יש ובית-משפט לערעורים רשאי ומסוגל להסיק מסקנה עובדתית מובהקת מן הנסיבות שהוכחו, ואשר מהן הסיק בית-המשפט שקדם לו מסקנה שונה.
תכליתו של שיק הוא לשמש אמצעי תשלום בלבד, ואין דרכו להישאר זמן רב במחזור: אוחז שיק נוהג לממשו ולגבותו תוך ימים ספורים, והמסקנה היא שאם לא הושלם שיק כעבור ימים אחדים, לא יושלם תוך זמן סביר.
אולם אף אם נניח שהמשיב המתין חדשים מספר עד שהשלים את הפרטים החסרים בשיק, על-מנת לתת על-ידי כך למערער ארכות נוספות לפנים משורת הדין, אחרי עבור שבעת הימים המוסכמים לגמירת החשבונות ביניהם, גם אז נראה שהזמן הרב שהמשיב המתין חרג מגדר הסבירות.
ערעור אזרחי מס' 310/66
ישראל ניני נגד אריה רוכברגר
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[28.6.66 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 14.9.66]
לפני השופטים זוסמן, ברנזון, כהן
פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 12], סעיפים 19(א) 18(ב).
המערער עשה ומסר למשיב שיק שהיו חסרים בו כל הפרטים המהותיים, מלבד שם הבנק, והמשיב השלים בו את כל הפרטים הללו, לרבות סכום השיק, לפני שהגיש עליו תביעה. טענותיו של המערער היו, כי השיק לא הושלם "תוך זמן סביר", וכי לא הושלם "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה". בית-משפט השלום מצא, כי הזמן של ארבעה חדשים לא היה זמן סביר בנסיבות הענין, וכי ביחס להרשאה שניתנה יצא המערער בעדותו הוא ידי חובתו להוכיח את אשר היה עליו להוכיח. בית-המשפט המחוזי בשבתו לערעור, קבע כי הזמן שחלף מאז מסירת השיק למשיב ועד להשלמתו על-ידיו, לא חרג מגדר הסבירות, וכי לא היה מקום להעדיף את עדותו של המערער על עדויות אחרות, וכתוצאה מכך הפך את קערת מימצאי בית-משפט השלום על-פיה. מכאן הערעור. גירסת המערער היתה, כי לפי ההסכם עם המשיב, היה המשיב רשאי להשלים את הפרטים החסרים בשיק, לאחר ששני מתווכים או מבררים יקבעו את הסכום המגיע לו מהמערער, וקביעה זו לא נעשתה עוד. גירסתו של המשיב היתה, שאם הסכום המגיע לו מהמערער לא ייקבע על-ידי המתווכים או המבררים האלה תוך שבעה ימים מיום מסירת השיק לידיו, יהיה הוא רשאי להשלים בו את הפרסים החסרים; ממילא היה הוא רשאי להשלימם בשיק שעה שהשלימם, שהרי הקביעה לא נעשתה עוד.
הערות:
על השלמת שטר לפי סעיף 19 לפקודת השטרות, עיין גם ע"א 99/66 - מרדכי פרסטר נגד ורד; פד"י, כרך כ (3), תשכ"ו/תשכ"ז-1966, ע' 138 וההערות שם.
ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים מ' הרפזי, ח' ארליך, י' סגל), מיום 15.5.66, ב-ע"א 681/65, לפיו נתקבל, ברוב דעות, ערעור המשיב ובוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום, תל-אביב-יפו (השופט א' אולסקר), מיום 25.11.65, ב-תי"א 40433/64, הדוחה את תביעת המשיב לתשלום סכום מסויים לפי שיק בחתימת המערער שנמסר למשיב כשחסרו בו כל הפרטים המהותיים חוץ משם הבנק, ובית-המשפט המחוזי חייב את המערער בתשלום סכום התביעה בצירוף ריבית והוצאות המשפט בשתי הערכאות. הערעור נתקבל ופסק-דינו של בית-משפט השלום הוחזר על כנו.
פ' ג' נשיץ - בשם המערער; פ' מעוז - בשם המשיב
פסק-דין
השופט כהן:ו מעשה בשיק שנעשה על-ידי המערער ונמסר לידי המשיב ואשר בעת עשייתו ומסירתו חסרו בו כל הפרטים המהותיים, חוץ מאשר שם הבנק בלבד. לפי סעיף 19 (א) לפקודת השטרות היתה לו למשיב "רות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו"; ואמנם השלים בו המשיב את כל הפרטים הללו, לרבות סכום השיק, לפני שהגיש עליו את התובענה הנוכחית.
טענותיו של המערער מושתתות על הוראות סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות, והן, ראשית, שהשיק לא הושלם "תוך זמן סביר", ושנית, שלא הושלם "בדיוק לפי ההרשאה
שניתנה". אשר לזמן הסביר, חוק הוא, כאמור בסעיף 19 (ב) הנ"ל, כי שאלת הסבירות שאלה שבעובדה היא; ומשמצא השופט המלומד בבית-משפט השלום כי הזמן של ארבעה חדשים (או יותר), אשר עבר מאז מסירת השיק לידי המשיב ועד להשלמתו על-ידיו, לא היה זמן סביר בנסיבות כל הענין הנדון, לא היה מקום לבית-המשפט המחוזי כבית-משפט לערעורים, ואין מקום לבית-משפט זה, להתערב במימצא עובדתי זה. ובאשר להרשאה שניתנה, אין מחלוקת בין בעלי-הדין שעל המערער הראיה שהמשיב חרג ממסגרת הרשאתו; ואולם משקבע השופט המלומד בבית-משפט השלום שהמערער יצא ידי חובתו והוכיח - בעדותו שלו עצמו - את אשר עליו היה להוכיח, שוב לא יתערב בית-משפט לערעורים גם במימצא עובדתי זה.
בבית-המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים:נ אשר לסבירות הזמן, ראו עצמם שופטי הרוב במצב לא יותר גרוע מאשר השופט המלומד בית-משפט השלום היה שרוי בו, באשר אותן הנסיבות עצמן אשר הביאו את השופט ההוא לידי קביעה כי הזמן שחלף חרג מגדר הסבירות הביאו את שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי לידי קביעה שהזמן שחלף לא חרג מגדר הסבירות. ואשר לגדר ההרשאה שניתנה, בדקו שופטי הרוב ומצאו כי השופט המלומד בבית-משפט תשלום העדיף את עדות המערער על-פני עדות המשיב ועדות העד איוב בשל סתירות בשתי העדויות הללו ובשל חוסר ההגיון שבהן; ומשמצאו שופטי הרוב כי אותן סתירות לא היו ולא נבראו וכי העדויות הללו אף מצטיינות בהגיון ממש, ראו עצמם רשאים ואף חייבים להפוך את קערת המימצאים של בית-משפט השלום על-פיה. ואילו שופט המיעוט ראה ללכת בתלם הקונסרבטיבי ולנהוג הינזרות בהתערבות בית-המשפט שלערעור במימצאים עובדתיים שהיה להם על מה לסמוך בחומר הראיות.
גירסתו של המערער היתה כי לפי ההסכם שביניהם, יהא המשיב רשאי להשלים את הפרטים החסרים בשיק, לאחר ששני מתווכים או מבררים (שהעד איוב הוא אחד מהם) יקבעו את הסכום המגיע לו מן המערער, וקביעה זו לא נעשתה עוד. לעומתה היתה גירסתו של המשיב, שאם הסכום המגיע לו מן המערער לא ייקבע על-ידי המבררים או המתווכים האלה תוך שבעה ימים מיום מסרת השיק לידיו, יהא הוא רשאי להשלים בו את הפרטים החסרים:ב ממילא היה רשאי להשלימם בו שעה שהשלימם, שהרי הקביעה לא נעשתה עוד.
אין אני רואה צורך לבדוק מצדי אם אמנם היה משום סתירה או חוסר הגיון בעדויות המשיב והעד איוב אם לאו, ואם אולי היו לשופט המלומד בבית-משפט השלום עילות אחרות או נוספות להעדיף את עדויות המערער על-פני העדויות הללו. אפילו אומר - כדעת שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי - כי לא היה לא משום סתירה ולא משום חוסר הגיון בעדויות הללו, ושלא היו לשופט המלומד בבית-משפט השלום עילות אחרות או נוספות כאמור; ואפילו אומר - כטענת המשיב לפנינו - שבין כה וכה לא היתה עדות המערער שקולה כנגד שתי העדויות האחרות, באשר לא בא לה סיוע, דוקא בשאלה האחת שהיתה שנויה במחלוקת - עדיין הדין עם המערער לענין סבירות הזמן אשר חלף ועבר מאז מסירת השיק לידי המשיב והשלמתו על-ידיו.
גם לענין זה אין אני רואה צורך לחלוק על דעת שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי, שיש ובית-משפט לערעורים רשאי ומסוגל להסיק מסקנה עובדתית מובהקת מן "הנסיבות" שהוכחו, ואשר מהן הסיק בית-המשפט שקדם לו מסקנה שונה. ואולם אפילו אניח, כהנחתם של שופטי הרוב בבית-המשט המחוזי, שהמשיב המתין חדשים מספר עד שהשלים את הפרטים החסרים בשיק, במטרה ללחוץ על המערער או על המתווכים או המבררים האמורים להגיע אתו לידי סיכום החשבונות כמוסכם - או, לשון אחרת, שנתן למערער ארכות נוספות לפנים משורת הדין אחרי עבור שבעת הימים המוסכמים לגמירת החשבונות ביניהם - כי אף אז נראית לי מסקנתו של השופט המלומד בבית-משפט השלום, שהזמן הרב שהמשיב המתין חרג מגדר הסבירות. סוף סוף תכליתו של שיק היא "לשמש אמצעי תשלום בלבד, ואין דרכו להישאר זמן רב במחזור:ו אוחז שיק נוהג לממשו ולגבותו תוך ימים ספורים"; ולפיכך מגיע גם השופט זוסמן בספרו "על דיני שטרות" (מהדורה שלישית, סעיף 132, ע' 169) לידי מסקנה שאם לא הושלם שיק "כעבור ימים אחדים, לא יושלם תוך זמן סביר". שים במקום ימים אחדים שבועות אחדים, ועדיין לא תגיע לזמן הרב שחלף במקרה שלפנינו. אם אמנם גירסת המשיב היא הנכונה, והוא היה רשאי לפי ההסכם להשלים את הפרטים החסרים בשיק ביום השמיני שלאחר מסירתו לידיו, אין לו להתאונן אלא על עצמו בלבד אם לא השתמש בזכותו ובהרשאתו שבידיו, אלא השהה את השלמת הפרטים הללו למשך חדשים מרובים.
כבר מטעם זה בלבד נראה לי שדין הערעור להתקבל, והייתי מחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.
השופט זוסמן:נ אני מסכים.
השופט ברנזון:ב אני מסכים.
הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר את פסק-דינו של בית-משפט השלום על כנו.
המערער זכאי להוצאותיו בשלוש הדרגות לרבות סך 1,000 ל"י שכר-טרחת עורך-דין (כולל) לכל הדרגות יחדיו.
5129371 ניתן היום, כ"ט באלול תשכ"ו (14.9.1966).
מאמרים קשורים
שיק פתוח - השלמת שם הנפרע - מוטב על גבי שטר
במאמר זה "שיק פתוח - השלמת שם הנפרע - מוטב על גבי השטר" נדון בשאלה האם כאשר המוטב לא נרשם על השיק...
התנגדות לביצוע שטר
התנגדות לביצוע שטר מוגשת כאשר נטען ע"י מושך השטר כי הוא פטור מפירעונו מחמת נימוקים אשר יפורטו...
