עא 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל כלפון

ערעור אזרחי מס' 543/86

כלל חברה לביטוח בע"מ
נגד
דניאל כלפון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[15.9.88]
לפני השופטים ד' לוין, ג' בך, י' מלץ

חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ס"ח 94, סעיף 56(ד) .

מיני-רציו:

המערערת ביטחה את מכוניתו של המשיב מפני סיכונים שונים, בהם גניבה. מכוניתו של המשיב נגנבה, ומשלא נמצאה תוך התקופה של 45יום הנקובה בפוליסה כתקופה שאחריה מתחילה לחול חובת השיפוי ומשלא נענתה המערערת לשפות את המשיב, הוא הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת. המערערת ביקשה למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחלופין ליתן לה רשות להתגונן. לבקשת הרשות להתגונן צירפה המערערת תצהיר, ובו נאמר רק, כי על-פי מימצאי בדיקות שערכה, המשיב משקר ומנסה להוציא מהמערערת כספים בטענות שוא.
רשמת בית המשפט המחוזי דחתה את עתירות המערערת, לכן ניתן פסק-דין על-פי התובענה. מכאן הערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) מקום שמדובר בפוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח, למשל, פוליסה לפי סעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. לעומת זאת, מקום שמדובר בפוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת, זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח ( 341ז - 342א).
(2) במקרה דנן, מדובר בפוליסה מהסוג הראשון דלעיל, ולכן רשאי המשיב לקבל את מלוא סכום הביטוח בקרות אירוע שגורם לאובדן מוחלט ( 342ג).
(3) במקרה דנן, מדובר איפוא בסכום תביעה, שאפשר להגיע אליו עלפי חשבון אריתמטי פשוט (של הצמדה וריבית), דהיינו סכום קצוב, ולכן ניתן לתובעו בסר דין מקוצר ( 342ד).
ב. (1) נתבע, המבקש רשות להגן, חייב להיכנס לפרטי העובדות. חובה כפולה ומכופלת לפרט טענתו מוטלת על נתבע, המתגונן בטענת תרמית או קנוניה. על יסוד טענה סתמית או מעורפלת של הגנה כזאת, לא תינתן רשות להתגונן ( 343ד-ה).
(2) במקרה דנן, התצהיר שהוגש לא עמד בדרישות האמורות, והדברים שאמרה המצהירה בחקירתה על דוכן העדים לא העלו טענת הגנה, אפילו בדוחק, ולכן אין גם מקום לראות בעמדת המערערת הכחשה מחוסר ידיעה לגבי נושא, שהוא כולו בידיעת המשיב, שניתן בגינה לתת רשות להתגונן, על-מנת לאפשר למערערת לבחון את העובדות בעזרת חקירה שכנגד ( 343ה, ז, 344א-ב).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 655/82 א' גרובר ואח' נ' ד' פרבשטיין ואח' פ"ד מ(1) 738.
[2] ר"ע 191/83 תכשיטי יוסי בע"מ נ' חתמי ללוידס - מ' ספראט, פ"ד לז(2) .362
[3] ע"א 610/68 הראטל בע"מ נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ ואח' פ"ד כג(1) .410

הערות:
.1 לדרישת "סכום קצוב" כתנאי לתביעה בסדר דין מקוצר ראה:
ע"א 734/83 (ר"ע 449/83) חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), לח(1) .613
.2 לטענות סתמיות בתצהיר המצורף לבקשת רשות להגן ראה: ע"א 421/83, 422, ר"ע 391/83 שיכון עובדים בע"מ נ' יורשי המנוח יצחק פרלשטיין ז"ל; יורשי המנוח יצחק פרלשטיין ז"ל נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד מב(1) .652
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' שטרנברג-אליעז) מיום 19.6.86בהמ' 8162/85 (ת"א 2306/85). הערעור נדחה.

מ' קפלנסקי - בשם המערערת;
מ' מזרחי - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט י' מלץ: א. העובדות.
.1המערערת, חברת ביטוח, הוציאה למשיב פוליסת ביטוח לגבי
מכוניתו בפני סיכונים שונים, בהם גניבה. הביטוח נכנס לתוקפו ביום 14.9.84, וכבר ביום 10.11.84נגנבה המכונית ולא נמצאה תוך התקופה של 45יום, הנקובה בפוליסה כתקופה שאחריה מתחילה לחול חובת השיפוי. בפוליסה נקבע, כי ערך הרכב ליום תחילת הביטוח הוא 000,600, 3שקל. עלפי תנאי הפוליסה, חלה חובת התשלום של דמי הביטוח בתוספת הצמדה וריבית תוך 30יום מהיום שבו "היו בידי החברה המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותה" (סעיף 7לתנאים הכלליים של הפוליסה).
בתום המועד של 45יום הנ"ל דרש המשיב מהמערערת שתפצה אותו בגין גניבת רכבו בסכום הנקוב בפוליסה כערך הרכב בתוספת הצמדה וריבית על-פי תנאי הפוליסה, אך לא נענה. לפיכך הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על מלוא הסכום הנקוב בפוליסה.
המערערת הגישה בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחלופין למתן רשות להתגונן. הבקשה נתמכה בתצהיר והובאה לדיון לפני הרשמת המלומדת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (המ' 8162/85).

הדיון לפני הרשמת המלומדת התנהל בשני שלבים. תחילה טענו הפקליטים לעניין שינוי הכותרת, כאשר הסוגיה שבמחלוקת הייתה, אם התביעה היא לסכום קצוב אם לאו. הרשמת המלומדת נתנה החלטתה על אתר ופסקה, שאכן מדובר בסכום קצוב, ודחתה את בקשת המערערת בנושא זה. לאחר מכן נדונה הבקשה החלופית למתן רשות להגן. המצהירה מטעם המערערת נחקרה קצרות, והפרקליטים סיכמו את טענותיהם. בהחלטתה, השנייה במספר, דחתה הרשמת המלומדת את הבקשה לרשות להתגונן ופסקה, כי "המשיב יטול פסק-דין על-פי התובענה". על סמך שתי החלטות אלה ניתן ביום 19.6.86פסק-דין, המחייב את המערערת לשלם למשיב את סכום התביעה בתוספת הוצאות ושכרטרחה. שתי ההחלטות הנ"ל וממילא גם פסק הדין שניתן בעקבותיהן הם נושא הערעור שלפנינו. על-פי הוראת כבוד הנשיא סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב.

ב. סכום קצוב.
.2בתצהיר שתמך בבקשה נטען, בצורה סתמית למדי, כי "התביעה, לפי מהותה טבעה וטיבה, טעונה אמדן הערכה ושומה" (סעיף 2(ב) לתצהיר). התביעה, כך נטען, מסתמכת על פוליסה הקובעת את סכום ביטוח רכב. "סכום הביטוח מהווה תקרת אחריות... ואין בו משום הוכחת נזק".
בהחלטתה (הראשונה) לא קיבלה הרשמת המלומדת טיעון זה. התביעה, כך פסקה, איננה לנזק כזה או אחר אלא לשיפוי בגין אובדן שלם של הרכב. מאחר ששוויו של הרכב נקבע בפוליסה בהסכמת הצדדים, הרי ששווי זה הוא סכום השיפוי הנתבע. עוד מציינת הרשמת המלומדת בהחלטתה, כי בתצהיר המערערת שתמך בבקשה לא לעניין גובה הסכום נטען דבר וחצי דבר, שיכול לרמז על פלוגתא כל שהיא בנושא זה, ולפיכך אין כל צורך בשומה או בהערכה, וממילא בסכום קצוב עסקינן.

בפי המערערת טענה מרכזית אחת:
הטענה היא, שככלל תביעה נגד חברת ביטוח לתשלום שוויו של נכס מבוטח איננה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר. לתמיכה בעמדתו זו מביא הפרקליט המלומד שורה של אסמכתאות. עיינתי באסמכתאות שציטט ואינני יכול להסכים עם המסקנה הגורפת שהוא מבקש להסיק מהן. ההלכה, אותה מבקש הפרקליט המלומד לאמץ, איננה הלכה שלמה. ההלכה השלמה היא זו:
"תביעה נגד ברת ביטוח לתשלום שוויו של נכס שהיה מבוטח בפוליסת רכוש ושנגנב או ניזק, אינה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר, אם מוטל על בית המשפט לשום את שוויו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 603; ההדגשה שלי - י' מ').
ההלכה, כפי שהיא מתבטאת בפסיקה של בית-משפט זה, מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה
כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח (ראה דברי השופט ד' לוין בע"א 655/82 [1], בעמ' 749).
פוליסות מהסוג הראשון הן, למשל, כאלה שסעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, דן בהן:
"הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם".

עוד מבקש הפרקליט המלומד להיבנות מדברים שאמר כבוד הנשיא
בר"ע 191/83 [2]. דא עקא, שבאותו עניין מדגיש כבוד הנשיא, שאכן הייתה קיימת מחלוקת בתום-לב לגבי שיעור הפיצוי, וכבר ראינו, שאם אכן מוטל על בית המשפט לשום את שוויים של תגמולי הביטוח, אין לדבר על סכום קצוב.
לא כן בענייננו. כאן נראה בעליל מכתב התביעה ומנספחיו, כי הפוליסה הנדונה כאן היא אכן פוליסה מהסוג הראשון, שעל-פיה רשאי המבוטח לקבל את מלוא סכום הביטוח בקרות אירוע שגורם לאובדן מוחלט.
מכאן, שהמדובר בענייננו בסכום תביעה, שאפשר להגיע אליו על-פי חשבון אריתמטי פשוט (של הצמדה וריבית), דהיינו - סכום קצוב. בדין דחתה איפוא הרשמת המלומדת את טענת המערערת בנושא זה.

ג. הבקשה לרשות להגן.
.3כל מה שהיה למערערת לומר בתצהירה בתמיכה לבקשה להרשות לה להתגונן היה זה:
"על-פי המימצאים של בדיקות שערכנו, גירסתו של התובע כפי שעולה בכתב תביעתו באשר לנסיבות העלמות מכוניתו יסודה בשקר ואחריתה בניסיון להוציא מחברתנו כספים בטענות שוא" (סעיף 3לתצהיר נציגת המערערת).

זוהי האשמה חמורה, שאין בצדה שום דבר לחיזוקה. מדובר בתצהיר על "מימצאים של בדיקות", בלי שאוזכר כלל מה טיבם של אלה.
במהלך הדיון נחקרה המצהירה וגילתה לראשונה במה המדובר. ראשית, כך הסבירה, עולה מתיק הלקוח אצל המערערת, כי בתחילה ביקש המשיב לבטח רק נגד סיכוני צד ג', אך לאחר מכן, כחודשיים לפני הגניבה, ביקש לשנות את הביטוח לביטוח מקיף. "זה החשד הראשון שלנו" - כך הסבירה (עמ' 9לפרוטוקול).

שנית, הסבירה, המערערת ביקשה מהמשיב להיבדק בפוליגרף. הוא הסכים (אם כי לאחר הסכמה מפורשת בכתב של המערערת "כי הבדיקות שעבר ויעבור מר כלפון לא יובאו לבית המשפט ולא נטען אותם כראיה וכן לא נזכיר את קיום הבדיקות לבית המשפט" מש/1), ובבדיקה "אובחנו מתחים האופיניים לדוברי שקר" (עמ' 9). המצהירה גם אישרה, כי נמסר למערערת אישור המשטרה, כי הרכב אכן נגנב (שם).
אלה הם איפוא "המימצאים של הבדיקות", שעל-פיהן הרשתה לעצמה המערערת לטעון טענת מירמה נגד המשיב.
הרשמת המלומדת דחתה את הבקשה לרשות להגן. לעניין הרחבת היקף הביטוח, קבעה, שטענה זו לא נזכרת בתצהיר, "ועל-כן עלי להתעלם ממנה". אשר לעניין הפוליגרף אמרה בהחלטתה כך:
"אין צורך להכריע בשאלה האם מנועה המבקשת כבר בשלב זה מלהסתמך על בדיקות הפוליגרף, אף כי סבורה אנכי שאם התחייבה שלא להביאו כראיה, כבר ברור עתה כי לא תורשה להוכיח טענתה זאת. משום כך אין טעם להרשות לה להתגונן בטענה זו שנותרה לפליטה. בין כה ובין כה, דין הבקשה להידחות מהטעם הדיוני של העדר פרוט" (עמ' 14לפרוטוקול).
.4מקובלת עלינו מקדמת דנא ההלכה, כי נתבע, המבקש רשות להגן, חייב "'להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות'" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 617והאסמכתאות הנזכרות שם). יתרה מזו: "חובה כפולה ומכופלת לפרט טענתו מוטלת על נתבע המתגונן בטענת תרמית או קנוניה; על יסוד טענה סתמית או מעורפלת של הגנה כזאת, לא יקבל רשות להתגונן. 'מי שמאשים את חברו במעשה תרמית, עליו לפרט את העובדות עליהן מתבססת האשמה'" (שם).
אין ספק, כי התצהיר כמות שהוא איננו עומד בדרישות אלה כלל ועיקר. טוען פרקליט המערערת, כי הדברים, שאמרה המצהירה בחקירתה על דוכן העדים (חקירה שהמשיב הוא שיזם אותה), משלימים את התצהיר, ויש לראותם כאילו נכללו בו. לתמיכה בטענה זו הוא מביא דברים שאמר הנשיא אגרנט בע"א 610/68 [3], בעמ' 415).
זאת אכן ההלכה, ולפיכך יש לבחון את הדברים, כאילו נכללו דברי המצהירה בבית המשפט גם בתצהיר.
הפרקליט המלומד סבור, כי הוא יכול להיוושע מההלכה, אף היא עתיקת יומין, כי לצורכי רשות להתגונן די אם התצהיר מגלה הגנה אפשרית ולו גם בדוחק.
אינני מסכים. גם התצהיר "המורחב" איננו מעלה טענת הגנה, אפילו בדוחק. פרט לרמזים ולחשדות בלתי מבוססים אין בו כלום, ובוודאי לא כאשר מדובר בטענת הגנה של מירמה. זאת,
אפילו אני מתעלם מהאפשרות, הקרובה לוודאי, שממילא לא היה בית-משפט מרשה למערערת, במסגרת הדיון, להעלות ולהביא לפניו את מימצאי בדיקת הפוליגרף, בגלל התחייבותה במסמך מש/ 1הנ"ל (ואני נמנע, משום כבודה של המערערת, מלהביע את דעתי על התנהגותה בעצם הבאת העניין לפני הרשמת בניגוד להתחייבות מפורשת).
שקלתי, שמא יש לראות בעמדת המערערת, כפי שהובעה בתצהיר ובחקירה, הכחשה מחוסר ידיעה לגבי נושא, שהוא כולו בידיעת המשיב, ושמא יש לכן לאפשר לו להתגונן ולנסות לבחון את העובדות בעזרת חקירה שכנגד (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 627ו-628).
לאחר שיקול הגעתי למסקנה, שאין זה המצב בענייננו. המערערת
הודתה, כי בידה אישור מאת המשטרה, כי הרכב אכן נגנב. זוהי העובדה המוכחת היחידה. כל השאר איננו אלא טענת תרמית המורכבת מרמזים ומחשדות שאין להם בסיס ראייתי, ובתנאים אלה חקירת המשיב על-ידי המערערת לא תהיה יותר מאשר "מסע דיג" בדיון סרק.
לסיכום סוגיה זו: המערערת לא העלתה לפני הרשמת המלומדת שום טענת הגנה, אפילו בדוחק, שתצדיק מתן רשות להגן, ולפיכך בדין נדחתה בקשתה, וניתן למשיב פסק-דין.
.5הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 000, 4ש"ח, שתהיינה צמודות כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
השופט ד' לוין: אני מסכים.

השופט ג' בך: אני מסכים.

5129371
54678313

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ. ניתן היום, ד' בתשרי תשמ"ט (15.9.88).