כתב הגנה

הנתבעת, באמצעות ב"כ, מתכבדת להגיש לבית המשפט את כתב ההגנה מטעמה כנגד התובענה שהוגשה כנגדה על ידי התובע כאמור בכותרת.

תמצית טענות ההגנה

1. הנתבעת תטען כי בנסיבות המתוארות בכתב התביעה אין המדובר בלשון הרע וזאת מנימוקים אלו:

1.1. הודעתה הראשונה של התובעת הייתה הודעה כללית שלא התייחסה לאדם ספציפי כלשהו וממילא גם לא אל התובע.

1.2. שאר ההודעות שהוחלפו בין הצדדים הוחלפו לאחר שהתובע, בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע" שאל אם הדברים הכלליים שנאמרו על ידי הנתבעת נאמרו עליו ומשך את הנתבעת בלשונה.

1.3. הנתבעת תוסיף ותטען כי האחריות לתשובה שאותה שאל וביקש לדעת התובע במסגרת הקבוצה מוטלת עליו ולא על הנתבעת. התובע יכול היה לוודא אם הנתבעת התכוונה אליו בהודעה פרטית אל הנתבעת ובכל של חילופי הדברים ביניהם יכול היה הוא ורעייתו להעביר את השיחה לשיחה פרטית ובכל זאת בחר שלא לעשות זאת. אדם החושש כל כך לשמו הטוב יעדיף לקיים דין ודברים באופן פרטי והתנהלותו של התובע ורעייתו מלמדים לכל בר דעת כי שמו הטוב של התובע לא היה בראש מעייניו בזמן אמת אלא בדיעבד, ולצורך הגשת התובענה דנן.

1.4. התובעת תטען כי בעיני כל השומע את חילופי הדברים בין הצדדים מבין כי כאשר נאמרו מלים כאלה בלהט ויכוח, אין להסיק מכך היסק של ממש לגבי אופיו ואישיותו של התובע וברור כי מדובר במי שנמצאים במהלך ויכוח ומאשימים האחד את השני בדברי גנאי.

1.5. הנתבעת תטען כי אם ייקבע בית המשפט כי דבריה של הנתבעת מהווים פרסום לשון הרע הרי עומדת לה הגנת אמת בפרסום, או "אמת דיברתי" , כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

1.6. תוסיף ותטען הנתבעת כי אם ייקבע בית המשפט כי דבריה של הנתבעת מהווים פרסום לשון הרע עומדת לה גם הגנת תום הלב בפרסום לשון הרע קבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

טיעונים לעניין הסעד המבוקש

2. התובעת תטען כי כאמור לעיל הדברים שהוחלפו בין הצדדים אינם מהווים לשון הרע ולחילופין עומדות לה ההגנות בסעיף 14 – 15 לחוק ולפיכך לא זכאי התובע לסעדים שהתבקשו על ידו.

3. לעניין ההתנצלות, היה והצדדים יסכימו על התנצלות הדדית על קריאות הגנאי שקראו ביניהם במהלך הוויכוח בקבוצה ביניהם ייתכן כי הדבר יהווה פתרון טוב לתובע ולנתבעת, הורים לילד וילדה שלשניהם קוראים "ארבל".

פירוט הטענות:

4. מוכחש האמור בסעיף 1 לכתב התביעה מחוסר ידיעה.

5. מוכחש האמור בסעיף 2 לכתב התביעה, למעט העובדה כי הנתבעת הינה תושבת ואזרחית מדינת ישראל.

6. מוכחש האמור המניפולטיבי והמטעה כאמור בסעיף 4 - 6 לכתב התביעה הנתבעת תוסיף ותטען כדלקמן:

6.1. כי שניתן לראות מנספח 1 לכתב התביעה הציטוט שציטט התובע בכתב התביעה שהוגש על ידו אינו נכון. הודעתה הראשונה של הנתבעת נשלחה ביום 24 לדצמבר בשעה 20:43 (להלן: "ההודעה הראשונה") :

"יש הורים שמרשים לעצמם לדבר בשפה לא שפה לילדים לא שלהם מהגן וזו החוצפה "

הא ותו לא. אם חשבה או לא חשבה הנתבעת כי המדובר בתובע הרי שהיא שמרה את הדברים בינה לבין עצמה ובשום פנים ואופן לא הביעה את הדברים בקבוצה.

בבוקרו של יום המחרת, ביום 25 לדצמבר בבוקר, בשעה 07:3 (וכפי שניתן להיווכח מהמשך ההתכתבות בקבוצה שגם היא מופיעה בנספח 1' לכתב התביעה) התעורר דיון כללי לעניין אלימות בגן אשר סבב סביב הודעה של הורה אחר בקבוצת ההורים אשר במהלכו הסכימו ההורים לקיים אספת הורים בנושא האלימות בגן, מילולית ופיזית.

ויודגש שוב, הדברים נאמרו לאחר הודעת התובעת מיום 24 לדצמבר ואולם כהמשך לדיון הודעת הנתבעת הראשונה כלל לא צוטטה אלא הודעה אחרת בכלל מהורה אחר בכלל.

6.2. והנה, בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע" ולאחר הדיון הנ"ל לעניין אלימות בגן שהתנהל יום אחרי הודעת התובעת הראשונה ושלא בהמשך להודעת זו אלא בהמשך להודעה אחרת ציטט התובע דווקא את הודעת הנתבעת (שכאמור לא הזכירה אותו כלל) ושאל את הנתבעת:

"את בטוחה שזה מה שהיה את היית שם? נוכחת באירוע? את ראית מה היה שם?

6.3. על הודעה זו של התובע הגיב הורה אחר בקבוצה שכתב שוב בהקשר כללי לעניין האלימות בגן והזכיר את אספת ההורים. כמו כן ובסופה של הודעת ההורה האחר נכתב "... ולא צריך לקפוץ בראש"

6.4. לאחר מכן בקבוצה וכפי שניתן לראות בנספח 1 לתביעה היה דין ודברים בין הנתבעת לתובע שהסתיים כאשר התובע מאשים את הנתבעת כמה וכמה פעמים שהיא שקרנית ובמילותיו "על שקרים משלמים" וכי "נדבר בבית משפט" ועוד כהנה וכהנה חילופי דברים אליהם הצטרפה אשתו שתחיה של התובע שאיימה על הנתבעת בהגשת תביעה כפי שניתן להיווכח מההתכתבות אשר צורפה לכתב התביעה כנספח 1.

7. מוכחש האמור בסעיף 8 לכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כדלקמן:

7.1. הנתבעת תטען כי לו לא היה התובע , שהינו עורך דין במקצועו, "מושך" את הנתבעת בלשונה, או במקלדתה, ככל הנראה היה מסתיים העניין בהערתה של הנתבעת הראשונה וההורים היו נפגשים באספת ההורים ובכך היה תם ונשלם העניין.

7.2. תחת זאת העדיף התובע "לקפוץ בראש" והוא ורעייתו הלהיטו דיון שאף אחד בקבוצה לא התייחס אליו. יש לתהות אם הדברים נעשו בכוונת מכוון על ידי התובע או לא ואולם עובדה היא שהתובע העדיף להאשים את עצמו בהערת הנתבעת ואז במהלך חילופי הדברים בין הצדדים לקרוא לה מול כל שאר ההורים שקרנית ואף לאיים בהגשת תביעה כנגדה.

8.האמור בסעיף 9 לכתב התביעה לעניין סמכותו של בית משפט נכבד זה אינו מוכחש.

9. מוכחש מחוסר ידיעה האמור בסעיף 10 – 13 לכתב התביעה.

10. מוכחש האמור בסעיף 14 – 17 לכתב התביעהמלבד האמור ככל שהוא נוגע להתכתבות שצורפה כנספח 1 לכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כדלקמן:

10.1. ייאמר תחילה כי בסעיפים אלו שוב מציג התובע את הדברים בצורה מטעה. כך בסעיף 14 ו- 15 לכתב התביעה לא רק שמוסיף התובע (בסוגריים) להודעה הראשונה דברים שמעולם לא נאמרו אלא שבין ההודעה הראשונה לבין ההודעה "כמובן היינו בגינה, לפחות אתה יודע שזה אתה" נאמרה לאחר שהתובע בעצמו וכאמור לעיל שאל "את בטוחה שזה מה שהיה את היית נוכחת באירוע? את ראית מה היה שם?" ומכאן ממשיכה ההתכתשות בין הצדדים כפי שמופיע בהתכתבות אשר צורפה כנספח 1 לכתב התביעה.

10.2. על כל פנים העובדות הן כי ביום 21.12.23 הייתה התובעת וילדיה בגינה ציבורית הצמודה לחצר גן הילדים.

10.3. התובעת שעקבה עם עיניה אחרי בנה ארבל בן ה- 5 ראתה שהוא עומד ומדבר עם ילדים בגן (מעבר לגדר שמול הגינה, הילדים היו בחצר הגן). לאחר זמן מה ראתה הנתבעת את בנה הולך לכיוון הכניסה של הגן שם הלכו התובע עם בתו (ששמה ארבל גם).

הנתבעת הבינה שבנה מבקש לומר שלום לבתו של התובע באשר הם חברים בגן. לאחר מכן ראתה התובעת את בנה רץ לכיוונה בוכה כשהוא מספר מה אבא של "ארבל הבת" אמר לו: "ילד עוף מפה אל תתקרב אליה".

