עא 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ

 ערעור אזרחי מס' 465/89
גדעון בן צבי
נגד
בנק המזרחי המאוחד בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[4.12.90]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין, ג' בך

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנות 202, 204- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיף 55- חוק הערבות, תשכ"ז-1967, ס"ח 46, סעיפים 6(א), 6(ב) - חוק החוזים האחידים, תשכ"ד-1964, ס"ח .58

מיני-רציו:

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער בגין חוב שהמערער ערב לפרעונו. החוב גובש סופית לאחר שכונסי נכסים שמונו לחייב העיקרי מימשו את נכסיו וניכו את דמי המימוש מהחוב המקורי. בקשת המערער לקבלת רשות להתגונן, שהושתתה על מספר טענות, נדחתה על-ידי בית המשפט. מכאן הערעור.

בית המשפט העליון פסק:

(3) במקרה דנן, אין בתשתית העובדתית שפרס המערער כדי לעמוד בחובת הפירוט הנדרשת, שכן המערער לא התייחס למכלול היחסים החשבונאיים שהיו בין המשיב לבין החייב העיקרי, אלא רק למספר מצומצם של תשלומים שבוצעו על-ידי המשיב, שאין בהם כדי לשקף במידה ראויה את המצב העובדתי. אין המערער יכול להיתלות בטענה, כי מחדל זה נובע מחוסר אפשרות להשיג מסמכים שהיו ברשות המשיב, שכן הוא לא עמד בדרישה המקדמית לבקש את המסמכים מהמשיב. לו ביקשם, והמשיב היה משיב את פניו ריקם, היה מקום ליתן למערער רשות להתגונן, חרף הצגת העובדות החלקית בשל היעדר מסמכים אלה ( 71א-ב).

ב. (1) טענה בתצהיר התומך בבקשה לקבלת רשות להתגונן, לפיה: "לאחר הגשת התביעה נודע לי..." היא טענה סתמית, שבגינה אין ליתן רשות להתגונן. המבקש חייב לפרט בתצהירו את מקור ידיעותיו, שכן בהיעדר פירוט כזה אין כל ערך הוכחתי לטענתו ( 71ד-ה).
(2) במקרה דנן, הטענה הסתמית לפיה נודע למבקש, לאחר הגשת התביעה, כי הערב השני לכתב הערבות הופטר מערבותו ולכן יש לפטור גם אותו, חסרת ממש מבחינת הדין המהותי ואין בכוחה להצדיק מתן רשות להתגונן ( 71ג, ו).
ג. (1) (בעקבות בש"א 216/89 [3]) בבקשת רשות להתגונן, אין זה די להפנות אל תביעה אחרת ולחוות-דעת חשבונית המצורפת לה, בלי שאותו מומחה יאשר פרטי חשבונותיו וחישוביו בתצהיר התומך בבקשה ( 73ב-ג).
(2) במקרה דנן, תצהיר המערער לא כלל כל פירוט עובדתי לגבי טענותיו החשבונאיות לגבי גודל החוב. חוות-דעת מרואה-חשבון, שצורפה לתצהיר המערער והמציגה, לטענתו, את החוב הנכון שחב החייב העיקרי, לא נערכה בהתאם להוראות החלות לגבי חוות-דעת מומחה, ויש לראותה כטענה סתמית, שלא לוותה בכל פירוט שהוא, כפי שמחויב בו מי שמעלה טענות חשבונאיות. בעצם צירוף מסמכים לתצהיר אין כדי לחפות ולכפר על היעדר הפירוט העובדתי בתצהיר עצמו ( 72ז- 73ב).
ד. במקרה דנן, אין גם ממש בטענה, כי חל סעיף 6(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, שכן כונסי הנכסים של החייב העיקרי לא נקטו את ההליכים שהיו מחויבים בהם בכל הקשור למימוש נכסי החייב העיקרי ומכרום בסכום נמוך מערכם המקורי, דבר שיש בו כדי להביא לפקיעת הערובה. הליכי הכינוס והמימוש נעשו תחת פיקוחו ואישורו של בית המשפט, וממילא אין מקום לראות את המשיב כמי שגרם לפקיעת הערובה, ובנוסף לכך נקבע במפורש בכתב הערבות, שבכל מקרה, אין בכך כדי להפקיע את ערבות המערער ( 72ג-ז).
ה. (1) מקום שכתב-ערבות נחתם במסגרת עיסקה כלכלית מובהקת, נטיית בית המשפט להתערב ולפסול הוראה שבו על-פי חוק החוזים האחידים, תשכ"ד-1964, תהיה קטנה ( 74ו).
(2) אין לפסול תנאי בחוזה אשר נועד להשגת מטרה לגיטימית ( 74ו-ז).
(3) במקרה דנן, לא צריך היה המערער לתמוך בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן את הטענה שהעלה בבקשה, לפיה יש לפסול את סעיפי כתב הערבות המגבילים את זכותו החוזית להשתחרר מהערבות והקובעים כי אחריות כל ערב לא תיפגע מחמת שחרור ערב אחר מחבויותיו, מחמת היותם נוגדים את הוראות חוק החוזים האחידים. זוהי טענה משפטית שאין מקומה בתצהיר. עם זאת, אין פסול בסעיפים אלה, שנקבעו בעיסקה כלכלית על-ידי המשיב כדי להבטיח לעצמו את האפשרות היעילה, ככל האפשר, לקבל כספו בחזרה ( 74ב-ו).

פסקי הדין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ ואח’, פ"ד מב (1) .721
[2] ע"א 228/69 שם-טוב נ' בנק מרכנתיל בע"מ ואח’, פ"ד כג (2) .784
[3] בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג (2) .172
[4] ע"א 764/76 שמעוני נ' מפעלי רכב אשדוד (מ.ל.) בע"מ, פ"ד לא (3) .113
[5] ע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ ואח' נ' בנק לאומי בע"מ סניף כרמיאל, פ"ד מא (1) .253

הערות:
.1למידת הפירוט הנדרשת מהנתבע בבקשת רשות להתגונן ראה: ע"א 433/89 קו הכסף מסחר, פיננסים והשקעות (1988) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מד (4) 592; ע"א 779/87, 780בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח': בוספורוס חברה לבניין והשקעות בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד (3) 304; ע"א 11/87 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו, עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מג (4) .287
.2לנחיצות תצהיר לאימות טענות עובדתיות ראה: ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי ואח’, פ"ד מד (4) 545; בש"א 3304/90 בושאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 743; ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בניין ופיתוח בע"מ נ' ברמן ואח’, פ"ד מד (2) 346; רע"א 394/90 רנדלר נ' ציון, פ"ד מד (1) 702; רע"א 566/89 טרייס טריידינג קומפני ס.א. נ' פינטו, פ"ד מד (1) 493; ע"א 12/85, 13הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957נ' הורן ואח' וערעורים שכנגד, פ"ד לט (4) .384
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' הומינר) מיום 11.7.89בת"א 1698/88. הערעור נדחה.

ד' כהן, ע' בן נפתלי - בשם המערער;
י' לוברט - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט ד' לוין: .1בנק המזרחי המאוחד (להלן - הבנק) הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד גדעון בן צבי (להלן - המערער) לתשלום סך של 000,650, 1ש"ח. תביעה זו מבוססת על כתב ערבות שהלה חתם עליו ביחד עם יוסף אדלר ביום 7.2.82, ושלפיו ערב הוא לתשלום כל חובותיה של חברת "שקמה", חברה להשקעות בתיירות בע"מ (להלן
- החברה). חברה זו הייתה לקוחה של הבנק, ובמסגרת יחסיהם העמיד הבנק "אשראי" לרשות החברה על-פי הסכם בין הבנק לחברה, וכן ניהלה החברה חשבון חח"ד בסניף הבנק בערד.
ביום 16.2.88, לבקשת הבנק, מינה בית המשפט המחוזי בירושלים לחברה כונסי נכסים, וביום 14.7.88נמכרו נכסי החברה על-פי הסכם, שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים.
לאחר ניכוי הסכומים שנתקבלו מן המכירה נותר לחברה חוב של 247,347, 3ש"ח כלפי הבנק. הבנק תבע מן המערער סך של 000,650, 1ש"ח.
המערער (שהיה הנתבע בדרגה הראשונה) הגיש בקשת רשות להתגונן שנתמכה בתצהיר החתום על-ידיו. בתצהיר זה העלה מספר טענות הגנה, אשר לטענתו היה בהן כדי להצדיק מתן רשות להתגונן כלפי תביעת הבנק.

.2השופט המלומד דן בהרחבה וביסודיות בכל אחת מהטענות שהעלה המערער כטענות הגנה אפשריות והגיע לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הבקשה ליתן רשות להתגונן (המ' 10330/88). משהחליט כך, חייב את המערער (הנתבע לפניו) לשלם למשיב (התובע לפניו) סך של 000,650, 1ש"ח בתוספת ריבית הצמדה והוצאות.

על כך מוגש הערעור שלפנינו.
.3במקרה כגון דא אד ברור ומובן הוא, שהדיון מתמקד בשאלה עד כמה צדק השופט המלומד בדרגה הראשונה בדחותו את הבקשה למתן הרשות להתגונן, שהרי פסק הדין הוא רק פועל יוצא של אותה החלטה. ראוי כי נציב נגד עינינו בראשית הדברים את העקרונות המנחים בשאלה, אם יש ליתן רשות להתגונן אם לאו.
תקנה 202לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מפרטת, אילו הן התובענות שניתן להגישן בסדר דין מקוצר. תקנה 204קובעת:
"הוגש כתב תביעה כאמור... לא יתגונן הנתבע אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאח הרשם".
למותר לציין, שהתקנות אינן קובעות הנחיות אימתי יש ליתן רשות להתגונן ואימתי יש לסרבה, וכללים בעניין זה נתגבשו במרוצת השנים בפסיקה ענפה של ערכאה זו. זו ההלכה כפי שסוכמה על-ידי ד"ר י' זוסמן, נשיאו של בית-משפט זה בעבר, בספרו סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 598:
"בטרם תבוא התובענה לדיון, יושב בית המשפט על המדוכה, בשלב-ביניים, ובודק את טענות ההגנה של הנתבע. מאחר שטענותיו אומתו בתצהיר, נמנעה במידה רבה מהנתבע האפשרות להעלות טענת-הגנה כוזבת; לשם כך יהא נאלץ להצהיר לשוא. בשלב זה עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן... אך אם נוכח בית המשפט או הרשם לדעת, שתצהיר הנתבע אינו מגלה הגנה, אפילו לא לכאורה, אינו נותן לנתבע רשות להתגונן, והתובע נוטל פסק דין, ללא דיון בתובענה. בדרך זו מקצרים את המשפט".
לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש"סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו..." (שם, בעמ' 618). ולעניין זה, "אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה"' (שם). מכיוון שכך: "די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית
המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח". (שם, בעמ' 619).
.4על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.
תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור:
"... לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'.. ." (ע"א 594/85 [1], בעמ' 722).
.5על-פי אמות מידה אלה אבחן את המקרה דנן. כיוון שבמסגרת בקשת הרשות להתגונן והתצהיר התומך בה הועלו טענות מטענות שונות, שמכוחן סובר המערער שראוי היה להיענות לו, אדון אף אני בכל אחת ואחת מהן בדרך האמורה, במגמה להיווכח אם התשתית המוצגת מצדיקה מתן רשות להתגונן אם לאו.
.6טענתו הראשונה של המערער היא, כי הערבות האישית שעליה חתם לא ניתנה כבטוחה לחיובים אשר יצרו את החוב הנתבע על-ידי הבנק. לגירסתו, החיובים הללו נוצרו מכוח אשראי שקיבלה החברה מחברה בלגית לצורך מימון אחת מעיסקותיה, ולאשראי זה אין הוא ערב.
אשר לטענה זו - השופט המלומד בדרגה הראשונה בחן אותה הן מן ההיבט הדיוני והן מן ההיבט המהותי. השורה התחתונה של דבריו היא:
"דין טענת הנתבע לפיה ערבותו האישית אינה חלה על עסקת האשראי הבלגי, להדחות, וזאת הן מן ההיבט הדיוני, והן לגופו של ענין".
השופט המלומד הגיע לכלל מסקנה, כי בכל הקשור להיבט הדיוני הרי המערער לא עמד בחובת הפירוט הנדרשת בתצהיר הנלווה לבקשת הרשות להתגונן. זאת מפני שלא הראה בסיס חשבונאי יציב לטענתו, כי יתרת החוב שמכוחה הוגשה התביעה נגדו מקורה אכן אך ורק בעיסקת האשראי הבלגי. השופט הגיע לכלל מסקנה, כי הפירוט החשבונאי, כפי שנערך על-ידי המערער, וכפי שהוצג בבקשתו ובסיכומיו, היה מלאכותי ולא הקים תשתית עובדתית מלאה ומפורטת. מכיוון שהמערער לא פנה לבנק לבקש את המסמכים, שאילו היו בידו יכלו אולי למלא אחר חובת הפירוט, הרי שלא יוכל לדבוק בטענה, כי חוסר הפירוט נובע מכך שלא היה באפשרותו להגיע למקורות האינפורמציה החיוניים, ולהיבנות ממנה.

אכן, צדק השופט המלומד בקובעו, כי אין בתשתית העובדתית שפרס המערער כדי לעמוד בחובת הפירוט הנדרשת, שכן המערער לא התייחס למכלול היחסים החשבונאיים שהיו בין הבנק לבין החברה והתייחס רק למספר מצומצם של תשלומים שבוצעו על-ידי הבנק, שאין בהם כדי לשקף במידה ראויה את המצב עובדתית.
צדק השופט המלומד גם בקביעתו, שבמקרה זה לא יוכל המערער להיאחז בטענה שהיעדר הפירוט נובע מחוסר אפשרות להשיג מסמכים מהבנק, שכן כאן לא עמד המערער בדרישה המקדמית לבקש את המסמכים מן הבנק. אילו עמד בכך, והבנק היה מסרב ליתן או להציג לו את המסמכים החיוניים, כי אז היה מקום ליתן לו רשות להתגונן חרף הצגת העובדות החלקית בשל היעדר מסמכים (ראה: ע"א 228/69 [2], בעמ' 785).
מכיוון שדחיית הבקשה ליתן רשות להתגונן בטענה זו על סמך הנימוקים הדיוניים מבוססת דייה, אינני רואה צורך להתייחס לנימוקי הדרגה הראשונה באשר לדחיית הטענה גם לגופה.
.7טענת הגנה נוספת שהעלה המערער הייתה, כי מאחר שהערב השני לכתב הערבות (אדלר) שוחרר מערבותו, הרי גם הוא מופטר מערבותו. טענה זו ביסס המערער על הוראות מחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומחוק הערבות, תשכ"ז-.1967
גם טענה זו נדחתה על-ידי השופט המלומד מן ההיבט הדיוני ומן ההיבט המהותי גם יחד. אשר להיבט הדיוני קבע השופט המלומד, כי מכיוון שהנתבע כתב בתצהירו: "לאחר הגשת התביעה נודע לי כי אדלר שוחרר מערבותו..." - הרי זו טענה סתמית, שבגינה אין ליתן רשות להתגונן. לגישת בית המשפט, המערער חייב היה לפרט בתצהירו את מקור ידיעותיו, שכן ללא ציון כזה אין כל ערך הוכחתי לטענה האמורה, ומשלא עשה כן - בקשתו ליתן רשות להתגונן על סמך טענה זו דינה להידחות.
גם בנקודה זו צדק השופט המלומד, שכן קביעתו זו מתיישבת עם פסיקה עניפה של בית-משפט זה ומיישמת את ההלכה (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 616- 617והאסמכתאות שם).
אשר להיבט המהותי - השופט המלומד דן בהרחבה בהוראות שונות שבחוק הערבות, ובהלכות שנפסקו בנושאים הזהים בעיקרם לסוגיות שמעורר בא-כוח המערער, ובהסתמך על אלה קבע, כי אין בטענה זו ממש מבחינת הדין המהותי. דומה, כי כאן הפליג השופט המלומד במידת מה מעבר לנדרש בבקשה למתן רשות להתגונן. אך משנדרש לכך, ולו גם כדי להפיס דעתו של המערער שטענתו נדחית לא מטעמים דיוניים גרידא, נראה שגם מסקנת הדרגה הראשונה באשר לדין המהותי נכונה היא ומצדיקה דחיית הטענה.
.8טענת הגנה נוספת שהעלה בא-כוח המערער היא, כי הבנק גרם על-ידי מעשיו לכך שהחיוב שנערב על-ידיו לא ימולא, ומכיוון שכך - לאור סעיף 6(א) לחוק הערבות - עליו להיות מופטר מערבותו לחוב. לטענת המערער, נוהל בשעתו משא ומתן בקשר למכירת המלון למשקיע
זר. בשלב מסוים שינה הבנק את עמדתו החיובית לכך והציב תנאים, אשר גרמו לכך שהעיסקה עם המשקיע הזר לא יצאה לפועל. בכך, לסברת המערער, גרם הבנק לאי-מילוי החיוב הנערב, וממילא צריך הוא להיות מופטר מחיובו הוא.
טענה זו נדחתה על-ידי השופט המלומד משני טעמים: ראשית, הוא הסיק, כי הדרישה, שהועלתה על-ידי הבנק בשלב המשא ומתן, הייתה דרישה לגיטימית, לאור האינטרסים הכלכליים של הבנק שראויים להישקל, וממילא אין להשקיף על הבנק כעל מי שגרם לאי-מילוי החיוב הנערב. ושנית, אפילו היה מקום לראות את הבנק כמי שגרם לאי-מילוי החיוב הנערב, הרי הצדדים התנו על חוק הערבות, במסגרת כתב הערבות, והקנו לבנק מראש את היכולת לגרום לאי-מילוי החיוב הנערב, מבלי שהדבר יביא לפקיעת הערבות.
טענה זו של המערער אין בה ממש - וזאת מהטעם השני שציין השופט המלומד, שהוא נכון ומבוסס היטב. על-כן הטענה ראויה להידחות, משום שאינה אלא "הגנה חסרת ממשות על פניה" ואין בכוחה להצדיק מתן רשות להתגונן, כאמור לעיל.
.9טענת הגנה נוספת שהעלה בא-כוח המערער נשענת על הוראת סעיף 6(ב) לחוק הערבות, לאמור:
"גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק".
בהקשר לכך טען בא-כוח המערער, כי כונסי הנכסים לא נקטו את כל ההליכים שהיו מחויבים בהם בכל הקשור למכירת המלון - דבר שהביא למכירת המלון בסכום נמוך מערכו האמיתי - ובכך יש כדי להביא לפקיעת ערבותו.
השופט המלומד קבע, כי בטענה זו אין כל ממש, שכן כל הליכי הכינוס והמכירה של המלון נעשו תחת פיקוחו ואישורו של בית המשפט המחוזי בירושלים, וממילא אין מקום לראות את הבנק כמי שגרם לפקיעת הערובה.
נימוק נוסף שהעלה השופט המלומד בהקשר זה חוזר אל האמור לעיל, כי גם אילו היה הבנק מביא לפקיעת הערובה - גם אז, לאור ההתנאה בכתב הערבות, שעל פיה אין במעשה כזה מצד הבנק כדי להביא לפקיעת ערבותו של המערער, אין המערער יכול להיבנות מטענה זו.
גם כאן איני רואה מקום להתערב במסקנתו של השופט המלמד משני הטעמים גם יחד, ואין לנו אלא לאמץ מסקנת השופט המלומד, שאין בטענה האמורה דבר שיצדיק מתן רשות להתגונן.
.10בטענת הגנה נוספת כופר המערער בכל סכום החוב לו טוען הבנק. לגירסתו, גבה הבנק מהחברה ריבית שאיננה מותרת לפי החוק.

המערער צירף לתצהירו חוות-דעת מרואה-חשבון, המציגה, לטענתו, את המצב הנכון, שצריך היה להשתקף בכל הקשור לחוב החברה כלפי הבנק. בא-כוח הבנק טען, שמכיוון שמסמכים אלה צריכים היו להיות מוגשים בהתאם להוראות החלות על חוות-דעת מומחה ולא כפי שהוגשו - מן הראוי להתעלם מהם ולשלול מכל וכול את הטענה הנשענת כל כולה עליהם.
השופט המלומד קיבל את טענת בא-כוח הבנק בנקודה זו וקבע, כי מכיוון שכך, טענת המערער אינה אלא טענה סתמית, אשר לא לוותה בכל פירוט שהוא כפי שמחויב בו מי שמעלה טענות חשבונאיות כגון אלה. השופט המלומד ציין גם, כי עצם צירוף מסמכים לתצהיר אין בו כדי לחפות ולכפר על היעדר הפירוט העובדתי בתצהיר עצמו, כפי שנדרש. גם בעניין זה אין מקום להתערב בהחלטתו של השופט המלומד. ברוח דבריו נפסק לאחרונה על-ידי בית-משפט זה, כי:
"אין זה די להפנות אל תביעה אחרת ולחוות-דעת חשבונית המצורפת לה, בלי שאותו מומחה יתכבד לאשר בתצהיר פרטי חשבונותיו וחישוביו בתמיכה לבקשת רשות להתגונן - שרק אז ניתן לבקש לזמן את המומחה לחקירה נגדית ולעמוד על נכונות לכאורה של אותם חישובים וכל יתר הפרטים הכלולים בה. משלא נעשה הדבר, אמרה הערכאה הראשונה: '... בקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקשים לוקה בחוסר פירוט ומשכך פני הדברים, הרי למעשה בפנינו תצהיר סתמי, ובגין כזה, אין נותנים רשות להתגונן"' (בש"א 216/89 [3], בעמ' 175).
דברים אלה יפים גם לענייננו, ומכוחם גם בעניין זה דין הטענה להידחות.
.11עוד טענת הגנה בפי בא-כוח המערער, והיא, כי לכתב התביעה לא צירף הבנק עותק מאושר של חשבון הבנק, אשר לטענה זו, ציין השופט המלומד, כי היא נטענה למרות ששני הצדדים הגיעו להסכם דיוני, לפיו לא תיטען טענה זו לפני בית המשפט. לגופו של עניין אין טענה זו מועילה למערער במאומה, שכן לאור כתב הערבות החליט השופט המלומד כי לא היה כל צורך באישור כלשהו לחשבון הבנק מעבר לאישור של הבנק, כפי שצורף לכתב התביעה.
גם בנקודה זו לא ראיתי להתערב במסקנתו של השופט המלומד.
.12בנוסף להשגות המושמעות על-ידי בא-כוח המערער, המתייחסות לנקודות, שהשופט המלומד בדרגה הראשונה דן בהן, והחליט בהן כפי שהחליט, משיג המערער על כך שהשופט המלומד בדרגה הראשונה לא התייחס כלל לטענות אותן העלה בכתב-תשובתו לסיכומי המשיב, שעל פיהן כתב הערבות מהווה חוזה אחיד, הכולל תנאים מגבילים ומקפחים, ואשר-על-כן - בשים לב למכלול נסיבות העניין - מן הדין להכריז על בטלותם.
לטענתו, הוגבלה בכתב הערבות זכותו החוזית להשתחרר מהערבות, כפי שמורה סעיף 55

לחוק החוזים (חלק כללי) וכפי שמורה, לטענתו, סעיף 17לכתב הערבות - המאפשר לכל ערב להשתחרר מערבותו על-ידי מתן הודעה מוקדמת בת 30יום. האמור בסיפא של סעיף 24לכתב הערבות, לפיו אחריותו של כל ערב לא תיפגע מחמת שהבנק שחרר ערב אחר מחבויותיו, יש בו כדי להגביל זכויות אלה, ובשל כך, לטענת המערער, יש להורות על בטלות הוראה זו.
כנגד טענות אלה טוען המשיב, כי על בית-משפט זה להתעלם מהן, וזאת מכיוון שהמערער העלה טענה זו בבקשת הרשות להתגונן אך לא הזכיר אותה בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן. לטענת המשיב, גם בסיכומיו הראשונים בבית המשפט בדרגה הראשונה לא הזכיר המערער טענה זו, ורק בסיכומי התשובה שלו חזר עליה.
בכתב התשובה שלו מתייחס המערער לטענתו הדיונית הנ"ל של המשיב. ההסבר שהוא נותן הוא כדלקמן: הטענות בדבר היות סעיפים מסוימים בכתב הערבות סעיפים פסולים מחמת היותם נוגדים את הוראות חוק החוזים האחידים, תשכ"ד-1964, פורטו בבקשת הרשות להתגונן. מכיוון שאלה הן טענות משפטיות - אין מקומן בתצהיר, ועל-כן לא בא זכרן בתצהיר שצורף לבקשה. טענות אלה הובאו בבקשת הרשות להתגונן, למקרה שהתובע (בדרגה הראשונה) יעלה במסגרת סיכומיו בדרגה הראשונה טענות בדבר זכותו לפעול כפי שפעל - מכוח תנאי כתב הערבות. ואכן, משהעלה התובע בדרגה הראשונה טענות אלה, השיב לו הנתבע שם (הוא המערער לפנינו) - בסיכומי התשובה שלו - את שהיה לו להשיב בגין אותן טענות.
בנקודה דיונית זו דומה כי הדין עם המערער, וההסבר שהוא נותן באשר לדרך בה נקט בכל הקשור להעלאת טענה זו מתקבל על הדעת וגם סביר.
.13השופט המלומד בדרגה הראשונה אמנם לא בחן את השאלה, אם יש ליתן רשות להתגונן בטענה לפיה כתב הערבות הוא חוזה אחיד הכולל תנאים מגבילים ומקפחים. כך נהג אל נכון בשל כך שהמערער לא הזכיר נקודה זו בסיכומיו הראשונים. מכיוון שמדובר בשאלה משפטית צרופה, אשר לא נדרשות ראיות כדי לתמוך בה, נוכל אנחנו בשלב זה לבחון את השאלה, אם אמנם יוכל המערער להיוושע מכוחה של טענה זו.
התשובה על כך היא שלילית, שכן הבנק קבע תניה זו בכתב הערבות כדי להבטיח לעצמו את האפשרות היעילה ככל האפשר לקבל כספו בחזרה. כבר נפסק על-ידי בית-משפט זה, כי במקום שכתב-ערבות נחתם במסגרת עיסקה כלכלית מובהקת - הרי נטיית בית המשפט להתערב תהיה קטנה (ראה ע"א 764/76 [4], בעמ' 120). המקרה נושא דיוננו כזה הוא. נפסק גם, כי אין לפסול תנאי בחוזה אשר נועד להשגת מטרה לגיטימית (ראה ע"א 102/83 [5], בעמ' 258), והמטרה אותה ביקש הבנק להשיג באמצעות תניה זו - לגיטימית היא.
.14 אשר-על-כן, דין הערעור להידחות.
המערער יישא בהוצאות המשיב בדרגה זו בסך 000, 15ש"ח להיום.

הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.

5129371
54678313השופט ג' בך: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.

ניתן היום, י"ז בכסלו תשנ"א (4.12.90).