עא 364/83 ונדה מזרחי נ' פרדי יעקבי

 ערעור אזרחי מס' 364/83

ונדה מזרחי
נגד
פרדי יעקבי
וערעור שכנגד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[23.8.87]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ג' בך, א' גולדברג

חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ס"ח 116, סעיף 81א(ג) - פקודת השטרות [נוסח חדש], נ"ח 14, סעיפים 19(ב), 28, 28(א)(2), 30(ב), 30(ג) - חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220, סעיף 2- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיפים 14, 15, 61(ב) .

מיני-רציו:

המערערת נענתה לבקשת בעלה ליתן שיק על סך 000, 3 שקלים כביטחון להלוואה שקיבל האחרון מהמשיב. היא חתמה על שיק לפקודת עצמה ללא רישום הסכום והסבה אותו על החלק. בעלה מילא בשיק סך של 000, 400 שקלים. השיק נמסר למשיב באמצעות שלוח, שהתלווה לבעלה של המערערת לשם נטילת השיק. משלא כובד השיק, פנה המשיב להוצאה לפועל. התנגדותה של המערערת לביצוע שטר התקבלה מעבר לסכום של 000, 3שקלים.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וחייב את המערערת בתשלום מלוא סכום השיק. מכאן הערעור, שנסב על שאלת חבותה של המערערת לשלם את מלוא הסכום הנקוב בשיק, על-אף החריגה מהרשאה במילוי הסכום בידי בעלה. הערעור שכנגד מתייחס לטעות חשבונית בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון פסק:

ב. (1) במקרה דנן, יצרה המערערת בהתנהגותה מצב, לפיו הוציאה שטר תקין, ועל-כן חל עליה השתק, והיא מנועה מלטעון טענה של חריגה מהרשאה.
(2) בחתמה על שיק לפקודת עצמה בתוספת חתימת היסב על החלק, ללא נקיבת סכום, פתחה המערערת פתח לאפשרות של מילוי השיק מעבר למוסכם בינה לבין בעלה. בכך יצרה סיכון, כי משיסוחר השטר לאוחז כשורה, יהיה עליה לפרוע אותו במלואו.
ג. כערכאת ערעור אל לו לבית המשפט העליון להתערב במימצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי הדרגה הראשונה, אלא אם כן נפלה בהם טעות עקרונית, או שאין המימצאים תואמים את חומר הראיות.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) .253
[2] ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב להתיישבות חקלאית, נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) .830
[3] ע"א 115/72 יוחננוב נ' הלל ואח’, פ"ד כז(2) .684
[4] ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי ואח’, פ"ד לג(3) .300

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' חלימה) מיום 1.5.83בת"א 286/82. הערעור נדחה. הערעור שכנגד נתקבל.

א' ארליך - בשם המערערת (המשיבה בערעור שכנגד);
מ' זינגל - בשם המשיב (המערער בערעור שכנגד).

פסק-דין

השופט ג' בך: .1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' חלימה) מיום 1.5.83, המחייב את המערערת לשלם למשיב סך של 000, 370שקל בתוספת ריבית והצמדה.

להלן העובדות הרלוואנטיות, כפי שנקבעו בבית המשפט קמא.

באחד מימי אוגוסט 1981עבדה המערערת בחנות (מספרה) שבבעלותם המשותפת שלה ושל בעלה. אל החנות נכנסו בעלה, שוקי מזרחי (להלן - שוקי), אשר עמו נמצאה אז בהליכי גירושין, ואחד בשם יוסף אזדי (להלן - אזדי). שוקי פנה אליה בבקשה לעזרה כספית, היינו מתן שיק על סך 000, 3שקל, לצורך מתן ביטחון להלוואה שעמד לקבל מאת המשיב (להלן - פרדי). אמנם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נאמר, כי העזרה הכספית נתבקשה לצורך סילוק חוב, אך עיון בראיות שבתיק מלמד, כי תיאור זה אינו מדויק, וכי השיק נועד להוות ביטחון להלוואה מאת פרדי. המערערת נענתה, תלשה שיק מפנקס השיקים שלה, חתמה עליו לפקודת עצמה והסבה אותו על החלק. באותו רגע הציע שוקי, כי המערערת תחזור לעבודתה, וכי הוא ימלא את הסכום החסר בשיק, והמערערת אכן חזרה לעבודתה. הסכום שמילא שוקי בשיק הנ"ל היה 000, 400שקל במקום 000, 3שקל, כמבוקש על-ידיו בעת השיחה עם המערערת.
השיק נמסר לפרדי באמצעותו של אזדי הנ"ל, שהיה שלוחו של פרדי לצורך נטילת השטר. משלא כובד השיק בבנק, פנה פרדי למשרד ההוצאה לפועל במטרה לגבות את סכום השיק. המערערת הגישה התנגדות לביצוע השטר, ובעקבות כך העביר יושב-ראש ההוצאה לפועל את העניין לבית המשפט, כמצווה בסעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- .1967על-פי הסעיף הנ"ל, דינה של התנגדות כדין בקשת רשות להתגונן בדיון בסדר דין מקוצר. הרשמת נענתה לבקשה לגבי כל סכום מעבר ל-000, 3שקל, וחייבה את המערערת בתשלום הסכום הנ"ל של 000, 3שקל בלבד. סכום זה אכן שולם.
בית המשפט קמא האמין למערערת, כי בבקשו עזרה כספית, דיבר בעלה על סכום של 000, 3שקל בלבד, וכי הסכמתה להשלמת השיק על-ידיו התייחסה לסכום זה ולא יותר.
לפיכך קבע בית המשפט, כי מילוי הסכום של 000, 400שקל על-ידי שוקי הינו חריגה מההרשאה, שניתנה לו על-ידי המערערת, ומעילה אמונה. עם זאת פסק בית המשפט, כי התובע פרדי ושליחו אזדי תמי-לב היו, שכן לא ידעו הללו מהו היקף ההרשאה שנתנה המערערת לשוקי בעלה, ולפיכך לא יכלו לדעת, כי רישום הסכום הגבוה יותר, על-ידי שוקי, היווה חריגה מהרשאה זו. זאת ועוד, המערערת עצמה יצרה בהתנהגותה מצג, אשר לפיו לא ניתן היה לדעת, כי יש פסול כלשהו במילוי השיק, כפי שמולא על-ידי בעלה.
בהסתמך על קביעה זו, החליט בית המשפט, כי המשיב הינו "אוחז כשורה" בשטר ורכש בשל כך חיוב נקי, וחייב את המערערת בתשלום יתרה של 000, 370שקל.

כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד.
.2ייאמר מיד, כי בית המשפט המחוזי נתפס לטעות חשבונית בפסק-דינו, וכי אם אכן כדין חויבה המערערת בתשלום מלא על-פי השיק, היה על בית המשפט לחייבה
בתשלום של 000, 397שקל, שהוא ההפרש בין 000, 3שקל אשר כבר שולמו על-ידיה, לבין סכום השיק. בטעות חייב בית המשפט את המערערת בתשלום 000, 370שקל בלבד. לטעות זו מתייחס הערעור שכנגד מצד פרד, וערעור זה ללא ספק בדין יסודו.

