בתי-משפט – ערעור – התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא
בתי-משפט – פסק-דין – ביטולו
פשיטת רגל – נאמן – זכויותיו
שתיים הן העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק ו- ביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט.
ע"א 5000/92
רע"א 4680/92
יהושע בן-ציון
נגד
.1אוריאל גורני, עו"ד הנאמן על נכסי י' בן-ציון
.2הכונס הרשמי
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[20.2.94]
לפני השופטים ד' לוין, א' מצא, ט' שטרסברג – כהן
תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א-1981, ק"ת 646, תקנות 6(ג), 6(ד) – כללי פשיטת הרגל (מינוי כונסי נכסים ונאמנים ושכרם), תשמ"ה-1985, ק"ת 1109- פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נ"ח 639, סעיפים 150, 181, .182
מיני-רציו:
המערער הוכרז כפושט-רגל ביום .20.12.76המשיב 1מכהן כנאמן יחיד על נכסיו.
בית המשפט העליון פסק:
(2) מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בל אם ההחלטה שניתנה הייתה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו ( 835ו-ז).
(3) שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם – ובעיקר – אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה ( 835ז- 836ב).
(4) במקרה דנן, בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט שניתנה בהיעדרו נכנסת בבירור לגדר המקרים שבהם עומדת למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק ( 836ב).
ב. (1) פושט הרגל אינו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו ( 836ה-ו).
(2) אמנם גם פושט-רגל רשאי לעתים להשיג לפני בית המשפט על החלטה או על פעולה של נאמנו, אך זכותו לעשות כן מוגבלת, בדרך כלל, למקרים שבהם יש בידו להראות כי "נפגע" מהחלטתו או מפעולתו של הנאמן, במשמעות האמורה בסעיף 150לפקודת פשיטת הרגל [נוסח 836ו-ז).
(3) בקשת הנאמן לפסיקת שכר אינה יוצאת מכלל זה, ואף בה אין לפושט הרגל מעמד מוכר ( 837א).
(4) על נאמן, המבקש לפסוק את שכרו, אין חובה לצרף את פושט הרגל כמשיב לבקשתן או להביא את הבקשה לידיעתו. אך הוראת תקנה 6לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א- 1981- כהוראתו של סעיף 150לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] – אינה מגבילה את שיקול-דעתו של בית המשפט להורות על צירופו של פושט הרגל כבעל דין, אם סבר שבנסיבות העניין ראוי, או מועיל, לעשות כן ( 837א).
ג. אין זו דרכו של בית-משפט שלערעור להתערב בקביעת שכר-טרחה שנפסק על-ידי הדרגה הראשונה לבעלי תפקיד, אלא במקרים נדירים בלבד ( 840ג-ד).
(2) (דעת מיעוט – השופט א' מצא): העיון בתיק על-ידי נשיא בית המשפט המחוזי ושמיעת טיעוניו העיקריים של המערער לגופו של עניין לא נועדו אלא לבחינת השאלה אם מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה הראשונה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. לבחינתה של שאלה זו כלל לא היה מקום. על-כן יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו של המשיב 1מתחילתה, בהשתתפות המערער ( 838ד-ה).
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ-ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) ואח’, פ"ד מו (2) .749
[2] רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו (3) .811
[3] ע"א 173/84 בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון, בפשיטת-רגל ואח’, פ"ד לט (3) .757
[4] ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע"מ ואח’, פ"ד מא (2) .660
[5] ע"א 778/81, 93/82, ר"ע 274/81, ב"ש 490/85 וולף ואח' נ' בנג'מין ואח’, פ"ד מ (1) .365
פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
.(.c.a) . 694All e.r 4[1993] heath v. Tang[6]
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא א' וינוגרד) מיום .9.92 6בהמ' 1422/91 (ת"א 267/76). הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט א' מצא.
המשיב 1טען לעצמו;
מ' קליבץ, ממונה על המחלקה הארצית לערעורים באגף האפוטרופוס הכללי – בשם המשיב .2
פסק-דין
השופט א' מצא: .1המערער, יהושע בן-ציון, הוכרז כפושט-רגל ביום .20.12.76
המשיב 1(להלן – הנאמן) מכהן (מאז יום 15.7.84) כנאמן יחיד על נכסיו.
