו. ביטול למפרע, עקב ייחוס אחורה של זכות הנאמן, משתלב עם הרעיון הכללי המונח ביסודו של סעיף 35 הנ"ל [כיום סעיף 84 בנוסח החדש – א' פ'], לאמור, כל נכס שהיה לפושט-הרגל ביום תחילת פשיטת-הרגל, או שצריך היה להיות ברשותו, נכסם של הנושים הוא, ממנו הם ייפרעו באמצעות הנאמן".

ביטול העדפות
12. סעיף 98 לפקודה, הדן בביטול העדפות, שונה מביטול הענקות בכך שעניינו עוסק במצב שבו חייב שאינו יכול לפרוע את חובו עושה עיסקה ברכושו זמן מוגדר לפני הכרזתו כפושט רגל במגמה לתת עדיפות לנושה פלוני על פני נושים אחרים. לעניין זה אין די בעצם קיומה של העדפה במישור האובייקטיבי אלא צריך שההעברה תלווה בכוונה להעדיף נושה מסוים (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [23], בעמ' 333 והפסיקה המובאת שם). הוכחה העדפה כזו, רואים את מעשה ההעברה כמעשה מירמה וניתן לבטל את העיסקה כהעדפה פסולה. וכך, לכוונה לתת עדיפות לנושה נקשרת חזקה סטטוטורית של מירמה. המושג מירמה פורש בהקשר זה בהרחבה באופן שדי בקיום העדפה גם בלא מירמה כהגדרתה המקובלת כדי שתהא ניתנת לפסילה על-פי סעיף 98. עם זאת להוכחת כוונת ההעדפה נדרשת רמת הוכחה גבוהה, וזו צריכה להיות המטרה הדומיננטית של החייב בביצוע ההעברה (לוין וגרוניס שם [23], בעמ' 333, 335-339; ע"א 2659/96 רוזן נ' בנק המזרחי המאוחד (להלן – פרשת רוזן [6]), בעמ' 539). בע"א 471/68 יעקב נ' המפרקים במאוחד של מקוף חברה להשקעות בע"מ (בפירוק) [7], בעמ' 71 הובהר על-ידי השופט זוסמן:
"ענינו של הסעיף הנ"ל הוא ביטול פרעון חוב שהחייב היה חב, שעצם תשלומו לא רק אינו פסול אלא אפילו רצוי. אף-על-פי-כן, ניתנת העיסקה לביטול, אך לא משום שלא היה חוב, אלא הואיל ופרעון לנושה שהחייב חפץ ביקרו מערער את עקרון השוויון בין הנושים, בו נוהגים בפשיטת-הרגל".
הביטוי "העדפת מרמה" מופיע גם בהגדרת "מעשה פשיטת רגל" בסעיף 5(1)(ב) לפקודה, והוא מפנה להוראת סעיף 98(א) לפקודה המכריזה על פעולות משפטיות מסוימות כמעשי מירמה הבטלים כלפי הנאמן (פרשת רוזן [6], בעמ' 534-535).
יוצא אפוא כי בעוד סעיף 96, העוסק בביטול הענקות, מדבר בהעברת נכס לאו דווקא במטרה להעדיף נושה, ואפילו לא בהכרח במטרה להבריחו מפני נושים, דן
סעיף 98 בהעברת נכס לנושה במטרה להעדיפו על פני נושים אחרים.

התנאים הנדרשים לביטול הענקה
13. סעיף 96 קובע כי הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: האחד – אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה (להלן – התקופה הקצרה). השני – אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם כן במצב אחרון זה הוכיחו התובעים מכוח ההענקה את שני אלה: כי בזמן ההענקה היה המעניק בר-פירעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה, וכן, כי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה (להלן – התקופה הארוכה). לגבי שני המצבים כאמור, לא תיחשב הענקה כבטלה גם אם נתקיימו התנאים הנקובים בהם, אם נתמלא אחד החריגים המנויים בסעיף 96(ג) שהרלוונטי לענייננו הוא החריג השני, המדבר בהענקה לטובת קונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך.
כדי לבחון איזה מן המצבים חל בענייננו – חלופת התקופה הקצרה או הארוכה – יש לברר בשלב ראשון את שני אלה:
(א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה;
(ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה.
התשובות לשאלות אלה תבהרנה אם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, ואם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לעניין התנאים הנדרשים לביטולה.
מועד תחילתה של פשיטת הרגל
14. עם הכרזת החייב פושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן (סעיף 42 לפקודה). הנכסים המוקנים כך הם נכסי החייב שהיו שייכים לו בתחילת פשיטת הרגל או שנרכשו או הוקנו לו לפני הפטרו. "פשיטת רגל" לעניין זה אינה מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס. ואם עשה החייב כמה מעשי פשיטת רגל, יראו את תחילת פשיטת הרגל, בעת שנעשה מעשה פשיטת הרגל הראשון בשלושת החודשים שקדמו ליום שבו הוגשה הבקשה לפשיטת רגל. הדבר נובע מלשונו של סעיף 84 לפקודה, כדלקמן:

(א) יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא.
(ב) עשה החייב כמה מעשים של פשיטת רגל, יראו את חלותה ותחילתה בעת שעשה את המעשה הראשון בשלושת החדשים שקדמו ליום שבו הוגשה בקשת פשיטת הרגל". "תחילתה של פשיטת רגל

יוצא, כי מכוח הוראות החוק, משתרעת זכותו של הנאמן על נכסי החייב בפריסה אחורנית למעשה פשיטת הרגל. זהו הכלל המוכר כ"ייחוס לאחור" (“relation back”). בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל, ולפיכך עיסקאות שעשה פושט הרגל בתקופה שבין מעשה פשיטת הרגל לבין הכרזתו פושט רגל כאילו נעשו בנכסי הנאמן ולכן ניתן לבטלם בתנאים מסוימים ולהעבירם לנאמן שקנה בהם זכויות. אכן, הגיונו של הסדר ביטול ההענקות ניזון מן התפיסה כי חדלות-הפירעון של אדם אינה מתחילה עם פתיחת ההליכים הפורמאליים בעניינו, ופעולות שעשה בנכסיו המרחיקות אותם מאחיזתם של נושיו אינן יכולות להיחשב תקפות כלפי הנאמן אלא בהתקיים חריגים מסוימים (ראה: פרופ' א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל [24], בעמ' 110-111; ד"ר ד' האן "העברת ערך לנושה והמחאת זכות על-ידי נושה: על העדפת נושים בחדלות-פירעון" [25], בעמ' 200; Fletcher בספרו הנ"ל [26], בעמ' 221).
לצורך בירור מועד תחילת פשיטת הרגל יש לבחון אפוא מהו מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס. מועדו של מעשה זה יהווה נקודת ציון מבחינת הזמן שממנה ולאחור יהיה צורך לבדוק אם אירעה הענקה, ומהו מועדה.
15. סעיף 5 לפקודה מגדיר מהו מעשה פשיטת רגל ומונה לעניין זה חלופות אחדות. ההנחה ברקע הליכי פשיטת הרגל הינה כי העובדה שהחייב אינו יכול לשלם את חובותיו אינה מספקת, היא לבדה, כדי לפתוח בהליכים כלפיו. הנושה צריך להצביע על עילה בדמות "מעשה פשיטת רגל" כתנאי לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד החייב (ע"א 271/82 ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ [8], בעמ' 753-754). שישה מעשי פשיטת רגל מנויים בסעיף 5 לפקודה.

