עא 395/83 אריה שלום נ' יכין חק"ל

ערעור אזרחי מס' 395/83

אריה שלום
נגד
יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ
וערעור שכנגד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[15.7.85]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ג' בך, א' גולדברג

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיפים 18, 21, פרק ב'.

מיני-רציו:

המערער, שנפגע בעת עבודתו אצל המשיבה, הוזמן למשרדי חברת הביטוח לשם "סיום תביעה". לאחר שנוהל עמו משא ומתן, הסכים המערער לקבל סכום כסף מסוים, חתם על קבלת הסכום ואישר - בטופס סילוקין - את העובדה, שאין לו תביעות נוספות כלפי מעבידתו וכלפי חברת הביטוח. ימים ספורים לאחר מכן פנתה פרקליטתו של המערער למשיבה ולחברת הביטוח במכתב, בו הודיעה, כי המערער חתם על המסמכים מתוך טעות, מתוך הטעיה או מתוך עושק. תביעה לפיצויים שהגיש המערער נדחתה על הסף, בהסתמך על ההסכמים האמורים, בלא שנפסקו למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך-דין מכאן הערעור והערעור שכנגד.

בית המשפט העליון פסק:

(3) בנסיבות דנן, חלפו כשלושה חודשים, בהם לא היו אירועים נוספים הנוגעים לעניין, וככלהנראה היה גם צורך בהתייעצות עם עורך-דין, והמדובר בתקופת פגרה וחגים; לכן אין למהר להגיע למסקנה, כי חלפה תקופה שארכה מעל הסביר.
ג. (1) בנסיבות דנן, לא הוכח, כי בהתקשרות בין המערער לבין המשיבה היה ניצול של מצוקה, של חולשה שכלית או גופנית או של חוסר ניסיון.
(2) קיימות נסיבות ארעיות, שמשקלן והשפעתן יכריעו את שיקולו החופשי של צד לחוזה; בכל
מקרה מדובר בקושי בעל משקל, ואין לראות את המצוקה כאינוחות, הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, שאין בהם חומרה מיוחדת.
(3) יסודות העושק הם מצטברים, ודי לעניין הטענה, שתנאי החוזה היו גרועים מהמקובל, שלא הונח הבסיס להוכחתה כדי לדחותה.
(4) אין מקום להסקת המסקנה, כי הפער ההשכלתי בין המערער לבין הנציג של המשיבה - עמו ניהל המערער משא ומתן - היה בו כשלעצמו כדי להצביע על נסיבות של עושק.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 760/77 בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) .567
[2] ע"א 719/78 אילוט בע"מ ואח' נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) .673
[3] ע"א 403/80 ח' סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) .762
[4] ע"א 593/79 מימוני נ' ד' פרלמן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) .319

הערות:
.1 לסבירותו של הזמן הדרוש לשם מתן הודעה לביטול חוזה ראה: ע"א 672/79, 673לוי ואח' נ' איצקוביץ וערעור שכנגד, פ"ד לה(2) 636; ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח' נ' עובדיה גדע ואח’, פ"ד לז(4) .635
.2 לביטול חוזה מחמת עושק ראה: ע"א 146/81 פ' נאשף ואח' נ' רקיה נאשף, פ"ד לח(3) 309וההערה שם, והשווה: ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' פלדמן, פ"ד לז(3) .1
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' בן-יאיר) מיום 11.5.83בהמ' 354/84 (ת"א 2726/82). הערעורים נדחו.

מ' קין- בשם המערער (המשיב בערעור שכנגד);
י' יהב - בשם המשיבה (המערערת בערעור שכנגד).

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בו נדחתה על הסף תביעתו של המערער לפיצויים. המשיבה הגישה ערעור שכנגד, שעניינו פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בערכאה הראשונה.
.2המערער נפצע בעת שעבד כפועל חקלאי בקטיף תפוזים. הוא נפל מסולם ונחבל ברגליו, ובמשך כמחצית השנה מעת התאונה (13.12.81) המשיכה המשיבה לשלם את שכרו על יסוד אישורים רפואיים. בחודש יוני 82הוזמן המערער למשרדי חברת הביטוח "הסנה", כאשר ההזמנה עניינה - "הזמנה לסיום תביעה". במכתב האמור, שנשלח על-

ידי מחלקת התביעות, נאמר, כי המערער מתבקש לסור למשרדי "הסנה" לשם בירור וסיכום של תביעתו ולהביא עמו את התעודות הרפואיות שברשותו וכן קבלות על הוצאות בפועל ועל הפסדי שכר, אם היו כאלה. המערער עשה כמבוקש, ובהתאם לעדות של בר שיחו, מר יעקב מן, הציג ישורים למיניהם; התנהל משא ומתן, ונחתם הסכם, לפיו הסכים המערער לקבל סכום של 000, 10שקלים לשם חיסול סופי, מלא וגמור של כל תביעותיו מכל עילה שהיא תביעות שהיו, שישנן או שעלולות להיות לעובד כלפי המעביד או כלפי מישהו אחר בקשר לתאונה, פרט למוסד לביטוח לאומי. המערער חתם על קבלת הסכום וגם אישר פעם נוספת, שאין לו כל תביעות כלפי המשיבה. כל זה אירע ביום 1.7.82, וביום 17.10.82כתבה פרקליטתו של המערער למשיבה ולחברת הסנה, כי המערער הוחתם על ההסכם ועל הקבלה מתוך טעות או מתוך הטעיה או מתוך עושק, וכי סבר, שהתשלום של 000, 10שקלים אינו אלא תשלום ביניים על חשבון הפיצויים שישולמו לו. עוד נאמר במכתב, כי רואים את ההסכם כבטל. לאחר מכן הוגשה תביעה, בה נטען על יסוד חוותדעת רפואית, שהוגשה מטעם המערער, כי הוא סובל מנכות צמיתה של % .28המשיבה הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בהסתמך על ההסכם הנ"ל.
.3בית המשפט המחוזי סבר כי במחלוקת העובדתית בין מר יעקב מן למערער יש להעדיף את גירסתו ש מן על זו של המערער. המערער אמנם טען, שאינו יודע קרוא וכתוב וכי הוא נעזר, בדרך כלל, בבתו, שעוסקת בהנהלת חשבונות, כדי להבין תוכנם של מכתבים; עיקרו של דבר, הוא הכחיש שנאמר לו מה כתוב במכתב. בית המשפט לא קיבל גירסה זו: לדבריו, הסבירה לו בתו, כי עליו להביא אישורים רפואיים ותעודות, המאשרות היעדרותו מהעבודה, ועל-כן לא נראה היה כסביר, שלא תסביר לו גם שנאמר במכתב כי הוזמן לצורך בירור תביעתו וסיומה.
ניתן ללמוד מדבריו של בית המשפט המחוזי, שגם היו בלבו ספקות לגבי היקף אי-יכולתו של המערער בתחום הקריאה והכתיבה, בייחוד אחרי שהסתבר שהוא קורא בספר התורה. בית המשפט קיבל את דברי מן, שתוכנם של המסמכים ומשמעותם הוסברו למערער, ודחה את הטענות בדבר הטעיה, טעות או עושק, ועל כך הערעור שלפנינו. הוא לא ראה לפסוק הוצאות לטובת המשיבה, ועל כך, כמוזכר לעיל, הערעור הנגדי שלה.
.4המערער גרס, כי לא היה מקום לדחות את אמינות דבריו, היינו, כי לא הבין שחתם על כתב קבלה וסילוק סופי של תבעתו. כאמור, מעגן המערער את טענותיו בשלוש טענות חלופיות, שעניינן ביטול המסמך אשר עליו חתם בחברת הסנה, והן טענות הטעות, ההטעיה והעושק. התשתית לשתי הטענות הראשונות היא, שהמערער לא הבין על מה הוא חותם, ובעיקר, שלא הבין כי התשלום שניתן לו אינו בגדר סילוק סופי ומלא של כל תביעותיו ממעבידתו, קרי המשיבה וחברת הביטוח, אלא כי סבר, שמדובר בתשלום ראשון, שאינו אלא בגדר סילוק ראשון על החשבון של מה שמגיע לו. בית
המשפט האמין לדברי העד מן, לפיהם הוסבר למערער באופן מלא ויסודי במה המדובר. האמון בדברי העד מן הוא, כמובן, בעל משמעות רבה יותר מן ההסתמכות על כך, שבתו של המערער הסבירה לו מראש מהי מטרת הזמנתו: הסבר מראש יכול היה להתייחס רק לדברים שנכתבו במכתב ההזמנה. לפיו המדובר אמנם על סיום התביעה, אך ספק אם נוסח זה היה כה מאיר עיניים. לעומת זאת היה משקל רב לאמון, שניתן בדברי העד מן, שהרי אלו התייחסו למה שאירע בפגישה ולא למה שאירע לפניה. זאת ועוד, הטענה העובדתית של המערער לוקה עלפניה, כי לו הייתה גירסתו נכונה, היינו, לו סבר שניתן לו רק תשלום ראשון על החשבון, צריך היה להיאמר לו, לפי גירסתו, מה מועדם ושיעורם של התשלומים הנוספים. הרי אין להניח, כי אדם, הבא לידי הסדר בדבר תשלום תביעותיו במועדים כלשהם בעתיד, אינו מסכם עם בעלי דברו, אימתי יזכה לתשלום ומה יהיה שיעורו, ומה גם כאשר הוא זקוק לכסף אליבא דכולי עלמא. פרטים אלה חסרים בגירסת המערער, ויש בהעדרם, כשלעצמו, כדי לחזק את התיזה של מר מן.
כל עוד עומדת התיזה העובדתית על יסוד מימצאי המהימנות של בית המשפט קמא - ואינני מוצא מקום לשנותה או להתערב בה - איננה יכולה לקום טענה כלשהי של טעות או של הטעיה, שהרי מדובר על תרתי דסתרי. אם מאמינים למר מן, שהוא העמיד את המערער על מהות ההסדר ועל האמור בטופס הסילוקין, אין יסוד לטענת טעות או הטעיה.
.5טענתו המרכזית של המערער הייתה, כי ההסכם בטל בשל עושק. מי שטוען טענה כאמור, עליו הנטל, ועל-כן עלינו לבחון עתה, אם המערער עמד בחובתו האמורה, ככל שהדבר מתיחס ליסודותיו של העושק כמוגדר בסעיף 18לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-.1973
אקדים ואציין, כי ביטול בשל עושק, ככל ביטול לפי פרק ב' לחוק הנ"ל, הוא בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ומשבוטל החוזה, חייב כל צד, לפי האמור בסעיף 21לחוק הנ"ל, להשיב לצד השני את מה שקיבל על-פי החוזה. סבירותו של הזמן לצורך מסירת הודעת הביטול איננה נמדדת על-פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי (ע"א 760/77[1], בעמ' 575), אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו, אם כי יש, כמובן, תקופות, שהן כה ארוכות עד שהן בלתי סבירות בכל הנסיבות. במקרה שלפנינו, חלפו כשלושה חודשים, בהם לא היו אירועים נוספים הנוגעים לענייננו, וככל הנראה היה גם צורך בהתייעצות עם עורך-דין, והמדובר בתקופת פגרה וחגים; לא הייתי על-כן ממהר להגיע למסקנה, כי חלפה כאן תקופה שארכה מעל הסביר (השווה ע"א 719/78 [2], בעמ' 679, 687). בנסיבות העניין, גם לא הייתי נותן משקל יתר לעובדה, שהמרער לא החזיר את מה שקיבל כנדרש לפי סעיף 21.