הערעור מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא א' וינוגרד) מיום 6.9.92, ולפיה סורבה בקשת המערער לביטול החלטת בית המשפט (השופט י' לויט) מיום 10.7.91- החלטה שבה נעתר בית המשפט לבקשת הנאמן לפסיקת שכר ביניים – אשר ניתנה בהיעדר המערער.
.2ביום 7.2.91ביקש הנאמן מבית המשפט המחוזי לפסוק לו שכר ביניים בגין פעולותיו במשך שלוש שנים (1.4.88-31.3.91). בבקשתו ציין הנאמן, כי פעולתו כנאמן בפרשה זו הינה מורכבת ומסובכת וכי כמחצית מזמנו מוקדשת לכך בלבד. את המורכבות והסיבוך ייחס לשורה של גורמים: חוסר שיתוף פעולה מצד המערער; ניהולן של חקירות רבות וממושכות, הן גלויות והן סמויות, לשם התחקות אחר נכסי המערער; התדיינות משפטית עם צדדים שלישיים למימוש נכסים וזכויות; ומעבר לכל אלה – ההכרח להתדיין עם המערער ומקורביו לפני בתי-משפט שונים, בהליכים רבים שהללו נוקטים כלפיו ומעסיקים אותו בהם.
המערער לא צורף כצד לבקשה זו, והנאמן לא הביאה לידיעתו. הכונס הרשמי (המשיב 2) – המשיב היחידי לבקשה – סבר, ובצדק, כי המדובר בבקשה לקביעת שכר מיוחד, כמשמעו בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א- 1981(להלן – התקנות), החלות, בשינויים המחויבים, גם על קביעת שכרם של נאמנים בפשיטת-רגל (ראה כללי פשיטת הרגל (מינוי כונסי נכסים ונאמנים ושכרם), תשמ"ה-1985)). על רקע זה העביר הכונס הרשמי את הבקשה לעיונה של ועדה מייעצת (להלן – הוועדה המייעצת), אשר מונתה על-ידי שר המשפטים לייעץ, בין היתר, בעניין "קביעת שכרם של כונסים מפרקים ונאמנים במקרים שבהם השכר חורג מהקבוע בתקנות". הוועדה המייעצת המליצה לפסוק למשיב שכר ביניים, בעבור מלוא התקופה המבוקשת, בסך 500, 3ש"ח לחודש בתוספת מע"מ. בעקבות זאת הגיש הנאמן לבית המשפט (ביום 13.5.91) בקשה מתוקנת לקביעת שכרו, ובה נתבקש בית המשפט לפסוק לו שכר ביניים בשיעור המומלץ על-ידי הוועדה המייעצת. בא-כוח הכונס הרשמי צירף את הסכמתו לבקשה זו.
.3משהובאה הבקשה המתוקנת לפניו, ביום שבו הוגשה, החליט השופט לויט על הגשת תגובות כלהלן:
"(1) מה היו המימושים בתקופה מ- 1.4.88עד 31.3.91? (2) לתגובת ב"כ החייב, תוך 10ימים".
ביום 18.6.91הגיש הנאמן לבית המשפט תגובה למבוקש בהחלטה הנ"ל. בתגובתו פורטו הכנסות הנאמנות מדמי שכירות מיום 1.4.89עד יום 31.12.90וממימוש נכסי מקרקעין, בסכום כולל של 403, 190ש"ח ושווי תביעה, שלטענת הנאמן עומדת לו כנגד המערער, בסך 000, 372דולר. כן צורף לתגובה דו"ח כספי המשקף את מצב הנאמנות בתקופה 1.4.90-.31.12.90
ביום 30.6.91הגיש המערער – לאחר שביקש וקיבל ארכה לכך – את תגובתו לבקשת הנאמן. הוא התנגד לפסיקת שכר כלשהו לנאמן ופירט באריכות את נימוקי התנגדותו. הוא הכחיש את טענת הנאמן כאילו אינו משתף פעולה עמו; כפר בקיומם של "נכסים נסתרים" שיש ממש במאמצים לאתרם; טען להיעדר סמכות לפסוק לנאמן שכר שלא על-פי המימוש בפועל, ולחלופין שפסיקת שכר מיוחד בנסיבות העניין איננה
מוצדקת; ובלשון בוטה הטיח בנאמן (ואף בכונס הרשמי) האשמות לרוב. כן טען המערער בכתב תגובתו, כי שכר הביניים שנפסק לנאמן ביום 10.7.89(על-פי בקשה קודמת שהוגשה לבית המשפט בשנת 1988) נועד לכסות את שכרו בעבור חמש השנים הראשונות של כהונתו, היינו עד אמצע שנת 1989, ומכאן שמכל מקום אין הנאמן זכאי לשכר ביניים בעבור התקופה המתחילה ביום .1.4.88ועוד טען, שאף כי בהחלטה הקודמת לא נאמר כי לשכר ייתוסף מע"מ, גבה הנאמן גם מע"מ על שכרו.
.4על-פי הוראת השופט לויט נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים, ליום 10.7.91, והמערער הוזמן להשתתף בדיון.
ערב מועד הדיון, ביום 9.7.91, הגיש המערער בקשה לדחיית המועד. טענתו הייתה כי חלה ואינו יכול להתייצב במועד שנקבע. למחרת בבוקר, עת הובאה בקשה זו לפניו, החליט השופט לויט להיעתר לה והורה על "דחיה לפי היומן". דא עקא, שהנאמן ובא-כוח הכונס הרשמי – שכנראה לא היה סיפק להודיעם על החלטת השופט ¬התייצבו בבית המשפט, והדיון בבקשה קוים בהיעדר המערער. לאחר שבא-כוח הכונס הרשמי הצהיר על הסכמתו לבקשה, על יסוד קביעת הוועדה המייעצת, הצהיר הנאמן (בתשובה לשאלת השופט) כי השכר שנפסק לו על-פי בקשתו הקודמת התייחס לתקופה שעד יום 31.3.88, וכי אף שבהחלטה לא נאמר כי לסכום אשר נפסק לו ייתוסף מע"מ, הסכים הכונס הרשמי שהוא זכאי גם לתשלום מע"מ. על אודות השגות אחרות שכלל המערער בתגובתו בכתב לא נשאל הנאמן דבר, וסמוך לאחר מכן ניסח השופט את החלטתו בזה הלשון:
"לאחר עיון בבקשה, בתגובה בכתב של מר בן ציון ולאור העמדה המשותפת של הכנ"ר והנאמן, אני מאשר לנאמן עו"ד גורני שכ"ט ביניים לתקופה מיום 1.4.88עד 31.3.91בסך 500, 3ש"ח לחודש + מע"מ. כפי שעולה מהדו"ח של הנאמן הרצוף לבקשה, נעשו פעולות רבות ע"י הנאמן ומקובל עלי שסכום זה הוא סכום סביר כפי שהמליצה הוועדה שפועלת ליד הכנ"ר. הנאמן רשאי לגבות לעצמו סכום זה מהכספים שמופקדים בידו".
לא נתברר, אל נכון, אם בעת שקיים את הדיון והחליט בבקשת הנאמן, בהיעדרו של המערער, היה בית המשפט ער להחלטתו מאותו הבוקר, שבה נעתר לבקשת המערער והורה על "דחיה לפי היומן". בפתח הפרוטוקול נרשם, כי "אין הופעה למר בן ציון". כן צוין כי "הוא הגיב בכתב תגובה מפורטת שנשלחה על ידו במישרין לצדדים האחרים". אך לא נזכר בפרוטוקול, כי המערער ביקש דחיית מועד הדיון וכי בקשתו נעתרה. עם זאת מסתבר, כי בקשה אחרת בעניינו של המערער, שאף היא נקבעה לדיון לאותו בוקר, לא נדונה בשל מחלת המערער.
.5המערער ביקש לחזור ולדון – והפעם בנוכחותו – בבקשת הנאמן מראשיתה.
השופט לויט ראה בבקשה זו, ככל שאמנם הייתה, בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. הוא אף קבע מועד לבירורה, אך משלא נדונה במועד שנקבע, ולאחר גלגולים נוספים שאינם חשובים לענייננו, נקבעה הבקשה לדיון לפני הנשיא וינוגרד. בדיון לפני
הנשיא, ביום 6.9.92, ביקש המערער לבטל את החלטת השופט לויט שניתנה בהיעדרו. כן חזר ומנה את הטעמים שביסוד התנגדותו לבקשת הנאמן לפסיקת שכר ביניים. בתשובתו לטענות המערער ביקש הנאמן לדחות את הבקשה לביטול ההחלטה. הוא ציין, כי השופט לויט החליט לפסוק לו שכר ביניים לאחר שקרא את תגובתו המפורטת של המערער. כן אמר, שלפי פניית המערער חזרה בינתיים הוועדה המייעצת ודנה בעניין מחדש, ולאחר ששמעה את טענותיו של המערער, שבה וסמכה את ידיה על המלצתה המקורית. מששמע את דברי הטוענים, מזה ומזה, החליט הנשיא כהאי לישנא:
"קראתי הבקר בעיון רב את התיק כולו, הן הבקשה לשכר טרחה והן את התגובה המפורטת של מר בן ציון. קראתי את החלטות השופט לויט במהלך הדיונים בתיק זה. מר בן ציון מבקש היום שהחלטת השופט לויט תבוטל. הוא אף בע"פ חזר על הנקודות העיקריות שאותן פירט באריכות רבה בתגובתו.
לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת השופט לויט".
.6הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטה זו. יצוין, כי במקביל להגשת הערעור הגיש המערער גם בקשת רשות ערעור; שמא יימצא כי הגשת הערעור טעונה רשות.
שאלה היא, לכאורה, אם החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו הינה "צו בפשיטת רגל", כמשמעו בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, שהערעור עליו הינו בזכות (ראה: בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) ואח' [1]; רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי [2]). אך בהיעדר טענה לכך מטעם הנאמן והכונס הרשמי, לא אדרש לשאלה זו מיוזמתי. בערעור גופו יש לכאורה ממש, ומצויה לפנינו גם בקשה לרשות ערעור. אוכל אפוא להניח, שאילו הוצרכנו להחליט בבקשת רשות הערעור, היינו נענים לה.
.7טענות המערער לפנינו היו בשני מישורים. במישור הדיוני חזר המערער וקבל על קיום הדיון ומתן החלטה בבקשת הנאמן (על-ידי השופט לויט) בהיעדרו, ועל סירובו של בית המשפט (הנשיא וינוגרד) לבטל את ההחלטה האמורה ולהורות שבקשת הנאמן תוחזר לדיון, מראשיתה, והפעם בהשתתפותו. במישור המהותי הלין המערער על גוף החלטת בית המשפט להיענות לבקשת הנאמן. הגעתי לכלל מסקנה, כי הדין עם המערער בטענתו הדיונית. לפיכך אמנע מלעסוק בהשגותיו על צדקת החלטתו של בית המשפט לפסוק לנאמן שכר ביניים כבקשתו, לגופה.
.8שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 696). שונים פני
הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם – ובעיקר ¬אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה זוסמן, שם, בעמ' 698).
.9בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט לויט שניתנה בהיעדרו נכנסת בבירור לגדר המקרים שבהם עומדת למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. המערער הוזמן לדיון שנקבע ליום 10.7.91, אך משנענה בית המשפט לבקשתו והחליט לדחות את מועד הדיון, שוב לא היה השופט רשאי לקיים את הדיון בהיעדרו. בכך שכתב התנגדותו של המערער היה לפני השופט, אשר אף עיין בטענותיו קודם שהחליט, אין משום תיקון הפגם. משל למה הדבר דומה? לנתבע שהגיש כתב-הגנה או תצהיר, שכללו את גירסתו וטענותיו. כלום יעלה על הדעת לקיים את הדיון ולהחליט בתביעה בהיעדרו, אם לא הוזמן לדיון, או – מקל וחומר – מקום שבית המשפט נענה לבקשתו והחליט לדחות את מועד הדיון? .10הנאמן ובא-כוח הכונס הרשמי השיבו לטענות המערער במישור הדיוני בשתיים: ראשית, כי מדעיקרא לא היה למערער מעמד בבקשת הנאמן לפסיקת שכר-טרחה, ואף שבית המשפט ראה לבקש את תגובתו אין בכך כדי להעמיד לו זכות להשיג בערעור על ההחלטה שניתנה. ושנית, שאם נפל פגם בקיום הדיון בהיעדר המערער לפני השופט לויט, תוקן פגם זה בהחלטת הנשיא וינוגרד, אשר חזר ואימץ את החלטת השופט לויט, לאחר שבחן את בקשת הנאמן ואת טעמי התנגדותו של המערער, ואף האזין לטענות שהשמיע המערער לפניו. אתייחס לשתי טענות אלה כסדרן.
.11אכן נכון הדבר, שזכותו של המערער להשתתף כבעל דין בהליך זה לא הייתה מובנת מאליה. הכלל הוא שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. על היקפו (הרחב) של כלל זה עמד, לאחרונה, בית המשפט לערעורים באנגליה בקובעו, כי לפושט הרגל אין זכות עמידה בערעור על פסק-דין שהטיל עליו חיוב כספי, גם אם אותו חיוב הוא אשר היווה עילה להכרזתו כפושט-רגל ([6] (1993) heath v. Tang). אמנם גם פושט הרגל רשאי לעתים להשיג לפני בית המשפט על החלטה או על פעולה של נאמנו, אך זכותו לעשות כן מוגבלת, בדרך כלל, למקרים שבהם יש בידו להראות כי "נפגע" מהחלטתו או מפעולתו של הנאמן, במשמעות האמורה בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]. גבולותיה של זכות זו הם, ככל הנראה, אף צרים יותר מן האפשרות הנתונה לפושט-רגל באנגליה (לפי החקיקה החדשה) לפנות לבית המשפט אם "אינו מרוצה" (is dissatisfied) מהחלטה או מפעולה של הנאמן (ראה , 1986,insolvency act (1). 303S).
נראה שבקשת הנאמן לפסיקת שכר אינה יוצאת מכלל זה, ואף בה אין לפושט הרגל מעמד מוכר. כך, מכל מקום, עולה מן האמור בתקנה 6(ג), רישא, לתקנות, כי "המשיב בבקשה (של בעל תפקיד לקביעת שכרו – א' מ') יהיה הכונס הרשמי...". מכאן שעל נאמן, המבקש לפסוק את שכרו, אין חובה לצרף את פושט הרגל כמשיב לבקשתו או להביא את הבקשה לידיעתו (וכך, כזכור, נהג גם הנאמן בפרשתנו). אך הוראת תקנה 6(ג) – כהוראתו של סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] – אינה מגבילה את שיקול- דעתו של בית המשפט להורות על צירופו של פושט הרגל כבעל דין, אם סבר שבנסיבות העניין ראוי, או מועיל, לעשות כן. ואם מחליט בית המשפט לצרף את פושט הרגל כבעל דין, מקנה ההחלטה לפושט הרגל מעמד בהליך. וכבר היו דברים מעולם, בפרשתו של מערער זה עצמו, שהזמנתו לטעון את טענותיו בגדר בירור תביעת חוב שהוגשה בפשיטת הרגל שלו, העמידה לו זכות, שלא עמדה לו מלכתחילה, להשיג בערעור על צדקת ההחלטה שנתקבלה בניגוד לעמדתו (ראה ע"א 173/84 בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון, בפשיטת-רגל, ואח' [3]). בהתייחסו לטענת הנאמן (המשיב 1דנא) בפרשה דהתם, כי המערער אינו בחזקת "נפגע" כמשמעו בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], ולפיכך אין לו מעמד להשיג על צדקת החלטה שאינה נוגעת לו, הקשה השופט ש' לוין, בעמ' 764, לאמור:
"משהפך המערער, מכוח החלטת בית המשפט והנאמנים, בעל דין, שהוחלט בניגוד לטענותיו, מה עילה קיימת כדי למנוע בעדו מלתקוף את ההחלטה לגופה?" ואלה הם, לדעתי, פני הדברים גם בענייננו. לא למותר להוסיף כי מהחלטתו הראשונה של השופט לויט, להעביר את בקשת הנאמן לתגובת המערער, לא התחייב בהכרח צירופו של המערער כמשיב נוסף לבקשה. בקשת תגובתו לכאורה יכלה להתיישב גם עם ההנחה, כי בטרם יחליט בבקשת הנאמן ביקש השופט לשמוע את "עצת" המערער; וזאת בגדר הסמכות הנתונה לו, לפי תקנה 6(ד), "להיוועץ בכל אדם ובמיוחד בועדת הביקורת, אם קיימת כזאת". אך השופט לויט, כזכור, לא הסתפק בקבלת תגובתו בכתב של המערער; והגם שהמערער פירט את טעמי התנגדותו לבקשת הנאמן באריכות רבה, הורה לקבוע את הבקשה לדיון במעמד הצדדים. ומשביקש המערער לדחות את מועד הדיון, נענה השופט לבקשתו. במהלכים נוספים אלה (זימון המערער לדיון בבקשה ודחיית מועד הדיון לפי בקשתו) גילה השופט לויט את דעתו שהמערער אכן הינו בעל דין בבקשה זו. לא זו אף זו: גם מהחלטת השופט לויט להועיד לדיון את בקשת המערער לביטול ההחלטה שניתנה בהיעדרו, הסתברה הכרה במעמדו כבעל דין. הרי, אילו לעת הזאת סבר השופט, כי שגה בהחלטותיו הקודמות (לזמן את המערער להשתתף בדיון וכן לדחות את מועד הדיון כבקשתו), חזקה עליו שהיה אומר זאת.
.12לא נותרה אלא השאלה, אם הדיון לפני הנשיא וינוגרד תיקן את המעוות הדיוני. התלבטתי בשאלה זו, אך משלא נחה דעתי כי ניתן להשיב עליה בחיוב, אינני רואה מנוס מלהשיב עליה בשלילה.
בקשת המערער, שהועמדה לדיון לפני הנשיא המלומד, הייתה לביטול החלטתו של השופט לויט. ממה שכבר נאמר מתחייב, שלבקשה זו היה על הנשיא המלומד להיענות. אך מהחלטת הנשיא עולה כי החליט לדחות את הבקשה. הלוא נאמר בהחלטה, כי "מר בן ציון מבקש היום שהחלטת השופט לויט תבוטל", ולהלן נאמר: "לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת השופט לויט". והאמירה האחרונה, שלפי לשונה הריהי אופיינית למסקנתה של ערכאה ערעורית, אינה יכולה להתפרש אלא כקביעה כי ההחלטה, אף שניתנה בהיעדר המערער, הריהי נכונה לגופו של עניין, ולפיכך אין עילה לבטלה; משל היה זה מקרה שבו נתון הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט.
כלום ניתן להסיק מן ההחלטה, כי בפועל חזר הנשיא ודן בבקשת הנאמן לגופה? לשאלה זו, שלמצער יש בה פנים לכאן ולכאן, אני מתקשה להשיב בחיוב. לכך שבהחלטה אין התייחסות מפורשת לאף אחת מטענותיו של המערער נודעת אמנם חשיבות מועטה, שכן צוין בהחלטה כי הנשיא קרא בעיון את התיק כולו וכן שמע מפי המערער טיעון בעל-פה בנקודות העיקריות שאותן פירט באריכות בכתב התנגדותו לבקשת הנאמן. אלמלא היה ברור מן ההחלטה כי הנשיא דחה את בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט לויט, אולי אפשר היה להסיק, מעיונו בקורות ההליך ובטיעוני המערער, שהוא אמנם דן מחדש (ovon ed) בבקשתו המקורית של הנאמן, ושבסיומו של דיון זה, משהגיע להחלטה הזהה בתוכנה להחלטת השופט לויט, ביטא את מסקנתו, בקצרה, על דרך אימוץ החלטתו של השופט לויט. ואולם לנוכח החלטתו המפורשת, כי אין לבטל את החלטתו של השופט לויט, קשה להשתחרר מן הרושם שגם העיון בתיק ושמיעת טיעוניו העיקריים של המערער, לגופו של עניין, לא נועדו אלא לבחינת השאלה אם מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. ולבחינתה של שאלה זו, כאמור, כלל לא היה מקום. ספק זה, המסתבר מנוסח החלטתו של הנשיא, יש להותיר לטובת המערער.
.13מסקנתי הינה אפוא שיש לקבל את הערעור, לבטל את החלטות בית המשפט המחוזי מיום 10.7.91ומיום 6.9.92ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו המקורית של הנאמן מתחילתה ובהשתתפות המערער. הנאמן (המשיב 1) יחזיר למערער את הוצאותיו הממשיות בערעור זה, כפי שתיקבענה על-ידי כבוד הרשם.
השופט ד' לוין: .1שותף אני להשגות של חברי, השופט מצא, על החלטת השופט לויט מיום 10.7.91(להלן – ההחלטה הראשונה), שניתנה בהיעדרו של המערער אף שלא היה מקום לעשות כן בנסיבות העניין. ברם, חולק אני, בכל הכבוד, על הפירוש שניתן על-ידי חברי להחלטת הנשיא וינוגרד מי ום 6.9.92(להלן – ההחלטה השנייה), וכן חולק אני על התוצאה שאליה הגיע חברי בערעור זה.
.2מעיון בהחלטה השנייה, וכן בפרוטוקול הדיון שקדם לה, עולה כי תחילה שמע הנשיא וינוגרד את הטענה הדיונית של המערער, שלפיה יש לבטל את ההחלטה הראשונה ולקיים דיון מחודש בבקשת הנאמן. טענה זו פורטה בבקשתו של המערער, עליה חזר בפתח דבריו לפני הנשיא וינוגרד, והיא נש ענה על כך שהשופט לויט קיים את הדיון
בבקשת הנאמן בהיעדרו של המערער, תוך התעלמות מהחלטתו הקודמת לדחות את הדיון. לאחר מכן שמע הנשיא וינוגרד את טענות המערער לגופו של עניין, כנגד בקשת הנאמן לקצוב לו שכר טרחת ביניים, ועיין גם בתגובה מפורטת בכתב שהגיש המערער בנו שא זה. זאת אף זאת; בטרם ניתנה ההחלטה השנייה שמע הנשיא וינוגרד אף את טענות הנאמן בבקשה הנ"ל, לגופו של עניין.
ברור אפוא, כי בא לו יומו של המערער בבית המשפט בדרגה הראשונה בקשר לטענותיו כנגד בקשת הנאמן, לגופם של דברים, מה שאין כן באשר לדיון הראשון שהתקיים, בהיעדרו, לפני השופט לויט.
.3לאחר ששמע ובדק את טענות המערער לגופו של עניין, ציין הנשיא וינוגרד בשולי ההחלטה השנייה:
"לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת השופט לויט".
חברי, השופט מצא, מסיק מדברים אלה שבקשתו של המערער לבטל את ההחלטה הראשונה נדחתה, ומעלה אפשרות כי העיון בתיק ושמיעת טיעוני המערער, לגופו של עניין, לא נועדו אלא לבחינת השאלה אם מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה הראשונה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט, שאלה אשר לא היה כל מקום לבוחנה בנסיבות העניין.
בסעיף 12לחוות-דעתו מוסיף חברי, השופט מצא, ואומר כי "אלמלא היה ברור מן ההחלטה כי הנשיא דחה את בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט לויט, אולי אפשר היה להסיק, מעיונו בקורות ההליך ובטיעוני המערער, שהוא אמנם דן מחדש (novo de) בבקשתו המקורית של הנאמן, ושבסיומו של דיון זה, משהגיע להחלטה הזהה בתוכנה להחלטת השופט לויט, ביטא את מסקנתו, בקצרה, על דרך אימוץ החלטתו של השופט לויט" (ההדגשה שלי – ד' ל').
שלא כחברי, השופט מצא, אני מסיק מכל השתלשלות הדברים ומההליך שהתקיים לפני הנשיא וינוגרד, כי בנסיבות המקרה, לשם יעילות הדיון ומניעת עינוי דין, ראה הנשיא וינוגרד שלא להסתפק בבחינת השאלה הפורמאלית אם הדיון לפני השופט לויט התקיים כהלכה או שמא יש לבטלו מחובת הצדק, אלא התכבד ודן באופן מלא ויסודי בעניין כולו, לגופו ומבראשית, כפי שנתבקש על-ידי המערער, ואכן היה מוסמך לעשות לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], הקובע לאמור:
"בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".
לגישתי, קיבל הנשיא וינוגרד מכללא את בקשת המערער לביטול ההחלטה הראשונה, בטרם דן מחדש בבקשת הנאמן, לגופה. אכן מיטיב היה לעשות אילו נתן לכך ביטוי מפורש בהחלטתו. מאידך גיסא, בנסיבות העניין, אין מקום להרחיק לכת ולהניח כי שמיעת טיעוניו של המערער, לגופו של עניין, לא נועדה אלא לבחינת השאלה אם
מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט, שאלה שאכן ברור כי לא היה מקום לבחינתה כשהביטול הוא מחובת הצדק, כפי שמסביר חברי, השופט מצא. על ההבחנה בין המקרים שבהם ביטול החלטה על-פי צד אחד ייעשה "מתוך חובת הצדק" לבין המקרים שבהם ביטול החלטה כזאת ייעשה "מכוח שיקול דעתו של בית המשפט" ראה גם בספרו של הנשיא א' וינוגרד, תקנות סדרי הדין (הלכות, תוספת 6, 1993) 383, .385
להבנתי, יש להסיק במקרה דנן כי אכן ראה הנשיא וינוגרד את ההחלטה הראשונה כבטלה מחובת הצדק, בשל הפגם הדיוני החמור שנפל בה, אולם לאחר שדן מחדש בבקשת הנאמן, בחן את טענות המערער והנאמן, לגופו של עניין, והגיע לכלל החלטה הזהה בתוכנה להחלטה הראשונה, הוא אכן ביטא את מסקנתו, בקצרה, על דרך אימוץ הנימוקים והמסקנה של החלטה הראשונה.
במצב דברים זה, מה טעם ומה תועלת תצמח מהחזרת הדיון לדרגה הראשונה, כפי שמציע חברי, השופט מצא, כשהדברים נתבררו עד תום בהליך מלא ותקין לפני הנשיא וינוגרד, וההכרעה היא ברורה וחד-משמעית? .4באשר לטענות המערער במישור המהותי – קיימא לן כי אין זו דרכו של בית¬משפט זה להתערב בקביעת שכר-טרחה שנפסק על-ידי הדרגה הראשונה לבעלי תפקיד, אלא במקרים נדירים בלבד (ראה דברי השופט בך בע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע"מ ואח' [4], בעמ' 666; דברי השופט ש' לוין בע"א 778/81, 93/82, ר"ע 274/81, ב"ש 490/85 וולף ואח' נ' בנג'מין ואח' [5], בעמ' 372).
העניין שלפנינו אינו נופל בגדר היוצאים מן הכלל, קל וחומר כאשר מדובר בשכר ביניים של בעל תפקיד, שבעניינו ניתנה המלצת הוועדה המייעצת שנתמנתה לכך על-ידי שר המשפטים, וכן ניתנה הסכמת הכונס הרשמי.
.5אשר-על-כן, אילו דעתי הייתה נשמעת, מן הראוי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.
השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי, השופט ד' לוין, מהנימוקים שפורטו על-ידיו.
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.
5129371
54678313
ניתן היום, ט' באדר תשנ"ד (20.2.94).
מאמרים קשורים
ביטול פסק דין בהיעדר הגנה
ביטול פסק דין בהיעדר הגנה מהווה זכות בסיסית של כל אדם, שניתן כנגדו פסק דין שלא בדרך של דיון תקין...
הודעה על ביטול חוזה
הודעה על ביטול חוזה הינה הודעה הנשלחת על ידי הצד הנפגע מהפרת החוזה לצד המפר ובו מודיע הצד הנפגע על...