.3נעבור עתה לדון בערעור העיקרי, של המערערת.
המערערת מעלה בערעורה מספר ניכר של טענות עובדתיות ומשפטיות; בחנתי את כולן, אך אעמוד להלן רק על אותן טענות שמצאתי אותן ראויות להתייחסות מיוחדת.
השאלה המרכזית בערעור זה הינה, האם רישום הסכום של 000, 400שקל בשיק, פעולה אשר פירושה חריגה מהרשאה ומעילה באמון המערערת, מהווה פגם המשמיט את הקרקע מתחת לזכותו של התובע על-פי השטר. במלים אחרות - האם רכש התובע זכות מטוהרת, או שמא דבק בזכותו הפגם האמור? על-פי סעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), גובר אוחז כשורה על פגם של חריגה מהרשאה, שכן בחלק הרלוואנטי בסיפא של אותו סעיף משנה נקבע:
"...אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם ...ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה".
כדי לקבוע, שהתובע אוחז כשורה בשטר, חייב בית המשפט להשתכנע, בין היתר, על-פי הוראות סעיף 28(א)(2) לפקודה, כי התובע "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".
בית המשפט המחוזי קבע, כי היסודות הנ"ל אכן הוכחו כדבעי ביחס להחזקתו של פרדי בשיק האמור, ובא-כוח המערערת ניסה לשכנענו כי בכך שגה.
.4במישור העובדתי טוענת המערערת, כי המשיב לא "נטל את השטר בתום לב" במובן סעיף 28(א)(2) הנ"ל, שכן יש לקבל את עדותה של המערערת, לפיה שמע גם שמע השליח אזדי את תוכן השיחה שהתנהלה בחנות בין שוקי לבין המערערת, שיחה שבה הוגבלה ההרשאה ל-000, 3שקל בלבד.
טענה זו דינה להידחות. הלכה היא מלפני בית-משפט זה, כי כערכאת ערעור אל לו להתערב במימצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי הדרגה הראשונה, אלא אם כן נפלה בהם טעות עקרונית, או שאין המימצאים תואמים את חומר הראיות (ראה ע"א 260/82 [1], בעמ' 267). במקרה דנן, הייתה השאלה אם שמע אזדי את השיחה בין המערערת
בין בעלה שאלה עובדתית השנויה במחלוקת. אמנם קבע בית המשפט, כי באופן כללי מאמין הוא לגירסת המערערת ומבכר אותה על פני גירסת התביעה, אולם חרף קביעה כללית זו עולה מפסק הדין, כי בנקודה הספציפית הנ"ל קיבל בית המשפט את עדותו של אזדי. רשאי היה בית המשפט קמא לקבוע, כפי שאכן עשה, כי אזדי לא שמע את דברי המערערת בדבר היקף ההרשאה שנתנה לבעלה, שכן באותו זמן עמדה במרחק מה מאזדי.
עוד טוענת המערערת, כי הסכום שבשיק מולא על-ידי שוקי במשרדו של התובע ולא במספרה עצמה, עובדה שגם לה יכלו להיות השלכות לגבי שאלת תום-לבם של פרדי ושליחו אזדי.
המערערת לא הביאה כל סימוכין לטענתה זו, פרט לעדותה בבית המשפט קמא, לפיה אמר לה בעלה, שמילא את הסכום במשרד התובע.
עדות זו הינה עדות שמיעה שאין להסתמך עליה, ואכן כך החליט השופט דלמטה, כאשר רשם בפרוטוקול כי "העדות הנ"ל תתקבל בכפוף להופעתו של שוקי כעד" (הדגשה שלי - ג' ב'). משלא הוזמן שוקי להעיד בבית המשפט, יש להתעלם מטענת המערערת לגבי מקום מילוי הסכום שבשיק, ואין להתערב במימצאו של בית המשפט קמא, המבוסס על גירסת אזדי, לפיו הושלם השיק על-ידי שוקי במספרה.
.5במישור המשפטי טוענת המערערת, כי היות ושוקי לא היה אלא שליח לצורך מילוי הסכום בשיק ואילו אזדי שליח לצורך נטילתו, הרי שהמשיב והמערערת הינם "צדדים קרובים" לשטר, ולפיכך לא יכול פרדי ליהנות ממעמד של אוחז כשורה. ראה י' זוסמן, דיני שטרות (דף-חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 259-.260
ההלכה היא, אכן, כי ככלל אין הנוטל הראשון יכול להיות אוחז כשורה. בהקשר זה ראוי להזכיר את מאמרה של ד"ר ס' אוטולנגי, "היכול נפרע להיות אוחז כשורה בשטר?" עיוני משפט א (תשל"א-ל"ב) .313כפי שמסבירה המחברת, בעמ' 316, נשענת הלכה זו על שני נימוקים, האחד במישור הטכני- משפטי והאחד במישור הענייני.
במישור הטכני, נובעת ההלכה הנ"ל מלשונו של סעיף 28(א)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש], אשר מפרט את יסודות האחיזה כשורה וקובע, כי אוחז כשורה הוא מי ש"נטל שטר... ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה..." (ההדגשות שלי - ג' ב'). קיומה של אחיזה כשורה דורש, אם כן, קיומו של סיחור; סעיף 30(ג) לפקודה קובע, כי סיחורו של שטר לפקודה נעשה במסירת השטר בתוספת חתימת היסב. הנפרע עצמו, נוטל את השטר ללא חתימת היסב, ומכאן
שאין הוצאת השטר לנפרע מהווה "סיחור". המסקנה היא, כי הנפרע ממילא אינו יכול להיות אוחז כשורה, משום שלגביו לא יתקיים יסוד ה"סיחור", הנדרש בסעיף .28
במישור הענייני, נובעת ההלכה מהעיקרון המונח ביסודו של מוסד האחיזה כשורה. רעיון האחיזה כשורה, אשר אינו אלא שיקוף של תכונת הטהירות המאפיינת מסמכים סחירים, נועד מעצם טבעו להגן על צד שהוא רחוק מתהליך עשיית השטר. אין פקודת השטרות [נוסח חדש] באה להגן על אדם שהוא בעל קרבה ישירה לתהליך זה.
.6דעתי היא, כי אין מניעה להכיר בתובע פרדי כ"אוחז כשורה", וזאת משום ששתי ההנמקות הנ"ל אינן חלות בסיטואציה שלפנינו.
ראשית, מדובר בשטר בר פירעון למוכ"ז, שכן רשמה המערערת, כאמור, את השיק לפקודת עצמה והסבה אותו על החלק. והנה נקבע בסעיף 30(ב) לפקודה לאמור: "שטר בר-פרעון למוכ"ז - סיחורו במסירה". משמע, שאין אנו נתקלים בקושי המשפטי המוזכר לעיל, שכן הנוטל הראשון של שטר למוכ"ז יכול גם יכול להיחשב כמי ש"סיחרו" לו את השטר במובן סעיף 28 לפקודה.

אך גם ההנמקה העניינית אינה חלה במקרה זה.
ההצדקה העניינית להלכה, שעליה מתבססת המערערת, יוצאת מההנחה, שהנוטל הראשון הינו אכן בעל קרבה ישירה לתהליך הוצאת השטר. למרות שזהו המצב בדרך כלל, קיימים מצבים בהם סיווגם של התובע והנתבע כצדדים קרובים הינו פורמאלי בלבד, וכאשר מבחינה מעשית הינם צדדים רחוקים. בסיטואציה כגון זו לא מתקיים הרציונאל, המונע הכרה בתובע כאוחז כשורה. ואכן נראית לי דעתם של הגורסים, כי במקרים כאלה ניתן להכיר בתובע כאוחז כשורה. ראה מאמרה הנ"ל של ד"ר אוטולנגי, בעמ' 316-318, 327, וכן ראה התייחסות לדעה זו בע"א 358/80 [2], בעמ' .833
במקרה דנן, המשיב המערערת לא היו כלל צדדים לעיסקת היסוד, שהיא ההלוואה בין המשיב לשוקי. המערערת עצמה לא קיבלה תמורה על השיק שהוציאה, שכן התמורה ניתנה לשוקי. לא היה איפוא קשר חוזי של ממש בין השניים.
דעתי היא, כי גם מבחינה זו ניתן לראות את פרדי כאוחז כשורה.
.7המערערת מעלה גם את הטענה, כי נטילת השטר בידיעה שלא היה שלם ברגע הוצאתו מהווה חוסר תום-לב מצדו של אזדי - חוסר תום-לב אשר מחייב אף את שולחו
- התובע (מכוח סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, אשר קובע, כי פעולותיו של השלוח, לרבות ידיעה וכוונה, מחייבות ומזכות את השולח).

בכך מסתמכת המערערת על ההלכה, לפיה אדם, אשר נטל שטר בידעו כי השטר לא היה שלם כאשר הוצא, נפסל כאוחז כשורה, בשל העדר תום-לב (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 266).

אומר ד"ר זוסמן, שם:
"אם ידע הנסב שהמסמך הוצא כשאינו שלם, והמסמך הושלם לאחר מכן ע"י אחד הצדדים לו, היכול הוא להיות אוחז כשורה? נראה הדבר שלא" (ההדגשהשלי - ג' ב').

לדעתי, דברים אלה אינם חלים על המקרה שלפנינו.
בעניין זה מקובלת עלי קביעת השופט קמא, כי המערערת יצרה בהתנהגותה מצג, לפיו הוציאה שטר תקין. חל עליה איפוא השתק, משמע שמנועה היא מלטעון כלפי פרדי טענה של חריגה מהרשאתה על-ידי שוקי (ראה ע"א 115/72 [3], בעמ' 695-696).
.8עוד טוענת המערערת, כי הייתה סבורה שאזדי, אשר נמצא בחנות כשליחו של התובע, הינו פרדי, התובע עצמו. לטענתה, לא התקיים בה היסוד הנפשי הדרוש לצורך השלמת ההתקשרות עם פרדי, בשל טעות זו. היא התכוונה למסור את השיק לפרדי, בעוד שבפועל מסרה אותו לאזדי. על-כן יש, לטענתה, לבטל את ההתקשרות, והיא מסתמכת בעניין זה על סעיפים 14, 15 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-.1973
אין בטענה זו ממש. טעותה של המערערת התמצתה בכך, שהייתה סבורה כי היא מוסרת את השיק ישירות לתובע, פרדי, בעוד שלמעשה סוחר השטר לתובע באמצעות שליחו אזדי. בכל מקרה, כוונת המערערת הייתה להעביר את השיק לאותו אדם אשר מלווה את הכסף לבעלה, וזו אכן הייתה מהות פעולתה. לדעתי, אין לומר, כי אי-ידיעת המערערת על קיומה של השליחות הנ"ל פוגעת ביסוד הנפשי של כוונת ההתקשרות, כנדרש על-פי הפקודה.
אין פה איפוא עילה לביטול תוקף השיק, ולו בשל העדר הקשר הסיבתי בין הטעות לבין הוצאת השיק. לא ניתן לומר, כי הוצאת השיק על-ידי המערערת נגרמה על-ידי הבלבול בין אזדי לפרדי, ואין מקום לקביעה, שהעברת השיק נבעה מטעות.
המערערת מסתמכת לצורך טענה זו על ע"א 273/78 [4].

אין עובדות המקרה ההוא דומות לנסיבות המקרה דנן.
ע"א 273/78 [4] הנ"ל מתייחס למקרה שבו לא גילה עורך-דין למוכרי מגרש, כי
הוא פועל כשלוח של שכניהם (הקונים), כאשר ידוע היה לו, כי אין המוכרים מעוניינים למכור את המגרש לאותם שכנים. השופט ברק קבע בפסק- דינו, כי קשרי הבעלות המשותפת העתידית בין הצדדים לחוזה חייבו את גילוי זהותם של שולחי עורך הדין. כאמור, אין ללמוד מפסק-דין זה דבר לענייננו. שם יכלה זהות הצד להשפיע על אומד דעתם של המתקשרים, ואילו במקרה דנן אינה נודעת לטעותה של המערערת בדבר זהותם של אזדי ושל פרדי משמעות עניינית.
.9ברור, שתוצאה זו מהווה פגיעה משמעותית במערערת, אשר סכום רציני הוצא ממנה עקב מעשה המירמה מצד בעלה. אולם אין עליה בעניין זה אלא להלין על עצמה. בחתמה על שיק לפקודת עצמה בתוספת חתימת הסב על החלק, ללא נקיבת סכום, פתחה המערערת פתח לאפשרות של מילוי השיק מעבר למוסכם בינה לבין בעלה. בכך יצרה סיכון, כי משיסוחר השטר לאוחז כשורה, יהיה עליה לפרוע אותו במלואו. המערערת יכלה להימנע מתוצאה זו, לו הייתה מתעכבת עוד רגע קט ורושמת את הסכום בשיק במו ידיה, פעולה אשר אורכת מספר שניות בלבד. המערערת לא עשתה כן, ועליה לשאת בתוצאה.
.10דעתי היא, שיש לדחות את הערעור, לקבל את הערעור שכנגד ולתקן את פסק הדין כך, שהחיוב של המערערת יעמוד על 000, 397שקל בתוספת ריבית והצמדה.
כמו כן הייתי מציע להטיל על המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך- דין בסך 000, 2ש"ח, אשר יישא ריבית והצמדה כחוק החל מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל.

הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.
השופט א' גולדברג: לא רק קרבה פורמאלית הייתה בין המערערת לבין המשיב, אשר היה צד ישיר לתהליך עשיית השיק והוא רכש אותו ישירות ממנה, אלא שהמערערת והמשיב היו צדדים סמוכים גם מן הבחינה העסקית. שכן מתן ההלוואה לבעלה של המערערת היה מותנה במתן השיק על-ידי המערערת כביטחון להלוואה, ומטעם זה שלח המשיב את שלוחו כדי שייטול את השיק. במצב דברים זה לא יכול המשיב להיות אוחז כשורה וליהנות מזכויות היתר של אוחז כזה, כשלא קיים חיץ בין עיסקת ההלוואה לבין הוצאת השיק.
יש עוד להוסיף, כי המשיב אינו אוחז כשורה גם מן הטעם שהוא ידע כי השיק הושלם ממש קודם לסיחור (בהנחה כי השיק "סוחר" לו, כסברת חברי, השופט בך).
אולם סבורני, כי אין אנו נדרשים כלל בענייננו לסוגיה של האוחז כשורה. כל
שטוענת המערערת, כי בעלה חרג מתחום הרשאתה כשכתב את סכום השיק. ואילו אכן ידע המשיב, כשקיבל את השיק, על דבר חריגה זו, הרי הכול מסכימים כי הייתה לה הגנה טובה כנגדו. דא עקא, כי על-פי מימצאי בית המשפט קמא (כפי שהסביר חברי, השופט בך) לא ידע המשיב על כך, ועקב יחסי האמון המקובלים בין בני-זוג מנועה המערערת מלטעון, כי בעלה חרג מגבולות ההרשאה שנתנה לו. שכן בהתנהגותה יצרה מצג כלפי המשיב (באמצעות שלוחו) בדבר קיומה של הרשאה, ועל יסוד מצג זה שינה המשיב את מצבו לרעה.
לפיכך מסכים אני, כי דין הערעור להידחות, כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

5129371
54678313

ניתן היום, כ"ח באב תשמ"ז (23.8.87).