עא 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 10189/07

בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר

המערער: עזרא ששון

נ ג ד

המשיב: בנק מזרחי טפחות בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.10.07 בת"א 1441/06 [פורסם בנבו], שניתן על ידי כבוד הרשם ש' ברוך

תאריך הישיבה: י"ח בשבט תשס"ט (12.2.09)

בשם המערער: עו"ד א' נאמן

בשם המשיב: עו"ד י' גולדשטיין

חקיקה שאוזכרה:
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 202, 204

מיני-רציו:
.
ערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתה העניק הרשם למערער רשות להתגונן אך כנגד חלק מטענותיו של המשיב בתביעה כספית שהוגשה מטעמו בסדר דין מקוצר; וכן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו התקבלו, בהיסתמך על ההחלטה הנ"ל, רכיבי תביעתו של המשיב אשר ביחס אליהם לא קיבל המערער רשות להתגונן.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' דנציגר בהסכמת השופטים א' פרוקצ'יה וא' רובנשטיין) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
במקרה דנן, ביהמ"ש איננו סבור כי הגנתו של המערער, כפי שהוצגה בבית המשפט המחוזי, הינה בגדר "הגנת בדים", ואף בית המשפט המחוזי עצמו לא סבר כן, והיה לכן מקום להעניק למערער רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתו של המשיב. המערער הציג בבית המשפט המחוזי ראיות העולות, לכל הפחות, כדי "בדל ראיה" לביסוס טענותיו ודי בכך על מנת להעניק למערער רשות להתגונן. הערכת משקל הטענות והראיות אין מקומה בשלב הבקשה לרשות להגן, אלא בהליך השיפוטי העיקרי. יתר על כן, המערער קיבל רשות להתגונן ביחס למרבית החוב הנתבע על ידי המשיב, כך שהענקת רשות להגן גם ביחס לרכיבי התביעה הנוספים ממילא לא תחייב ניהול הליך שאלמלא כן לא היה מתקיים ולא תהווה הכבדה בלתי סבירה על המשיב.
השופט א' רובינשטיין מצטרף למסקנה בהיסוס. לשיטתו, מדובר במקרה גבולי במידה רבה, אך משטרח השופט דנציגר ומצא, לעניין הריבית המופחתת, "בדל ראיה" מזה ו"תהיות מסוימות" מזה, וכן כדי שלא תיפול התביעה על סמך שיקולים פרוצדורליים-טכניים בלבד, לא ראה השופט רובינשטיין לחלוק; זאת, במיוחד משניתנה רשות להתגונן ביחס למרבית החוב ולא יהא ב"תוספת הרשות" משום הכבדה יתרה. השופט רובינשטיין הוסיף, כל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא, בידי בית המשפט הכלי של הטלת הוצאות, ולדידו במקרה כזה עליהן להיות כבדות.

ספרות:
א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 24.9.07 בבש"א 18464/06 [פורסם בנבו] (כבוד הרשם ש' ברוך) במסגרתה העניק הרשם למערער רשות להתגונן אך כנגד חלק מטענותיו של המשיב בתביעה כספית שהוגשה מטעמו בסדר דין מקוצר; וכן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 17.10.07 בת"א 1441/06 [פורסם בנבו] (כבוד הרשם ש' ברוך) בו התקבלו, בהיסתמך על ההחלטה הנ"ל, רכיבי תביעתו של המשיב אשר ביחס אליהם לא קיבל המערער רשות להתגונן.