לדעתי, לא הוכח במקרה דנן, כי בהתקשרות בין המערער למשיבה היה ניצול של מצוקה, של חולשה שכלית או גופנית או של חוסר ניסיון. השופט אלון הציע בע"א 719/78 [2] הנ"ל - על יסוד בחינה של השימוש הספרותי במונח "מצוקה" ובעקבות עיון בהגדרתו המילונית - כי נראה במצוקה מצב של חומרה ושקיעה ולא רק קושי ארעי או חולף של מי שנושיו באים אליו, למשל, בזמן מן הזמנים לתבוע את שלהם ולמצות זכויותיהם על-פי הדין. לא הייתי קובע לעניין זה מסמרות (ע"א 403/80[3], בעמ' 770), כי יכול אני לתאר לעצמי גם נסיבות ארעיות, שמשקלן והשפעתן יכריעו את שיקולו החופשי של צד לחוזה. מכל מקום, מדובר בכל מקרה בקושי בעל משקל, ואין לראות את המצוקה כאי-נוחות, הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, שאין בהם חומרה מיוחדת. יש לזכור בהקשר זה, כי המערער קיבל באותה עת שכר מלא מהחברה המשיבה, וכעובד ותיק וכמי שלא נפגע לראשונה בתאונת עבודה ידע גם אל נכון, כי שמורות לובכל מקרה זכויותיו מן המוסד לביטוח לאומי.
.6עניין זכויותיו של המערער כלפי המוסד לביטוח לאומי הוא, כמובן, בעל משמעות, גם כשבודקים את תנאי החוזה: לא עלתה לפנינו כל טענה, ממנה ניתן להבין במה האשם של החברה המשיבה בקשר לנפילתו של המערער. הרי איננו דנים כאן בתאונת דרכים אלא בתאונת עבודה, ולהבדיל מן התביעה מן הביטוח הלאומי צריך היה המערער לבסס את תביעתו על עילת הרשלנות, אם רצה לקבל מן המשיבה תשלום מעל ומעבר למה שמגיע לו מן הביטוח הלאומי. כדי להסיק, שתנאי החוזה היו גרועים מהמקובל, אין להשוותם - לאור האמור לעיל - למה שמשולם בעקבות תאונות דרכים למי שלקה ב-% 28נכות, שהרי אין לפנינו סוגיה בה חלה אחריות אבסולוטית. לא ניתן על-כן לקבוע, כי הסכום ששולם למערער נופל מן המקובל על-פי אמת מידה כלשהי, בלי להתייחס לנסיבות של התאונה, ובלי שנדע, למשל, אם לא הייתה רשלנות תורמת מצד המערער.
יסודות העושק הם מצטברים (ראה: ע"א 719/78 [2], בעמ' 679; ע"א 593/79[4], בעמ' 32), ודי לעניין הטענה שלפנינו, שלא הונח הבסיס להוכחת התיזה לפיה לקה החוזה ככל הנוגע להשוואתו למקובל, כדי לדחות את הערעור.
.7אין גם מקום להסקת המסקנה, כי הפער ההשכלתי בין המערער לבין העד מן היה בו כשלעצמו כדי להצביע על נסיבות של עושק. לעניין זה נאמר בע"א 593/79 [4] הנ"ל, בעמ' 329:
"אין גם ממש בטענה, כי המשיב 1ניצל את חולשתה ואת חוסר נסיונה של המערערת. אמנם, הפער בהשכלה בין שני הצדדים גדול במיוחד, אולם אין בעצם קיומו של פער כזה בלבד משום ביסוס למסקנה, כי המשכיל יותר ינצל את חוסר ההשכלה של המתקשר עמו בחוזה, או שהצד החזק יותר מבחינה כלכלית והמנוסה יותר בהוויות עולם ינצל את נחיתות הצד המתקשר עמו...".

.8בנסיבות אלה הייתי דוחה את הערעור.
.9לא ראיתי מקום להתערבותה של ערכאה זו בנושא בו דן הערעור שכנגד, היינו, בכך שבית המשפט קמא לא ראה לפסוק הוצאות בנסיבות האישיות המיוחדות של העניין.
.10הערער יישא בהוצאותיה של המשיבה בלוויית הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל בסכום של 000, 100שקלים.

השופט ג' בך: אני מסכים.
השופט א' גולדברג: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

5129371
54678313

ניתן היום, כ"ו בתמוז תשמ"ה (15.7.85).