עא (ת"א) 10619-08-11 פארק תעשיות אלמוג בע"מ נ' טמפו משקאות

ספרות:

א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (התשנ"ג)

ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי

חקיקה שאוזכרה:

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  12

השופט שאול שוחט:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט י. קורן), מיום 27.6.11, בת"א 200971/08 [פורסם בנבו]. בפסק הדין דחה בית המשפט את תביעתה של המערערת לפיצויי קיום בגין הפרת חובת תום הלב בקיום מו"מ לקראת כריתת חוזה – חוזה חדש לשכירות בלתי מוגנת במבנה תעשייתי באזור התעשייה עמק שרה, באר שבע (להלן: "המבנה").

העובדות הצריכות לעניין

1. א.         ביום 31.10.06 נכרת חוזה שכירות בין המערערת למשיבה (להלן: "החוזה") לפיו שוכרת המשיבה מהמערערת שטח של 1,500 מ"ר במבנה (להלן: "המושכר"). תקופת השכירות הייתה לשנתיים החל מיום 1.11.06 ועד 31.10.08 עם אופציה להארכה לשנתיים נוספות, בכפוף לעמידה בתנאי החוזה ומתן הודעה בכתב 6 חודשים מראש על מימוש האופציה. לקראת תום תקופת השכירות הודיעה המשיבה למערערת על רצונה לממש את האופציה. בהתאם לכך נערכה תוספת לחוזה ובו הוארכה תקופת השכירות עד ליום 310.10.10.

      ב.         בטרם נחתמה התוספת לחוזה עלתה אפשרות של הרחבת שטח המושכר לשטח כולל של 3,750 מ"ר. בין הצדדים נפתח מו"מ על חוזה שכירות חדש. במהלך המו"מ הוחלפו טיוטות חוזה בין נציגי הצדדים. ביום 28.10.08 העביר היועץ המשפטי של המשיבה, עו"ד סער פראג, באמצעות הדואר האלקטרוני, לנציג המערערת, חוזה שכירות חדש לחתימת המערערת (להלן: "החוזה החדש"). לחוזה החדש צורף מכתב נלווה בזו הלשון:

          "נושא: חוזהשכירותבלתימוגנתפארקתעשיותאלמוג–טמפו... סופינקי

          אבי,

          בהמשךלסיכומיםאשרהושגומוליהודהקוסטה, מצ"ב הנוסח הסופיהנקילהסכםהשכירות, אנאהחתםאתהנוסחוהעבראליי (3 העתקים) בהקדםהאפשרי.

          בברכה,

          סער".

            בשולי מכתב זה ניתן להבחין במכתב קודם, שנשלח שלוש שעות קודם לכן, מעו"ד פראג לנציג המערערת ובו נרשם "מצ"ב מתוקן בהתאם לשיחתנו".

            ג.          בטרם נחתם החוזה החדש על ידי המערערת, הודיע מנהל הנכסים של המשיבה למערערת, ביום 30.10.08, כי הוא מבקש לעכב את החתימה על החוזה החדש למשך 48 שעות. יומיים לאחר מכן, ביום 2.11.08, הודיע מנהל הנכסים של המשיבה למערערת, כי המשיבה חזרה בה מן הכוונה לחתום על חוזה חדש עם המערערת וכי היא תפנה את המושכר בחודש 12.08.

ההליך בבית המשפט קמא

1. על רקע התנהלותה של המשיבה הגישה המערערת את תביעתה לפיצויי קיום בגין הפרת חובתה של המשיבה לנהוג בתום לב בקיום מו"מ לקראת כריתת החוזה החדש, בגובה דמי השכירות שהייתה המערערת עתידה לקבל על פיו לתקופה של שנה שלמה בניכוי הסכום ששולם לה עבור התקופה שעד לפינוי המושכר.

1. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בבית המשפט קמא, ולאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, הסכימו הצדדים לוותר על הוכחות ולהסתפק בסיכומים בכתב, על רקע הצהרת ב"כ המערערת לפיה:

"איננו טוענים לזדון מצד הנתבעת (המשיבה ש.ש.). אני מוכןלקבלשהחלטתםנעשתהמשיקוליםענייניים ומסחריים, ואפילואתהטענהשהמו"מלגבי המקוםהחלופיהתקייםרקלאחרשהודיעה הנתבעתכיהיאמבקשתלעכבאתחתימתההסכם, אלאשלטענתי בנסיבותאלה התגבשהזכותהתובעת (המערערת ש.ש.) לפיצויים".

1. על יסוד הסכמה דיונית זו פנה בית המשפט קמא ובחן את טענות המערערת בסיכומיה, לרבות הטענה שהופיעה לראשונה בסיכומים, כי בינה ובין המשיבה נכרת למעשה חוזה שכירות והודעתה האחרונה, כי היא מסתלקת ממנו מהווה הפרה יסודית המזכה אותה לסעד של אכיפה "ובענייננו פיצויים בגובה דמי השכירות".

1. א.         בית המשפט קמא דחה את טענתה החדשה של המערערת לגופה. לגישתו,מעיון בטיוטות החוזה החדש שהוחלפו בין הצדדים עולה, כי הם ביקשו להציב קו גבול, ברור ומוגדר, בין שלב המו"מ לשלב החוזי בדמות חתימה על חוזה וכי דווקא מכתבו של עו"ד פראג, מיום 28.10.08, אליו מפנה המערערת, מלמד כי המשיבה לא התכוונה ליצור התקשרות חוזית מחייבת ללא חתימה הדדית על החוזה החדש. בהיות החתימה קו הגבול בין שלב המו"מ לשלב החוזי ממילא אין לראות בטיוטת החוזה שנשלח אל המערערת הצעה, בהעדר חתימת המשיבה עליו, וגם אם כן, חזרה בה המשיבהממנה בטרם ניתנה הודעת קיבול על ידי המערערת.

ב.         בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערערת בדבר הפרת חובת תום הלב מצד המשיבה, משלא מצא בהתנהלות האחרונה חוסר תום לב. לגישתו, הצדדים ניהלו מו"מ בתום לב מתוך כוונה להשלים עסקה משותפת. דא עקא, ביום בו הועבר החוזה החדש לחתימת המערערת (כשהוא אינו חתום על ידי המשיבה) התברר למשיבה, כי היא צריכה להשקיע סכום כסף גבוה בהרבה ממה שהוערך בחוזה החדש (ס' 7.2), להכשרת המושכר לצורך קבלת רישיון עסק, דבר שהביא אותה להפסיק את הליכי ההתקשרות באופן מיידי. כעבור יומיים נוספים הודיעה על פרישתה ממו"מ. בנסיבות אלה וכל עוד לא נכרת החוזה, רשאית הייתה המשיבה לחזור בה מן העסקה גם משיקולים של כדאיות, כל זאת גם על רקע הצהרת ב"כ המערערת, כי לא נעשתה כל פעולת זדון מצד המשיבה; החלטתה נעשתה משיקולים ענייניים ומסחריים; המו"מ לגבי המקום החלופי נעשה על ידי המשיבה רק לאחר הודעתה למערערת על עיכוב החתימה.

1. משהגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המשיבה לא הפרה את חובת תום הלב, ממילא לא היה צריך להידרש לשאלת הפיצוי – בין פיצויי קיום (חיוביים) ובין פיצויי הסתמכות (שליליים) – והוא דחה את התביעה תוך שהוא מוסיף, כי המערערת לא הוכיחה כי היא זכאית לפיצויים כלל, בוודאי שלא לפיצויי קיום.

הערעור

1. בעיקרי הטיעון ובטיעוניו בעל פה חזר ב"כ המערערת על טענתו, כי בהפרת חוזה שנכרת עסקינן ולחלופין בהפרת חובת תום הלב מהטעם שמתן אפשרות לפרישה ממו"מ בשל שיקולים כלכליים מייתרת, לטעמו, את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) ובנסיבות הפרישה עסקינן, יש לזכות את מרשתו, לטעמו, בפיצוי קיום.

1. ב"כ המשיבה חזר בו מטענתו, בעיקרי הטיעון, להרחבת חזית וביקש להתמודד עם טענת כריתת החוזה לגופה (עמ' 6 לפרוט' ישיבת יום 19.4.12 ש' 31-32). לטעמו כל עוד לא נחתם החוזה החדש היו הצדדים בשלב המו"מ; הפרישה, על אף שהייתה בשלב מתקדם של המו"מ, לא נעשתה בחוסר תום לב, אלא משיקולים עסקיים מסחריים; גם אם נגועה הייתה הפרישה מהמו"מ בחוסר תום לב, הפיצוי המגיע הינו פיצוי שלילי שלא הוכח.

דיון והכרעה

הפרת חוזה השכירות החדש

1. במקרה שלפנינו הוחלפו בין הצדדים טיוטות בכתב לחתימה. העדר חתימה מהווה ראיה חשובה ביותר המעידה על העד גמירת דעת (ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז (1) 589 ורבים אח'). קל וחומר מקום שעולה מהנסיבות, כי הצדדים התכוונו לחתום על החוזה.