העובדות והליכים קודמים

1. בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המשיב ביום 5.4.06 כנגד המערער עתר המשיב לחיוב המערער בתשלום סכום התביעה בסך 3,932,773 ₪, מהם סך של 996,523 ₪ בגין יתרת חובה בחשבון העו"ש של המערער והשאר בגין יתרת הלוואות שהמערער פיגר בפרעונן. לטענת המשיב ביום 6.3.92 חתם המערער על טופס פתיחת חשבון אצל המשיב וכי ביום 11.3.92 חתם המערער על "הסכם ותנאי עסק כלליים". עוד נטען בכתב התביעה כי ביום 28.8.99 ניתנה למערער הלוואה בסך 1,165,000 ₪ בריבית שנתית קבועה בשיעור של 14% שמועד פירעונה, בתשלום אחד, נקבע ליום 3.1.00 ואשר לטענת המשיב טרם נפרעה. בנוסף, טען המשיב כי יתרת החובה שבחשבון העו"ש של המערער צוברת ריבית בשיעור שנתי של 16% המצטרפת לקרן בסוף כל רבעון.

2. המערער מצידו הגיש בקשה למתן רשות להתגונן במסגרתה נטען, בין היתר, כי בין המערער לבין המשיב קיים הסכם לפיו חשבונו של המערער יחוייב בריבית חובה בגובה ריבית הפריים + 0.75%, אלא שהמשיב הפר הסכמה זו וחייב את חשבון הבנק של המערער בריבית בשיעור גבוה יותר. לטענת המערער, בהתאם לשיעור הריבית הראוי הוא עמד בתנאי ההסכם הראשוני ולכן לא היה כל צורך בהלוואה מיום 28.8.99 אותה נאלץ ליטול לאור התנהלות המשיב. עוד טען המערער כי בהסכם משנת 1992 הסכימו הצדדים כי המשיב יהיה רשאי למכור ניירות ערך שבבעלות המערער רק כאשר יתרת החובה בחשבון המערער תהיה לפחות בגובה 75% משווי תיק ניירות הערך שלו, אולם למרות שיתרת החובה בחשבון היתה נמוכה משווי של 55% מתיק ניירות הערך, נאלץ המערער למכור את "ניירות ערך מופת" בהם החזיק, וזאת בעקבות לחצים אינטנסיביים מצד המשיב שהופעלו עליו בחודשים מרץ-אפריל של שנת 1999. לטענת המערער, אילו המתין הוא תקופה נוספת, היה מוכר את ניירות הערך בשער גבוה הרבה יותר מזה שבו הם נמכרו בפועל ומכל מקום, זמן קצר לאחר מכירת ניירות הערך הודיע המשיב על רכישת השליטה בקרן הון הסיכון מופת שבניירות הערך שלה עסקינן ובכך יש, לשיטת המערער, בכדי להעיד על ניגוד האינטרסים שבו היה מצוי המשיב בתקופה הרלבנטית. בנוסף, טען המערער כי מאחר שלא היתה כל סיבה למכור את ניירות הערך, כאמור לעיל, הרי שממילא לא היה כל צורך "לאלץ" אותו ליטול את ההלוואה נשוא התביעה, כפי שנהג המשיב, שהרי אילו לא נמכרו ניירות הערך במועד שנמכרו, היו ברשות המערער בטחונות מספיקים אשר עשויים היו לכסות את יתרת החוב, כך שהוא לא היה צריך ליטול את הלוואה האמורה. לבסוף, נטען כי המשיב פעל בניגוד למוסכם עם המערער בדבר מתן 50% הנחה בדמי משמרת ניירות ערך וחייב אותו בעמלות הקצאת אשראי ובדמי ניהול אשראי בשיעור גבוה ומופרז (יצויין, כפי שיפורט להלן, כי טענות אחרונות אלה לא נכללו בתצהירו של המערער מיום 31.8.06, והן נכללו באופן חלקי בלבד בתצהירו המשלים).

3. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 24.9.07 כי המערער לא הציג שום הסכם העשוי לגבות באופן ממשי את טענתו לפיה הוסכם בין הצדדים על חיוב חשבונו בריבית בשיעור פריים + 0.75%. גם לאחר שבחן מסמכים שונים שהוגשו על ידי שני הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין באלו להעיד על התגבשותה של הסכמה בדבר הריבית המופחתת לה טען המערער. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה לאפשר למערער להתגונן בטענה לפיה הצדדים הסכימו על שיעור ריבית מופחת. בהתאם לכך, נקבע כי מתייתר הצורך בבחינת שיעור הריבית שבו חויב המערער בפועל ומכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי גם בהקשר לכך לא הציג המערער גירסה עובדתית ברורה ואחידה וכי כלל לא ברור מהו שיעור תוספת הסיכון בריבית שבו חויב המערער בפועל. נוכח האמור לעיל נקבע כי שעה שהתמונה העובדתית-חשבונאית בנוגע לחיובי הריבית היא כה מעורפלת, אין אפשרות לקבוע שטענת ההגנה של המערער היא סבירה בנסיבות העניין או שהיא עשויה להתאמת בשלב עתידי, ומשכך אין הצדקה למתן רשות להתגונן לגביה.

אשר לטענת המערער בדבר המכירה הכפויה והבלתי כדאית של ניירות הערך, נקבע כי בשלב המקדמי הנוכחי כל שניתן לקבוע הוא כי לא נסתרה טענתו העובדתית של המערער לפיה בתקופה הרלבנטית למכירה היחס בין גובה החוב לבין שווי תיק ניירות הערך לא הצדיק, על פי המוסכם, את מכירת ניירות הערך, כך שלא ניתן, כבר בשלב זה, לשלול את טענות המערער בדבר גובה הרווח הפוטנציאלי שנמנע ממנו. משכך, ניתנה למערער רשות להתגונן בכל הנוגע למידת ההצדקה הגלומה במכירת ניירות הערך על ידי המשיב. היות שניתנה רשות להתגונן בהתייחס לטענה הנסבה על מכירת ניירות הערך, נקבע כי נוצר פתח גם לבירורו הענייני של עצם הצורך בהלוואה, ככל שהוא מושפע מהמכירה.

אשר לטענתו של המערער בדבר החיוב בעמלת הקצאת אשראי והחיוב בדמי ניהול ומשמרת, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קיימת אינדיקציה ראייתית ראשונית ולכאורית העשויה להעיד על נכונותה של הטענה האמורה וכי לאור זאת, אין הצדקה למתן רשות להתגונן לגבי שתי הסוגיות החשבונאיות האמורות. משכך ומשהסוגיות לגביהן ניתנה רשות להתגונן קשורות באופן ישיר רק לרכיב התביעה של יתרת פיגורי ההלוואה, נקבע כי רכיב התביעה של יתרת החובה בחשבון העו"ש אינו "מכוסה" במסגרת הרשות להתגונן שניתנה, כך שאין דרך שבה יכול המערער להתגונן בגין חיוב זה והמשיב מצידו זכאי לקבלת שוויו.

4. בהמשך להחלטה זו, הגיש המשיב פסיקתא לחתימתו של בית המשפט המחוזי לחיוב המערער בסך של 996,523 ₪, בצירוף ריבית בשיעור של 16% לשנה שתחושב החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל, פסיקתא שנחתמה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 17.10.07.

עיקר טענות המערער

5. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי עת מנע בירור מלא של התביעה ושל מלוא טיעוני ההגנה וכאשר איפשר מתן פסק דין חלקי על כ-25% מסכום התביעה. לטענת המערער, נוצר בכך מצב בעייתי בו התיק דנן ימשיך להתברר בבית המשפט המחוזי ואולם, טיעוני הגנה רבים לא יוכלו להישמע כלל. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שבניגוד לדיני סדר הדין המקוצר, התעלם הוא מנימוקי הגנה רבים של המערער - לרבות: שיהוי בהגשת תביעת המשיב וסירוב מסירת מסמכים מצד המשיב - כמו גם ממסמכים מהותיים שהוצגו לו; דחה טיעוני הגנה מנימוקים ראייתיים בלבד; ניתח באריכות את המחלוקות העובדתיות, משל היו הצדדים לאחר שלב שמיעת הראיות בתיק, והתיחס שוב ושוב לטיעוניו העובדתיים של המשיב. לטענתו, היה בטיעוניו בפני בית המשפט המחוזי כדי להעמיד הגנה מלאה כנגד התביעה של המשיב. ומכל מקום, כך לטענת המערער, הוא הציג הגנה מפורטת ומוצקה אשר לא נסדקה, ובוודאי שלא קרסה, אף לאחר עמידתו של המערער בחקירה הנגדית.