בענייננו הוגשה בקשת נושה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל נגד החייב ביום 2.6.1997 כאשר מעשי פשיטת הרגל מתייחסים לחלופות שבסעיף 5(1)(א) ו-5(1)(ב) לפקודה – קרי, העברות מירמה של נכסים. בגוף הבקשה (מוצג א' לסיכומי הנאמן) מתייחס הנושה המבקש למכירת הבית ברעננה, ויתור החייב על חלקו בתמורה, שימוש בכספי תמורה אלה לרכישת דירה בכפר סבא על שם האישה בלבד, רכישה לאחר מכן של בית בכפר סבא שגם הוא נרשם על שם האישה בלבד, ומאוחר יותר – מכירת הדירה והבית בכפר סבא במארס ובאפריל 1997 תוך שכל כספי התמורה הוחזקו על-ידי האישה. הנושה טען כי החייב פעל בצוותא עם אשתו החל מ-1994 במטרה להעביר את חלקו בבית ברעננה כדי להתחמק מנושיו, ופעולות אלה מהוות מעשי פשיטת רגל, בבחינת העברות מירמה כמשמעותן בפקודה.
ביום 2.7.1998 דן בית-המשפט המחוזי בבקשה להכריז על החייב פושט רגל ונענה למתן צו לכינוס נכסיו והכרזתו פושט רגל. מהחלטתו עולה כי העילה למתן צו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל אינה נופלת, לכאורה, בגדר העילות המוכרות של "מעשי פשיטת הרגל" שפורטו בבקשת הנושה, אלא עניינן בנימוק שלפיו אין מחלוקת על כך שנגד החייב ניתנו פסקי-דין לתשלום חובות שהוא אינו מקיימם. וכך אומר בית-המשפט:
"צודק המנהל המיוחד כי אין מחלוקת שהחייב חייב על פי פסקי דין ואיננו פורעם. די בכך כדי להכריזו פושט רגל. כל יתר הנימוקים הם בבחינת 'רכילויות משפחתיות'".
מהחלטה זו עולה, ראשית, כי העילה לצו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל אינה נשענת על מעשי פשיטת הרגל שנטען להם בבקשת הנושה המבקש, ובהחלטת בית-המשפט לא נקבע כל מימצא ביחס לטענותיו אלה. שנית, העילה שעליה מתבססת הכרזת פשיטת הרגל – חיובים על-פי פסקי-דין נגד החייב שהוא אינו פורעם – אינה נכללת באחת מעילות "מעשי פשיטת הרגל" המפורטות בסעיף 5 לעיל, אלא אם כן ניתן לראות בדוחק בהיעדר המחלוקת בין הצדדים כי החייב אינו פורע חיובים על-פי פסקי-דין שניתנו נגדו, מצב השקול לקיומה של עילה כאמור בסעיף 5(5) לפקודה, שלפיה החייב "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו". לצורך בהוכחת "מעשה פשיטת רגל" ולכך כי אין די באי-פירעון חוב פסוק לצורך פתיחת הליכי פשיטת רגל ראה ע"א 2643/99 קרן חברה להשקעות בע"מ (סגל-פרנקל) נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ [9]. כך או כך, אין כל נתונים עובדתיים בהחלטת בית-משפט קמא לגבי מועדי החובות הפסוקים נגד החייב שבהם מדובר, וממילא אין לדעת גם את מועדי אי-פירעונם אפילו היה ניתן לראות בהם מעשי פשיטת רגל.

יוצא, אפוא, כי אנו נותרים עם צו כינוס והכרזת פשיטת רגל חלוטים כנגד החייב, הנשענים על עילה שאינה נכללת במישרין בין עילות מעשי פשיטת הרגל, ומכל מקום, אין נתון לגבי מועדה הרלוונטי של עילה זו. בהיעדר נתונים נדרשים אין מנוס מלהניח לטובת פושט הרגל כי תחילת פשיטת הרגל בעניינו הינה במועד המאוחר ביותר האפשרי מבחינתו, שהוא – מועד הכרזתו כפושט רגל ביום 2.7.1998. לפיכך זו תהא נקודת הזמן הרלוונטית לתחילת פשיטת הרגל לצורך ענייננו, וממנה נבחן את מהותה של ההענקה.
ההענקה – מהותה, תנאיה ומועדה
16. הנאמן התמקד בבקשתו לבטל הענקה שהעניק החייב בוויתורו של החייב על חלקו בתמורת המכירה של הבית ברעננה וראה בכך את ההענקה שיש לבטלה. הוא אינו מתייחס בבקשתו המקורית לשרשרת הפעולות הנוספות, שעל-פי הטענה, היוו גלגוליה של אותה תמורה במסגרת קניות ומכירות של נכסי מקרקעין נוספים. נראה לי כי גישתו של הנאמן בבקשתו המקורית היא נכונה, ויש לראות בוויתור החייב על התמורה המגיעה לו ממכירת הבית ברעננה הענקה בטלה.
אלה הטעמים:
המושג "נכסים" מוגדר בצורה רחבה בסעיף 1 לפקודה והוא כולל, נוסף על מקרקעין ומיטלטלין, גם "...כספים ונשיים... ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם"; על הנכסים להיות נכסיו של המעניק וההענקה יכולה לשאת תכנים ואופי מגוונים (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [23], בעמ' 312-313). שאלה היא אם לצורך קיומה של "הענקה" וביטולה נדרשת אפשרות עקיבה אחר נכס בעין שהועבר לידי מקבל ההענקה או שמא ניתן לבטל הענקה גם ביחס לגלגוליו של נכס כזה, כגון תקבולי מכירתו בכסף או נכס חילופי שנרכש מהם. בעניין זה חלה התפתחות בהלכה ובמחשבה המשפטית. לכאורה, הגדרת המושג "נכס" ולשונו של סעיף 96 לפקודה הינן רחבות מספיק על-מנת לאפשר ביטול הענקות שיחולו לא רק על נכסים בעין שהועברו למקבל ההענקה אלא גם על גלגוליהם בדמות תקבולים ממכירתם או נכסים חלופיים שנרכשו מהם. הדבר מתיישב לא רק עם הניסוח הלשוני של הוראות הפקודה אלא גם עם התכלית של מוסד זה, שענייננו ביטול הענקה רצונית של נכס של חייב שנעשתה במועד הרלוונטי, אשר הביאה להפחתה של מאסת הנכסים העומדת לחלוקה בין הנושים וגורמת להם בכך לפגיעה. אלא שבעקבות הלכה פסוקה באנגליה, סייגה

הפסיקה במקומנו במקרים אחדים את המושג "הענקה" שניתן לבטלה לנכסים שניתן לעקוב אחריהם. וכך, נפסק כי ויתור חייב על זכותו על-פי פסק-דין שניתן לטובתו כנגד פלוני אינו הענקה שניתן לבטלה, שכן לא נמסרו נכסים בעין שניתן לעקוב אחריהם. בעניין ע"א 173/59 טוקטלי נ' הנאמן על נכסי וילדנברג, פושט-רגל [10] מסביר בית-המשפט כי ויתור פושט הרגל על חוב פסוק המגיע לו אינו רכוש שאפשר לעקוב אחריו ולהחזירו לכלל הנכסים של פושט הרגל (ראה דברי השופטים ויתקון ולנדוי, שם). גישה דומה נקט השופט ח' כהן בפרשת הוכברג נ' שלגי [5], ובו אמר בעמ' 158:
"...צו לפי סעיף 42 לפקודה מקנה את נכס 'ההענקה' לנאמן בפשיטת-רגל, אך אינו מזכה את הנאמן בפשיטת-רגל לעקוב אחר 'גלגוליו השונים' של הנכס שנתגלגל בטרם נעשה הצו".
אולם באותו עניין עצמו הובעה עמדה אחרת על-ידי מ"מ הנשיא זוסמן, בעמ' 160:
"על-פי עקרונות כלליים אין ספק בכך, שמשלא ניתן בידי הנאמן לשים ידו על הנכס שעבר לקונה בתום-לב ובעד ערך, הרשות בידו לגבות את פדיון המכר. כאמור, עקב ביטול ההענקה רואים את הנאמן כמי שנהיה ביום 17 במאי 1967 לבעל הדירה. נמצא, משמכרו המשיבים את הדירה בשנת 1968... לא דירתם אלא דירת הנאמן מכרו, ולכן חייבים הם במסירת דמי המכר לנאמן... חושבני שתוצאה אחרת לא תוכל להתקבל על הדעת. פקודת פשיטת-הרגל דואגת למנוע הברחת נכסי החייב, ואחד האמצעים לכך הוא הזכות שניתנה בידי הנאמן, לבטל הענקה ולהחזיר נכס אל הקופה המשותפת ממנה ייפרעו הנושים. לא ייתכן שזכותו תפקע לחלוטין, כשרק הזדרז מקבל ההענקה ומצא לו אדם שקנה ממנו את הנכס בתום-לב. בדרך כלל, מי שרכש נכס בתום-לב ובעד ערך... הכרזת פשיטת-רגל הבאה לאחר מכן, אף-על-פי שתקפה למפרע, אינה גורעת מזכותו. אך אין צידוק לפרוש הגנה זו על עיסקת-ביניים שאינה נשענת על מתן ערך בתום-לב...".
השאלה הושארה ב"צריך עיון" גם בעניין ע"א 353/82 גיטר, בפשיטת-רגל נ' מכנס, עו"ד [11], בעמ' 821.
לגישה הפרשנית המצמצמת את המושג "נכס" בהקשר של ביטול הענקה והגבלתו לנכס הניתן לעקיבה קמו מתנגדים גם בספרות המשפטית. לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [23] (בעמ' 314-315) מותחים ביקורת על פרשנות זו, באומרם:

"לדעתנו אין הלכה זו מוצדקת, אין היא מחוייבת המציאות והיא יוצרת קשיים עיוניים שלא ניתן להתגבר עליהם... בית משפט בישראל אינו כבול עוד בהלכות האנגליות בענין פשיטת רגל ואנו סבורים שהגיע הזמן להשתחרר מהמגבלה הצמודה לסעיף 96 והנובעת, ככל הנראה, מהתמונה המשפטית שהדיבור Settlement מעורר בלב משפטן אנגלי, דיבור המוכר לו משטחי משפט אחרים".
בספרו הנ"ל [24], בעמ' 125-126 מביע פרופ' פרוקצ'יה תמיכה בהרחבת היכולת לבטל הענקה גם לגלגוליו של נכס שהועבר כך וגורס כי אין מקום להבחנה בין מושא ההענקה המקורי לבין תחלופו. ההנמקה לכך נשאבת מעקרונות משפט כלליים, וביניהם כללי ההשבה והתחלוף הריאלי, המוכרים בחקיקה האזרחית הישראלית. לכל אורכה של חקיקה זו פועל הכלל כי מקום שישנה חובת השבה, והיא בלתי אפשרית או בלתי סבירה, יש לשלם את שווייה (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 וסעיף 3(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979). העיקרון כי השבה "סובלת" לא רק השבת הנכס בעין אלא גם החזרת שוויו או תמורתו, מתיישב עם היכולת לבטל הענקה, שמשמעותה גם קבלת שוויו של נכס שהועבר, אם השבתו בעין הינה בלתי אפשרית או בלתי סבירה.
גם באנגליה חלה התפתחות בתחום זה, וחרף הלכה פסוקה קודמת ברוח שונה קובע היום סעיף 342(1)(b) ל-Insolvency Act, 1986 כי זכותו של נאמן לבטל הענקה מתייחסת ל:
”...any property to be vested if it represents in any person´s hands the application either of proceeds of sale of property so transferred or of money so transferred”.
עולה מכך, כי לבית-המשפט באנגליה קנויה כיום סמכות להורות על השבה ריאלית של נכס שהוענק, או לחלופין, לעקוב אחר התקבולים ממכר נכס כזה (Fletcher, שם [26], בעמ' 225).
דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל

ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להיחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק, ראשית, מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של סעיף 96 לפקודה. שנית, הפסיקה במקומנו, במידה שנקטה פירוש מצמצם לעניין זה, הונחתה, כך נראה, על-ידי ההלכה הפסוקה באנגליה, אולם גם שם הגישה בעניין זה השתנתה, ובחקיקה מתקנת הורחב כוחו של הנאמן לבטל הענקה גם על בסיס "שווייה" אם וכאשר הנכס שהועבר שוב אינו ניתן להשבה. ועוד, פסיקה זו בישראל ניתנה כאשר מרבית החוקים האזרחיים המעגנים כיום את רעיון התחלוף להשבה טרם חוקקו, וכאשר רעיון זה טרם חדר באופן מלא לתודעה המשפטית. ואחרון, גם בהלכה הפסוקה הקודמת נותרו חילוקי דעות בשאלה הנדונה והיא לא הוכרעה באורח פסקני, ואכן, בפרשת הוכברג נ' שלגי [5], הובעו שתי דעות סותרות בעניין זה ושופט שלישי במותב לא נקט עמדה לגביו. בנסיבות אלה, ועל רקע הנימוקים שהובאו, ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו.
17. בענייננו השתית הנאמן את בקשתו לביטול הענקה על הסכם הוויתור שנחתם על-ידי החייב ועל מכירת הבית ברעננה ימים מספר לאחר מכן ותבע להחזיר אליו את התמורה הכספית שנתקבלה מן המכירה, המשקפת את חלקו של החייב בזכויות בבית. על-פי הפרשנות הרחבה המתבקשת לעניין סעיף 96, ויתור החייב על זכותו לתמורה המגיעה לו ממכירת הבית מהווה הענקה הניתנת לביטול, והנאמן רשאי לתבוע שווי תמורה זו מידי מקבל ההענקה. מאחר שהנאמן לא התייחס בבקשתו המקורית לגלגוליה של התמורה לצורך רכישת הנכסים האחרים לאחר מכן, אין מתעוררת שאלה של עקיבה אחר השימוש האפשרי שנעשה בתמורה שנתקבלה לצורך רכישת הנכסים הנוספים או אחר התמורה שנתקבלה ממכירתם מאוחר יותר.
18. אציין במאמר מוסגר, כי אינני מקבלת את גישת הכונס הרשמי שלפיה הסכם הממון שנחתם בין הצדדים ואושר בפסק-דין הוא המהווה מושא ההענקה שאותה יש לבטל, ולא הסכם הוויתור שנקשר שנים קודם לכן. חשיבות טענתו זו, אילו נתקבלה, היא בכך שהיא מכניסה את מעשה ההענקה למסגרת התקופה הקצרה שבסעיף 96(א) לפקודה לצורך ביטולה, והתנאים להוכחת חלופה זו מכבידים פחות מתנאי החלופה המדברת בתקופה הארוכה, המעוגנת בסעיף 96(ב) לפקודה. טענת הכונס היא כי הסכם הוויתור הינו, למעשה, חסר תוקף משפטי מלא, שכן הוא מהווה במהותו הסכם ממון אשר לא קיבל את אישור בית-המשפט, לכן אינו יכול להוות הענקה תקפה שניתן

לבטלה. לדעתו, יש לראות את הסכם הממון שנחתם בנובמבר 1996 ואושר בבית-המשפט בינואר 1997 כהסכם המחייב לעניין זה וכהענקה שנעשתה במועד האישור. עמדה זו אינה נראית לי.
ראשית, הסכם הממון איננו משקף נכונה את המצב העובדתי האמיתי שלפיו זכות החייב לחלקו בתמורת הבית ברעננה הועברה למערערת עוד בהסכם הוויתור ממארס 1994, קודם למכירת הבית. הסכם הממון, בניגוד להסכם הוויתור, מציג מצג כאילו החייב קיבל את תמורת המכירה של הבית כדי להזרים כסף לעסק, ואילו הבתים האחרים בכפר סבא נקנו מהתמורה שהגיעה לאישה בלבד. מצג העובדות כפי שתואר בהסכם הממון אינו תואם אפוא גם את גירסתם של בני-הזוג בבית-המשפט. שנית, מעשה ההענקה נבחן על-פי משמעותו הכלכלית ולא על-פי דקויותיו הפורמאליות. מהבחינה הכלכלית, ההענקה של החייב למערערת נעשתה עם מכירת הבית ברעננה במארס 1994 והעברת התמורה בפועל לידי האישה. לפיכך השאלה אם הסכם הוויתור מהווה "הסכם ממון" כמשמעותו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ואם נדרש אישור בית-המשפט לכך, אינה תורמת להבהרת העניין ואינה נחוצה. גם אילו לא נקשר הסכם הוויתור כלל ובני-הזוג היו מוכרים את הבית ומותירים את מלוא התמורה בידי האישה, הייתה נעשית הענקה במועד המכירה.
יתרה מזו, הסכם הוויתור הינו הסכם בעל תוקף משפטי ואין לראות בו כהסכם ממון המצריך אישור בית-המשפט לצורך קבלו תוקף. לא כל הסדר בין בני-זוג לגבי פריט זה או אחר של רכושם מקבל מעמד של הסכם ממון המצריך אישור בית-המשפט. הסכם ממון נועד לקביעת יחסי הרכוש בין בני-הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או מות אחד מהם, והוא צופה פני העתיד. בנסיבות כאלה מתחייב אישור בית-המשפט, אשר נועד להבטיח כי ההסכם נתקבל ברצונם החופשי של בני-הזוג (ע"א 490/77 נציה נ' נציה [12], בעמ' 624; ע"א 169/83 שרעבי (שי) נ' שרעבי (שי) (להלן – עניין שרעבי [13]), בעמ' 781). כדי להוציא נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים די בהסכם רגיל שאינו מצריך אישור בית-המשפט (השווה סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג). כך הגדירה זאת המשנה לנשיא בן-פורת בעניין שרעבי [13] (שם, בעמ' 782):
"...המבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו 'הסכם ממון', יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין ללא קשר נראה

לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".
(ראה גם הערת השופט אור בעניין ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר) [14], בעמ' 607-608).
אין לראות בהסכם הוויתור בענייננו משום הסכם ממון הטעון אישור בית-המשפט לצורך קבלו תוקף. הוא אינו צופה פני פקיעת נישואין אלא נועד לתת תשובה לבעיה נקודתית שבה נתקלו בני-הזוג. ויתור זה מתיישב עם קיום הסכם בכתב בין בני-זוג, שלפיו, שוויו של נכס מסוים לא יאוזן ביניהם במשמעות סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, והסכם כזה אינו מחייב אישור בית-המשפט משום שאין הוא "הסכם ממון" במשמעותו הפורמאלית. ואמנם, פקיעת הנישואין של בני-הזוג חלה רק ב-2.12.1997, ולאחר הסכם הוויתור עוד חיו בני-הזוג תחת קורת גג אחת שנים מספר. מכאן, שלהסכם הוויתור ממארס 1994 תוקף חוזי מלא, וניתן לראות בו את המקור המשפטי שבאמצעותו הועברה לאישה הזכות לתמורת בעלה ממכירת הבית ברעננה.
19. לסיכום סוגיה זו ייאמר, כי לפנינו הענקה של החייב לאשתו, שאלה מועדיה: הזכות החוזית לקבלת ההענקה התגבשה ביום חתימת הסכם הוויתור ב-12.3.1994. מימוש הזכות להענקה נעשה ביום 16.3.1994, עם ביצוע מכר הבית ברעננה וקבלת התמורה במלואה על-ידי המערערת. בהנחה כי תחילת פשיטת הרגל היא במועד הכרזת פשיטת הרגל, ביום 2.7.1998 (בהיעדר נתונים לגבי מועד מעשה פשיטת הרגל), יוצא כי ההענקה במארס 1994 אירעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל. פירוש הדבר, כי אנו מצויים בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(ב) לפקודה, ויש עתה לבחון אם שאר התנאים המפורטים בחלופה זו לצורך ביטול ההענקה הוכחו.
התנאים השוללים את ביטול ההענקה על-פי סעיף 96(ב) לפקודה
20. התנאים הפוזיטיביים הנדרשים לביטול הענקה על-פי החלופה של סעיף 96(ב) הוכחו, כפי שבואר לעיל. עם זאת על-פי הסיפה להוראה זו, ביטול ההענקה נמנע אם יוכחו שני אלה:
(1 ) בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה;

(2) זכות המעניק בנכס עברה לנאמן על ההענקה.
יתר-על-כן, על-פי סעיף 96(ג) לפקודה לא יראו העברת נכס בגדר הענקה שניתן לבטלה בהתקיים תנאים מסוימים, שהנוגע לענייננו הוא מצב שבו העברת הנכס נעשתה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך (סעיף 96(ג)(2)). כדי למנוע את ביטולה של ההענקה די אפוא להוכיח כי נתקיימו התנאים המסייגים האמורים בסעיף 96(ב) או התנאי האמור בסעיף 96(ג)(2). יש לבחון אם ניתן להכשיר את ההענקה בענייננו, בין על-ידי הוכחה כי המעניק היה סולבנטי בעת ביצועה, גם בלא להתחשב בנכס נושא ההענקה, ובין באמצעות הוכחה כי מקבלת ההענקה הייתה תמת-לב ונתנה תמורה בת-ערך עבור ההענקה. סייגים אלו עניינם בבחינה אם ההענקה, בעת שניתנה, לא פגעה במאסת הנכסים של החייב העומדת לחלוקה בין הנושים, בין משום שהיה כשר-פירעון אותה עת גם בלעדי הנכס המועבר, ובין מאחר שנתקבלה תמורה בת-ערך להעברתו, אפילו לא היה כשר-פירעון באופן מלא. יצוין, כי לא עלתה מחלוקת בין הצדדים באשר להתקיימותו של התנאי בדבר מעבר זכות המעניק בנכס למקבלת ההענקה.
הנטל הראייתי
21. לעניין נטל ההוכחה יש להבחין בין שני התנאים החלופיים שיש להוכיחם כדי להגן על הענקה מפני ביטול. לעניין התנאי הראשון משמיע סעיף 96(ב) עצמו כי הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות-הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה. נטל השכנוע בעניין זה רובץ על המערערת המתנגדת לביטול ההענקה (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [23], בעמ' 315; ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פושט-רגל [15]). אשר לסייג האחר להגדרת הענקה שניתן לבטלה, הדן בהעברה לקונה בתום-לב ובתמורה, לא פירש המחוקק על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. שאלה זו נדונה בע"א 5578/93 נדב נ' הנאמן על נכסי פושט-הרגל אליעזר נדב (להלן – פרשת נדב [16]). כאן הוכרע ברוב דעות כי על הנאמן, בתורת מעוניין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר שמדובר ביסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו (ראה גם לוין וגרוניס שם [23], בעמ' 317). על רקע כללים אלה נבחן את קביעות בית-משפט קמא בקשר לשאלה אם הוכח אחד מן התנאים החלופיים שיש בהם כדי למנוע את ביטול ההענקה.

כשרות-הפירעון של החייב
22. על המערערת הנטל להראות כי בעת מועד ההענקה, קרי בעת מכירת הבית ברעננה במארס 1994 וקבלתה את התמורה השייכת לחייב, היה החייב כשר-פירעון לשלם את כל חובותיו גם בלא התחשבות בערך זכויותיו בבית האמור. האם עמדה בנטל זה?
אומר בית-משפט קמא בסעיף 43 להחלטתו:
"לבית המשפט הוכח כי כבר במועד מכירת הבית ברעננה היה פושט הרגל חדל-פרעון, והיה זקוק לחלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת הבית לפרעון חובותיו".
המערערת לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית לכשרות-פירעונו של החייב במועד הרלוונטי במארס 1994. בתצהיר התשובה שהגישה אין היא מתייחסת כלל לשאלה זו והוא הדין בחקירתה הנגדית (פרוטוקול מיום 13.6.1999). אם בכלל, עולה מתצהירה כי כבר בסוף 1993 נקלעה הסוכנות לחסר של כמיליון וחצי ש"ח, וכי המעורבים בה, ובכלל זה החייב שהיה ערב לחובותיה, נכנסו לקושי כלכלי רציני (סעיף 4(ה) לתצהיר). גם בתצהירו של החייב עצמו לא נכללה הצהרה שלפיה במועד הרלוונטי למכירת הבית ברעננה היה בעל יכולת לשלם את כל חובותיו גם בלא התחשבות בזכויותיו בבית. הוא אומר (סעיף 3(ב) לתצהירו):
"באותו זמן [זמן מכירת בית המגורים – א' פ'] חובותי היחידים היו התחייבויותי למזונות ילדינו (אותם למעשה לא שילמתי במשך שנים) ומשיכות יתר בערכים קטנים בבנקים, ולא יכולתי לצפות גם בחלומות הבלהה שלי כי בפרק זמן של כשלוש שנים נוספות יסתבכו עסקיו של אבי – אליק לוין – בלא פחות משישה מליון ש"ח נוספים. ואכן, מהוכחות החוב שהוגשו נגדי עולה בעליל שהחובות של הנתבעים נוצרו לאחר מכן. בתאריך ההסכם ומכירת בית המגורים לא היו לי כל חובות משמעותיים" (ההדגשה שלי – א' פ').
בסעיף 3(ו) לתצהירו מצהיר החייב כי כשנה לאחר מכירת המכונית – כלומר בסוף 1993:

"דיווח לי אבי כי העסק נקלע לקשיים פיננסיים זמניים ושכל בני המשפחה חייבים להירתם ולסייע. לפי דיווחו של אבי נוצר בעסק חסר במזומנים של כמיליון וחמש מאות אלף ש"ח לערך, והוסכם בינינו שכל אחד מהם ישקיע בעסק לפי יכולתו".
מדברים אלה לא רק שאין עולה תמונה של כשרות-פירעון של החייב (גם בלא הזכויות בבית ברעננה), אלא ניכר כי במועד הרלוונטי להענקה כבר היה שקוע העסק בחובות ניכרים, בעוד החייב ערב לחובות אלה בערבות אישית, וכן היו לו גירעונות בחשבונותיו האישיים בבנק, והוא עשה מאמצים לגייס כספים כדי להזרימם לסוכנות בתקווה לשקמה אך הדבר לא הועיל.
יש לציין, כי המערערת טענה שעל-פי דף חשבונו של החייב בסוכנות הביטוח עמדה לזכותו יתרה שם בשיעור 290,000 ש"ח בסוף חודש נובמבר 1993. גם אם יש ממש בנתון זה, אין הוא אומר דבר לגבי כשרות-פירעונו של החייב במארס 1994, כאשר בוצעה ההענקה בהינתן החוב הגדול של הסוכנות אותה עת. יתר-על-כן, הן המערערת והן החייב תיארו בעדותם בבית-המשפט את מערכת ניהול החשבונות בסוכנות ככושלת ובלתי אמינה (עמ' 27 ו-30 לפרוטוקול מ-13.6.1999). מעבר לכך, על-פי תצהירה של המערערת (סעיף 4(ה)) בחודש נובמבר 1993 כבר הייתה הסוכנות שרויה בחובות כבדים של כמיליון וחצי ש"ח, שמהם לא התאוששה.
מכל אלה עולה כי לא הוכח שהחייב היה כשר-פירעון במועד הרלוונטי להענקה ובוודאי כך אם נמנעים מלהתחשב בזכויותיו לגבי הבית. מכאן, שהסייג הראשון לבטלותה של ההענקה לא הוכח.
הענקה לטובת קונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך
23. הנטל הראשוני מוטל על הנאמן לשלול אפשרות כי ההענקה נעשתה לטובת המערערת בתורת "קונה... בתום לב ובתמורה בת-ערך", ואם יצא ידי חובתו הראשונית, עובר הנטל המישני למערערת להוכיח כי אכן קיימה תנאים אלה.
מאחר שמטרת סעיף 96 הינה למנוע הענקת נכסים של החייב באופן שיפחית את המאסה העומדת לחלוקה בין הנושים, הנטייה היא לפרש את יסודותיו בהקשר כלכלי-מסחרי, ולכן גם המושג "קונה" בהקשר שלפנינו מתפרש בצורה רחבה וחל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק, ולאו דווקא מי שקנה נכס בשוק במובן המקובל.

מכאן, שגם העברת נכס על-ידי חייב לבת או בן-זוג עשויה לכלול את הנעברים בגדר "קונים" לצורך העניין (לוין וגרוניס שם [23], בעמ' 318, והפסיקה המובאת שם). אין מניעה אפוא לראות במערערת, בקבלתה את חלקו של החייב בתמורת הבית, בגדר "קונה" לצורך העניין, ויש לבחון אם הייתה תמת-לב ואם נתנה תמורה בת-ערך.
תום-לב
24. קיום תום-לב לצורך ענייננו מחייב כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים, ולכן לא יכול לצפות כי ההענקה תפחית מרכוש החייב העשוי לעמוד לחלוקה בין הנושים (ע"א 283/67 הנאמנים לנכסי אברהם רפיח, פושט-רגל נ' מדינת ישראל [17], בעמ' 140). אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של המעניק ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים, נשלל תום-לבו. הקירבה המשפחתית והעסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. "ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב...". וכך, כאשר מקבלת ההענקה היא אשת פושט הרגל, נוצרת חזקה בדבר ידיעתה את מצבו הכלכלי עובר להענקה, והדבר אוצל באופן טבעי על תום-לבה בעת קבלת ההענקה (פרשת נדב [16], בעמ' 480).
בענייננו קבע בית-משפט קמא קביעות ברורות בשאלת תום-לבה של המערערת בעת ההענקה. הוא מצא כי העיסקה שבה נמכר הבית ברעננה והעיסקאות שבאו בעקבותיה כוונו להסתיר את נכסי פושט הרגל מעיני נושי החייב וכי המערערת הייתה שותפה מלאה למהלכים אלה, וכי התנהגותם של בני-הזוג בעניין זה הייתה נגועה בחוסר תום-לב. אין בית-משפט של ערעור נוטה להתערב במימצאי עובדות מסוג זה אלא במקרים חריגים, ואין סיבה לנהוג כך במקרה זה (ע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ (סניף נס ציונה) נ' אירון, חברה לניהול והחזקות בע"מ (להלן – פרשת בנק הפועלים בע"מ (סניף נס ציונה) [18])).
המערערת הצהירה בתצהירה (סעיף 4(ה)) כי כבר בנובמבר 1993 הייתה הסוכנות בקשיים רציניים ובני המשפחה, לרבות היא עצמה, נחלצו לגייס כספים להצלתה. הדבר גרר גם משכון בית המגורים של בני-הזוג להבטחת אשראים שלקח החייב לצורך העסק. עולה מכך כי במארס 1994, מועד ההענקה, ידעה האישה בבירור על הקשיים הכספיים שבהם שרוי החייב, ולא הופרכה ההנחה המסתברת מכך כי ויתור החייב על זכותו לתמורת הבית אכן היה מכוון לטשטש את עקבות הנכס הזה כדי לבודדו מאחיזת הנושים.

יתר-על-כן, ממקרא הסכם הוויתור ממארס 1994 והשוואתו להסכם הממון מנובמבר 1996 ניתן להסיק בבירור על קיום קשר הדוק בין ההענקה לקשיים הכספיים שליוו את המשפחה. בהסכם הוויתור מציין החייב כי בנובמבר 1993 קיבל מהמערערת 115,200 ש"ח והלווה אותם לעסק, וכי לקח הלוואת גישור מבנק איגוד בסך 160,000 ש"ח, וגם אותם הזרים לעסק, ובני-הזוג משכנו את הבית להבטחתה. כן צוין כי נתן לעסק 76,000 ש"ח ממכירת מכונית. לאור אלה, הוא התחייב שלא לתבוע מאשתו כל סכום נוסף כשיימכר הבית, ואם וכאשר יקבל בחזרה את כספי ההלוואות שנתן לעסק, הם יישארו בידיו. לעומת זאת הסכם הממון מתאר מצב דברים אחר, שלפיו האישה נאלצה להסכים למכירת הבית ברעננה כדי לתת לבעל את חלקו ברכוש המשותף, שהושקע מיד בעסק הסוכנות, וכי בחלקה בתמורת המכירה רכשה דירה בכפר סבא שנרשמה על שמה, ולאחר מכן רכשה בית בכפר סבא. בסעיף 2 לאותו הסכם ממון הצהיר החייב כי נטל את מלוא חלקו מכספי התמורה של הבית ברעננה ובכך מימש את זכויותיו במוסד הנישואין וברכוש המשפחתי לצורך הזרמת כספים לעסק של אביו. בסעיף 3 נאמר כי הזכויות בדירה ובבית בכפר סבא הן של האישה בלבד ולחייב לא תהיינה כל זכויות בהם.
הסתירות הבולטות בין שני המסמכים הללו מעידים, על פניהם, על חוסר תום-הלב במצגים שהציגו בני-הזוג ביחס להענקת התמורה ממכירת הבית ברעננה. הן משקפות מצב שבו ההסדר הפנימי של הוויתור ביניהם נועד לא רק לפתור את בעיותיהם הזוגיות אלא גם להציג מצגים – שלא תמיד התיישבו זה עם זה – לציבור הנושים הפוטנציאלי. התנהגות זו נגועה בחוסר תום-לב, והמערערת שותפת לכך עם החייב. הנאמן יצא אפוא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו להוכיח כי המערערת לא הייתה תמת-לב בקבלת ההענקה.
תמורה בת-ערך
25. בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות – למנוע פגיעה בזכויות הנושים – הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת-ערך" בענייננו הינה תמורה מסחרית בעלת-ערך, בין בעין ובין בכסף (ע"א 283/67 הנ"ל [17]). אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת-ערך בעד ההענקה. רוצה לומר, אין הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר, ודי שתהא סבירה בנסיבות העניין. שאלת סבירות התמורה היא בעיקרה עניין שבעובדה, ואין בית-משפט של ערעור נוטה להתערב בה (פרשת בנק הפועלים (סניף נס ציונה) [18], בפיסקה 9).

בענייננו נטען על-ידי המערערת כי ניתנה תמורה בת-ערך עבור ההענקה בשני מובנים: ראשית, החייב השקיע מכספיהם המשותפים בסוכנות ובכך מיצה את חלקו ברכוש המשותף, ומכאן שוויתורו על זכויותיו בתמורת הבית היווה החזר כספים שהוצאו מהקופה המשותפת. כן היא טוענת שסיפקה כספים ממקורותיה הפרטיים לצורך סיוע לסוכנות, וגם זאת יש לראות כתמורה בת-ערך.
לעניין האחרון, בית-משפט קמא קבע כעניין שבעובדה כי לא הוכח שהמערערת סיפקה לסוכנות כספים ממקורותיה האישיים. היא נמנעה מלהציג חשבונות אישיים ולא סיפקה ראיות חיצוניות כלשהן הסותרות את חזקת השיתוף בכל הכספים. אין מקום להתערב בקביעות אלה, ולא מצאתי, גם לאחר עיון נוסף בחומר בתיק, אישוש לטענות המערערת כי הזרימה לסוכנות כספים ממקורותיה שלה. לשאלת הנאמן בחקירתה הנגדית אם יש לה אסמכתה שהכסף בא ממקורותיה – היא השיבה:
"יש לי אסמכתאות לכל דבר, ואם אתה שואל למה לא צרפתי אותם, אין לי תשובה" (עמ' 26 לפרוטוקול מישיבת יום 13.6.1999).
אשר לעניין הראשון, דחה בית-המשפט את הטענה העובדתית שהעלו החייב והמערערת, שלפיה בתקופה הרלוונטית נמנעו מלמשוך כספים מקופת הסוכנות ומימנו את הוצאותיהם ממשכורתה של המערערת בלבד, וזאת על בסיס העתק חשבונו של פושט הרגל בסוכנות, שעמד ביתרת חובה בגין הלוואות שנטל לעצמו מכספי הסוכנות. בית-המשפט קבע בהקשר זה כי אין ספק שהכספים שנלקחו מקופת הסוכנות עשו דרכם לקופתם המשותפת של בני-הזוג. מהנתונים שהוצגו התקבל הרושם כי בני-הזוג נהנו במשק ביתם המשותף מפירות הסוכנות כל עוד תפקדה בצורה תקינה, ומשנכנסה לקשיים נרתמו למאמץ משותף לסייע לה להשתקם בתקווה כי יוכלו בעתיד להמשיך וליהנות מפירותיה. על יסוד אלה, לא הוכח כי החייב השתמש בכספים של המערערת לצורך הצלת העסק, דבר שהיה עשוי להוות תמורה בת-ערך לוויתור על חלקו בתמורת הבית לטובתה. משכך, אין צורך להיכנס לשאלה הסבוכה אם ובאילו נסיבות יש לראות באישה כחבה ביחד עם בעלה בנטל חובות שנוצרו בעסק (ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין [19], בעמ' 17). לאור כל אלה, קשה למצוא ביסוס לטיעוני המערערת שלפיהם נתנה תמורה בת-ערך עבור ההענקה שקיבלה מהחייב.
26. לסיכום היבט זה, המושג "קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך" נתון לפרשנות שתכליתה לקדם את המטרה שלשמה נחקק הסדר ביטול ההענקות. עיקרה של תכלית זו בשמירה על עניינם הלגיטימי של הנושים להגן על היקף מאסת הנכסים של החייב.

מכאן, שהמשמעות הניתנת למושג האמור אינה טכנית-פורמאלית אלא כזו המכוונת להשיג את המטרה העיקרית האמורה. עם זאת עשויים להיות מצבים מיוחדים שבהם, בצד המגמה להגן על הנושים, יינתן משקל שכנגד לאינטרס הציבורי הפורס דאגתו גם על עניינם הצודק של בני משפחת החייב, והוא – כאשר הסדר הענקה בין החייב לבן משפחתו נעשה בתום-לב וכאשר מתלווה לו תמורה אמיתית בלבוש כזה או אחר, גם אם זו אינה ניתנת לכימות מדויק, אך כל עוד יש לה ערך כלכלי. בעניין Re Abbott (a bankrupt), ex parte the Trustee of the Property of the Bankrupt v. Abbott (1982) [21] הוכרה אישה כ"קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך" כאשר עשתה הסדר גירושין עם בעלה, לימים פושט רגל, כי תוותר על תביעותיה הרכושיות כלפיו תמורת קבלת זכותו לתקבולים ממכירת בית בני-הזוג שהועברה אליה. הכרתו של בית-המשפט בהסדר זה והימנעותו מלבטלו התבססו בעיקרן על תום-לבה של האישה ועל חוסר ידיעתה על קשייו הכספיים של בעלה עובר להשגת ההסדר, וויתורה על תביעותיה כלפי בעלה נחזו כמתן תמורה בעלת-ערך מספיק לצורך העניין. באיזון העדין בין עניינם של הנושים, מחד, לעניינה של בת-הזוג תמת-הלב, מאידך, העדיף בית-המשפט, בראיית האינטרס הציבורי הכולל, את האחרונה.
בענייננו שונה הדבר. בני-הזוג אכן התמודדו באופן אמיתי עם קשיים בנישואיהם עובר לעריכת הוויתור, ואלו בשלו, לאחר שנים, לגירושין. הסכם הוויתור נקשר, בין היתר, גם על רקע תביעת מזונות ומדור שהגישה האישה זמן קצר קודם לכן, אולם הוא נעשה ללא ספק גם בצל הקשיים הכספיים שהחייב נקלע אליהם על רקע חובות הסוכנות, והמערערת הייתה מעורבת במהלכים שנגעו למצוקה כלכלית זו באופן מלא. בתנאים אלה לא נתקיים יסוד תום-הלב הנדרש מן המערערת כדי לעשותה "קונה בתום לב", גם אם ביקשו בני-הזוג, בין היתר, "לעשות צדק" ביניהם, ביחסיהם הפנימיים. שהרי בד בבד עם כך הביאה ההענקה להרחקתו של נכס החייב מידי נושיו בלא שהאישה תרמה מצדה תמורה בת-ערך לנכסי החייב. בנסיבות אלה, באיזון שבין עניינם של הנושים לבין עניינה של בת-הזוג של החייב, גובר עניינם של הראשונים. על-כן יש לדחות את טענת המערערת שלפיה ראוי לקיים את ההענקה בשל היותה קונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך.
לאור כל האמור, יש לאמץ את מסקנת בית-המשפט המחוזי שלפיה יש לבטל את ההענקה, משהוכחו התנאים לכך בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודה.

הפחתת הוצאות משכנתה והוצאות אחרות
27. המערערת טוענת כי גם אם ייקבע כי הסכם הוויתור הינו בגדר הענקה בטלה, יש להפחית מהסכום שחויבה להשיב לנאמן את עלות פירעון המשכנתה על הנכס והוצאות אחרות שהוציאה. לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענות אלה, לא נקבעו לגביהן מימצאים בבית-משפט קמא, ואין דרך לבררן בשלב זה של ההליך.
ראיות נוספות בערעור
28. המערערת ביקשה להביא ראיות נוספות בערעור. בקשה זו דינה להידחות. היא הוגשה באיחור רב, רק בשלב הסיכומים בערעור, וגם לגופה אין בה ממש. עיקרה של הבקשה בניסיון להשלים את החסר בראיות שהוגשו בערכאה הדיונית, כאשר ניתנה לה בשעתה הזדמנות מלאה להציג את עמדתה. ככזו, אין הבקשה עונה לאמות-המידה המקובלות לקבלת ראיות בשלב ערעור, אשר נועדו למקרים חריגים ביותר. מקרה זה אינו נופל בגדרן.
29. לאור האמור אציע לקיים את החלטת בית-משפט קמא ולדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם הוצאות לנאמן בסך 12,000 ש"ח ולכונס הנכסים הרשמי בסך 8,000 ש"ח.
הנשיא א' ברק
אני מסכים.
השופט י' זמיר
אני מסכים.
לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, כ"ז בסיוון תשס"א (18.6.2001).

מיני-רציו:

5129371
54678313* פשיטת רגל – הענקות – ביטולן
תכלית סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 – ההבדל בין ביטול הענקה לביטול העדפה פסולה – היעדר דרישה לכוונת תרמית בביטול הענקה – תחולת ההוראה בעניין ביטול הענקות על גלגוליו של הנכס – בדמות התמורה ממכירתו או נכס חלופי שנרכש באמצעותה – ויתור על חלק בנכס כהענקה – התנאים לביטול הענקה – בהתאם למועד שבו נעשתה – הסייגים לביטול הענקה – העברת נכס לטובת קונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך – הנטל להוכחת התקיימות הסייגים – פרשנות המונח "קונה" – ככוללת גם בן-זוג שקיבל את הנכס – תום-הלב של הקונה – הידיעה על מצבו הקשה של המעניק ככזו שעשויה לשלול את תום-הלב של מקבל הנכס – פרשנות המונח "תמורה בת ערך" – היעדר דרישה לשקילות מלאה בין הנכס לבין התמורה.
* פשיטת רגל – נאמן – פיקוח על פעולותיו
בקשה למתן הוראות – תכלית ההליך – אילו נושאים מתאימים להכרעה במסגרת הליך זה – ביטול הענקה – האם אפשר להכריע בו במסגרת בקשה למתן הוראות – האם על נאמן לתמוך בבקשה למתן הוראות בתצהיר – אימתי יש מקום להתיר חקירת נאמן על תצהירו.