      בענייננו, על בסיס כתבי הטענות שהיו לפני בית המשפט; הצהרת ב"כ המערערת, על כל חלקיה, שהתייחסה להפרת חובת תום הלב בלבד וויתור ב"כ הצדדים על הליך הוכחות, רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה, כי רצונם המשותף של הצדדים היה בחוזה כתוב וחתום. מסקנה זו מתבקשת, באין ראיה על כוונה אחרת, משני המכתבים שנשלחו ע"י עו"ד סער למערערת, בהפרש של 3 שעות באותו יום. במכתב הראשון העביר עו"ד סער למערערת את טיוטת החוזה החדש "מתוקן בהתאם לשיחתנו" ושלוש שעות לאחר מכן העביר עו"ד סער "נוסח סופי ונקי" לחתימת המערערת וביקש לקבל לידיו העתק חתום.

אם הייתה גמירת דעת מדוע לא שלח עו"ד פראג את החוזה "הסופי והנקי" כשהוא כבר חתום על ידי המשיבה? מדוע ביקש לקבל בחזרה, מהמערערת, העתק חתום על ידה? מדוע ביקש להותיר בידי מרשתו, המשיבה, את הזכות לחתום אחרונה? האם פנייתה של המשיבה למערערת לעכב את החתימה ב-48 שעות אינה מלמדת, כי הצדדים רצו בחוזה חתום? גם הוראת ס' 20.3 לחוזה החדש הקובעת:

"חוזהזהממצהאתכלאשרהוסכםביןהצדדים, ואיןלהתחשבבכלמשאומתןשקדם לחתימתואושהתקייםבדבבדעםחתימתוובכלהצהרות, מצגים, התחייבויותאוהסכמיםשקדמו לחתימתושלחוזהזה, וכלאלהבטליםומבוטליםבזה", מעבר להיותה הצהרה מקובלת לפיה החוזה החתום ממצה את כל תנאיו ומה שלא נאמר והוצהר בו לא הוסכם, יש בה כדי ללמד כי הצדדים ביקשו להציב "קו גבול" בין שלב המו"מ לשלב החוזי בדמות חוזה כתוב וחתום.

1. משרשאי היה ביהמ"ש קמא להגיע למסקנה כאמור, נקודת המוצא לדיון היא, כי כל עוד לא נחתם החוזה בפועל, לא הבשיל המו"מ לכדי חוזה מחייב, כדברי כב' המשנה לנשיא לשעבר, מ' בן פורת בע"א 579/83 בפרשת זוננשיין נ' גבסו פ"ד מב (2) 278:

"... גם כאשר אין מדובר בעיסקת מקרקעין, שלגביה קיימת דרישת הכתב... כלל הוא, שאם כוונת הצדדים היא, שההתקשרות תהיה בחוזה כתוב וחתום, אין המשא ומתן בעל פה מבשיל להסכם מחייב, אפילו הגיעו לכלל הסכמה בכל העניינים הנוגעים בדבר..." וזאת לא בשל העדרו של כתב או העדרה של חתימה אלא בשל העדרה של "גמירת דעת". עמדו על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרים "חוזים", חלק א' (תשנ"א), בעמ' 451:

"מובן כי גם כאשר החוק אינו מחייב חתימה כתנאי למילוי דרישת הכתב, עשויים הצדדים עצמם לגמור בדעתם, כי רק חתימתם על גבי המסמך היא זו שתחייב אותם. הסכמה זו של הצדדים הופכת את החתימה למעין תנאי להתקשרות. אם המסמך אינו חתום, הצדדים לא גמרו בדעתם לכרות את החוזה שהמסמך משקף, והמסמך אינו מחייבם. במקרה כזה, העדר התוקף אינו נובע מהעדר הכתב (היינו, העדר חתימה על המסמך) אלא מהעדר הסכם, או במילים אחרות מהעדרה של 'גמירת דעת'".

1. אמנם יתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה להוכיח את קיומה של "גמירת דעת" להתחייב על פי החוזה למרות שבסופו של דבר הוא לא נחתם. כך לדוגמא נפסק בע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד (1) 57 כי חוזה למכירת מקרקעין השתכלל חרף אי חתימתו של זיכרון הדברים שנערך באותו עניין ואף חרף קיומו של סיכום להיפגש למחרת היום אצל עורך דין כדי לחתום על חוזה פורמאלי, זאת לאחר שבית המשפט שוכנע בדבר קיומה של "גמירת דעת" על יסוד ראיות אחרות. מובן שגם חסרונה של חתימת אחד הצדדים לא יסתום את הגולל על הטענה כי נכרת חוזה מחייב ובלבד שניתן להוכיח את גמירת דעתו של אותו צד בראיות אחרות. כדברי פרידמן-כהן בספרם הנ"ל (בעמ' 454):

"חסרונה של חתימת הנתבע לא יהיה קריטי, אם ניתן להוכיח גמירת דעתו בראיות חלופיות, למשל, שהמסמך הוכן על ידו, או שהוא ביצע את החוזה כולו או חלקו..."

דא עקא טענת ב"כ המערערת, כי החוזה נחתם עם משלוח המכתב הראשון, אליו צורף החוזה על התיקונים האחרונים שהוכנסו בו, אז נעשה גם הקיבול, וכי החוזה "הסופי והנקי" נשלח לאחר שנקשר חוזה, אך לחתימה פורמאלית של המערערת (ס' 3(ג) ו-3(ז) להודעת הערעור; סע' 8(ג) לעיקרי הטיעון מטעם המערערת) הינה טענה עובדתית, בדבר כוונת הצדדים, הצריכה ראיה בפרט נוכח טיעוניו של עו"ד סער פראג בתצהיר עדותו הראשית לפיה:

"הנוסח האמור של הטיוטה נשלח לעיון ואישור של התובעת (המערערת ש.ש.), כאשר בכפוף לאישור או לבקשת שינוי היה מוחזר לנתבעת (המשיבה ש.ש.) לבדיקה ואישור של הגורמים המוסמכים" (סע' 10-11 לתצהיר מוצג מע/4 למוצגי המערערת).

זאת ועוד, אם נכונה טענתו של ב"כ המערערת, מדוע לא מחתה מרשתו בפני המשיבה עת ביקשה האחרונה את הדחייה של יומיים, יומיים אחרי שהחוזה "הסופי והנקי" הגיע לידיה? מדוע לא הבהירה למשיבה כי מבחינתה החוזה נכרת ואין כל מקום לדחייה המבוקשת?

כך או כך, משחבר ב"כ המערערת לוותר על הליך ההוכחות ולא חקר את עו"ד פראג על תצהירו, אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא.

1. הנה כי כן, לבד מן המבחן האובייקטיבי, גם המבחן הסובייקטיבי מצביע על כוונת הצדדים לחוזה כתוב וחתום, כחוזה המחייב את הצדדים.

1. משזו נקודת המוצא, חוזה כתוב וחתום, אין לראות בנוסח "הסופי והנקי" שנשלח למערערת משום הצעה, שכן הוא לא נשא את חתימת המשיבה. אם הייתה המערערת חותמת על הנוסח ומחזירה אותו למשיבה, היה הנוסח החתום בגדר הצעה של המערערת שקיבולה היה על ידי חתימה נגדית של המשיבה. אך גם אם נאמר שהנוסח שנשלח על ידי המשיבה, לא חתום, למערערת, הוא בגדר הצעה, יש לראות בהודעת המשיבהלמערערת לעכב את החתימה עליו כחזרה שלה, כמציעה, מן ההצעה בטרם ניתנה הודעת קיבול על ידי המערערת.

הפרת חובת תום הלב

1. אין מחלוקת, כי פרישת המשיבהמהמשא ומתן נעשתה בשלב בו סוכמו כל תנאי החוזה ו"הצדדים היו קרובים כדי מרחק חתימה" (ס' 52 לכתב ההגנה של המשיבה). בשלב זה, בו הצדדים קרובים, כדי מרחק נגיעה, מהטריטוריה החוזית "עולה מידת הקרינה החוזית, והחיוב לנהוג בתום לב חזק יותר" (פרופ' גבריאלה שלו, "דיני חוזים – חלק כללי" לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 146).

לפיכך, "ככל שהשלב בו נמצא המשא ומתן מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לתחום החוזי, נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה ולהיפך, ככל שהמשא ומתן נמצא בשלבים ראשוניים והיוליים יותר, קל יותר להשתחרר ממנו בתום לב" (שלו, שם עמ' 152; ר' גם ע"א 416/89 גל אור (גלר) משה נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו (2) 177; ע"א 2071/99 פנטי אלישע נ' יצהרי שריה ואח' [פורסם בנבו] תק-על 2001 (3) 929).

1. עם זה, גם בשלב מתקדם שכזה יכול צד למשא ומתן לפרוש ממנו ובלבד שפרישתו תהיה בתום לב. פרישה בתום לב היא פרישה "המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העיסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו" (שלו, שם 152).

בענייננו פרישת המשיבההייתה ללא זדון ומטעמים ענייניים מסחריים. כך הוסכם והוצהר בביהמ"ש קמא. בית המשפט קמא לא מצא בהתנהלות המשיבהמשום חוסר תום לב, שכן פרישתה נעשתה על רקע נטל כספי כבד בו הייתה צריכה לשאת אילו החוזה היה נחתם – תשלום מאות אלפי ₪ לצורך הכשרת המושכר כתנאי לקבלת רשיון עסק. משנודע לה על כך עצרה המשיבהאת תנאי ההתקשרות.

1. על רקע הצהרת ב"כ המערערת אף אני סבור, כי אין לראות בעצם פרישתה של המשיבה מהמו"מ, גם בשלב של "מרחק חתימה", משום חוסר תום לב. סוגיית ההשקעה הכספית במושכר לצורך קבלת רישיון עסק היוותה חלק מהמשא ומתן בין הצדדים. לצדדים היה ברור שתידרש השקעה כספית וגובה ההשקעה לא היה ברור. מטעם זה הסכימה המערערת להשתתף בהשקעה בסכום של 133,950 ₪ (ס' 11.4.2 לחוזה החדש שהונח לפנינו, על פי בקשתנו, כצרופה לכתב התביעה) וניתן למשיבהפתח יציאה בהודעה של 6 חודשים מראש אם יתברר לה שגובה ההשקעה שהיא תצטרך להשקיע במושכר יעלה על 100,000 ₪ (ס' 7.2 לחוזה החדש). משהתברר למשיבה, עוד בטרם נחתם החוזה החדש, ובשלב המו"מ (גם אם לא כתוצאה מצו שיפוטי ו/או הוראה של רשות מוסמכת כלשהי, תנאי לפתח היציאה על פי החוזה החדש, אילו נחתם), כי ההשקעה שתידרש הימנה תעלה פי 6 (כך הצהיר מנהל הנכסים של המשיבהבתצהירו מוצג מע/2 למוצגי המשיבה, הצהרה שלא נחקר עליה) רשאית הייתה להחליט לעצור את ההתקשרות החוזית ולא להשלימה, גם בשלב המתקדם מאוד של המשא ומתן.

עם זה, להבדיל מעצם הפרישה לקתה, לטעמי, המשיבה בחוסר תום לב משלא גילתה למערערת את הסיבה לפרישה, כחלק מחובת הגילוי המוטלת על צדדים במהלך המו"מ (על חובת הגילוי ר' שלו, שם עמ' 149-151). עקרון תום הלב בניהול מו"מ לקראת כריתת חוזה פורש את כנפיו מרגע המפגש או הקשר הראשון בין הצדדים למו"מ עד לכריתת החוזה או עד לסיומו העקר של המו"מ ובכלל זה שלב הפרישה. ככל שמתקרבים הצדדים לטריטוריה החוזית, החיוב לנהוג בתום לב חזק יותר, ובכלל זה, לטעמי, חובתו של הצד הפורש להניח לפני הצד השני את הסיבה לפרישה, ולאפשר את המשך ניהולו של המו"מ, שמא ניתן להבשילו לכדי חוזה מחייב. בענייננו, סוגיית ההשקעה היוותה חלק מהמו"מ וגובה ההשקעה, מבחינת המשיבה, זכה להגנה מסוימת (עד גובה מסוים עם אפשרות יצאה, ס' 7.2). בנסיבות אלה, ומשום השלב המאוד מתקדם בו היה המו"מ, חובת תום הלב חייבה את המשיבה, לטעמי, לגלות למערערת את הסיבה לפרישה. בכך מקרינה חובת תום הלב גם על התנהלותו של הצד הפורש מהמו"מ שצריכה להיעשות ב"דרך מקובלת". בנסיבות הענין, הדרך המקובלת היתה להודיע למערערת את הסיבה לפרישתה. בע"א 434/07 אריק פרינץ נ' אמירים מושב עובדים בע"מ [פורסם בנבו] תק-על 2009 (2) 3574 מצא בית המשפט העליון את התנהלות המושב, במסגרת המו"מ שניהלה עם פרינץ, כלוקה בחוסר תום לב מעצם הסתרת הסיבה האמיתית שבעטיה לא יתקבל כחבר: "המושב יצר ציפיה אצל המערער, כי יוכל להתקבל למושב ולממש את זכויותיו, למרות שידע כי המערער מנהל משא ומתן לרכישת הנחלה, דבר שיהוה מכשול לקבלתו. לאורך הליך הקבלה נהג המושב בעמימות כלפי המערער, ולא העלה בפניו את הסיבה האמיתית שבעטיה לא יתקבל כחבר. גם שעה שהודיע המושב למערער כי לא יתקבל, לא נימק את החלטתו (שהייתה קשורה ברכישת הנחלה). הסתמכות המושב על נימוק זה והסתרתו מפני המערער עולה כדי חוסר תום לב והפרת סעיף 12 לחוק החוזים".

כך גם בענייננו, בשלב המתקדם בו הגיע המשא ומתן יצרה המשיבה ציפייה אצל המערערת, כי חוזה השכירות החדש, שכלל פתרון (אם כי על פי הערכה) לשאלת ההשקעה, עומד להיחתם. משעלתה בעיה בשאלת ההשקעה, חובה היה על המשיבה, לכל הפחות, להעמיד את המערערת עליה – לגלות לה את המניע העומד מאחורי הפרישה הפתאומית מהמו"מ – גם אם ידיעה זו לא היתה מביאה בסופו של יום להתנעה מחודשת של גלגלי המו"מ או לכדי הסכם מוגמר.

1. עם זה ולמרות קביעתי כאמור, לא אוכל להעניק למערערת את הסעד המבוקש על ידה – פיצויי קיום. קולמוסין רבים נשתברו בשאלת היקפו של הסעד המוקנה בהוראת סעיף 12 לחוק החוזים והאם ניתן במסגרתו לפסוק גם פיצויי קיום. אינני סבור שנסיבות המקרה שלפנינו עונים על אותם מקרים חריגים ונדירים אליהם מכוון הנשיא ברק בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה, פ"ד נו (3) 289. משלא נמצא בפרישה עצמה חוסר תום לב, חוסר תום הלב שנמצא בהתנהלותה של המשיבה באי גילוי סיבת הפרישה למערערת, אינו מצדיק פיצויים כאמור. לכל היותר ניתן היה לפסוק למערערת פיצויי הסתמכות, דא עקא שאלה לא נתבעו בביהמ"ש קמא.

1. משום התוצאה אליה הגעתי, אמליץ לחבריי להרכב לדחות את הערעור.

1. בנסיבות הענין לא הייתי עושה צו להוצאות.

השופטת יהודית שבח:

1. אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט שוחט כי המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל בנסיבות העניין לחוזה מחייב.

אשר לסוגיית תום הלב, הרי בעוד שחברי סבור כי דין הערעור להידחות מחמת עתירה לנזקי קיום להבדיל מנזקי ההסתמכות, סבורה אנוכי, כפי שסבר גם בית משפט קמא, כי דין הערעור להדחות מכיוון שהמשיבה לא הפרה את חובת ניהול המשא ומתן בתום הלב.

2. אין חולק כי פרישה ממשא ומתן צריך שתיעשה בתום לב, וכי:

"פרישה ממשא-ומתן, שאיננה מודרכת על ידי שיקולים ענייניים, הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא- ומתן ומעמדות הצדדים לו, חשודה בהעדר תום לב" [ע"א 416/89 גל-אור משה נ' חברת כלל ישראל בע"מ, פ"ד מו(2) 177, פסקה 14].

אף אין חולק כי קרבת מועד הפרישה מן המשא ומתן למועד בו אמור היה להיווצר הקשר החוזי מצריכה הסבר משכנע לניתוק הקשר:

"ככל שהצדדים קרובים יותר ליצירת הקשר החוזי, מצופים הם להציג סיבה יותר ברורה להצדקת פרישה מן המשא ומתן" (שם).

עדיין יש לאפשר לצדדים למשא ומתן לנהל את המקח והממכר שביניהם באופן חופשי, מבלי לחשוש פן "ילכדו" בעסקה כנגד רצונם, בטרם סיימו לבחון את כל האופציות הכלכליות העומדות לרשותם ובטרם גמרו אומר בדעתם לעשות כן. בודאי שאין לכפות על צד למשא ומתן להעדיף על פני  רצונו וטובתו שלו,  את טובתו של הצד השני

3. חובת תום הלב אין פירושה ויתור על אינטרס לגיטימי של צד להשאת רווחיו ולקבלת התוצאה הכלכלית המיטבית עבורו, כל עוד אין הוא חוטא חלילה בהכשלת האחר.

"הוראה זו...מציבה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות...היא אינה מעמידהדרישת "חסידות" גבוהה; היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב. היא מבקשת להנהיג מסגרת נורמטיבית שבה אדם לאדם- אדם...תום הלב אינו מבוסס על הדרישה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האינטרס העצמי. תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן, תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים"

[הנשיא ברק בע"א 6370/00, קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, פסקה 9].

4. דרישת תום הלב מחייבת הגינות, היא מחייבת גילוי נאות, היא מחייבת התחשבות בזולת ושיתוף פעולה להגשמת מטרת החוזית. דרישת תום הלב מחייבת התחשבות בציפיות הסבירות של הצד השני, שקיפות מירבית ואי הסתרת מידע מהותי, אולם אין היא מחייבת צדקנות. צד למשא ומתן אינו חייב לוותר על טובתו ועל האינטרסים הכלכליים שלו, רק על מנת למלא אחר ציפיותיו של הצד האחר ולא לאכזבו. לא זו תכליתה של חובת תום הלב ולא לכך נועדה.

"חוסר תום לב הוא מושג עמום וגמיש. לכן אין קושי למתוח את הגבול של תום הלב באמצעות חובת ההגינות, באופן שיטשטש את הגבול של עילות אחרות, אך אסור שמקרה קשה ישבש את הדין. אחרת נמצא עד מהרה שתום הלב מתפשט כמו גידול פרא ומאיים על היציבות של דיני החוזים ועל העקרון של חופש החוזים". 

[השופט זמיר בע"א 4839/02 גנז נ' כץ, מח(4) 749, פסקה 7].

משא ומתן הינו חלק בלתי נפרד מחיי המסחר, והרחבתו שלא לצורך ומעבר למידה הדרושה עשויה לפגוע ביציבות ולהציב רף שירתיע כניסה למשא ומתן תוך חשש לאי יכולת נסיגה.

"מן הראוי הוא להציב גבולות להיקף תחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים, כדי לא להכביד יתר על המידה על חיי המסחר, וכדי למנוע פגיעה ביציבות המסחר ובציפיות הצדדים.

[הנשיא ברק בע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, בפסקה 4].

5. משתחמתי, להבנתי, את גבולותיה של דרישת תום הלב בהקשר של הסתלקות ממשא ומתן מסחרי בטרם חתימה על חוזה, יש לעבור לרובד השני של הדיון, דהיינו לעריכת בירור עובדתי ומיון העובדות הרלבנטיות הצריכות להכרעה.

בבית משפט קמא הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, אולם המצהירים לא נחקרו על תצהיריהם לאור הסדר דיוני לפיו יתמצה הדיון בתביעה בהגשת סיכומים בכתב, במסגרתו הצהירו הצדדים על ההסכמות הבאות:

א.      המערערת לא טענה לזדון מצד המשיבה;

ב.      החלטת המשיבה לסגת מהעסקה "נעשתה משיקולים ענייניים ומסחריים";

ג.       המשא ומתן עם קריית יהודית (הבעלים של המושכר החלופי) החל רק לאחר שהמשיבה     הודיעה למערערת כי היא מבקשת לעכב את חתימת ההסכם;

מהראיות שהוגשו ע"י בעלי הדין עולים הנתונים הנוספים הבאים:

ד.      נספח א' לחוזה השכירות המקורי, אשר צורף לכתב התביעה, קובע כי המשיבה תוכל לממש   את האופציה לשכירת המושכר לתקופה נוספת של 24 חודשים, בתנאי שתודיע על כך בכתב "ששה חודשים לפני תום תקופת השכירות". המשיבה הודיעה למערערת על רצונה להישאר במושכר רק "לקראת תום תקופת השכירות" (סעיף 4 לכתב התביעה), ורק אז החל למעשה המשא ומתן ביניהן לכריתת החוזה החדש;

ה.      דמי השכירות ששלמה המשיבה במושכר החלופי היו גבוהים מדמי השכירות שאמורה הייתה לשלם למערערת לו נחתם החוזה החדש. בעוד שהוסכם עם המשיבה כי דמי השכירות בשנה הראשונה יועמדו על סך 9 ₪ למ"ר (סעיף 9.2.1 לחוזה) שילמה המשיבה לקריית יהודית סך של 11.6 ₪ למ"ר ( 42,000 ₪ לחודש ל- 3600 מ"ר);

ו.        למשיבה ניתנה הרשות להביא את החוזה עם המערערת לידי סיום באם יתברר כי ההשקעות הנדרשות לצורך קבלת רישיון עסק תסתכמנה בסכום העולה על 100,000 ₪ (סעיף 7.2 לחוזה). לא נסתרה טענת המשיבה (תצהירו של יהודה קוסטה- מוצג מע/2 והנספח לו – הצעת מחיר מטעם א.דנן, מערכות כיבוי אש) לפיה הוברר לה ערב הודעתה למשיבה על רצונה להקפיא את המשא ומתן למשך 48 שעות, כי ההוצאה הנדרשת לצורך התקנת מערכת כיבוי אש, תנאי הכרחי לצורך קבלת רישיון עסק, עומדת, בניגוד להערכה המוקדמת,  על סך של 630,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ.

על בסיס נתונים עובדתיים אלו יש לבחון אם לאור גדריה של דרישת תום הלב ותכליתה, אכן הפרה המשיבה את חובתה כלפי המערערת לנהל עמה משא ומתן בתום לב.

6. בענייננו המשיבה לא ניהלה משא ומתן עם בעלי נכס אחרים "מאחורי גבה" של המערערת, ופנייתה לקריית יהודית נעשתה רק לאחר שהוברר לה כי היקף ההוצאות הצפוי על מנת למלא את הדרישות לצורך קבלת רישיון עסק עולה על 600,000 ₪. המשיבה לא חטאה באי גילוי עובדות רלוונטיות או בהצגת מצג כוזב, ומן הראיות עולה כי באמת ובתמים הייתה מתקשרת בעסקה עם המערערת לולא נדרשה להוצאה כספית זו. 

המחיר ששילמה המשיבה במקום החלופי עלה על המחיר שהייתה אמורה לשלם למערערת,  נתון השומט את טענת ב"כ המערערת במהלך הדיון לפיה "מה שקרה הוא שהמשיבה מצאה מקום זול יותר", ומחזק את החשיבות שייחסה המשיבה לרצונה להשמיש את המושכר כך שיוכל לקבל רישיון עסק, כמו גם לעלויות הכרוכות בכך.

קביעה לפיה כשל צד למו"מ בחובה לנהל מו"מ בתום לב מטילה דופי באופיו ובהתנהגותו, ומשכך נדרשת התנהגות מיוחדת החורגת באופן ממשי מן הסטנדרטים המקובלים המצופים ממתקשר הגון. בנסיבות העניין אינני סבורה שיש להטיל על המשיבה כתם שכזה.

7. המשיבה אומנם נסוגה מן העסקה בשלב מתקדם של המשא ומתן עת גובשה טיוטה מוסכמת לחתימה, אולם השלב בו מתנתק צד מן המשא ומתן אינו חזות הכל, הוא אך נתון אחד, אכן בעל חשיבות, ממכלול הנתונים עליהם נותן ביהמ"ש את דעתו בבואו להכריע בשאלה אם חובת תום הלב אכן הופרה.

יתרה מכך, נתון השלב המתקדם, הוא כשלעצמו, אינו אמור להכריע את הכף, שכן יש להתבונן עליו בצוותא חדא עם התקופה בה התנהל המשא ומתן, שהרי ככל שזה מתארך ונפרש על פני תקופה ארוכה – סמיכות ההתנתקות למועד החתימה הינה מכרעת יותר, וככל שתקופת המשא ומתן הינה קצרת מועד, חשיבות מועד ההתנתקות הולכת ופוחתת.

בענייננו, הוברר כי המשא ומתן בין הצדדים החל רק "לקראת תום תקופת השכירות" (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן) שאמורה הייתה להסתיים ביום 31.10.08,  ואף ב"כ המערערת אישר במהלך הדיון, כי משלוח הטיוטות נעשתה רק "יומיים קודם לכן"  (עמ' 4 מול השורות 8-10).

הנה כי כן, משהמשא ומתן התנהל במשך יומיים בלבד, משקל מועד הפרישה ממנו אינו רב, בודאי אינו מכריע.

8. המועד בו החל להתנהל המשא ומתן, כפי האמור לעיל, אף משליך על ציפיות המערערת, בהן הייתה המשיבה אמורה להתחשב. בהתאם לקבוע בחוזה המקורי היה על המשיבה להודיע על רצונה לממש את האופציה ששה חודשים לפני תום השכירות המקורית. משאין חולק כי היא לא עשתה כן אלא הודיעה על רצונה להישאר במושכר רק ימים ספורים לפני תום התקופה, לא ניתן לקבל את הטיעון לפיו ציפיית המערערת היתה כי המשיבה תממש את האופציה, ולכן לא נקטה בכל פעולה למציאת שוכר חלופי.

9. אף לא ניתן לעניות דעתי, לזקוף לחובת המשיבה את מחדלה, היחיד לטעמי, ליתן למערערת הזדמנות להתמודד עם השינוי הנסיבתי שהתבטא בהגדלת העלות המשוערת שנדרשה לצורך הכשרת המבנה לקבלת רישיון עסק מ-100,000 ₪ – ההערכה המקורית המצוינת בחוזה ל- 630,000 ₪ בתוספת מע"מ – ההערכה בפועל.  המשיבה הייתה רשאית להניח כי באם העלות מתבטאת ב-100,000 ₪ בלבד, כבר מוקנית לה הזכות להודיע על סיום ההתקשרות, הרי כאשר עסקינן ב-600,000 ₪ - לא כל שכן, ולא קיימת כל סיבה להניח כי המערערת תיקח על עצמה עלות שכזו, עת לא היתה מוכנה לעשות כן כאשר היה מדובר בעלות של 100,000 ₪ בלבד, אף במחיר של סיום החוזה עם המשיבה. מה גם שהמערערת לא טענה כי לו הוצג בפניה נתון זה,  הייתה מציעה למשיבה לשאת בהפרש.

הטעמים המצטברים לעיל מביאים אותי למסקנה כי המשיבה לא כשלה בקיום חובת תום הלב, ומנימוק זה יש לדחות את הערעור.

אף אני סבורה כי בנסיבות העניין אין לעשות צו להוצאות.

השופט יצחק ענבר:

אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעו חבריי השופט שוחט והשופטת שבח.

הוחלט לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

הפיקדון יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  ט' אייר תשע"ב, 01 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

יצחק ענבר 54678313

5129371

54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה