• 03-6129124
  • This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עא 404/87 אוסקר וסינג נ' רו"ח י' ורקר

Star inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactive
 

חדלות פירעון – פושט רגל – חיוב בתשלומים חודשיים

הוראת סעיף 111לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נועדה לשרת שתי מטרות. המטרה העיקרית שביסודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא.

המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111 נוגעת להגבלת אחריותו של פושט הרגל. הדין המגביל את אחריותו מנחה על-ידי שני שיקולים: האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86 לפקודה, הקובע מכסת נכסים, שאינם ניתנים לחלוקה לנושים. השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט הרגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם.

 


ערעור אזרחי מס' 404/87
ערעור אזרחי מס' 478/87

אוסקר וסינג
נגד
רו"ח י' ורקר ע"א 404/87 מוריס שיינמן
נגד
.1רו"ח י' ורקר
.2אוסקר וסינג ע"א 478/87

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[6.5.90]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' גולדברג, י' מלץ

 

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנות 448, 448(ג), 450(ד) פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נ"ח 639, סעיפים 42, 85, 86, 111תקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, ק"ת 1072, תקנות 110(א), 118(א), 188(ב) פקודת פשיטת הרגל, 1936, ע"ר תוס' 1, (ע) 21, (א) 21סעיף 49(2).

מיני-רציו:

המערערים היו שותפים בעסקי יהלומים. הם פשטו את הרגל והותירו אחריהם חובות גדולים. המשיב בע"א 404/87, המשיב 1בע"א 478/87 (להלן - המשיב), הנאמן בפשיטת הרגל, לא זכה לשיתוף פעולה מצדם בכל הנוגע לאיתור רכוש והכנסות או לעזרה כלשהי במאמץ להקטנת החובות. המשיב ביקש מבית המשפט המחוזי לחייב כל אחד מהם לשלם לקופת הנאמן תשלום חודשי של אלף דולר. בית המשפט המחוזי קבע, כי למערערים מקורות הכנסה, אשר ידו של המשיב לא השיגה, והוא הורה על תשלום חודשי כמבוקש. מכאן הערעור, שנסב על השאלה, אם חייב הנאמן להצביע על תשלומים עתיים הנובעים ממקור מוגדר וקבוע, כדי שיוכל לדורשם לטובת נכסי הנאמנות. כמו כן, נדונה שאלת חיובם של המערערים בתשלומים רטרואקטיבית. הערעור בע"א 478/87 נמחק על-ידי בית המשפט העליון ונותר לדיון הערעור בע"א 404/.87

בית המשפט העליון פסק:

(3) אם מוכח עצם קיומם של המשאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב או שהם מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו ( 599ה-ו).
(4) הטענה, כאילו מטרתו היחידה של סעיף 111לפקודה היא ליצור מחויבות של הגורם, המהווה את מקור ההכנסה כלפי הנאמן, מחויבות להעביר לנאמן כל סכום שהחייב זכאי לו, אינה עולה בקנה אחד עם מלות החוק ופירושיו ( 599ו).
(5) במקרה דנן, גם בהיעדר מקור הכנסה מוכח, רשאי היה בית המשפט המחוזי - מששוכנע כי המערער יוכל לעמוד בכך - להורות על התשלום החודשי לטובת הנאמן ( 600א).
(6) החייב רשאי לעשות בהכנסותיו ככל העולה על רוחו, בטרם ניתן צו נגדו, ועל-כן אין לחייבו בתשלומים רטרואקטיבית (600) ב-ג).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:ו
[1] ע"א 328/77 צדקה נ' רוזינג ואח’, פ"ד כו (2) .271
[2] ע"א 673/69 ח' ארגלזי (פושט-רגל) נ' הנאמנת על נכסי ח' ארגלזי ואח’, פ"ד כד (1) .624
[3] ע"א 560/73 גולדשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד כח (2) .359

ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' הגין) מיום 31.5.87בת"א 1795/81. הערעור בע"א 478/87 נמחק. הערעור בע"א 404/87 נדחה בעיקרו.

י' וינרוט - בשם המערער בע"א 404/87; י' הגלר - בשם המערער בע"א 478/87; ג' חריש - בשם המשיב בע"א 404/87 (המשיב 1בע"א 478/87).

 

פסק-דין

 

השופט י' מלץ:נ .1המערערים היו שותפים בעסקי יהלומים, שפשטו את רגלם והותירו אחריהם חובות המסתכמים בכמה מיליוני דולרים. המשיב (בת"א 404/87; המשיב 1בע"א 478/87; להלן - המשיב) הוא הנאמן בפשיטת הרגל. מיום שהוכרזו המערערים כפושטי-רגל, לא זכה המשיב לשיתוף פעולה מצדם בכל הנגע לאיתור רכוש והכנסות או לעזרה
כלשהי במאמץ להקטנת החובות. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה כפולה:ב לחייב את המערערים להגיש לו תצהיר, המפרט את מלוא הכנסותיהם והוצאותיהם מאז הוכרזו כפושטי-רגל, וכן, לחייבם לשלם לקופת הנאמן תשלום חודשי של 000, 1דולר כל אחד. את בקשותיו נימק המשיב בתצהיר, בו נטען כדלקמן:ו

" .3חובות המשיבים מסתכמים במליוני דולרים.

.4המשיבים 1ו- 2חיים ברמת חיים גבוהה ביותר.
.5מעובדת קיום דרך חיים כשל המשיבים, נובע בהכרח כי הינם בעלי מקורות הכנסה גבוהים ביותר".
המערערים הכחישו מכול וכול את טענות המשיב לעניין קיומן של הכנסות לא מדווחות, ועל שאלה עובדתית זו התנהלו חקירות וחקירות שכנגד במהלך הדיון בבית המשפט קמא. בית המשפט השתכנע בצדקת טענותיו של המשיב וקבע:נ
"החייבים לא שיתפו פעולה עם הנאמן. במהלך התחקותו אחר נכסיהם גילה הנאמן נכסים ועובדות שלא הם תרמו לגילויין. כספים נעלמו ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לאן נעלמו.
...שניהם חיים באותה רמה כפי שחיו לפני פשיטת הרגל כאשר גלגלו מליונים של דולרים. מר וסינג מתגורר בבית פרטי אשר שוויו הוערך עוד בתחילת פשיטת הרגל בסך 000, 400$ והוא בבעלותו ובבעלות אשתו.
עד ליום הגשת הבקשה לא זכה הנאמן בשתוף פעולה באשר לפירוט מקורות ההכנסה וכל הקשור באיתור רכושו, כדבריו של הנאמן".

ולמטה מן הדברים:ב
"כל הדברים אשר הבאתי אמנם אינם מוכיחים בראיות ישירות כי לחייבים יש עוד נכסים והכנסות, אולם חששותיהם בחקירות, התנהגותם, חוסר הסבר לכספים שאינם, אי גילוי נכסים והכנסה - כל אלה מצביעים על ספק גדול כי הם גילו הכל והביאו הכל לפני הנאמן".
לאור קביעות אלה מצא בית המשפט, כי למערערים קיימים מקורות הכנסה, אשר ידו של הנאמן לא השיגה, נעתר לבקשת הנאמן והורה על תשלום חודשי כנדרש. על כך הערעורים שלפנינו.
יצוין, כי בקשתם של המערערים לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה (החלטת בית-משפט זה מיום 17.8.87), ולמרות זאת טרם שילמו אף לא אגורה אחת מן הסכומים שחויבו בהם, עד למועד הנוכחי.

.2שני ערעורים הוגשו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי:ו ע"א 404/87, שהוגש על-ידי בא-כוחו של מר וסינג, עורך-דין ויינרוט, וע"א 478/87, שהוגש על-ידי בא-כוחו של מר שיינמן, עורך-דין הגלר. לאחר שהוגשו הערעורים הוציא כבוד הנשיא צו לפי תקנה 448לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המורה לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. עורך-דין הגלר ביקש וקיבל, ביום 24.4.89, ארכה של שלושה חודשים להגשת סיכומיו, ולמרות זאת לא הגיש עד עתה סיכומים מטעמו של שיינמן. לפי תקנה 448(ג) יש לראות את שיינמן כמי שלא התייצב במועד לדיון בערעורו. משלא הוגשה בקשה נוספת להארכת מועדים, אני מציע למחוק את ערעורו של שיינמן, על-פי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 450(3), ולחייבו בתשלום הוצאות בסך 000, 2ש"ח נכון להיום. נותר איפוא ע"א 404/87, ערעורו של מזר וסינג (להלן המערער).
.3השאלה העיקרית העולה בערעור נוגעת לפרשנות המונח "הכנסה" בסעיף 111
לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980(להלן - הפקודה), ובפרט - האם חייב הנאמן להצביע על תשלומים עיתיים הנובעים ממקור מוגדר וקבוע, כדי שיוכל לדורשם לטובת נכסי הנאמנות. אולם בטרם אגיע לסוגיה זו, מן הראוי להתייחס למספר טענות, שמעלה בא-כוחו המלומד של המערער.
.4באריכות רבה ניסה המערער לתקוף את מימצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ככל שנוגעים הם להערכת הכנסותיו. לטענתו, מימצאים אלה אינם מבוססים על כל ראיה קונקרטית, ולא הובאו תימוכין לטענות הכלליות בדבר קיום מקורות הכנסה.
הוא מצביע על כך שהמשיב עצמו העיד בבית המשפט, כי "אין לו פרטים" ומדובר ב"התרשמות כללית" גרידא, וכן על כך שלעומת דו"ח ההכנסות שהגיש המערער לא הובאה כל ראיה מפריכה, והמערער אף לא נחקר על תצהירו. כיצד זה, מלין הפרקליט המלומד, קבע בית המשפט, כי המערער אינו אמין, כאשר הוא כלל לא נחקר על תצהיריו? בהיעדר תשתית עובדתית לא יכול היה בית המשפט לחייב את המערער בסכומים הנ"ל, ובמיוחד כאשר הסכום המתבקש נקבע באורח שרירותי, ולא ברור מהו "אומד הדעת" שהביא לפסיקת אותו סכום ספציפי.
לא מצאתי בטענה זו ממש. גם לנוכח הכלל הידוע, לפיו אין ערכאת ערעור מתערבת במימצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, הייתי מוכן לשוב ולבדוק את התשתית העובדתית שביסוד פסק הדין, וכך אף עשיתי. כמו השופט המלומד, אף אני הגעתי למסקנה, כי למערער מקורות הכנסה נוספים, עליהם לא דיווח לנאמן.
ראשית, התרשמותו של השופט המלומד נבעה לא רק מן התצהירים נושא הבקשה, אלא ממכלול חקירותיו של המערער, שנערכו במסגרת תיק פשיטת הרגל. בהחלטתו מדגיש זאת השופט המלומד, בציינו, כי הוא מבסס את המימצאים לחובתו של המערער גם על חקירתו שהתנהלה בהליך קודם, כך שתווית אי-האמינות שהודבקה למערער לא הייתה קלוטה מן האוויר.
שנית, התצהיר שהגיש המערער לבית המשפט לא היה מלא, והשאלות העיקריות לא
הובהרו בו. כך, למשל, המערער טען בתצהירו כך:נ "שנתיים לאחר ההתמוטטות לא עבדתי וגם מאוחר יותר מצאתי עבודה זמנית...". הואיל וההתמוטטות אירעה כארבע שנים לפני הגשת התצהיר, אין הסבר בתצהיר במה עסק בשנתיים האחרונות, שהן הרלוואנטיות לצורך הבקשה.
שלישית, לנוכח העובדה שהמערער הוסיף לנהל רמת חיים כבטרם ההתמוטטות, וכי תנאי מגוריו היוקרתיים והיקרים לא נפגעו, מתחזק הרושם, כי ההכנסות עליהן הצהיר המערער אינן ממצות את מקורות מחייתו.
ולבסוף - הנאמן העיר, כי הבחין במערער כשהוא מסתובב בבורסת היהלומים. לכך לא נתן המערער הסבר ולא ניסה ליישב עובדה זו עם טענותיו בדבר התרחקותו מעסקי היהלומים. זו הינה אינדיקאציה נוספת לסברה, כי המערער מוסיף לנהל אורח חיים כמקודם, וכי פוטנציאל ההשתכרות שלו, אשר את שיעורו הוא מעלים מידיעת הנאמן, גבוה דיו כדי לעמוד בתשלומים הנדרשים. גם בע"א 328/77 [1], הובאו לפני בית המשפט עובדות דומות. שם עסק המערער לפני פשיטת רגלו בתיווך שטרות, והיה נראה תכופות ברח' לילינבלום בתל-אביב. בית המשפט הורה לו לשלם תשלומים עיתיים לנאמן לסילוק חובותיו, בהתבססו - בין השאר - על העובדה, שהמשיך להסתובב באזורי עסקיו. כך אמר בית המשפט, בעמ' 272:ב
"שהותו של המערער באותם המקומות, הרי אפילו פניו מועדות לשוק הכרמל להטיב עם ילדיו (שכנראה כולם בעלי משפחות בזכות עצמם), עולה מסיפורו ברורות שבדרכו לשם מתעכב הוא במקומות ההם; והשופט המלומד השתמש בידיעת 'כל מי שיושב בעירו' לביסוס הנחתו שהמערער מתעכב במקומות אשר בהם הוא מתעכב מפני ששם מתנהלים עסקים מסויימים אשר גם בעבר היתה לו למערער יד בהם".
אשר-על-כן, אינני סבור כי השופט המלומד שגה בקובעו, כי המערער מעלים הכנסות ומקורות הכנסה. הסכום שקבע השופט קמא, לאור התרשמותו ולאו עדות המשיב, בסך 1000דולר לחודש, נראה לי סביר בנסיבות העניין. לפיכך אני מציע לדחות את טענתו זו של המערער.
.5עוד טענה מעלה המערער, והיא, כי בקשת המשיב הייתה צריכה להידחות בבית המשפט המחוזי על הסף, בשל כך שהכונס הרשמי לא צורף כצד לה, וכי הדיון התנהל בניגוד לתקנה 110(א) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, הקובעת:ו
"לא יקיים בית המשפט דיון בהליך לפי הפקודה אלא אם כן הוכחה המצאת ההזמנה לכונס הרשמי".
אלא שטענה זו לא נטענה לפני בית המשפט קמא בכל שלב שהוא ואף לא נזכרה בהודעת הערעור שהוגשה לבית-משפט זה. אין המדובר כאן בשאלה של סמכות. אפילו נקבל את טענת פרקליט המערער, כי מטרת נוכחותו של הכונס הרשמי היא הגנה על החייב מפי נושיו, הרי אין בהיעדרותו כדי לפגום בהליך ולהביא לבטלותו. הפרקליט המלומד ייצג את המערער בבית
המשפט קמא ויכול היה לדרוש את חסות הכונס הרשמי, אם זו כה נחוצה לו. הוא לא עשה כן, מן הטעם הפשוט שהוא ראה בכונס הרשמי יריב ולא מגן. בתצהירו בתשובה לבקשה נושא הערעור מפנה המערער תלונות מרות נגד משרד הכונס הרשמי, ומפתיעה העובדה שלפתע - סיכומיו לפנינו - הוא נתלה בכונס כבמושיע. גם בהיעדרו של הכונס נוהל הליך תקין בבית המשפט קמא, נתלבנו בו כל הטענות לגופו של עניין, ובזהירות רבה פסק בית המשפט את אשר פסק. אינני רואה, לפיכך( מקום להיעתר לטענת המערער, בשלב הנוכחי בו היא מועלית.

.6ומכאן לגופו של הערעור.

סעיף 111לפקודה קובע כלהלן:נ
"היה פושט הרגל זכאי למשכורת, לשכר, לגמלה, לפיצויים או להכנסה אחרת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנאמן, לתת מפעם לפעם צו להעביר לנאמן תשלומים אלה או חלקם, כפי שייראה לו צודק".
האם יש לקרוא לתוך הוראה זו סייג, לפיו רק הכנסות עיתיות, הנובעות ממקור ברור ומוגדר, ניתנות לפיקוחו של בית המשפט? דהיינו - האם לא די בכך שבית המשפט משתכנע, כי לחייב יש אמצעים מעבר לדרוש למחייתו, וכי על הנאמן להוכיח גם את מקור ההכנסות ואת סדירותן? עמדה זו מציג בא-כוח המערער לפנינו. לטענתו, רק סכום, אשר לפושט הרגל יש "זכות משפטית" לקבלו, נתון לרשות הנאמן, להבדיל, למשל, ממענקים וולונטארים שהוא מקבל. דרישה זו למקור הכנסה על-פי זכות משפטית נועדה לאפשר הפניית הצו על-פי סיף 111אל הגורם המהווה את מקור ההכנסה, על-מנת ליצור מערכת יחסים של מעין "המחאת זכות כפויה". אחרת? לא ניתן להבין את נחיצותו של סעיף 111- לשם מה נדרש צו כנגד פושט-רגל, אם גם ללא צו כזה הוא מחויב להעביר לנאמן כל סכום עודף המצוי בידו, מכוח הוראות סעיפים 42ו- 85לפקודה? סעיף 111נועד, על-פי טענה זו, למטרה יחידה, והיא - לאפשר פנייה ישירה של הנאמן אל מקורות ההכנסה של פושט הרגל, מבלי להיזקק לשיתוף פעולה מצדו.
.7פרשנות זו של הוראת סעיף 111איננה מקובלת עלי. ההוראה, אשר בנוסחה הקודם (סעיף 49(2) לפקודת פשיטת הרגל, 1936) זכתה לפרשנות בפסיקתו של בית-משפט זה, נועדה, על-פי השקפתי, לשרת שתי מטרות. המטרה העיקרית שביסודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא. כך הסביר זאת השופט זוסמן ז"ל בע"א 673/69 [2], בעמ' 628:ב
ההכרזתו של אדם בתור פושט-רגל מעניקה לו את היתרון של שחרור מאמצעי הוצאה לפועל שכל אחד מנושיו עשוי לנקוט נגדו, לרבות מאסר. תמורת זה על החייב להעמיד את כל רכושו לרשות אדם המייצג את אינטרס הנושים, ואף
להעמיד עצמו תחת פיקוחו של בית-המשפט, החייב לדאוג גם לענין הנושים. פיקוח זה אינו מצטמצם בתפיסת נכסים ברי-עיקול כמו בהוצאה-לפועל רגילה. גם הכנסה שהיא פטורה מעיקול, ואפילו הכנסה שלגביה נקבע בפירוש שיד הנאמן לא תשיגנה, ניתנת לפיקוחו של בית-המשפט בפשיטת-רגל, והוא קובע, בהתאם לסעיף 49(2)..., מה סכום יש להשאיר בידי החייב לצרכי מחייתו. לפיכך מוסמך בית-המשפט להורות לחייב להעביר לנאמן חלק ממזונות שנקבעו לו במשפט גירושין (1934) re landau; כיוצא בזה, דין גימלה המשתלמת לעובד ציבור, אפילו נקבע בחיקוק שהיא לא תעבור לנאמן בפשיטת-רגל:ו
...Re garrettהוראת-חיקוק שכזאת מונעת הקניית הגימלה לנאמן, אך מה יעשה החייב בכסף שבידו, ובאיזו מידה עליו להפרישו לנושיו, קובע בית-
המשפט בפשיטת-רגל. הסמכות לכך נתונה בידו בסעיף 49(2) הנ"ל".
לאמור - מקורה של הכנסת החייב, סדירותה או חד-פעמיותה כלל אינם רלוואנטיים בהליך פשיטת הרגל. עצם קיומה של יכולת פירעון היא המנחה את בית המשפט המפקח על ההליך (וראה ע"א 560/73 [3], בעמ' 361).

המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111נוגעת להגבלת אחריותו של פושט
הרגל. גם משהגיע אדם לחדלות פירעון ולפשיטת-רגל, אין הוא הופך "עבד של נושיו". הדין המגביל את אחריותו מונחה על-ידי שני שיקולים:נ האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86לפקודה, הקובע מכסת נכסים שאינם ניתנים לחלוקה לנושים. השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט-רגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם. שהרי אילו כל הכנסותיו העתידיות תהיינה נתונות לנושיו, מה לו לחייב כי יתאמץ להרוויחן? לפיכך נדרשת הוראה, המקנה לבית המשפט סמכות להותיר בידי החייב חלק מהכנסותיו, מעבר לצרכיו המינימאליים. הוראה זו מצויה בסיפא של סעיף .111
טענתו של המערער, כאילו הכנסה אשר אינה נובעת ממקור מוכח ודאי אינה באה במסגרת הסעיף, צריכה עתה להידחות, לאור השיקולים שעמדתי עליהם. אם מוכח עצם קיומם של המשאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב או שהם מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו.
.8הטענה, כאילו מטרתו היחידה של סעיף 111היא ליצור מחויבות של הגורם המהווה את מקור ההכנסה כלפי הנאמן, מחויבות להעביר לנאמן כל סכום שהחייב זכאי לו, אינה עולה בקנה אחד עם מלות החוק ופירושיו.
כפי שהסבירה באת-כוח המשיב בסיכומיה הבהירים, תקנה 118(א) לתקנות פשיטת הרגל קובעת מפורשות, כי החייב הוא המשיב בבקשת הנאמן לפי סעיף 111לפקודה, ואם הוא המשיב - אליו מופנה הצו. סעיף-קטן (ב) באותה תקנה קובע, כי "רשאי בית המשפט לחקור את החייב
בדבר נכסיו, הכנסותיו, יכולתו לשלם תשלומים חדשיים וגובה התשלומים שמן הראוי להטיל עליו", ללמדנו, כי בירור מקור ההכנסה אינו שייך כלל לדיון ולבטח אינו מהווה את תכליתו. ואם לא די בכך, גם בית-משפט זה דחה כבר טענה זאת מפורשות:ב
"...דנים אנו כאן בהוראת בית-המשפט מכוח סעיף 49(2) לפקודה זו. הוראה כזו איננה סופנית כלפי מעבידו של החייב, 'הצד השלישי', שבידו נמצאים כספי החייב, אלא אל החייב עצמו...." (ע"א 673/69 [2] הנ"ל, בעמ' 628).
נמצא, כי גם בהיעדר סקור הכנסה מוכח, רשאי היה בית המשפט המחוזי -

מששוכנע
כי המערער יוכל לעמוד בכך - להורות על התשלום החודשי לטובת הנאמן כפי שהורה.
.9בטענה אחת המועלית על-ידי המערער יש ממש - עניין פסיקת התשלומים רטרואקטיבית. השופט המלומד קבע, כי המערער יחויב לשלם את התשלומים ממועד 1.1.87, לאמור - חמישה חודשים עובר להוצאת הצו (מיום 31.5.87). בכך הוא חרג מן הכלל הקובע, כי החייב רשאי לעשות בהכנסותיו ככל העולה על רוחו, בטרם ניתן צו נגדו (ראה. R.l.b. williams, the law and practice in bankruptcy 379( 1979th 19,london) ,d.graham) ed., by m. Hunter and).
.10אני מציע על-כן לדחות את הערעור אך להורות, כי המערער יחויב בתשלומים החודשיים החל מיום 31.5.87, יום מתן הצו בבית המשפט קמא. כמו כן אני מציע לחייב את המערער לשלם את הוצאות המשיב בהליך זה, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 000, 5ש"ח מהיום.

הנשיא מ' שמגר:ו אני מסכים.

השופט א' גולדברג:נ אני מסכים.

הוחלט כאסור בפסק-דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, י"א באייר תש"ן (6.5.90).

מאמרים קשורים

כל הדרכים ליצור איתנו קשר


© בר אל ירון, משרד עורכי דין