עיקר טענות המשיב

6. אשר לטענת המערער הנוגעת לריבית שנגבתה לשיטתו ביתר, טוען המשיב כי המערער לא הניח כל תשתית ראייתית לכך שהובטחה לו ריבית של פריים + 0.75%. לטענת המשיב, גם אם היה קיים הסכם כאמור, הרי שמן המפורסמות הוא שאין הסכמי אשראי ללא הגבלת סכום וללא תנאים ולפיכך, משהורע מצב החשבון של המערער ונוצר בו פער בטחונות חמור, שוב אין תוקף לסיכום בעניין שיעור הריבית הנטען, כאשר גם מן ההתנהלות בפועל של המערער ושל המשיב עולה כי אם היה סיכום בדבר גובה הריבית כנטען, סיכום זה בוטל על ידי המשיב זה מכבר. אשר לטענת המערער בעניין עמלת הקצאת אשראי ודמי משמרת, משלא נמצאה בתצהיר התומך בבקשתו של המערער לקבלת רשות להתגונן כל טענה בנושא זה וכאשר ה"מעין תצהיר" הנוסף שהוגש על ידי המערער בו נכללה אחת מטענות אלה לא נערך כדבעי והוא לא מהווה תצהיר כלל, אין אלא להתעלם מכל הנטען בסוגיות אלה וצדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין כל אינדיקציה ראייתית ראשונית ולכאורית העשויה להעיד על כך שהמשיב גבה מהמערער דמי משמרת בסכום גבוה יותר מהמוסכם. עוד טוען המשיב כי טענות המערער בפני בית המשפט המחוזי נטענו באופן כללי וסתמי וללא כל בסיס ולפיכך הן אינן ראויות לשמש כטענות הגנה מפני תביעה בסדר דין מקוצר. אשר לטענותיו של המערער בדבר שיהוי ואי מסירת מסמכים מצד המשיב, הרי שגם הן, כך לפי המשיב, נטולות כל יסוד.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין שבכתב ושמעתי את טיעוניהם על פה בדיון שהתקיים לפנינו, אני סבור כי יש לקבל את הערעור ולהעניק למערער רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתו של המשיב.

8. התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן – זוסמן)]. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו(4) 193, 196 (1992); זוסמן, בעמוד 678]. מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מלץ:

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." [ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.11.93)].

רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן [ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.11.08), פסקה 20; ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)].

9. איני סבור כי הגנתו של המערער, כפי שהוצגה בבית המשפט המחוזי, הינה בגדר "הגנת בדים", ואף בית המשפט המחוזי עצמו לא סבר כן, והיה לכן מקום להעניק למערער רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתו של המשיב.

אשר לסוגיית הריבית, כל שקבע בית המשפט המחוזי לגביה הוא כי "אין אפשרות לקבוע שטענת ההגנה של המבקש [בהקשר זה] היא סבירה בנסיבות העניין או שהיא עשויה להתאמת בשלב עתידי". אין בקביעה זו כדי להוביל למסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כאמור לעיל, על בית המשפט הדן בבקשת רשות להתגונן להניח כי טענותיו של הנתבע הינן אמת, כאשר אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר, כשלעצמו, בסיס לאי מתן הרשות להתגונן. מכאן, שגם אם סבר בית המשפט המחוזי כי טענותיו של המערער עשויות שלא להתאמת בעתיד, אף שטרם נערכה בחינה מקיפה של הראיות בתיק, סברתו זו אינה מצדיקה הימנעות מהענקתה למערער של הרשות להתגונן.

10. גם לגופו של עניין, אני סבור כי המערער הציג בבית המשפט המחוזי ראיות העולות, לכל הפחות, כדי "בדל ראיה" ואשר לכאורה יש בהן כדי להעיד על קיומו של הסכם בין הצדדים בו הוסכם לכאורה על גביית ריבית מופחתת מן המערער. כך, הוצג בפני בית המשפט המחוזי "מכתב שהופנה אל ב"כ המשיב על ידי ב"כ המבקש [המערער] דאז, עו"ד יקיר כובאני, ממנו ניתן להסיק כי חישוב החוב אמור להתבסס על ריבית בשיעור פריים+1%". בית המשפט המחוזי אף ציין כי זהו "המסמך היחיד שעשוי, אולי, להעיד על הסכמה כלשהי של הצדדים בנוגע לשיעור הריבית", אולם "היות שאין המדובר בנתון אובייקטיבי-חיצוני המעיד על שיעור הריבית המוסכם" היה הוא מסופק "עד כמה ניתן להקנות לו משקל ראייתי ממשי". כאמור, שאלת המשקל שיש להעניק למסמך זה אינה רלבנטית בשלב הנוכחי, ומשיש בו ולו בדל ראיה לכך שהיתה קיימת הסכמה כלשהי בין הצדדים בעניין שיעור הריבית, די בכך על מנת להעניק למערער רשות להתגונן.

מסמך נוסף אשר יש בו לכאורה כדי להעיד על קיומו של הסכם בין הצדדים בדבר ריבית מופחתת הינו תדפיס בנק מיום 22.4.96 לפיו זיכה המשיב את חשבונו של המערער בסכום של 628.87 ₪ בגין "החזר רבית והעמדתה על פי המוסכם" [ההדגשה אינה במקור – י.ד.]. בית המשפט המחוזי לא ייחס למסמך זה חשיבות יתרה וזאת מאחר שלא צויין בו שיעור הריבית המוסכם בין הצדדים, אותו לא ניתן להסיק גם מסכום ההעברה עצמו, ומאחר שהמשיב הציג תדפיסים אחרים המעידים על כך שלכאורה חשבון המערער זוכה בגין החזר עמלת הקצאת אשראי, אך לא בגין הפרשי ריבית. ואולם, כאמור לעיל, גם אם אין ליחס למסמך זה משקל רב, הרי שבוודאי שיש בו, ולו לכאורה, כדי לעורר תהיות מסוימות בדבר הפעולה החשבונאית עליה נועד הוא להעיד, תהיות אשר ראוי כי תבואנה על פתרונן לאחר בחינה מקיפה של הראיות בתיק. אם קיימת ראיה, ולו לכאורה, לכך שבשנת 1996 העניק המשיב החזר למערער בגין ריבית שנגבתה ממנו ביתר, כאשר חשבון הבנק של המערער נפתח כבר בשנת 1992, הרי שקיימת אפשרות לפיה בין הצדדים התקיימה הסכמה החורגת מן המקובל עם לקוח רגיל של הבנק, הסכמה שנמשכה, לכל הפחות, כארבע שנים וייתכן כי אף מעבר לתקופה זו. יתר על כן, במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הודה בא כוחו של המשיב, עו"ד יצחק גולדשטיין, כי בשנת 1992 היה הסכם בין הצדדים בדבר ריבית מיוחדת, אלא שלדבריו הוא "לא יודע מתי הוא הסתיים" [פרוטוקול הדיון מיום 12.2.09, בעמודים 6 ו-8]. משקיימת אפשרות כי הצדדים הסכימו על ריבית מופחתת ומשלא ידוע מתי חדלה הסכמה זו מלהתקיים, אם בכלל, ברי כי אין לומר שהגנתו של המערער נטולת כל יסוד וכי היא בגדר "הגנת בדים" ויש על כן להעניק למערער רשות להתגונן על מנת שיוכל לנסות ולהוכיח את טענותיו במהלך המשפט.

אין בידי לקבל בהקשר זה את טענת המשיב לפיה טענות המערער בפני בית המשפט המחוזי נטענו באופן כללי וסתמי, כאשר עיון בתצהירו של המערער, המתפרס על פני עמודים רבים, מלמד דווקא על כך שהטענות שהועלו בו הינן קונקרטיות ומפורטות למדי, לכל הפחות בחלקן.

6. אשר לטענות המערער בעניין עמלת הקצאת אשראי ודמי משמרת, הרי שאלה הועלו במסגרת חוות דעת חשבונאית שנערכה על ידי מר דורון פולק ואשר הוגשה לבית המשפט המחוזי. חוות דעת זו לוותה בתצהיר נוסף מטעם המערער במסגרתו הועלתה הטענה הנוגעת לדמי משמרת בלבד. אומנם, בית המשפט המחוזי ציין כי התצהיר הנוסף אינו ערוך כדין ואולם, לא נמנע הוא מלבחון את הטענות המועלות בו גם לגופו של עניין. אכן, ראוי היה כי המערער יקפיד כי גם התצהיר הנוסף ייערך ויוגש כדין, אולם משחקר בא כוח המשיב את מר פולק בחקירה נגדית ביחס לחוות הדעת החשבונאית המכילה את שתי הטענות הנ"ל ומשבחן בית המשפט המחוזי את נכונותן של טענות אלה לגופו של עניין, ובשים לב לעובדה כי המערער לא היה מיוצג על ידי עורך-דין במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי, איני סבור כי יש מקום למנוע מן המערער לבסס את טענותיו לגופו של עניין בשל שיקולים פרוצדוראליים-טכניים [השוו: רע"א 6265/04 כסיף נ' רובין, פ"ד נט(3) 913, 917 (2004); רע"א 6241/08 זילבר נ' אהרוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.11.08), פסקה 14].

בית המשפט המחוזי בחן את חוות הדעת החשבונאית לאורה של חקירתו הנגדית של מר פולק והגיע למסקנה, נוכח אי דיוקים והיעדר הסבר לנקודות מסוימות שמצא בה, כי אין כל אינדיקציה ראייתית ראשונית ולכאורית העשויה להעיד על כך שהמשיב גבה מהמערער דמי משמרת בסכום גבוה יותר מן המוסכם. איני סבור כי די באי דיוקים והיעדר הסבר בנקודות מסוימות מצד מר פולק, עליהם עמד בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ככל שהם קיימים, כדי לשלול מן המערער את האפשרות לנסות ולהוכיח את טענותיו במהלך המשפט. כבר נפסק כי גם אם טענות ההגנה אינן מעוררות אמון רב, לאחר שמקצתן נתגלו ככוזבות בחקירה הנגדית, לא תסורב בקשה למתן רשות להתגונן, וזאת משום שמשקל הראיה אינו נקבע בשעת הדיון בבקשה [ע"א 592/65 שלי נ' בוכבזא, פ"ד כ(2) 608, 610 (1966); דוד בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה 248 (מהדורה תשיעית, 2008)].

יתר על כן, במקרה שלפנינו המערער קיבל רשות להתגונן ביחס למרבית החוב הנתבע על ידי המשיב, כך שהענקת רשות להגן גם ביחס לרכיבי התביעה הנוספים ממילא לא תחייב ניהול הליך שאלמלא כן לא היה מתקיים ולא תהווה הכבדה בלתי סבירה על המשיב.

אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות על הענקת רשות להתגונן למערער ביחס לכל רכיבי התביעה של המשיב וכן לבטל את הפסיקתא של בית המשפט המחוזי מיום 17.10.07. המשיב ישא בהוצאותיו של המערער ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט דנציגר, ומצטרפת לנקודת המוצא המודגשת בחוות דעתו, לפיה תביעה בסדר דין מקוצר היא בבחינת הליך חריג להליכי תביעה רגילה, בה ניתנת זכות הגנה מלאה לנתבע, כדרך שגרה. חריגותו של הליך סדר דין מקוצר משתקפת בכך כי, בהתקיים תנאים מסוימים, נשללת מהנתבע הזכות להתגונן, הנתונה לו ללא סייג בהליכי תביעה רגילים, ומוטל עליו הנטל להראות כי הוא ראוי לרשות להגן. שלילת זכות ההגנה של הנתבע במצבים מסויימים נמצאת מוצדקת כדי לקדם שני אינטרסים משולבים: מתן הגנה לתובע שזכותו על פי התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק; ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה.

יחד עם זאת, במישור המושגי, כנגד האינטרסים המשולבים הללו, העומדים ביסוד הליך סדר הדין המקוצר, עומד, ככלל, האינטרס הדיוני הבסיסי של כל נתבע להתגונן כנגד תביעה המוגשת נגדו, יהא אופיה אשר יהא. זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כזכות בעלת אופי חוקתי. זכותו של התובע לפנות לערכאות בתביעה, וזכותו של הנתבע להתגונן כנגד תביעה כזו, הם שני צדדים של אותה מטבע, המכירה בזכותם החוקתית של בעלי דין ליומם בבית המשפט בבירור המחלוקות ביניהם.

שיקולי היעילות המערכתית, ואינטרס עשיית צדק עם תובע שתביעתו מקיימת את תנאי סדר הדין המקוצר, ואינה מעלה כנגדה טיעוני הגנה שיש בהם ממש, עשויים לגבור על זכותו של הנתבע להתגונן. עם זאת, בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו.

אני מסכימה לדעת חברי, השופט דנציגר, כי במקרה זה לא ניתן לומר כי טענות ההגנה שהעלה המערער הינן נטולות יסוד כלשהו, וכי הן אינן מצדיקות ליבון ובחינה. טענות ההגנה, והמסמכים שהוגשו לתמיכה בהן, מעלות שאלות המצדיקות בחינה. בנסיבות אלה, הערכת משקל הטענות והראיות אין מקומה בשלב הבקשה לרשות להגן, אלא בהליך השיפוטי העיקרי, משאין מדובר בהגנה מצוצה מן האצבע, השקולה כ"הגנת בדים".

אני מצטרפת, אפוא, בהסכמה למסקנת חברי, השופט דנציגר, כי יש מקום ליתן רשות להגן על מלוא תשתית טענות ההגנה שנטענו על ידי המערער, משנמצא בהן, ולו "קצה חוט", המצדיק בחינה ודרישה שיפוטית.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א. לא בלי היסוס - כפי שיוסבר - מצטרף אני למסקנתו של חברי השופט דנציגר לעניין מתן הרשות להתגונן.

ב. במובן העיוני, רשות להתגונן בתביעה אזרחית על פניה נראית כעניין מובן מאליו; הנה תובעים ממון מאדם - על שום מה תינעל בפניו דלת ההתגוננות. אלא שמחוקק המשנה למד את טבע האנוש ואת הנטיה הנודעת "לגרור רגליים" בשעה שנתבע האדם לשלם, והניח כי אם בכל תביעה באשר היא תינתן האפשרות להתגונן, ייסתמו צינורות בתי המשפט, וגרוע מזה - והחובות ישכבו למעצבה. על כן ברא את התביעות בסדר דין מקוצר לפי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, והן תביעות על סכום קצוב מכוח חוזה או התחייבות שניתן להוכיחן בכתב, חיוב לתשלום קצוב על פי חיקוק, וכך גם תביעות רשות מקומית, ותביעות לפינוי מושכר שאינו מוגן המעוגנות בראיות שבכתב. על כל אלה יש צורך ברשות להתגונן לפי תקנה 204. והנה כפי שמציין המלומד ד' שוורץ בספרו סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז)
"במרוצת השנים התפתחה הפסיקה - והשדה חרוש עד מאוד תלמים תלמים - באופן שהרחיב את מעגל המקרים שבהם ניתנת הרשות להתגונן עד שגם אם עולה הגנה לכאורה, ולו דחוקה (הדגשה במקור - א"ר), ניתנת הרשות להתגונן" (עמ' 308).

וראו האסמכתאות שם בעמ' 309 ה"ש 32. עינינו הרואות, כי "האינסטינקט הטבעי" של היכולת להתגונן בהליך אזרחי נתן אותותיו.

ג. המחבר שוורץ מבקר (עמ' 310) מסלול זה, בין היתר בשל הרחבת מעגל המורשים להתגונן על-ידי הפסיקה, כאמור, אף אם תביעתם רעועה (ביקורת אחרת שהוא מעלה חורגת מתיקנו זה); וראו הצעותיו לשיפור (עמ' 313-312). ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10, 2009, 403), המטעים את הגמישות שבה ניתנת הרשות להתגונן, והאסמכתאות דשם; "אין בית המשפט בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו" (מתוך ע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 (הנשיא ברק)). כפי שמציין המחבר קשת, (הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, 2007), 1024)

"השאלה המהוה קריטריון למתן רשות להתגונן היא אם יוכל הנתבע לזכות במשפט אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל... בקשת רשות להתגונן תסורב רק במקרים בהם משתכנע בית המשפט כי אין לנתבע הגנה של ממש".

(ראו בין השאר ע"א 507/85 בנין נ' שטראוס, פ"ד מג(1) 106, 109). ראו גם זוסמן (סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין), 675; ע"א 544/81 קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לו(3) 518, 524 (השופטת נתניהו); ע"א 5337/05 אוזן נ' בנק' איגוד [פורסם בנבו] (השופטת ארבל). העולה מכל האמור, כי לעת הזאת ניתנת הרשות להתגונן ביד פתוחה יחסית, ועל רקע זה נבחן גם את תיקנו שלנו.

ד. בבואו לדון ברשות להתגונן, כיצד יבחין בית המשפט בין התבן לבר, בין טענות שהן בנות משקל וממשות ולוא לכאורה ובין "הגנת בדים", קרי סיפורי מעשיות, שהפסיקה דוחה (ע"א 654/02 האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46 (השופט טירקל), וראו גם האסמכתאות שמביא חברי השופט דנציגר (פסקה 8)? הערכתן הראשונות של הראיות תלויה במידה רבה ב"חוש המומחיות" של בית המשפט, וביכולתו לזהות "בדלי ראיה", וליתן להם משקל. המקרה דנא הוא גבולי במידה רבה, ואודה שממבט ראשון סברתי כרשם המלומד בבית המשפט המחוזי, וראו גם דברי השופט מלצר בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מ-7.1.09 באשר להתנהלות המבקש. אך משטרח חברי השופט דנציגר ומצא, לעניין הריבית המופחתת, "בדל ראיה" מזה ו"תהיות מסוימות" מזה, כלשונו, וכן כדי שלא תיפול התביעה על סמך שיקולים פרוצדורליים-טכניים בלבד, לא ראיתי לחלוק; זאת, במיוחד משהטעים חברי בצדק, וייחסתי חשיבות לנקודה זו, שהואיל וניתנה רשות להתגונן ביחס למרבית החוב, לא יהא ב"תוספת הרשות" משום הכבדה יתרה.

ה. ולבסוף אציין, כי בכגון דא ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא, בידי בית המשפט הכלי של הטלת הוצאות, ולדידי במקרה כזה עליהן להיות כבדות. ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008), 62; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391. אך משניתנת על-ידינו רשות ערעור איני נוטע מסמרות, והדבר יתברר בסופה של דרך.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ט (15.6.09).

א' פרוקצ'יה 54678313-10189/07
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

5129371
54678313_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07101890_W10.doc חכ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה