עא 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן

ערעור אזרחי 98 / 3156

יצחק בן ישי
נגד
1. אלכס ויינגרטן
2. יעקב טוב
3. A.T.S. בע"מ
4. יניר מערכות בע"מ
וערעור שכנגד של המשיבים 1-3
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[30.12.1999]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים ת' אור, א' ריבלין

המערער והמשיבים 1-2 (להלן – המשיבים) החזיקו, בחלקים שווים, במניות המשיבה 3 (להלן – החברה). בשנת 1997 החליט המערער לפרק את השותפות ולמכור למשיבים את מניותיו, כיוון שחש שהם עושים יד אחת נגדו. בהסכם שנחתם בין הצדדים התחייב המערער שלא להתחרות בחברה, בעסקיה, במוצריה או בשירותיה וכן שלא לעסוק כשכיר, כקבלן או כיועץ אצל לקוחות החברה. איסור זה (להלן – תניית ההגבלה) נקבע על-פי ההסכם לשלוש שנים, וכן נקבע כי הפרתו תחייב את המערער בפיצוי מוסכם. לטענת המערער, יש לבטל את תניית ההגבלה מחמת עושק וחוסר סבירות, ולחלופין, לסייגה באופן שתקופתה תקוצר לשישה חודשים. בית-המשפט דחה את טענות המערער בדבר בטלות התניה אך קיצר את משך תקופתה לשנתיים, ותחם את גבולותיה הגאוגרפיים. מכאן הערעור והערעור שכנגד.

בית-המשפט העליון פסק:


(3) מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר (948ז – 949א).
(4) המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר – וכן חוסר ניסיונו חייבים להיות כבדי משקל. אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל, ולא כל קושי כלכלי ארעי או חולף שבו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם שעליו חתם, ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק (949ב – ג, ו).
(5) במקרה דנן הראיות שהביא המערער לא הצביעו על מצוקה נפשית חמורה שהוסבה לו בעת שהתקשר עם המשיבים בהסכם ושחומרתה הביאה לכדי שיבוש בשיקול-דעתו. המערער אף לא הוכיח כי המחיר ששולם לו, על-פי ההסכם, נמוך בהתחשב בשווי החברה (950א – ב).
ב. (1) חירות העיסוק כזכות אדם קדמה לחוק-יסוד: חופש העיסוק. היא הוכרה כזכות הנובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה. יחסיותה נשמרה גם לאחר שעלתה לדרגת חוק-על חוקתי, והשתיים כאחת – ההכרה במעלתה של החירות וההשלמה עם יחסיותה ועם הצורך לאזן בינה לבין ערכים מתחרים – מצאו להן ביטוי הן במשפט הציבורי והן במשפט הפרטי (951ז – 952א).
(2) במשפט הציבורי התווה המחוקק עצמו, בפיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, את אמות-המידה לעריכת האיזון בין הערכים המתחרים. מערכת האיזונים הקבועה בפיסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק הותוותה על-ידי המחוקק החוקתי, והיא מכוונת כלפי המחוקק (952א).
(3) האיזון הנערך במסגרת המשפט הפרטי עצמו משמש קונקרטיזציה של פיסקת ההגבלה. המשפט הפרטי כולל בחובו דוקטרינות אחדות אשר משמשות כלים שבאמצעותם מוזרמים עקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות האדם בפרט אל תוך המשפט הפרטי. במסגרת דיני החוזים מושג איזון זה, בין השאר, באמצעות מושגי שסתום, כגון תום-לב, סבירות ותקנת הציבור. באמצעות עקרון תקנת הציבור מאזן בית-המשפט בין החופש לעצב את תוכן החוזה לבין זכויות אדם וערכים חוקתיים אחרים ובהם חופש העיסוק (952א – ג).
ג. (1) באין תחולה ישירה במשפט הפרטי לזכות החוקתית של חופש העיסוק, אין הפגיעה בה, כשלעצמה, הופכת את החוזה הפרטי לחוזה שתוכנו "בלתי חוקי" כמשמעות הדיבור הזה בסעיף 30 לחוק החוזים. לעומת זאת השפעתה, האמצעית אמנם, של הזכות אשר שוריינה בחוקי היסוד מוצאת לה ביטוי בעת שבאים לבחון תניה חוזית באמת-המידה של תקנת הציבור (952ה – ו).

(2) סבירות ההגבלה נבחנת לאורם של ערכים אחרים המתחרים בזכות לחופש העיסוק. היא נמדדת על-פי טיבה של ההגבלה בהתחשב בהיקפה וגם בטיב הקשר החוזי שבין הצדדים. כך, הכשרה מיוחדת שרכש המתקשר אצל מעסיקו או אצל שותפו עשויה להצדיק קביעת תקופה ממושכת יותר שבה יתקיימו מגבלות העיסוק. לעומת זאת מקום שבו מדובר בעיסוק שאינו דורש הכשרה מיוחדת או מומחיות, אין למעביד או לשותף לשעבר ציפייה לגיטימית ליהנות לאורך זמן מן המגבלות המוטלות על חופש העיסוק של עובדו או של שותפו (952ז, 954ז – 955א).
(3) אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי. רק כאשר משקלו של העיקרון בדבר חופש החוזים והאוטונומיה של הרצון הפרטי קטן ממשקלו של הערך הנוגד והמתנגש – רק אז יש מקום לבטל תניה בחוזה או את החוזה כולו בשל ניגוד לתקנת הציבור (953ז – 954א).
(4) במקרה דנן ההגבלה שנטל על עצמו המערער היא פועל יוצא של שותפות עסקית. חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לבין כוחו של המעסיק לא קמה כאן. המערער קיבל תמורה מיוחדת בגין התחייבותו שלא להתחרות בשותפיו (954ה – ו).
(5) במקרה דנן תניית ההגבלה שנקבעה בהסכם הייתה סבירה מבחינת מושא ההגבלה, וגם העובדה שהיא לא סויגה לאזורים גאוגרפיים מסוימים בתחומי מדינת ישראל אינה מצביעה על אי-סבירות. תחום עיסוקו של המערער – מסחר במחשבים ומתן שירות לבעלי מחשבים – אינו ניתן להגבלה גאוגרפית, ומכל מקום, יש קושי רב ביישומה של הגבלה מעין זו. גם מבחינת משך הזמן שנקבע להגבלה – שלוש שנים – אין יסוד לקביעה כי הייתה זו הסכמה בלתי סבירה (957ג, ה, 958א – ב).
ד. (1) היקף ההגבלה על חופש העיסוק נבחן במודדים שונים. הצורך למנוע שימוש פסול בסוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם של המתקשר או לשותפו לעסקים מובא אף הוא בחשבון האכיפה (954ז, 955א).
(2) ההגנה על מידע מסחרי משתרעת גם על מידע סודי שאיננו בגדר סוד מסחרי. סיווגו של מידע כמידע הראוי להגנה מאופיין בשוני בינו לבין ידע ומיומנות כלליים שהעובד רשאי לעשות בהם שימוש בלתי מסויג. טיב העבודה וסוג המידע מובאים בחשבון בקביעת היקף ההגנה על סודות המסחר. מידת ההגבלה על העיסוק נגזרת, באותם מקרים, מהיקף ההגנה האמורה (956ד).
(3) במקרה דנן תניית ההגבלה והתנאי הנוסף בהסכם הנוגע לשמירת הסודיות שלובים זה בזה. תניית ההגבלה נועדה למנוע מן המערער ניצול סודות המסחר של החברה לצורך תחרות בה. הצורך למנוע גילויו של הסוד המסחרי כשלעצמו עשוי להצדיק מגבלה המוטלת על חופש העיסוק ככל שהיא באה להבטיח צורך זה (956ז – 957א).
(4) במקרה דנן הסעיף בהסכם הנוגע לחובת סודיות אינו קובע מגבלת זמן. הגדרת הסודות המסחריים של החברה כוללת בין השאר מידע על לקוחות ועל ספקים. בפועל לא הצביעו המשיבים על סודות מסחר אחרים הראויים להגנה. על-כן בנסיבות המקרה ראוי לקרוא את הוראת סעיף חובת סודיות יחד עם הוראת תניית ההגבלה, המוגבלת לשלוש שנים. פרשנות זו מתיישבת עם כוונתם המשותפת של הצדדים ככל שהיא נוגעת לניצול המידע בדבר לקוחות החברה וספקיה. באין סודות מסחר אחרים, אין מקום לשוני, מבחינת משך ההגבלה, בין ההוראה שבתניית ההגבלה לבין זו הקבועה בסעיף חובת הסודיות, שעניינן דומה (959א – ב, ד).

