עא 271/82 ישעיהו ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ

ערעור אזרחי מס' 271/82

.1ישעיהו ברנט
.2מאיר יעקב ברנט
.3יהלומי ישע אור, שותפות רשומה
נגד
.1בנק ברקליס דיסקונט בע"מ
.2בנק המזרחי המאוחד בע"מ
.3כונס הנכסים הרשמי (משיב פורמאלי)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[22.8.83]
לפני הנשיא י' כהן והשופטים ש' לוין, ש' נתניהו

פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נ"ח 639, סעיפים 5, 5(4), 5(5), 6, 17- תקנות פשיטת הרגל, 1936, ע"ר תוס' 2(ע) 703, (א) 811, תקנה 63- פקודת החברות, חא"י כרך א', (ע) 155, (א) 161, סעיפים 148(ה), 149(ג) .

בתצהיר, שהוגש בתמיכה לבקשתם של המערערים לדחיית אגרה בתביעה שהגישו נגד המשיבים, כתב המערער 1, כי כתוצאה מהאמור בכתב התביעה ירדו המערערים "לדרגה של פושט-רגל למעשה". בהסתמך על דברים אלה הגישו המשיבים בקשות לצו כינוס כנגד המערערים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם. מכאן הערעור, שנסב על השאלה, אם יש באמור בתצהיר משום מעשה פשיטת-רגל לפי סעיפים 5(4) ו-5(5) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-.1980

בית המשפט העליון פסק:

א. אין מצב אינסולוונטיות, כשהוא לעצמו, מצדיק נקיטת הליכי פשיטת- רגל נגד החייב, אלא הנושה צריך להצביע על קיומה של עילה - שהיא מעשה פשיטת הרגל המצדיקה נקיטת הליכים כאלה.
ב. (1) מטרתה של ההודעה הסטטוטורית הנזכרת בסעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], היא להודיע לנושים על אי-יכולתו של החייב לפרוע את חובותיו, והעובדה, שהיא מוגשת לבית המשפט, אין בה כדי לגרוע מטיבה כהודעה לנושים.
(2) במקרה דנן אין המערערים מודיעים לנושיהם דבר בתצהיר, ורק מבקשים הם מבית המשפט לדחות להם את תשלום האגרה מחמת מצב אי הסולוונטיות, שנכפה עליהם, לטענתם, על-ידי הבנקים.
ג. (1) לצורך מעשה פשיטת רגל על-פי סעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], אין דורשים קיומה של הודעה בכתב, די במסירת ההודעה לנושה כלשהו, אין צורך בצורה מיוחדת של ההודעה וגם אין צורך להוכיח מה הייתה כוונת החייב במסירת ההודעה.

(2) בהעדר נסיבות מיוחדות אין במסירת הודעה על קיום אינסולוונטיות, כשהיא לעצמה, כדי להביא את העניין בגדר סעיף 5(5). דרוש שמבחינה אובייקטיבית ניתן יהיה לפרש את ההודעה כהודעה על כוונה להתלות את תשלום החובות.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:ב
. . 442A.c[1905] clough v. Samuel[1]
.(.c.a) . 471Q.b[1884] in re friedlander, ex parte oastler[2]
. . 694L.t 52(1885) re walsh, ex parte the trustee[3]
. . 316A.c[1891] crook v. Morely[4]
.(.c.a) . 51K.b 1[1901] in re miller[5]

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא התורן, גב' ח' אבנור) מיום 22.3.82בת"א 3235/81, .533/82הערעור נתקבל.

ד"ר י' וינרוט - בשם המערערים;
י' לוינסקי - בשם המשיב .1

פסק-דין

השופט ש' לוין:ו .1המשיב, בנק ברקליס דיסקונט בע"מ (להלן - הבנק), נושה במערערים, שהם שותפות רשומה ושני שותפיה, סכומי כסף גדולים. אף בנק המזרחי המאוחד בע"מ נשה במערערים סכומי כסף גדולים. להבטחת חובותיהם מסרו המערערים לשני הבנקים יהלומים כבטוחות. טוענים המערערים, שהבנקים עשו בביטחונות מעשה עוולה, שזיכה את המערערים בזכות לקבלת דמי נזק. הלכו המערערים והגישו לבית המשפט המחוזי תובענה על סכום העולה על סכום החוב, שהבנקים טוענים לו, ובגדר התובענה הם עתרו לדחות להם את תשלום האגרה. הרשם המלומד נעתר לבקשה בחלקה ודחה את תשלום האגרה בסכום נכבד. לבקשה לדחיית האגרה צורף תצהיר. בתצהיר כתב המערער 1, שמעשיהם של הבנקים גרמו למערערים נזק בל יתואר והרסו את המערערים מבחינה כלכלית. בסעיף 3ו- 7לתצהיר כתב המערער 1גם את הדברים הבאים:נ
" .3כתוצאה מהאמור בכתב התביעה, ירדנו לדרגה של פושטי-רגל למעשה הנאבקים על קיומם ומחייתם.

.......
.7במידה והבקשה לא תיענה חלילה, יהיה בכך משום נעילת דלת בפני תובעים שרוששו על ידי הנתבעים." הבנקים עטו על הפיסקאות האמורות בתצהיר כמוצאי שלל רב, ועל יסודן הם הגישו בקשות לצו כינוס כנגד המערערים. אלה טענו, שאין באמור בהן כדי להוות
מעשה פשיטת רגל, אולם בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדתם ונתן נגד המערערים צו כינוס. מכאן הערעור שלפנינו. לאחר החלטת בית המשפט המחוזי התפשרו המערערים עם בנק המזרחי המאוחד בע"מ, וזה הסכים לקבלת הערעור. נותר בזירה הבנק לבדו.
.2המערערים העלו בסיכומיהם שתי השגות פורמאליות, שיש בהן, לטענתם, להביא לקבלת הערעור:ב האחת - שהתצהיר שהם הגישו בבית המשפט המחוזי כנגד הבקשה לצו הכינוס לא נסתר בראיה לסתור, והאחרת - שהדיון בבית המשפט המחוזי כולו סב על מעשה פשיטת הרגל המפורט בסעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980(להלן - הפקודה); אך בית המשפט המחוזי ביכר לבסס את החלטתו על מעשה פשיטת הרגל הנזכר בסעיף 5(5) לפקודה. בטענה הראשונה אין ממש, הואיל והשאלה, אם ביצעו המערערים מעשה פשיטת-רגל אם לאו, היא שאלה שבדין. מאידך גיסא נוטה אני לחשוב, שיש ממש בטענה השנייה, אך לא ראיתי טעם להכריע בה, משום שהגעתי לכלל מסקנה שיש ממש בטענותיהם של המערערים לעניין מעשה פשיטת הרגל לפי סעיף 5(5) לפקודה, ולכן אין טעם לקבל את ההשגה הפורמאלית, על-מנת שהעניין יגיע אלינו שוב בגלגול נוסף.
.3סעיף 5 לפקודה קובע, ככל שהדבר נוגע לענייננו, את ההוראות הבאות:ו
"מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:נ
(4) הגיש לבית המשפט הצהרה שאינו יכול לשלם את חובותיו, או בקשה שיוכרז פושט רגל לפי הוראות פקודה זו; (5) הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חוב; ....".
.4הנשיאה התורנית המלומדת (כתוארה אז) דחתה את הבקשה לצו כינוס, ככל שהייתה מבוססת על פיסקה 5(4), ואין ספק שבכך היא צדקה. יכול חייב להגיש בקשה לצו כינוס מיוזמתו על יסוד האמור בסעיפים 6 ו- 17 לפקודה, אך הוא יכול גם להגיש לבית המשפט את ההצהרה הסטטוטורית לפי תקנה 63וטופס 29 לתקנות פשיטת הרגל, 1936, בה הוא מצהיר, שאינו יכול לשלם את חובותיו, והצהרה זו, המיועדת לנושים, מעמידה אותם לפני הברירה, אם לבקש צו כינוס נגד החייב אם לאו.
בית המשפט המחוזי סבר, ככל הנראה, שדי במצב של אי-סולוונטיות, שעליו הודיע החייב לבית המשפט, כדי להוות את מעשה פשיטת הרגל, הנזכר בסעיף 5(5), ולא היא. מסיבות היסטוריות ועקרוניות אין מצב אינסוולוונטיות, כשהוא לעצמו, מצדיק נקיטת הליכי פשיטת-רגל נגד החייב, אלא שהנושה צריך להצביע על קיומה של "עילה" - שהיא מעשה פשיטת הרגל - המצדיקה נקיטת הליכים כאלה. בכך שונים דיני פשיטת הרגל מדיני החברות. לפי סעיף 148(ה) לפקודת החברות, מוסמך בית המשפט ליתן צו פירוק כנגד חברה כבר מן הטעם, שאין היא יכולה לשלם את חובותיה, ואפילו משלוח
הודעה איננו תנאי-בלעדיו-אין למתן צו פירוק:ב ראה סעיף 149(ג), אך כאמור, מדיניות הפקודה היא שונה. מן האמור לעיל יוצא, שגם אם יש לקרוא את התצהיר ככולל אישור גרידא על מצב של אינסולוונטיות, אין די בו כדי להוות בסיס למתן צו כינוס.
בית המשפט המחוזי גם לא צדק בסברו, שניתן לראות בתצהיר "הודעה לנושה" כדרוש לפי סעיף 5(5) לפקודה. לעניין זה הסתמכה הנשיאה התורנית המלומדת על דברים שנאמרו בספרם של m. Hunter, the& r.l. williams .th ed., m. Hunter and d 19,london) law and practice bankruptcy 21( 1979, grahamלאמור, שהגשת ההודעה הסטטוטורית, הנזכרת בסעיף 5(4), יכולה לשמש גם כמעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(5) . ברם, עצם מטרתה של ההודעה הסטטוטורית האמורה היא להודיע לנושים על אי-יכולתו של החייב לפרוע את חובותיו, והעובדה, שהיא מוגשת לבית המשפט, אין בה כדי לגרוע מטיבה כהודעה לנושים, בעוד שבתצהיר אין המערערים מודיעים לנושיהם דבר ורק מבקשים הם מבית המשפט לדחות להם את תשלום האגרה מחמת מצב אי הסולוונטיות שנכפה עליהם, לפי טענתם, על-ידי הבנקים.
.5כפי שהוסבר בפסק המיעוט, שניתן על-ידי השופט מקנוטן (lord macnaghten):ו בפרשת 448, at[1] (1905) ,clough v. Samuelנזכר מעשה פשיטת הרגל של הודעה על התליית תשלום חובות לראשונה בחוק פשיטת הרגל האנגלי משנת .1883הוא בא לתת תשובה לנוהג שפשה בין סוחרים מסוימים לשלוח לנושיהם הודעה, בה נכתב, שהם עומדים להפסיק את תשלום חובותיהם. המחוקק סבר, שאין זה הוגן לאפשר לסוחרים כאלה להמשיך ולערוך עיסקאות נוספות עם נושיהם, ולכן כלל את מעשה פשיטת הרגל האמור בחוק. בתחילה נהגו בתי המשפט לפרש את נוסח הכתוב פירוש מצמצם ביותר:נ הם היו דורשים קיומה של הצהרה בכתב, והחייב צריך היה להתכוון בה למסור לנושיו ולא רק לנושה יחיד הודעה על התליית תשלום חובות; הנסיבות שהוכחו צריכות היו להיות כאלה, שעריכת עיסקאות על-ידי החייב לאחר מסירת ההודעה היתה אמורה להיחשב לא רק מעשה בלתי נאות אלא גם מעשה מירמה. כל הדרישות הללו אינן מקובלות עוד בפסיקתם של בתי המשפט:ב אין דורשים עוד קיומה של הודעה בכתב; די גם במסירת ההודעה לנושה כלשהו. אין צורך בצורה מיוחדת של ההודעה, וגם אין צורך להוכיח עוד מה הייתה כוונתו של החייב במסירת ההודעה. מאידך גיסא, נחלקו הפוסקים לגבי השאלה, מה טיבה של ההודעה, שהחייב צריך לתת לנושיו או לנושהו על-מנת להביא את עניינו בגדר סעיף 5(5), ומה צריך להיות תוכנה של ההודעה; האם די בהודעה, שממנה עשויים הנושים הסבירים ללמוד, לפי מבחן אובייקטיבי, על כוונה להתלות את תשלום החובות, או שמא יש צורך, שהכוונה להתלות את תשלום החובות תמצא לה ביטוי מפורש בנוסח ההודעה ותצביע על כוונתו הסובייקטיבית של החייב להתלות תשלום חובו. הנה כי כן, היה מעשה בפסק הדין in re friedlander, ex parte [2] (1884) ,oastlerבחייב, שאמר לאחד מנושיו, שהוא אינו מסוגל לשלם את חובותיו, הוא מציע לשלם לנושיו דיווידנד בשיעור של %20, והוא יוכל להיעזר לשם כך בקרובו. בית המשפט סירב לראות במערכת העובדות האמורה מעשה פשיטת-רגל של התליית
תשלום חובות, והשופט לינדלי (lindley) קבע, בעמ' 475, בהתייחסו למעשה פשיטת הרגל האמור:ו
It must;i think it does not mean a mere casual talk" be something formal and deliberate, something done by Giving" the debtor with a consciousness that he is ., And intended to be understood in that sense"notice Opinion that what was done in the present case did not an act of bankruptcy is a serious matter. I am of ."amount to a 'giving notice' within the act באותה רוח נפסק גם בפסק הדין ,re walsh, ex parte the trustee [3] (1885). הקערה נהפכה על-פיה בפרשת [4] (1891) .crook v. Morelyבאותו עניין שלח סוחר חוזר לנושיו, שבו הודיעם, כי בהיותו חסר יכולת לשלם את חובותיו בזמן פרעונם הוא מזמינם לפגישה כדי להציג לפניהם את תמונת מצבו לשיקולם ולהחלטתם. בית הלורדים פסק פה אחד, שבוצע מעשה פשיטת-רגל לפי סעיף 5(5) הנ"ל. המבחן הוא - כך קבע בית המשפט, בעמ' 321:נ
What effect would the circular produce on the mind of" a creditor receiving it as to the intention of the debtor

"?With regard to their creditor
ובמערכת העובדות שהוכחה ברור הדבר, שכל נושה סביר, שקיבל את החוזר, היה בוודאי מבין, שהחייב אינו עומד להמשיך לשלם את חובותיו.
ושוב נעה המטוטלת אחורה בפרשת [1] cloughהנ"ל, שאף היא נדונה בבית הלורדים. היה מדובר שם בסוכן בורסה, שהיה אינסולוונטי ללא תקנה, והודיע לכמה מנושיו, שיהיו לו קשיים לשלם להם את התשלומים הבאים שיגיעו להם; לפיכך הוא הציע להם להפסיק לעסוק עמו. בית הלורדים קבע, בדעת רוב, שקיומו של מעשה פשיטת הרגל לפי סעיף 5(5) לא הוכח. השופט הולסבורי (lord halsbury), אחד משופטי הרוב, סבר, שהפיסקה האמורה מחייבת מתן הודעה, ואילו במקרה דנן החייב לא נתן הודעה על התליית החובות ולא התכוון לתת הודעה כזו; כל מה שהוא ביקש מנושיו היה ליתן לו ארכה לתשלום חובותיו; ואילו השופט מקנוטן (lord macnaghten), בדעת המיעוט, היה בדעה, שהמבחן צריך להיות, כיצד הבינו הנושים את הודעת החייב, ולדידו לא היה ספק בדבר, שכל נושה סביר היה מבין, שאין בדעתו של החייב להמשיך בתשלום חובותיו; הוא אף ציין, שאם מקבלים את דעת הרוב, הרי שאין היא מתיישבת עם הלכתו הקודמת של בית הלורדים בפרשת [4] .crook .6שני פסקי הדין האמורים של בית הלורדים אינם מתיישבים זה עם זה, וכפי שהעלה ד"ר וינרוט, פרקליט המערערים, במחקרו המאלף, אין קיימת דעה אחת לגבי
פרשנותם של סעיפים דומים לסעיף 5(5), שחוקקו ברחבי האימפריה הבריטית. ברם יצוין אף יודגש:ב איש אינו חולק על הכלל, שבהעדר נסיבות מיוחדות אין במסירת הודעה על קיום אינסולוונטיות, כשהיא לעצמה, כדי להביא את העניין בגדר סעיף 5(5), וכי דרוש, לפחות מבינה אובייקטיבית, שניתן יהיה לפרש את ההודעה כהודעה על כוונה להתלות את תשלום החובות. בנסיבות האמורות, דינו של הערעור להתקבל, בין אם מקבלים את דעתו של לורד הולסברי ובין אם מקבלים את דעתו של לורד מקנוטן; לא זו בלבד שלא הייתה בתצהיר הודעה לנושה או לנושים, אלא ששום נושה סביר לא היה מעלה בדעתו להבין מנוסח התצהיר, שיש בכוונתם של המערערים להתלות את תשלום חובותיהם. למקרא התצהיר ברור הדבר, שהתיאור, שבו תיארו המערערים את עצמם כפושטי-רגל, בא רק להצביע על המחדלים, שהמערערים ייחסו לבנקים ואשר שימשו יסוד לתביעה, שהוגשה נגדם על-ידי המערערים. הדיבור "פושט-רגל" אין לפרשו, בנסיבות העניין, אלא כאמירה, המתארת את תוצאותיהם המפליגות של מעשי העוולה, שהמערערים ייחסו לבנקים; ברם, אפילו תמצי לומר, שיש בתצהיר משום אישור מצבם האינסולוונטי של המערערים, הרי באישור כאמור לא סגי.
.7בית המשפט המחוזי תמך את יתדותיו גם בדברים שנאמרו בפסק הדין [5] (1901) .in re millerבאותו עניין נדונה הודעה בעל-פה, שנמסרה על-ידי החייב לאחד מנושיו, לאמור, שהוא חסר פרוטה לחלוטין, שהוא אינו מסוגל לשלם לאף אחד ושאיבד את הכול; בית המשפט פסק, בין השאר, שבהודעה על התליית תשלום החובות קא עסקינן; אלא שאין בין העניין ההוא לבין העניין שלפנינו ולא כלום, שהרי יכול היה בית המשפט לערעורים בעניין ההוא לקבוע, שכל נושה סביר היה מניח, שאין החייב מתכוון להמשיך בתשלום חובותיו, מה שאין כן במקרה שלפנינו.
לאור המסקנה שאליה הגעתי אין לי צורך לדון בשאר הטענות המעניינות, שעוררו לפניי המערערים, לרבות בשאלה, אם יש משמעות להבדל בין הסיפא של סעיף 5(5), שנקט המחוקק לשון "לשלם את חובו", לבין הלשון "לשלם את חובותיו", שנקט המחוקק האנגלי בסעיף 1(1)(H) לחוק פשיטת הרגל האנגלי משנת .1914
הייתי מקבל את הערעור, מבטל את צו הכינוס שניתן בבית המשפט המחוזי ודוחה את הבקשה למתן צו כינוס. הבנק ישלם למערערים שכר טרחת עורך-דין, 000,50

שקלים.

5129371 הנשיא י' כהן:ו אני מסכים.

השופט ש' נתניהו:נ אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ש' לוין.

ניתן היום, י"ג באלול תשמ"ג (22.8.83).