דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – התנגדות לביצוע שיק
שטרות – סחרות – פגם בסיחור
ערעור אזרחי מס' 478/75
חנה אנגלנדר
נגד
יצחק אשכנזי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[29.6.76]
לפני השופטים ויתקון, י' כהן, שמגר
פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 14], סעיפים 3, 22(ב) - חוק המכר, תשכ"ח-1968 [סה"ח 529, ע' 98] - פקודת החברות [חא"י, כרך א, פרק כב, ע' 163], סעיף 4(3) [כפי שהוחלף ב-1936 [תוס"א 623, ע' 238]].
מיני-רציו:
בית-המשפט המחוזי דחה את התנגדות המערערת לביצוע שיק שנמשך על-ידי המערערת לפקודת "שניר" והוסב למשיב, על גב השיק צויין כי הוא ניתן לבטחון.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) במקרה דנן חל הכלל האמור בסעיף 22(ב) לפקודת השטרות, על-פיו חב מי שחתם בשם מסחרי כאילו חתם בשמו הוא.
(2) השיק הנדון ניתן לפקודת "שניר" ולא נמצא בו כל איור על סיחורו.
(4) (אליבא דשופט שמגר) במקרה הנדון ניתן ללמוד מתוך נוסח הדברים הכתובים על גבי השיק על קיומו של פגם לכאורה שדבק בסיחורו לאחר מכן.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 193/60 - דוד יעקובי נגד שמחה גילצר, ואח': פד"י, כרך טו, ע' 855,
858.
[2] ע"א 153/66 - בית וגן בהרצליה בע"מ נגד בנק הפועל המזרחי בע"מ:
פד"י, כרך כ(3), ע' 515, 518.
[3] ע"א 366/65 - תימור חברה להנדסה ובנין בע"מ נגד חברת מ' אנגלרד חרושת ברזל בע"מ: פד"י, כרך יט(4), ע' 229.
[4] ע"א 277/53 - יחיאל ויזן נגד "שרון" אגודה הדדית להלואה וחסכון רמת-גן בע"מ: פד"י, כרך ט, ע' 1184, 1185; פי"ם, כרך יט, ע' 476.
[5] ע"א 249/58 - יוסף הברמן נגד מרדכי ליפמן, ואח': פד"י, כרך יג, ע' 1788,
1792; פי"ם, כרך מב, ע' 185.
[6] ע"א 204/66 - משאבי שדה, קבוצת פועלים להתיישבות חקלאית שיתופית נגד ליאון ברגר: פד"י, כרך כ(3), ע' 643, 644.
הערות:
1. (א) לבקשת רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר לביצוע שיק, עיין:
ע"א 211/73 - אמין מחמד שורפה נגד פימה וקסלר: פד"י, כרך כח(1), ע' 512.
(ב) לביצוע שטר, עיין: ע"א 85/75 - אסקר בע"מ נגד כסאות ישראל בע"מ:
פד"י, כרך ל(1), ע' 77.
(ג) להתנגדות לביצוע שטר בטחון, עיין: ע"א 421/74 - זכריה ו-מרים שגן נגד שאול מדר: פד"י, כרך כט(1), ע' 445 וההערות שם.
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (ש' לוין, רשם), מיום 3.4.75, ב-המ' 1365/75 (תיק הוצל"פ 28419/74). הערעור נדחה.
מ' מייזליש - בשם המערערת; ר' איזנפלד - בשם המשיב
פסק-דין
השופט שמגר: 1. בפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה התנגדותה של המערערת לבקשת ביצוע שיק על סך 10,500 ל"י, שנמשך על-ידי המערערת לפקודת "שניר", חברה לייצור ושיווק רהיטים בתל-אביב.
2. אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין:
א) המערערת הזמינה, ביום 26.8.73, מספר רהיטים מידי חברת "שניר" הנ"ל.
כמועד ההספקה נקבעה תקופה של 120 יום מעת ההזמנה (היינו לא יאוחר מיום 26.12.73). המערערת שילמה במעמד ההזמנה סכום של 5,000 ל"י.
סכום נוסף של 5,000 ל"י שילמה בשיק שמועד פרעונו היה 60 יום מעת ההזמנה. על היתרה בסכום 10,500 ל"י משכה שיק לזכות "שניר", שזמן פרעונו יום 26.12.73, היינו 120 יום לאחר חתימת הסכם הרכישה. שיק אחרון זה הוא נשוא הדיון שבפנינו.
ב) התאריך שנרשם על גב השיק כמועד משיכה היה כאמור יום 26.12.73. על גב השיק רשם המשיב שהוא, כפי שעוד יפורט, מנהלה של "שניר" נוסח דברים כהאי לישנא:
"צ'ק בטחון, במידה והלקוח ירצה לשלם את התשלום הנ"ל תינתן לו
האפשרות לשלם ב-10 תשלומים X 1000 כ"א."
ג) בהתאם לתצהירי המערערת, לא דייקה חברת "שניר" בקיום התחייבויותיה בנוגע לרהיטים שהוזמנו: לא הוגשו שרטוטים מוקדמים מסויימים, המידות לא היו בהתאם למוסכם, ועוד, פרטי הטענות אינם נוגעים לעניננו, כי מכל מקום לא גובשו בצורת טענה בדבר כשלון המורה בסכום קצוב (ראה ע"א 193/60, יעקובי נ' גילצר, [1], בע' 858).
ד) על גב השיק מופיעה חותמת הסבה בנוסח הבא: "שניר מ.ד.י. חברה לייצור ושווק רהיטים רחוב דיזנגוף 84, ת"א, טל. 289060". החתימה המופיעה על גב החותמת אינה ניתנת לזיהוי.
התצהיר של המשיב, שצורף לבקשה לביצוע, הוא קצר בתכלית, ונאמר בו כדלהלן:
"המחאה זמ"פ ב-26.12.73 על סך 10.500 ל"י משוכה על בנק לאומי לישראל בע"מ לפקודת 'שניר', שם העסק אותו הנני מנהל."
מן החומר, שהובא בפני בית-משפט קמא, אינם עולים פרטים נוספים כלשהם מעבר לאמור לעיל על מעמדו המשפטי של הנפרע ("שניר") ועל מהות זיקתו של המשיב לנפרע.
ה) כאשר המשיב הגיש בדצמבר 1974 את השיק להוצאה-לפועל, הגישה המערערת
התנגדות לביצוע השטר וביססה התנגדותה על שש טענות אלו, אשר חלקן חופפות זו את זו:
1) השיק ניתן לבטחון, כפי שצויין על גבו במפורש, מאחר והותנה בין הצדדים, כי השיק לא יוצג לפרעון אלא לאחר ביצוע ההסכם בשלמות ובדייקנות, דבר שלא נעשה, הרי אסור היה על החברה להסב את השיק, וסיחור השיק למשיב נעשה במרמה תוך מעילה באימון.
2) כל עוד לא סופקה ההזמנה, היה בהצגת השיק לפרעון משום הפרה חמורה של ההסכם בין הצדדים.
3) המשיב אינו אוחז כשורה, כי השיק אינו סחיר לאור הרשום על גבו.
הוא נמסר למשיב תוך מעילה באימון, והמשיב ידע על כך.
4) כשלון תמורה, בשל אי-הספקת הרהיטים בהתאם למוסכם.
5) על-פי הרשום על גב השיק צריך היה להחליפו לעשרה שיקים על סך 1,000 לי, והצגתו לפרעון מבלי שניתנה ההזדמנות לסלק את החוב בתשלומים - היא בגדר הפרה של ההסכם, על-כן הצגת השיק נעשתה במרמה ושלא כדין, וחילולו בדין יסודו.
6) התנאים שנרשמו על גב השיק פוסלים אותו, לאור האמור בסעיף 3 לפקודת השטרות.
ו) בית-המשפט המחוזי דחה טענות המערערת, בקבעו, כי -
1) עולה בבירור שלא הוסכם בין בעלי-הדין מאומה מעבר למה שנקבע בחוזה הכתוב, היינו הזמנת הרהיטים מחברת "שניר".
2) אילו הוגשה התובענה על יסוד העסקה המקורית, יתכן והמערערת יכולה היתה לעורר טענה להפחתת המחיר, על-פי הוראותיו של חוק המכר, תשכ"ח-1968, אך התובענה הוגשה על-יסוד שיק, אשר כמוהו ככסף.
3) לענין הרישום על גב השיק, לפיו ניתן לבטחון בלבד, הרי לא נטענה טענה, כי רישום זה פוסל את השיק מכל בחינה שהיא, אמנם ניתנה למערערת האפשרות לשלם את השיק בעשרה תשלומים, אך גם מועדים אלה חלפו כבר, ביום בו הוגשה הבקשה לביצוע.
בישיבת בית-המשפט המחוזי, מיום 16.3.75, הסכימו בעלי-הדין שיינתן פסק-דין חלקי על מחצית סכום השיק, ועד להמשך הדיון יבררו בעלי-הדין את טענות המערערת. בירור זה - כפי שסוכם - לא קויים, ככל העולה מפסק-הדין. אשר-על-כן דחה בית-משפט קמא את הבקשה להתנגדות בכל הנוגע ליתרת הסכום, היינו 5,250 ל"י.
3. כל העומד בפנינו לדיון, בשלב זה, הוא אם הראתה המערערת טעם לקבלת רשות להתגונן, ותו לא, עת באים לבחון אם יש מקום למתן רשות להתגונן, אין כמובן צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן, אלא מספיק לענין זה, אם יש בטענה, לכאורה, כדי להצדיק בירורה. כדברי השופט ברנזון ב-ע"א 153/66, בית וגן בהרצליה בע"מ נ' בנק הפועל המזרחי בע"מ, [2], בע' 518:
"הדיון בבקשה לרשות להתגונן אינו משפט ואף לא קדם-משפט, כל כולו אינו אלא בחינה ראשונית מוקדמת של הענין. אם התצהיר על פניו יחד עם חקירת המצהיר מגלים לכאורה עילה חוקית בעלת משמעות וממשות כל-שהם, אשר אם תוכח במשפט תוכל לשמש תריס ומגן בפני התביעה, יש לתת רשות להתגונן."
משמע, אם יעלה מן החומר, כי במקרה שבפנינו יש פגם לכאורה בזכות הקנין של התובע-המשיב וכי למערערת, לכאורה, טענת הגנה כלפי המעביד ("שניר"), יהיה די בכך כדי לזכות את המערערת ברשות להתגונן.
4. מקובלת עלי השקפתו של בית-משפט קמא, כי שיק כמוהו ככסף וכי בדרך-כלל אין בכוחן של טענות התנגדות כלליות בענין התמורה כדי לעכב את ההוצאה-לפועל. אך כאשר הוסכם לסייג ייעודו וסחרותו של השיק, הסכמה זו עולה מן הכתוב על גבו, והשיק מוצג לפרעון אחרי סיחור, שנעשה, לכאורה לפחות, בניגוד למוסכם - שאני.
במקרה שבפנינו נשא השיק רישום, ממנו עלו שניים אלה:
א) השי ניתן לבטחון.
ב) לכאורה הוסכם לסייג את חובת התשלום ("במידה והלקוח ירצה לשלם.....
תינתן לו האפשרות.....").
האמירה, כי השיק ניתן לבטחון, אין בה כשלעצמה סייג על הסחרות, אלא אם נובע סייג כאמור מיתר תנאי ההסכם. במקרה שבפנינו, כך נראה לכאורה, הקביעה הסופית אם לשלם ואיך לשלם היתה צריכה להיעשות, על-פי המוסכם, בין המושך והנמשך, והשיק ניתן לבטחון הנפרע בלבד. מכאן לשאלה אם אכן הוסב השיק במקרה דנן.
חברי הנכבד השופט י' כהן מציין, כי מבין השיטין של טענות המשיב עולה גם הטענה כי הוא ו"שניר" חד המה, לעניות דעתי אין בפנינו טענה חד-משמעית או ראיה בקשר לכך: - בתצהירו אמר המשיב, כזכור, כי "שניר" היא "שם העסק שהנני מנהל".
בכך סתם ולא פירש: "מנהל" נאמר - "בעלים" לא נאמר, היינו, איננו יודעים אם המשיב הוא מנהל של החברה, שכיר או בעל העסק, ואם בעלים הוא, אם הוא יחיד או שותף. לא נאמר כי "שניר" אינה גוף משפטי, הרשאי לתבוע ולהיתבע, והעדר המילה "בע"מ" מתוך חותמתה וטפסיה המסחריים אין בו, בהעדר ראיה, מאומה, הרי יתכן, כי "שניר" היא חברה בערבון בלתי-מוגבל, כאמור בסעיף 4(3) לפקודת החברות.
מכל מקום, מי שמבקש למנוע מחברו רשות להתגונן, בנסיבות כגון אלה שבפנינו, בהן הוסכם מה שהוסכם, ראוי היה שיפרט יותר מה זיקתו לנפרע ולא ישאיר את הדברים בגדר נעלם המחייב ניחוש.
5. המסקנה העולה לדעתי מכאן היא, כי במקרה שבפנינו ניתן ללמוד, מתוך נוסח הדברים הכתובים על גב השיק, על קיומו של פגם לכאורה שדבק בסיחורו לאחר מכן.
אומר בקשר לנסיבות כאלה השופט זוסמן (כתארו אז) ב-ע"א 366/65, תימור חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' חברת מ' אנגלרד חרושת ברזל בע"מ [3]:
"יצויין הדבר כי בתצהיר המערערת נטען שהשטרות סוחרו על-ידי הנפרעת בניגוד למטרה שלמענה הם נעשו ותוך הפרת האמון שעושת-השטרות נתנה בנפרעת. גרסה זו לא נתמוטטה בחקירה-שכנגד של המצהיר. אין אנו קובעים כמובן, בשלב זה, אם נכונה גרסת המצהיר אם לאו, אך לצורך הדיון בבקש רשות להתגונן די היה בה כדי להראות לכאורה, שזכות הקנין של אוחז השטרות נפגמה."
וב-ע"א 153/66, [2], אומר השופט ברנזון:
"הרשם המלומד גם לא התייחס לטענה האחרת של המערערת, כי השטרות ניתנו על-ידיה לישראתריס בע"מ כבטחון לביצוע עבודה והותנה עמה כי השטרות יוחזקו בידיה ולא יוסבו. על-אף התנאה זו, טוענת המערערת, הסבה הנפרעת את השטרות מתוך מעילה באמון. נראה כי גם טענה זו, כקודמתה, יש בה עילה מספקת לקבלת רשות להתגונן."
ראה לענין זה גם ע"א 277/53, ויזן נ' "שרון" בע"מ, [4], בע' 1185, מול האות ד, וכן דברי ד"ר י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה חמישית, ע' 272, 273.
יוצא איפוא, כי לכאורה, יש יסוד לטענת המערערת שחברת "שניר" לא רשאית היתה להסב את השיק ל"מנהלה", הוא המשיב.
6. הייתי נוטה לכן לקבל טענותיה של המערערת בקשר לכך שדבק פגם בזכות הקנין של המשיב, אולם אחרי שקראתי דבריו של חברי הנכבד השופט י' כהן שוכנעתי, כי בכך בלבד לא סגי לענין הרשות להתגונן. גם אם יש פגם בהסבה, אין בכך עדיין כדי להצביע על קיומה של טענת הגנה הראויה להישמע. אגב, ב-ע"א 366/65, [3], דובר על שטרי טובה שלא הוחזרו, וב-ע"א 153/66, [2], הנ"ל נטענו, בין היתר, גם העדר תמורה ומעשה מרמה.
טענת ההגנה הממשית היחידה, שהועלתה למעשה במקרה שבפנינו, היא הטענה בדבר כשלון תמורה חלקי. אולם טענה זו, בצורה שהועלתה במקרה דנן, אין בה כדי לבסס טענת הגנה נגד "שניר", וממילא גם לא נגד המשיב, הרי על נסיבות כגון אלה נאמר על-ידי השופט זוסמן (כתארו אז) ב-ע"א 249/58, הברמן נ' ליפמן, [5], בע' 1792:
"טענה שאינה הגנה כלפי האוחז הקודם, המעביד, לא תהא גם הגנה כלפי האוחז החדש, הנעבר. שהרי זכותו יכולה להיות או שווה או טובה יותר מזכות המעביר, אך לא גרועה הימנה."
הטענה בדבר העדר תמורה חלקי, כשלעצמה, כדי שתישמע, חייבת על-פי פסיקתנו להתייחס לסכום קצוב (ע"א 204/66, משאבי שדה נ' ברגר, [6], בע' 644, וד"ר י' זוסמן, דיני שטרות, הדורה חמישית, סעיף 225), ודבר זה לא נתקיים כאן.
אשר-על-כן הייתי דוחה את ערעורה של המערערת.
השופט י' כהן: לדעתי יש לדחות את הערעור. המשיב אמר במפורש בתצהירו המצורף לבקשה לביצוע שטר, שהשיק הנדון ניתן "לפקודת ,שניר', שם העסק אותו הנני מנהל". כשהגיעה הבקשה לרשות להתגונן לבירור בבית-המשפט המחוזי, לא נחקר המשיב כלל על תצהירו, והטענה שלו ש"שניר" הוא רק שם עסק שלו נשארה ללא הכחשה.
המערערת אמרה בתצהירה (בסעיף 5), שאת השיק היא נתנה "לנפרעת שהמשיב הינו מנהלה", אך בדברים אלה אין לראות כל הכחשה לכך, ש"שניר" הוא רק שם מסחרי ולא תאגיד כלשהו. גם בעדותה בבית-המשפט המחוזי אמרה המערערת, שאת המשא-ומתן בקשר עם הזמנת הסחורות היא ניהלה עם המשיב ושהוא אשר כתב את הדברים על גב השיק.
מכל זה ברור, שהשיק לא סוחר כלל, ושהמשיב רשאי לתבוע לפיו. אמנם "שניר" מכונה בחותמת שעל השיק כ"חברה", אך אין פירושו של דבר שהיא חברה רשומה לפי פקודת החברות, וכאמור הראיה היחידה בענין זה היתה, שזהו שם מסחרי בלבד. לפיכך חל כאן הכלל האמור בסעיף 22(ב) לפקודת השטרות, לפיו "חתם אדם בשם מסחרי או בשם נטול, הריהו חב על פיו כאילו הוא חתם בשמו הוא". בענין זה נאמר בספרו של ד"ר זוסמן, דיני שטרות (מהדורה חמישית, בסעיף 58):
"ראובן כתב שטר לטובתו של שמעון. השם שמעון הוא שם מסחרי
אשר לפיו מנהל לוי את עסקיו, וראובן התכוון לכך שלוי יגבה את השטר. אין זה נפרע בדוי, אלא שטר שנכתב לטובתו של אדם בשמו המסחרי. על פי סעיף 22(ב) לפקודה, מותר לחתום על שטר בשם מסחרי, וממילא מותר גם לזכות אדם בשמו המסחרי. המושך התכוון לאדם מסויים והעובדה שלא תיאר אותו בשמו האמיתי אלא בשם בו נוהג הוא להשתמש לשם מסחר, אינה עושה את רישום הנפרע במסמך לבדותה."
מן הראוי להוסיף שבא-כוח המערערת. בסיכומו בבית-המשפט המחוזי, לא טען כלל, שהשיק סוחר ושהסיחור היה שלא כדין, אלא כל מה שהוא אמר בנושא זה הוא - שהמשיב אינו אוחז בשיק, שבשיק אין היסב וש"אין הם הנפרעים שכן יש חתימה אמיתית שלהם על גבי השיק".
יתר-על-כן, אף לו הייתי יוצא מתוך ההנחה, שאין זהות בין הנפרע ובין המשיב, אלא שהשיק סוחר על-ידי הנפרע למשיב, לא הייתי רואה בכך כל עילה למתן רשות להתגונן. השיק ניתן לפקודת "שניר" ולא נמצא בו כל איסור על סיחורו, כפי שנאמר בספרו של ד"ר זוסמן (בסעיף 47):
"אף על פי שהשטר מטבעו מסמך סחיר הוא וזכות להעבירו נובעת מעצם סחרותו, יש בידי המושך ליטול ממנו את תכונת הסחרות, אלא שלשם כך חייב הוא להיכבד ולקבוע בו במפורש שהמסמך אינו ניתן להעברה."
גם בדברים שנרשמו על גב השיק ושאינם מהווים חלק ממנו, אלא הם רק ראיה על ההסכם שנעשה בין הצדדים, אין כל איסור על סיחור השיק. אמנם יש שם הוראה שאם המערערת תרצה לשלם בשיעורים, תינתן לה אפשרות זו, אך בכך לא סגי כדי לאסור את סיחורו של השיק.
יש לציין שהמערערת מעולם לא הביעה את רצונה לנצל הזדמנות זו של פרעון השיק בתשלומים, ושהמשיב איננו טוען, שמה שנאמר בהסכם אינו מחייב אותו או שיש לו זכויות של אוחז כשורה.
נותרו למערערת רק הטענות, שהמשיב לא מילא את ההסכם, מכיון שהוא סיפק לה סחורה שונה מזו שהזמינה והיו דברים שאותם לא סיפק לה, כפי שבצדק צויין בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אלה הן טענות של כשלון תמורה חלקי וטענות כאלה אין להעלות בבקשה לרשות להתגונן, אלא אם היו למערערת תביעות נגד המשיב בקשר עם הפרת ההסכם, היה עליה להגיש תביעה על כך.
מהטעמים הנ"ל צדק לדעתי בית-המשפט המחוזי כשדחה את התנגדות המערערת לביצוע השיק.
השופט ויתקון: אני מסכים לדברי חברי הנכבד השופט י' כהן.
הוחלט על-כן לדחות את הערעור.
המערערת תישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 500 ל"י.
5129371
54678313
ניתן היום, א' בתמוז תשל"ו (29.6.1976).
מאמרים קשורים
התנגדות לביצוע שטר
התנגדות לביצוע שטר מוגשת כאשר נטען ע"י מושך השטר כי הוא פטור מפירעונו מחמת נימוקים אשר יפורטו...
שיק פתוח - השלמת שם הנפרע - מוטב על גבי שטר
במאמר זה "שיק פתוח - השלמת שם הנפרע - מוטב על גבי השטר" נדון בשאלה האם כאשר המוטב לא נרשם על השיק...