חוקי יסוד שאוזכרו:
– חוק-יסוד: חופש העיסוק.
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיפים 18, 30.
– חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.
– פקודת בזיון בית המשפט.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762.
[2] ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואפרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533.
[3] ע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673.
[4] ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749.
[5] ע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ, חברה לבנין בע"מ, פ"ד לט(4) 471.
[6] בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב 80.
[7] בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441.
[8] בג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת ופיתוח בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד מז(5) 610.
[9] בג"ץ 292/78 אולפני הרצליה בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(2) 739.
[10] בג"ץ 4746/92 G.P.S. Agro Exports L.T.D נ' שר החקלאות, פ"ד מח(5) 243.
[11] רע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח,
פ"ד מח(2) 66.
[12] בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים,
פ"ד מז(4) 702.
[13] ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464.
[14] ע"א 365/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת לבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי,
פ"ד ל(1) 793.

[15] ע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן, פ"ד נג(5) 25.
[16] ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796.
[17] ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ, פ"ד נא(3) 421.
[18] ע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' קריסטיאנפולר,
פ"ד כט(1) 316.
[19] ע"א 566/77 דיקר נ' מוך, פ"ד לב(2) 141.
[20] ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי – ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, פ"ד מ(4) 343.
פסקי-דין של בית-הדין לעבודה שאוזכרו:
[21] ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[22] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג).
[23] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה 2, תשנ"ה).
[24] ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות (תשנ"ד).
[25] א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית (תשנ"ד).
מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[26] א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (י' זמיר עורך, תשנ"ג) 163.
[27] ג' טדסקי "סודות עסקיים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 5.

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' סירוטה) מיום 30.4.1998 בה"פ 1488/97 (ת"א 251/98). הערעור נדחה. הערעור שכנגד נתקבל בחלקו.
יואל שמלה – בשם המערער (המשיב בערעור שכנגד);
אריה נייגר – בשם המשיבים 1-3 (המערערים בערעור שכנגד);
יעקב אנוך – בשם המשיבה 4.

פסק-דין

השופט א' ריבלין
הרקע
1. המערער והמשיבים 1-2, שהם גם המערערים 1-2 בערעור שכנגד (להלן – המשיבים), החזיקו כולם בחלקים שווים במניות המשיבה 3, חברת A.T.S. בע"מ (להלן – החברה). קודם לכן החזיקו במניות החברה – המערער והמשיב 2, בחלקים שווים, אולם בשלב מסוים החליטו השניים להעביר 1/3 ממניותיהם למשיב 1. כאשר הצטרף המשיב 1 לחברה, החל עושה, לטענת המערער, אגודה אחת עם המשיב 2, כנגדו. כיוון שכך, החליט המערער לפרק את השותפות הזו. בהסכם שנחתם בינו לבינם בחודש יולי 1997 (להלן – ההסכם), מכר להם את מניותיו בחברה בסכום של 440,000 ש"ח. בתמורה התחייב המערער בהסכם גם שלא לעשות כל פעולה שיש בה כדי להתחרות "בחברה או בעסקיה או במוצרים שהיא מייבאת או מייצרת או מתקינה או משווקת או בשירותים שהחברה נותנת". המערער התחייב גם שלא לפנות "למי מעובדי החברה, ספקיה או לקוחותיה בכל עניין עסקי הקשור, במישרין או בעקיפין, לנושאים שבהם פעל בחברה או עבורה". כמו כן התחייב המערער כי "לא יעסוק כשכיר, כשותף, כקבלן או כיועץ אצל לקוחות החברה". הדיבור "לקוחות החברה" הוגדר בהסכם כ"כולל כל מי שביום החתימה על הסכם זה היה קשור עם החברה בחוזה מחייב לאספקת שירותים או מוצרים על ידי החברה, וכן כל מי שהתקשר עם החברה, בחוזה נמשך, או באופן חד פעמי במהלך 18 החודשים שקדמו לחתימת הסכם זה".
איסור זה (להלן – תניית ההגבלה), כך נקבע בהסכם, יימשך שלוש שנים "מיום חתימת הסכם זה או 3 שנים מיום אכיפת הוראת סעיף זה בהחלטה שיפוטית או אחרת במקרה ש[המערער] יפר הוראת סעיף זה, לפי המאוחר".
בהסכם נקבע עוד כי היה ותופר תניית ההגבלה, יישא המערער בתשלום "פיצוי מוסכם" בסך 440,000 ש"ח שהוא סכום מלוא התמורה שקיבל. לצורך הבטחת התשלום הזה חתם המערער על שטר חוב לפקודת המשיבים, ובאותו סכום.
2. סמוך לאחר שקיבל לידיו את המחיר המוסכם פנה המערער לבית-המשפט המחוזי בתביעה לביטול תניית ההגבלה שבהסכם. לחלופין ביקש כי יושם לה סייג באופן שתקוצר תקופת ההגבלה משלוש שנים לשישה חודשים, וכי איסור ההתקשרות בינו לבין לקוחות החברה יחול רק לגבי אותם לקוחות "שקיבלו ממנה שרות על פי

חוזה מחייב". תניית ההגבלה, כפי שנוסחה, כך טען, היא בת-ביטול מחמת העושק שדבק בהתקשרות בינו לבין המשיבים, והיא אף בטלה מעיקרה משום שאין היא עומדת במבחני הסבירות שהציבה הפסיקה לכשכמותה.
המשיבים פנו אף הם לבית-המשפט. הם תבעו בבית-משפט קמא כי יינתן צו-מניעה קבוע כנגד המערער אשר יאסור עליו לעשות שימוש "בכל מידע הקשור לחברה" לניהולה ולמצבה העסקי, ובכלל זה "כל מידע, ידע, נוסחאות, תהליכים, שיטות, פרטים, פריטים, ציוד, מחקר תכנון, פיתוח ספציפיקציות הקשורות לחברה, למוצריה, לשירותים הניתנים על ידה, כיום או בעתיד" או "בקשר לשיווק פרסום יבוא, יצוא, מכירה קניה, ארגון, לקוחות וספקים בארץ ובחו"ל, ניהול, תכנון והתקשרויות עם לקוחות וספקים על ידי החברה בארץ ובחו"ל". כמו כן נתבקש בית-המשפט לצוות על המערער לא לעשות כל פעולה שיש בה כדי להתחרות בחברה. המשיבים ביקשו מבית-המשפט המחוזי גם כי יצווה על המשיבה 4, שבה ראו מתחרה בעסקיהם, להימנע מליצור קשר מסחרי עם המערער.
פסיקת בית-המשפט המחוזי
3. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי נפל פגם במהלך כריתת ההסכם וכי פגם זה מצריך את ביטולו. טענת המערער, כי המשיבים ניצלו את מצוקתו על-מנת לכרות עמו הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל – נדחתה. המצוקה, שלה טען המערער, הייתה מצוקה נפשית, שהוסבה לו מחמת התנהגות המשיבים. אלה, כך טען בבית-משפט קמא, שיתפו ביניהם פעולה על-מנת להצר את צעדיו בחברה, הקשו עליו לעשות שימוש בתוכנות המחשב שלה, נמנעו מלהיוועץ בו בעת קבלת החלטות בחברה והתעלמו מהצעותיו בכל הנוגע לניהול החברה.
בית-המשפט המחוזי סבר כי גם אם נכונות העובדות שהוצגו על-ידי המערער בדבר התנהגות שותפיו לעסקים – ואין הוא קובע מימצא בעניין זה – אין בהן כדי להצביע על מצוקתו הנפשית. המבחן לקיומה של מצוקה נפשית – כך קבע – הוא מבחן סובייקטיבי. הבדיקה אינה סומכת "על התנאים החיצוניים שאפפו את העסקה", כי אם על ראיות "כמו תעודה רפואית של פסיכיאטר, חוות דעת של פסיכולוג וכיו"ב". המערער, כך קבע בית-המשפט המחוזי, "לא הביא ראיות לעניין התנהגותו, המרמזות על היותו במצוקה, אלא הסתפק באמירה כללית לפיה היה נתון במצוקה נפשית ובתיסכול עמוק". הוא נמנע מלהמציא ראיות "כגון חוות דעת של פסיכולוג, או תעודה רפואית של פסיכיאטר" ואף אמירתו כי המשיבים "מנסים לשבור אותו רוחנית – אינה מוכיחה כי השניים הצליחו להכניסו למצב של צרה ודוחק המביא ללחץ פסיכולוגי

חמור". בית-המשפט המחוזי מצא גם כי לא הוכח כי מצוקתו של המערער, אם בכלל, הייתה ידועה למשיבים.
אשר לתנאי ההסכם שנכרת בין המערער לבין המשיבים, סבור היה בית-המשפט המחוזי, כי אינם גרועים במידה חריגה מן הרגיל. התמורה שקיבל המערער בעת שמכר את מניותיו למשיבים, כך קבע, הייתה סבירה בנסיבות המקרה – וגם מן הטעם הזה אין לומר כי נתקיימו יסודותיה של עילת העושק.
4. בית-המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער כי תניית ההגבלה פוגעת במידה בלתי סבירה בחופש העיסוק שלו. לחברה יש סודות עסקיים הראויים להגנה, ציין בית-המשפט, והמערער התחייב בהסכם לשמור עליהם. השמירה על סודות מקצועיים היא גם אינטרס ציבורי. בית-המשפט ציין כי הפסיקה נוטה לקיים התחייבויות להגבלת חופש העיסוק בין שותפים. חרף כל אלה ראה בית-המשפט לנכון לסייג את תניית ההגבלה. הוא קבע כי ההגבלה תחול על מחשבים מסוג 400AS/ – שבהם סוחרת החברה – ועל ציוד היקפי הנלווה לאותם מחשבים, למעט "מיין פריים מתוצרת IBM". בית-המשפט קיצר את משך תקופת ההגבלה לשנתיים מיום חתימת ההסכם. "בתחום כמו תחום המחשבים, שהוא תחום דינמי ומתפתח, תקופת הגבלה של שלוש שנים – כך פסק – לוקה באי סבירות". עם זאת מצא כי "ידוע לכל כי תחום המחשבים הבינוניים, להבדיל למשל מתחום המחשבים האישיים, אינו תחום שבו כל מספר חודשים מתחלף דור מחשבים שלם" וכי "לא עושה רושם כי בשנתיים הקרובות עומד להתחולל מהפך בתחום". לפיכך תחם את תקופת ההגבלה – לשנתיים. בית-המשפט תחם את גבולותיה של תניית ההגבלה גם מן הבחינה הגאוגרפית, "לאזור המרכז בין חדרה לקרית-גת ולמעט ירושלים". משכך פסק, נעתר בית-המשפט לתובענה שהגישו המשיבים בחלקה, וציווה על המערער להימנע מהפרת תניית ההגבלה בגבולותיה החדשים. בית-המשפט אף אסר על המשיבה 4, שבה אכן ראה מתחרה לחברה, "לעמוד בקשר כלשהו עם המערער". שטר החוב שמסר המערער למשיבים – כך נפסק בבית-משפט קמא "יוותר על כנו" כפוף לשינויים שהוכנסו בתניית ההגבלה.
כנגד פסיקותיו של בית-המשפט המחוזי מופנה הערעור ומופנה הערעור שכנגד. המשיבה 4 הודיעה היום כי אין לה עניין במחלוקת נושא הערעור, כי המערער אינו מועסק עוד על-ידיה וכי היא מקבלת על עצמה מראש כל הכרעה שתיפול בערעור.
הטענות בערעור לבית-המשפט העליון
5. המערער מלין על כך שבית-המשפט נמנע מלקבוע כי ההסכם שעליו חתם היה נגוע בעושק. הסכמתו לחתום על ההסכם, כך הוא טוען, היא תוצאה של המצוקה

שנגרמה לו עקב התנהגות המשיבים. תנאי ההסכם היו לדעתו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. התמורה שזכה לה על-פי ההסכם במחיר המניות שמכר למשיבים, מגיעה לכדי "פחות ממחצית" המחיר שהוצע למשיבים על-ידי אחרים בתמורה למניות שבידיהם. לדעתו, טעה בית-המשפט בכך שביסס את הערכתו בדבר סבירות תנאי ההסכם, בין השאר, על הצעות כספיות שהוא עצמו, המערער, העלה במהלך המשא והמתן שניהל עם המשיבים. הצעות אלה, עצמן, נבעו, כך הוא טוען, מן המצוקה שאליה נקלע. עם זאת מייחד המערער את טענתו בדבר תוקפה של ההתקשרות בינו לבין המשיבים לתניית ההגבלה לבדה, ואין הוא טוען כלפי תוקפו של המכר עצמו. כך נהג גם בבית-משפט קמא.
המערער סבור גם כי בית-המשפט טעה בקביעתו כי לחברה סודות מסחריים הראויים להגנה. כל עיסוקה של החברה, כך הוא מציין, הוא במתן שירות ובמכירת ציוד שנקנה בארץ וכי כמוה פועלים "מאות נותני שירותים ומוכרים". בית-המשפט שגה, לדעתו, בהעדיפו את הכלל כי "הסכמים יש לכבד" מזכות היסוד של חופש העיסוק. האיזון שערך בית-המשפט אינו מתיישב, לדעת המערער, עם הכללים ועם העקרונות שנקבעו בעניין זה בפסיקה. עם זאת, אין הוא משיג בערעור כאן – כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי "להותיר על כנו" את שטר החוב שנחתם על-ידיו בהתאם להסכם.
6. המשיבים, מצדם, מכוונים את טענותיהם בערעור שכנגד שהגישו כלפי הצמצום שנקט בית-משפט קמא בבואו לאשר את תניית ההגבלה. להשקפתם, לא היה מקום לקבוע כי תניה המגבילה את חופש העיסוק למשך שלוש שנים איננה סבירה, ומכל מקום לא היה זה ראוי להתערב בעניין זה בבחירת הצדדים להסכם. לדעתם, ראוי היה ליתן משקל נאות לעובדה שהצדדים היו בעלי כוח מיקוח דומה, ולעובדה שהמערער קיבל במסגרת ההסכם סכום כסף נכבד שנועד לשמש תמורה גם להסכמתו להטלת מגבלות על עיסוקיו. בית-משפט קמא טעה, לדעת המשיבים, משקבע כי תקופת המגבלה שהוטלה על תחומי עיסוקו של המערער תחל מיום החתימה על ההסכם ולא מיום מתן פסק-הדין.
המשיבים סבורים עוד כי גם לא היה מקום להצר את התחום הגאוגרפי שבו פועלת תניית ההגבלה – וזאת בהתחשב בממדיה הגאוגרפים של מדינת ישראל. באותה מידה לא היה מקום, על-פי טענתם, כי בית-המשפט ימיר את היקף האיסור שנקבע בתניית ההגבלה, שעיקרה איסור תחרות בתחומי עיסוקה של החברה כפי שהיו במועד חתימת ההסכם, בהגדרה משלו. בית-המשפט עשה כך, לדעת המשיבים, תוך קביעת עובדות שלא הונחה להן תשתית בראיות ושאינן בגדר ידיעה שיפוטית. כיוון שכך, מבקשים העותרים לתקן את צווי-המניעה שנתן בית-המשפט המחוזי באופן שגבולותיהם ומשך הזמן הקבוע בהם יהיו תואמים את תניית ההגבלה שבהסכם במלוא היקפה.

הערעור, וכמוהו הערעור שכנגד, מעוררים שתי שאלות הצריכות תשובה. האחת – אם אכן ראויה תניית ההגבלה להתבטל מחמת עושק; האחרת – אם נכון וראוי היה לקבוע כי היא בטלה, או אף לצמצם את פועלה, בשל פגיעה אסורה בחופש העיסוק. מענה חיובי לראשונה – עשוי לייתר את הצורך להכריע באחרונה. מענה שלילי – יצריך בחינתה של השנייה.
טענת העושק
7. ביטולם של הסכם או של תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (השופט טירקל בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [1], בעמ' 767). קיימת תלות הדדית ביניהם (ד' פרידמן, נ' כהן בספרם חוזים (כרך ב) [22], בעמ' 976). כך, למשל, כאשר מתקיים היסוד השלישי, ומופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו, הרי "ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק" (השופט טירקל, שם [1], בעמ' 769). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשויים לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק (ראו: פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [22], בעמ' 976 ו-980; ג' שלו דיני חוזים [23], בעמ' 253). בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי כל אחד מן היסודות האלה יתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כשהם כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי

תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואפרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). לפיכך "הצטברות יסודותיה של עילת העושק חשובה וחיונית היא" (שלו בספרה הנ"ל [23], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם.
המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר – וכן חוסר ניסיונו חייבים להיות כבדי משקל, "ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (השופט טירקל בע"א 403/80 הנ"ל [1], בעמ' 767) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה, ולא אך קושי ארעי או חולף" (המשנה לנשיא (אז השופט) אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ [3], בעמ' 685). אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (השופט קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ [4], בעמ' 756).
8. המערער כאן מלין על כך שהמשיבים, שהיו שותפים לו בחברה, הצרו את צעדיו. הם קיבלו עובד חדש לחברה בלא לקבל מראש את הסכמתו, שינו מססמאות הכניסה לתוכנות המחשב שהיו בשימוש החברה וצירפו דעותיהם זו לזו בקבלת החלטות בחברה. בנסיבות אלה, כך טען, היה נכון למכור את מניותיו במחיר נמוך מן המקובל. עם זאת, כאמור, כיוון המערער את טענות הבטלות מחמת עושק לא כנגד עצם מכירת המניות כי אם רק כנגד התניה המגבילה אותו בעיסוקיו. הטענה בדבר התמורה הנמוכה שקיבל במחיר מניותיו באה, כך נראה, אך לחזק את טענתו כי תניית ההגבלה שעליה הוא משיג מציבה תנאי גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל וכי היא נכפתה עליו בשל מצוקה נפשית ולחץ כלכלי. אלא שהמצוקה שהוא טוען לה לא עלתה למדרגת חומרה המצדיקה את ביטול ההתניה במקרה זה. לא כל קושי כלכלי ארעי או חולף שבו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם שעליו חתם, ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק (הנשיא שמגר בע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ, חברה לבנין בע"מ [5], בעמ' 475). בנושאים כלכליים-מסחריים מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [22]: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי, אם כל קושי כלכלי... יפתח את השער לטענת עושק" (שם, בעמ' 991-990). והמקרה כאן יוכיח. המערער ביקש לנתק עצמו מן העסקים שבהם היה שותף למשיבים. הוא ניהל עמם משא ומתן ממושך לקביעת תנאי ההסכם. במיקוח שנתקיים בין הצדדים, במהלך המשא והמתן, שותפו עורכי-דין מטעם המערער ומטעם המשיבים. בטענותיו העובדתיות לגבי התנהגות המשיבים, שהוכחשו בעדותם

במשפט, ניתן, למרב, למצוא ראיה לאי-נוחות ולחוסר נחת שנגרמו לו בשל התנהגותם ואשר תרמו להחלטתו לפרק את השותפות. בצדק מצא בית-המשפט המחוזי כי לא היה בראיות שבאו במשפט כדי להצביע על מצוקה נפשית חמורה שהוסבה למערער בעת שהתקשר עם המשיבים בהסכם ושחומרתה הביאה לכדי שיבוש בשיקול-דעתו.
9. המערער לא הצליח לשכנע את בית-משפט קמא גם בקיומו של יסוד אחר בעילת העושק; על-פי הנתונים העובדתיים שעמדו לפניו קבע בית-המשפט כי המערער לא הוכיח את טענתו כי המחיר ששולם לו, על-פי ההסכם, נמוך בהתחשב בשווי החברה משום שלא הוכיח כלל מהו שווי החברה. בית-המשפט מצא כי המחיר ששולם למערער במסגרת ההסכם לא היה נמוך באורח משמעותי מן המחיר שהוצע על-ידי המערער עצמו בעת שהצדדים ניהלו משא ומתן מתמשך לקביעת תנאי ההסכם. גם ההצעה הכספית שהופנתה, לטענת המערער, לשני המשיבים על-ידי אחר, לרכוש את כל מניותיהם, אינה מלמדת בהכרח, לדעת בית-המשפט המחוזי, כי התנאים שהמערער הסכים להם גרועים במידה בלתי סבירה מן הרגיל. עובדה היא, כך הדגיש בית-משפט קמא, שהמערער עצמו אינו מבקש לבטל את מכר המניות וכל טענותיו מכוונות כנגד מגבלות העיסוק הכלולות בהסכם. במסקנות עובדתיות אלה אין עילה להתערב. אכן, תניית ההגבלה צריכה בחינה נפרדת ועצמאית בשל מגבלת העיסוק הכלולה בה, אולם די בעובדה כי המערער לא השכיל להוכיח כי התנאים בהסכם, שאותם הוא מבקש לבטל, גרועים במידה הנדרשת להקמתה של עילת העושק כדי להביא לדחיית הטענה הזו. נותר עוד לבחון את תקפותה של תניית ההגבלה לאור טענתו האחרת של המערער, כי יש בתניה זו משום פגיעה בלתי סבירה בחופש העיסוק.
הפגיעה בחופש העיסוק
10. בית-המשפט המחוזי בחן את תוקפה של תניית ההגבלה בהסכם בראי הוראת הבטלות שבסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ומצא כי אין היא סותרת את תקנת הציבור. עם זאת מצא לראוי, כאמור, לצמצם את פועלה. אכן גם אני סבור כי אין התניה הזו, בנסיבות העניין ובהיקף שנקבע לה בהסכם, בטלה מחמת שסותרת היא את תקנת הציבור. אלא שמאותו טעם אני סבור כי לא היה מקום להטיל בה סייגים וראוי היה לאכוף אותה במלוא היקפה.
"כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד, אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק" – כך פסק בית-המשפט העליון מפי נשיאו (אז השופט) ש"ז חשין, עוד בבג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה (להלן – עניין בז'רנו [6]), בעמ' 82. הזכות לחופש העיסוק זכתה למעמד של זכות "יסוד הלכתית" כבר מבראשית (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94

כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר [7], בעמ' 459). עמדה על כך השופטת דורנר בבג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת ופיתוח בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר [8], בעמ' 614:
"חופש העיסוק הוא אחד מזכויות היסוד שעליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי. הוא היווה חלק מהמשפט בישראל גם לפני חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק".
כלל זה קנה לו שליטה גם במשפט הפרטי. אכן את השליטה במשפט הפרטי קנתה לה הזכות באורח עצמאי, אלא שהתפתחותה במסגרת המשפט הציבורי משפיעה גם על היקף יישומה במשפט הפרטי. זכות זו שתחילה לא הייתה כתובה על ספר (כמאמר הנשיא לנדוי בבג"ץ 292/78 אולפני הרצליה בע"מ נ' שר האוצר [9]), זכתה ונחרתה על דפיו של חוק-יסוד: חופש העיסוק. משעוגנה בחוק היסוד ניתן לה מעמד-על חוקתי (השופט מצא בבג"ץ 4746/92 G.P.S. Agro Exports L.T.D נ' שר החקלאות [10], בעמ' 259). היא הפכה לזכות יסוד מוגנת העומדת על רמה נורמטיבית גבוהה יותר מדבר חקיקה רגיל (השופט ד' לוין ברע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח [11], בעמ' 71). משהוכרה הזכות לחופש העיסוק בפסיקה, נאסרה במשפט הציבורי פגיעת המינהל בה ללא הוראת חוק מפורשת (ראו ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות [24], בעמ' 11). משעלתה למדרגת זכות שבחוקה שוב לא ניתן להגבילה אף בחוק, אלא אם עומד הוא ב-ד' סייגיה של פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. פיסקת ההגבלה מבטאת את האיזון החוקתי בין הזכות לחופש העיסוק לבין ערכים מתחרים. חופש העיסוק אינו מוחלט. זוהי זכות יחסית "ואפשר שיהא עליה לסגת מפני חירויות אחרות של האזרח" (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94 הנ"ל [7], בעמ' 466), "...כשם שיכול שהיא תתנגש באינטרס ציבורי מובהק בר-חשיבות לכלל האזרחים" (שם). המשפט אינו מגן על מלוא היקפו של חופש העיסוק. כנגד חופש העיסוק עומדים ערכים אחרים, אשר גם עליהם מבקש המשפט להגן (השופט ד' לוין בע"א 239/92 הנ"ל [11], בעמ' 72). "ההגנה הניתנת על חופש העיסוק היא תוצאת האיזון הנובע מהעימות שבין חופש העיסוק מזה לבין חירויות אחרות של הפרט (כגון חופש הקניין, חופש ההתקשרות (כחלק מכבוד האדם וחירותו) מזה, ומהעימות שבין חופש העיסוק לבין האינטרס הציבורי (כגון האינטרס הציבורי בשמירת סודות מקצועיים)" (הנשיא (אז השופט) ברק בבג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [12], בעמ' 708).
11. חירות העיסוק כזכות אדם קדמה לחוק היסוד. היא הוכרה כזכות הנובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה (השופט ש"ז חשין בעניין בז'רנו הנ"ל [6], בעמ' 83). יחסיותה נשמרה גם לאחר שעלתה לדרגת חוק-על חוקתי, והשתיים כאחת – ההכרה במעלתה של החירות, כמו גם ההשלמה עם יחסיותה ועם הצורך לאזן

בינה לבין ערכים מתחרים – מצאו להן ביטוי הן במשפט הציבורי והן במשפט הפרטי. במשפט הציבורי התווה המחוקק עצמו, בפיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, את אמות-המידה לעריכת האיזון בין הערכים המתחרים (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94 הנ"ל [7]). מערכת האיזונים הקבועה בפיסקת ההגבלה הותוותה על-ידי המחוקק החוקתי, והיא מכוונת כלפי המחוקק. האיזון הנערך במסגרת המשפט הפרטי עצמו משמש "קונקרטיזציה של פיסקת ההגבלה" (א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" [26], בעמ' 196). המשפט הפרטי כולל בחובו דוקטרינות אחדות אשר משמשות כלים שבאמצעותם מוזרמים עקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות האדם בפרט אל תוך המשפט הפרטי (הנשיא (אז השופט) ברק בע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [13], בעמ' 530).
במסגרת דיני החוזים מושג איזון זה, בין השאר, באמצעות מושגי שסתום, כגון תום-לב, סבירות ותקנת הציבור (ברק, במאמרו הנ"ל [26], בעמ' 195). באמצעות עקרון תקנת הציבור מאזן בית-המשפט בין החופש לעצב את תוכן החוזה לבין זכויות אדם וערכים חוקתיים אחרים ובהם חופש העיסוק (ע"א 239/92 הנ"ל [11], בעמ' 72).
12. תקפותה של התניה המטילה הגבלה על חירותו של המערער לבור לעצמו את משלח-ידו נבחנה בבית-המשפט המחוזי, במקרה שבפנינו, בראי תקנת הציבור ובמסגרת הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל. מבין חלופות הבטלות האלה – האחרונה – תקנת הציבור – מציעה אמת-מידה ראויה לבדיקת תקפותה של תניה המגבילה את חופש העיסוק. באין תחולה ישירה במשפט הפרטי לזכות החוקתית של חופש העיסוק, אין הפגיעה בה, כשלעצמה, הופכת את החוזה הפרטי לחוזה שתוכנו "בלתי חוקי" כמשמעות הדיבור הזה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). לעומת זאת, השפעתה, האמצעית אמנם, של הזכות אשר שוריינה בחוקי היסוד מוצאת לה ביטוי בעת שבאים לבחון תניה חוזית באמת-המידה של תקנת הציבור. "לא רק השלטון מחויב בכיבוד זכות האדם בדבר חופש העיסוק של הפרט, אלא גם מעסיק מחויב בכיבוד חופש העיסוק של המועסק על-ידיו. מכאן התפיסה, כי הגבלה בלתי סבירה על חופש העיסוק נוגדת את תקנת הציבור" (ע"א 294/91 הנ"ל [13], בעמ' 531). "'סבירות' משמעותה איזון ראוי בין חופש העיסוק לבין האוטונומיה של הרצון הפרטי" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [25], בעמ' 584). סבירות ההגבלה נבחנת לאורם של ערכים אחרים המתחרים בזכות לחופש העיסוק. היא נמדדת על-פי טיבה של ההגבלה בהתחשב בהיקפה וגם בטיב הקשר החוזי שבין הצדדים. "המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או

מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי-הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת" (ע"א 365/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת לבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי [14], בעמ' 797).
היטיב לבאר את כל אלה לאחרונה השופט מצא בע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן [15], בעמ' 36:
"ההכרעה בשאלת תקפותה של תניה חוזית המטילה הגבלת עיסוק מושפעת, אל נכון, מן ההכרה שחופש העיסוק, לבד מהיותו זכות יסוד של הפרט, מהווה גם ערך חברתי מרכזי שלציבור יש עניין בהגנה עליו. אך חופש העיסוק – ככל זכות וחירות הנתונות לאדם – איננו מוחלט אלא יחסי, וההכרה העקרונית בהיקפו הרחב של חופש העיסוק אינה מכתיבה את מידת ההגנה שתינתן לו בנסיבותיו של מקרה נתון כלשהו (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בעמ' 708). המבחן לתקפותה של הגבלת עיסוק המוטלת בחוזה הוא תקנת הציבור, וההכרעה בשאלה אם הגבלה על חופש העיסוק שהוטלה בחוזה פלוני עומדת במבחנה של תקנת הציבור, חייבת להתבסס על האיזון בין שני ערכים מרכזיים: חופש העיסוק מזה, וחופש ההתקשרות בחוזה מזה (ע"א 369/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי, בעמ' 797; ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי – ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, בעמ' 349-348 וע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, בעמ' 853). למהות הקשר החוזי שבין הצדדים (כלום המדובר ביחסי מעביד-עובד, ביחסי שותפים, בהתקשרות למכירה של עסק קיים וכדומה) ולתנאים האחרים הכלולים בהסכם שבגדרו הוטלה ההגבלה, יכולה להיות השפעה על משקלו היחסי של כל אחד ממרכיבי משוואת האיזון בין חופש העיסוק לבין חופש ההתנאה החוזית. ואולם ככלל, הגבלה שמבחינת מהותה והיקפה נמצאה סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, חזקה עליה שהיא עומדת גם במבחנה של תקנת הציבור (ע"א 4/74 ברמן נ' משרד להובלת משאות פרדס-חנה-כרכור "עמל" בע"מ, בעמ' 723)".
אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי (השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה [16], בעמ' 809). רק כאשר משקלו של העיקרון בדבר חופש החוזים והאוטונומיה של הרצון

הפרטי קטן ממשקלו של הערך הנוגד והמתנגש – רק אז יש מקום לבטל תניה בחוזה או את החוזה כולו בשל ניגוד לתקנת הציבור (ע"א 294/91 הנ"ל [13], בעמ' 533).
האיזון במסגרת "תקנת הציבור" שונה מזה הנערך במשפט הציבורי. עמד על כך השופט ברק בע"א 294/91 הנ"ל [13], בעמ' 534-535:
"השוני הבסיסי נובע, בין השאר, מתוך כך שבתחום המשפט הפרטי יש להתחשב בערך בדבר חופש החוזים וליתן לו משקל נכבד. אכן, אנו מאפשרים לפרטים – בתחומים ידועים ומוגדרים – לוותר במידת מה (אך לא באופן מלא או מהותי) על זכויות היסוד שלהם. ויתור זה – המוצא ביטויו בחוזה – משפיע, מטבע הדברים, על 'נוסחת האיזון' הראויה בין הערכים השונים. איזון זה שונה הוא מהמקובל במשפט הציבורי, שכן הפגיעה בזכות האדם במסגרתו אינה מבוססת על רצונו של הנפגע, אלא על כוח שלטוני".
13. המערער מבקש לסמוך את טיעוניו, בין השאר, על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד בע"מ [21]. באותו עניין נקבע בדעת רוב כי מקום שבו המדובר בחוזה עבודה, כלל הוא שאין ליתן תוקף לתניה של הגבלת עיסוק אלא במקרים מסוימים – שבית-הדין נדרש להם בפסק-דינו. בהיעדרם, כך נפסק שם, גובר עקרון חופש העיסוק על עקרון חופש ההתקשרות. בלי לפסוק הלכה לעניין זה כאן – ושעתה של זו עשויה עוד לבוא – אין בפסיקה זו כדי לשנות בעניינו של המערער כאן. נסיבותיו של המערער שונות מן העניין אשר נדון בפסק-הדין הנ"ל.
ההגבלה שנטל על עצמו המערער לא הייתה כלולה בחוזה עבודה. היא פועל יוצא של שותפות עסקית. חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לבין כוחו של המעסיק לא קמה כאן. המערער קיבל תמורה מיוחדת בגין התחייבותו שלא להתחרות בשותפיו. בע"ע 164/99 הנ"ל [21] מדגיש בית-הדין הארצי לעבודה, מפי הנשיא ס' אדלר, כי בעת שבאים לבחון תוקפה של הגבלת עיסוק יש לבחון אם העובד קיבל תמורה מיוחדת בעבור התחייבות מצדו שלא להתחרות בעתיד במעסיקו הנוכחי. בוודאי כך כאשר אין המדובר ביחסי עובד ומעביד ומקום שבו תניית ההגבלה נועדה אך לשמר את המוניטין שרכשו המשיבים בתמורה מלאה מאת המערער.
היקף ההגבלה נבחן במודדים שונים. הכשרה מיוחדת שרכש המתקשר אצל מעסיקו או אצל שותפו עשויה להצדיק קביעת תקופה ממושכת יותר שבה יתקיימו מגבלות העיסוק. לעומת זאת מקום שבו מדובר בעיסוק שאינו דורש הכשרה מיוחדת או מומחיות, אין למעביד או לשותף לשעבר ציפייה לגיטימית ליהנות לאורך זמן מן

המגבלות המוטלות על חופש העיסוק של עובדו או של שותפו. הצורך למנוע שימוש פסול בסוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם של המתקשר או לשותפו לעסקים מובא אף הוא בחשבון האכיפה.
סודות מסחר
14. בית-המשפט המחוזי אימץ את טענת המשיבים שלפיה יש לחברה סודות עסקיים הראויים להגנה. המערער התחייב בהסכם לשמור על סודיות "בכל הקשור לחברה, ענייניה ועסקיה". הוא התחייב "שלא יעביר ו/או יגלה ו/או ישתמש במישרין או בעקיפין, בכל מידע הקשור לחברה". התחייבות זו, כך נקבע בהסכם, "הינה ללא הגבלת זמן". בהגדרה שיוחדה בהסכם למונח "סודות החברה" נקבע כי בלא לגרוע מכלליות ההגדרה, הכוונה היא ל"כל מידע, ידע, נוסחאות, תהליכים, שיטות, פרטים, פריטים, ציוד, מחקר תכנון, פיתוח ספציפיקציות הקשורות לחברה" וכן "כל מידע בקשר לשיווק פרסום יבוא, יצוא, מכירה קניה", שמות ספקים ולקוחות, מידע בקשר לניהול החברה, למצבה העסקי וכל מידע אחר שגילויו עשוי לגרום נזק לחברה או להביא תועלת למתחריה.
המערער טוען כי החברה מעולם לא הייתה יצרנית, יבואנית או יצואנית של המחשבים שסחרה בהם, וכי "עיסוקה של החברה הצטמצם במתן שירותים ובמתן ציוד, כמוה כעשרות או מאות נותני שירותים דומים ברחבי הארץ". לעומתו טענו המשיבים בסיכומיהם, כי בגדרם של סודות מקצועיים הראויים להגנה יש לכלול גם רשימות ספקים ולקוחות וכי "כאלה בודאי שיש ל-A.T.S., כמו גם רשימות מחירים, עלויות, סוגי שירותים וכיו"ב". מכל מקום, כך טענו, כאשר מדובר "בעסקה של מכירת עסק עם המוניטין שלו" וכאשר משולמת תמורה בגין התחייבות המוכר שלא להתחרות בחברה, השאלה אם יש לעסק סודות מקצועיים אם לאו אינה מכריעה.
15. חובת השמירה על סודות המסחר מוצאת לה צידוק על-פי מודלים אפשריים אחדים. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2600/90 הנ"ל [16], בעמ' 805:
"יש הרואים בסוד המסחרי אינפורמציה קונפידנציאלית ויש הרואים בו זכות קניינית; יש המכריעים בסוגיה זו על-פי עקרונות תום הלב של הנפשות הפועלות ומדגישים את אי ההגינות שבהפרת חובה כלפי אחר, ויש המדגישים את האינפורמציה וטיבה. במספר ארצות מערביות ניתן לסוד המסחרי מעמד של קניין הראוי להגנה ככל קניין אחר".
הסוד המסחרי זכה להגדרה רחבה בפסיקה ובכתבי מלומדים. הוא כולל "...רעיונות, ידיעות, מידע וכיוצא באלה העשויים להבטיח לבעליהם יתרון לעומת מתחריו

העסקיים..." (ג' טדסקי במאמרו "סודות עסקיים" [27], בעמ' 5). על-פי הגדרתו בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 הוא כולל גם כל מידע עסקי שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי בנקל, המקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שהוא נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. הסוד המסחרי כולל רשימת לקוחות וספקים. "הסוד יכול להיות גלוי או ידוע לעובדים המתעסקים בו ואף-על-פי-כן, להישאר סודי כלפי זרים היכולים להשיגו רק בקשיים מסוימים. סודיות הסוד היא יחסית ואין צורך שיהיה סודי באופן מוחלט" (השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1142/92 ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ [17], בעמ' 433). יש הרואים בעצם קיומם של יחסי עובד ומעביד בסיס לקביעה כי המידע שנרכש על-ידי העובד הוא סודי, וכי הוא כבול בחובת הנאמנות (ע"א 1142/92 הנ"ל [17], בעמ' 431), ועל-כן רואים בחובה לשמור סוד בגדר תנאי מכללא בחוזה העבודה (השופט ברנזון בע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' קריסטיאנפולר [18], בעמ' 319). על עובד מוטלת חובת סודיות הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו והמעוגנת בחוזה עם מעבידו. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה (הנשיא ברק בבג"ץ 1683/93 הנ"ל [12], בעמ' 707).
ההגנה משתרעת גם על מידע סודי שאיננו בגדר סוד מסחרי. סיווגו של מידע כמידע הראוי להגנה מאופיין בשוני בינו לבין ידע ומיומנות כלליים שהעובד רשאי לעשות בהם שימוש בלתי מסויג. טיב העבודה וסוג המידע מובאים בחשבון בקביעת היקף ההגנה על סודות המסחר. מידת ההגבלה על העיסוק נגזרת, באותם מקרים, מהיקף ההגנה האמורה.
מן הכללים האלה – למקרה כאן
16. המערער התחייב בהסכם שלא להתחרות במשך שלוש שנים בעסקיה של החברה, לאמור: "עסקי החברה, מוצרים שהיא מייבאת, מייצרת, מתקינה או משווקת ושירותים שהחברה נותנת – כפי שהיו ביום חתימת הסכם זה" (סעיף 18 להסכם). הכוונה, כך עולה מן הדברים שבאו במשפט מפי הצדדים, היא לסחר בתחומי מדינת ישראל ולמתן שירותים בכל הקשור למחשבים מסוג 400AS/ מתוצרת IBM לרבות הציוד ההיקפי הנלווה להם. בתקופה זו התחייב המערער שלא לפנות לספקיה או ללקוחותיה של החברה בכל עניין עסקי כאמור. "לקוחות החברה" הוגדרו כ"כל מי שביום חתימת ההסכם היה קשור עם החברה בחוזה מחייב לאספקת שירותים או מוצרים" וכן "כל מי שהתקשר עם החברה, בחוזה נמשך, או באופן חד פעמי במהלך תקופת 18 החודשים שקדמו לחתימת הסכם זה".
הגבלה זו נועדה, בין השאר, למנוע מן המערער לעשות שימוש במידע שרכש בחברה על אודות לקוחותיה. תניית ההגבלה והתנאי הנוסף בהסכם (סעיף 17) הנוגע לשמירת הסודיות שלובים זה בזה. תניית ההגבלה נועדה למנוע מן המערער ניצול

סודות המסחר של החברה לצורך תחרות בה. הצורך למנוע גילויו של הסוד המסחרי כשלעצמו עשוי, כאמור, להצדיק מגבלה המוטלת על חופש העיסוק ככל שהיא באה להבטיח צורך זה. סודות המסחר שהמשיבים מבקשים להגן עליהם במקרה זה נוגעים לקשרי החברה עם ספקים ועם לקוחות. בצדק ראה בית-המשפט המחוזי במערכת היחסים שנתקיימה בין המערער לבין המשיבים כמערכת יחסים בין שותפים, ובהסכם שנחתם ביניהם הסכם שבו "נמכר עסק על המוניטין שלו". תניית ההגבלה בהסכם גובשה בין הצדדים בעת שמערכת היחסים האמורה הגיעה לכלל סיום ובתום משא ומתן שנסב על תנאי הפירוק של השותפות העסקית. המשיבים נתנו בידי המערער תמורה בגין העברת חלקו בעסק לידיהם ובגין האפשרות ליהנות מן המוניטין שרכש העסק, ובית-משפט קמא מצא אותה נאותה וסבירה. לפיכך, ההגבלה שהוטלה על חירותו של המערער להתחרות בחברה שבבעלות המשיבים מסתברת בנסיבות המקרה.
17. תניית ההגבלה שנקבעה בהסכם הייתה סבירה מבחינת מושא ההגבלה. כפי שהתברר בבית-המשפט המחוזי, פעלה החברה, ביום חתימת ההסכם, בתחום מחשבי ה-400/AS המשווקים על-ידי חברת IBM "ובכל הציוד ההיקפי המתקשר למחשבים אלה" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 15.12.1997). מספר לקוחותיה ביום חתימת ההסכם לא עלה על 600. הגבלת העיסוק כפי שהוסכמה בין הצדדים לא נסבה על עיסוק, על מסחר ועל מתן שירותים בכל הנוגע למחשבים שאינם מאותו סוג, ושאינם מתוצרת IBM. אין היא מונעת קשרי מסחר עם מי שלא היו לקוחות בחברה באותו מועד. היא נועדה אך לשמר את המוניטין שרכשו המשיבים בתמורה. בנסיבות המקרה מגבלות אלה עומדות במבחן הסבירות, ואין בהן משום סתירה לתקנת הציבור. לא היה אפוא מקום להכניס שינוי במושא ההגבלה.
18. גם העובדה שתניית ההגבלה בהסכם לא סויגה לאזורים גאוגרפיים מסוימים בתחומי מדינת ישראל אינה מצביעה, במקרה זה, על אי-סבירות. כבר נפסק כי "בהתחשב בממדיה של ישראל אין להגיד כי האינטרס הלגיטימי של המשיבים היה בא על סיפוקו על-ידי צמצום שטח ההגבלה לחלק מהמדינה בלבד" (הנשיא י' כהן בע"א 566/77 דיקר נ' מוך [19], בעמ' 147). גם כאן לא ראו הצדדים צורך לתחום את הגבולות הגאוגרפיים של תניית ההגבלה, ולא היה מקום כי בית-המשפט יתערב בעניין זה ויטיל סייגים בהסכמה שגובשה בין הצדדים, ושהובאה בחשבון התמורה שניתנה למערער.
יתרה מכך, בתחומי עיסוק מסוימים פוחתת בעידן המודרני חשיבותו של המיקום הגאוגרפי שבו מתנהל העסק. כך, מקום שבו דרכי ההתקשרות בין ספק ללקוח אינן מוגבלות למפגשים פיזיים בין הצדדים לעיסקה, בעידן שבו אמצעי התקשורת אינם מחייבים מיקום קבוע של בית העסק; כאשר מכשיר הטלפון הולך עם המתקשר ואין המתקשר בא אליו; בעת שלקוחות רוכשים טובין ב"חנויות" וירטואליות שאין להן יישות

פיזית; כאשר דברי הדואר מגיעים ל"שולחנך" – זה המצוי בכל מקום שבו מוצב מחשב ומקום שבו המחשב עצמו נישא ממקומו, מתמעטת חשיבות המיקום הגאוגרפי של בית העסק. ואף כאן: תחום עיסוקו של המערער – מסחר במחשבים ומתן שירות לבעלי המחשבים – אינו ניתן להגבלה גאוגרפית, ומכל מקום, יש קושי רב ביישומה של הגבלה מעין זו. לפיכך לא קמה במקרה זה עילה לקבוע כי ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים, ואשר במסגרתה לא נקבעו מגבלות של מיקום לתניית ההגבלה, היא הסכמה לא סבירה.
19. גם מבחינת משך הזמן שנקבע להגבלה – שלוש שנים – אין יסוד לקבוע כי הייתה זו הסכמה בלתי סבירה (ראו קביעות דומות שאושרו בע"א 566/77 הנ"ל [19], בעמ' 147; בע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי – ביח"ר למשקאות קלים בע"מ [20], בעמ' 350 ובע"א 672/96 הנ"ל [15], בעמ' 38-39). אכן, בתחום הטכנולוגיה הרמה (Hi-tech) של המחשוב הזמן אינו עומד מלכת. במירוץ בין הפיתוח הטכנולוגי לבין הזמן – ידו של האחרון על התחתונה. עמד על כך הנשיא אדלר בע"ע 164/99 הנ"ל [21]. שאני כאן. לא על סודות מסחריים בפיתוח תוכנה ביקשו המשיבים להגן. הם ביקשו לשמר בידיהם את חוג הלקוחות שלו הם מספקים שירות של תיקונים ובכך לממש את המוניטין שרכשו. פרק הזמן שקבעו, בהסכמה עם המערער, לניצול המוניטין, הוא בין השאר פועל יוצא של התמורה שנתנו. לפיכך לא היה מקום להתערב במשך הזמן שנקבע להגבלה. השופטת המחוזית הנכבדה אשר נדרשה למגבלות שהטילה, לאחר שנתנה את פסק-הדין, וזאת – במסגרת דיון על-פי פקודת בזיון בית המשפט, מצאה להעיר כי "הנני מהרהרת בקול רם – אם לא שגיתי באפשרות שנתתי [למערער] לעסוק בענייני מחשב 400 AS בחלקי הארץ השונים, להוציא אזור מסוים, ובצמצום משך ההגבלה וזאת בשים לב לעזות המצח שהוא מגלה". אכן, הצדדים הסכימו בערעור שהגישו לבית-המשפט העליון, כי המסקנה האופרטיבית שנתקבלה באותו מעמד שבו נכתבו הדברים לא תעמוד – בין השאר לאור העובדה שתלוי ועומד ערעור על פסק-הדין עצמו – אך המחלוקת הנוספת, שנתעוררה דווקא בשל התיחום המחודש של המגבלות, מדגימה את חסרונותיו.
20. ההגבלה שנטלו על עצמם הצדדים היא סבירה והוגנת. החברה ייחדה את עיסוקיה למסחר ולמתן שירותים בכל הנוגע לסוג מיוחד של מחשבים התופסים פלח שוק מוגבל. בתחום זה היא יצרה במשך שנים קשרים עסקיים ורכשה לה לקוחות. את האינטרס שלו בחברה מכר המערער למשיבים. שווי המניות שמכר מבטא גם את המוניטין שצברה החברה ואת הידע המסחרי שנצבר אצלה. המשיבים, שהפכו להיות בעלי המניות היחידים בחברה, זכאים להגנה על האינטרסים שרכשו בתמורה מלאה. תניית ההגבלה ועמה חובת הסודיות שהמערער נתחייב בה באו להגשים את הציפייה הלגיטימית של המשיבים, ואין הן חורגות מן הצורך הזה במידה שהצדיקה התערבות מצד בית-המשפט. משבא בית-המשפט לידי מסקנה כי ההגבלות שנטל על עצמו

המערער הן סבירות והוגנות, וכי אינן נוגדות את האינטרס הציבורי, לא היה מקום לשנות מהן. עם זאת ראוי להבהיר נקודה אחת:
סעיף 17 להסכם קובע חובת סודיות בלא מגבלות של זמן. הגדרת הסודות המסחריים של החברה כוללת בין השאר מידע על לקוחות ועל ספקים. בפועל לא הצביעו המשיבים על סודות מסחר אחרים הראויים להגנה. על-כן בנסיבות המקרה ראוי לקרוא את הוראת סעיף 17 הנ"ל יחד עם הוראת תניית ההגבלה שבסעיף 18 להסכם. גם בתניית ההגבלה מתחייב המערער שלא לפנות "למי מעובדי החברה, ספקיה או לקוחותיה בכל עניין עסקי הקשור במישרין או בעקיפין לנושאים שבהם פעל בחברה או עבורה". איסור מפורש זה ליצירת קשר עם לקוחות החברה מוגבל, בהוראת סעיף 18, לשלוש שנים בלבד. דין מגבלת הזמן הזו לחול במקרה זה גם על ההוראה הגורפת בדבר חובת הסודיות. כאמור, בפועל, לא הצביעו המשיבים על סודות מסחר אחרים. בתחרות הזו בין ההוראה הכללית, שאינה מוגבלת בזמן, בדבר חובת הסודיות לבין ההוראה המיוחדת, המצויה בתניית ההגבלה, והמתייחסת מפורשות גם לשאלת הקשר העסקי עם לקוחות החברה, גוברת ההוראה המפורשת המסייגת את ההגבלה לתקופה של שלוש שנים. פרשנות זו מתיישבת עם כוונתם המשותפת של הצדדים ככל שהיא נוגעת לניצול המידע בדבר לקוחות החברה וספקיה. באין סודות מסחר אחרים, אין מקום לשוני, מבחינת משך ההגבלה, בין ההוראה שבסעיף 18 להסכם לבין זו הקבועה בסעיף 17 שבו, שעניינן דומה.
21. בערעור שכנגד שהגישו המשיבים, הם סבורים כי ראוי היה לקבוע את תחילת פעולתה של תניית ההגבלה ביום שבו ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, ולא ביום חתימת ההסכם, כפי שנפסק. טענה זו הם סומכים על הוראת סעיף 18ג' להסכם, שזו לשונה:
"תקופת ההגבלה בה תחול הוראת סעיף זה תהא 3 שנים מיום חתימת הסכם זה או 3 שנים מיום אכיפת הוראת סעיף זה בהחלטה שיפוטית או אחרת במקרה שבן ישי יפר הוראת סעיף זה, לפי המאוחר".
כיוון שהוראת סעיף זה נאכפה בהחלטה שיפוטית, כך סבורים המשיבים, יש למנות את תקופת שלוש שנות ההגבלה מן היום שבו ניתנה ההחלטה, ולא מיום ההסכם.
טענה זו אין לקבל. בפסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי לא כלול מימצא בדבר הפרת תניית ההגבלה בידי המערער. אכן השופטת קבעה כי המשיבה 4 מתחרה בעסקי החברה, ואף ציוותה עליה שלא לבוא בקשרי מסחר עם המערער – אולם קביעה מפורשת כי קשרים כאלה נתקיימו אין בפסק-הדין. קביעה מאוחרת יותר של בית-

המשפט נוגעת למעשי הפרה של פסק-הדין, לאחר הינתנו, ולא להפרה קודמת – ומכל מקום, קביעה זו בוטלה, כאמור, בהסכמה.
באין הפרה לא התמלא התנאי שלפיו "בן-ישי [המערער] הפר הוראת סעיף זה", כלשון ההסכם, וממילא אין תחולה לחלופה המונה את תקופת מגבלת העיסוק מיום פסק-הדין. זאת ועוד זאת: הרחבת משך המגבלה שהוטלה על עיסוקיו של המערער אינה דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המשיבים. תקופת המגבלה שנקבעה ביום פירוק השותפות העסקית, מיום חתימת ההסכם ואילך, למשך שלוש שנים, משקפת את ההערכה המשותפת של הצדדים בדבר פרק הזמן שראוי לו שיחלוף טרם שיוכל המערער לשוב וליהנות מחירות עסקית מלאה, בלא לפגוע באינטרסים הלגיטימיים של החברה ושל המשיבים. הסיפה של הוראת סעיף 18ג' להסכם מאריכה תקופה זו שלא לצורך ועשויה לפגוע באיזון המתבקש בין האינטרסים המתחרים, כאמור, ולשנות את שיווי המשקל שבין ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המשיבים לבין האינטרס של טובת הציבור. מכל הטעמים האלה אין מקום להתערב בהוראת בית-המשפט המחוזי כי התקופה שבה ייאסר על המערער להתחרות בעסקי המשיבים, ולעשות שימוש בקשרי המסחר שרכש בתקופה שבה החזיק במניות החברה, תימנה מיום חתימת ההסכם.
22. לפיכך, הייתי מציע לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד בחלקו, באופן שייקבע כי תניית ההגבלה והתחייבות המערער להימנע מעשות שימוש בקשרי המסחר של החברה, ככל שהם נוגעים למסחר ולמתן שירות למחשבי 400/AS המשווקים על-ידי חברת IBM, וככל שהם נוגעים לציוד ההיקפי המתקשר למחשבים אלה, יהיו בני-תוקף במשך שלוש שנים מיום חתימת ההסכם. הצווים שניתנו כדי לאכוף ציות למגבלות אלה – יישארו בעינם, בנתון לכל אלה.
הייתי מחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
הנשיא א' ברק
אני מסכים.
השופט ת' אור
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, כ"א בטבת תש"ס (30.12.1999).

מיני-רציו:

5129371
54678313* חוזים – הגבלת חופש העיסוק – הסכם לפירוק שותפות
תקנת הציבור – כאמצעי לאיזון בין חופש החוזים לבין חופש העיסוק – הגבלת שותף בחברה שמכר את מניותיו לשותפיו – מתחרות עמם בעסקי החברה – סבירותה – בחינתה לאור יחסי הצדדים בינם לבין עצמם – ההבדל בין יחסי שותפים ובין יחסי עובד ומעביד – האם הגבלה שאינה תחומה לאזור גאוגרפי היא בלתי סבירה – הצורך בהגנה על מידע מסחרי וסודות מסחריים – כמצדיק את הגבלתו של חופש העיסוק.
* חוזים – עושק – יסודותיו
חולשתו של הנעשק – מודעותו של העושק לחולשה – ניצול החולשה – יחסי הגומלין בין שלושת המרכיבים – הדרישה כי כל מרכיב יתקיים כשלעצמו – הדרישה כי החולשה תהיה כבדת משקל – נטל ההוכחה.