10.4. לאחר מכן שוחחה הנתבעת עם מנהלת הצהרון שאמרה לה שהיא שמעה את הנתבע צורח על בנה של הנתבעת.

10.5. ש לציין כי האמור בסעיף 11 ו – 12 לכתב התביעה מלמד על מצבו הנפשי של התובע כאשר התקרב בנה של הנתבעת לבתו. ניתן להניח כי כאשר ראה התובע את בתו "מותקפת על ידי ילדים מהגן (שאינם ילדיה של הנתבעת" הוא התנהג כפי שייתכן שאף מצופה שאב יתנהג שבתו מותקפת כלפי הילדים התוקפים והתיאור "ביקש מהם לעזוב את בתו" הינו לשון עדינה וככל הנראה הינה בלשון המעטה שבהמעטה.

על כל פנים, למעט הסר ספק הנתבעת לא הייתה עדה לתקיפת הילדים את ילדתו של התובע ו/או להתנהלותו מולם.

10.6. ולמרות זאת, כפי שניתן לראות מההודעה הראשונה של הנתבעת כל שהיא ביקשה הוא לעורר דיון כללי בדבר האלימות בגן, כפי שבוודאי גם רצה התובע שהרי הוא היה עד בעצמו לדבריו בהתנהגות אלימה כלפי בתו.

11. מוכחש האמור בסעיף 18 לכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כי ניתוח ההתכתבות בין הצדדים מוביל לכמה מסקנות שמשמעותן הכוללת היא כי התכתבות הצדדים כולה, מתחילתה ועד סופה אינה מהווה לשון הרע:

11.1. אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת כי הודעתה הראשונה של הנתבעת אינה מהווה לשון הרע. המדובר בפרסום הודעה כללית שאינה מייחסת דבר לתובע וכפי שניתן לראות מהמשך ההתכתבות בקבוצה שאר החברים בקבוצה ממילא לא התייחסו להודעה זו ספציפית.

11.2."הטריגר" להמשך ההתכתבות בין הצדדים הייתה הודעתו של התובע את הנתבעת: "את בטוחה שזה מה שהיה את היית נוכחת באירוע? את ראית מה היה שם?" רק במענה לשאלתו הישירה של התובע ענתה הנתבעת מה שענתה. ומשם הדין והדברים של הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בהתכתבות בקבוצה.

11.3.משלב זה החלו הצדדים בהאשמות הדדיות האחד כלפי השני.

11.4. בע"א (מחוזי חיפה) 4668/99 סארי שיבלי נ' גזאל עאסי (נבו 31.12.1999) נפסק לעניין דין ודברים בין שני צדדים ניצים בהקשר ללשון הרע כדלקמן:

"נותרו אפוא המלים "חמור" ו-"מטומטם", שנאמרו פעמים אחדות באותו מעמד. היה זה תוך כדי ויכוח בעניני עסקים במשרדם של הנתבעים. מר זיו הנ"ל היה לקוח של התובע, שהוא הנדסאי בנין, בקשר לבניית דירה שבנה מר זיו לעצמו. האמירה הנ"ל במסגרת דין ודברים עסקי ובמעמד מצומצם, אמנם היא אמירה פוגעת, אך אין לומר שהיא נוטעת באוזני השומע התיחסות שלילית ממשית כלפי הנפגע. כל השומע מבין, שכאשר נאמרו מלים כאלה בלהט ויכוח, אין להסיק מכך היסק של ממש לגבי אופיו ואישיותו של הנפגע ."

דברים דומים נאמר בת"א (שלום ת"א) 32058-05-19 וולטר צבי סוריאנו נ' העין השביעית עיתונות עצמאית, חוקרת וחופשית (נבו 13.08.2023):

"במקרה דנא, הדברים אשר אמר טאוסיג משקפים במובהק דעה אישית שלו. הם נאמרו בתגובה ישירה לדברים שאמר בומבך, במסגרת העימות, כאשר שני הצדדים מטיחים זה בזה כינויי גנאי. אמירתו של טאוסיג בדבר אמירת דברי שקר על ידי בומבך, איננה לשון הרע בדיוק כשם שאמירתו הקודמת של בומבך, באותה לשון בדיוק, איננה כזו. למאזין הסביר ברור כי מדובר במי שנמצאים בשני עברי המתרס ומאשימים זה את זה בדברי גנאי."

12. מוכחש האמור בסעיף 19 לכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כי תמוה מאד שהתובע מצטט שוב אמירה כללית של אחד הורים שאמר במפורש שאין זה משנה כלל ועיקר במי מדובר ושראוי לו לתובע שלא "לקפוץ בראש" כפי שעשה מסיבות שאינן ברורות לחלוטין.

13. מוכחש האמור בסעיף 20 – 21 לכתב התביעה הנתבעת תוסיף ותטען כי אם התובע הינו אדם כה רגיש ייתכן כי ראוי היה שייפנה וישאל את התובעת אם היא מתכוונת אליו בהודעת וואטסאפ פרטית ולא במסגרת הקבוצה ומובן מאליו שכאשר הוא שאל שאלה כה ישירה בפרהסיה ציפייתו הייתה לקבל תשובה ישירה, גם היא בפרהסיה . על כל פנים לא ייתכן כי התובע ייטען בנסיבות אלו כי הוא "נחרד נעלב ונפגע עד עמקי נשמתו" שעה שהוא בעצמו שאל בפני כל חברי הקבוצה אם הנתבעת התכוונה אליו ובמה בדיוק היא מאשימה אותו – אם התובע הינו רגיש כל כך לדברים כפי שתיאר בוודאי שראוי היה ששאלות אלו היו מופנות אל הנתבעת בהודעות פרטיות – בוודאי לאחר שהנתבעת מלכתחילה לא האשימה אותו אישית בדבר.

בוודאי שלא יכול התובע להלין על התובעת כאשר כינה אותה שקרנית וממש אילץ אותה לחזור על הדברים. ומה מצפה התובע שהוא יכנה בפרהסיה את הנתבעת כשקרנית והתובעת תשתוק ולא תביא בפניו את האמת כפי שהיא רואה אותה?

14. האמור בסעיף 22 – 23 אינו מוכחש. התובעת תוסיף ותטען כי בנסיבות אלו, ואם מתעקש שוב התובע להציף ולהעלות את הדברים בקבוצה פעם נוספת בפרהסיה ראוי ונכון כי הצדדים יתנצלו הדדית על הדברים שהטיחו אחד בשני ובכך תסתיים הפרשה.

15. האמור בסעיף 25 – 26 לכתב התביעה אינו מוכחש. התובע ציטט הסעיפים מחוק לשון הרע במדויק.

16. מוכחש האמור בסעיפים 26 – 34 לכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כדלקמן:

16.1. אין בדברים שנכתבו על ידי התובעת, בוודאי שלא בהודעה הראשונה לשון הרע כנגד התובע.

16.2. שאר ההודעות שהוחלפו בין הצדדים הוחלפו לאחר שהתובע, בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע" שאל אם הדברים הכלליים שנאמרו על ידי הנתבעת נאמרו עליו.

התובע שאל את שאלתו בקבוצת הוואטסאפ למרות שבקלות יכול היה לשאול את השאלה באופן פרטי כך שלא ייענה מול כל חברי הקבוצה. הנתבעת תטען כי בוודאי שהתובע, כעורך דין מלומד וחכם ידע שכאשר הוא שואל שאלה בפרהסיה תיתכן תגובה שלא תמצא חן בעיניו וגם היא תהיה בפרהסיה.

לפיכך תטען הנתבעת כי האחריות לתשובה שאותה שאל וביקש לדעת התובע במסגרת הקבוצה מוטלת עליו ולא על הנתבעת.

זאת ועוד, בכל שלב במהלך חילופי הדברים בין הצדדים, ומשהבחין התובע כי הדברים מתקדמים לשיטתו ללשון הרע, יכול היה הוא ורעייתו להעביר את השיחה מהקבוצה אל שיחה פרטית בין הצדדים ובכל זאת בחר שלא לעשות זאת ובכך הביע פעם אחר פעם את העדפתו כי הדברים יהיו בפרהסיה. אדם החושש כל כך לשמו הטוב יעדיף לקיים דין ודברים באופן פרטי והתנהלותו של התובע ורעייתו מלמדים לכל בר דעת כי שמו הטוב של התובע לא היה בראש מעייניו בזמן אמת אלא בדיעבד, ולצורך הגשת התובענה דנן.

אשר כל כן תטען הנתבעת כי התובע מושתק מלטעון פרסום לשון הרע כנגד הנתבעת שעה שהוא זה אשר פעם אחר פעם ויתר על האפשרות שלו להעביר את השיחה בין הצדדים מדיון ציבורי לדיון פרטי.

יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בת"א (שלום י-ם) 20510-09-18 עדי בן חור נ' עידית ברסלאור (פורסם בבנו) דחה בימ"ש תביעה של לשון הרע מטעם זה בקובעו:

"מקובלת עליי עמדת התובע כי זכותו לנהל שיח פתוח וכי פנייה לנתבעת אינה הצדקה להרחבת לשון הרע (עמ' 16 שורות 8-10), ואולם במקרה דנן התובע הוא שבחר למקד את השיח בעצמו באופן אישי ולהפנות את חיצי הוויכוח, הנאצה ולשון הרע אליו-דווקא תוך פניה מפורשת לנתבעת שתגיב על דבר-נאצה שייחס לעצמו. 35. התנהלות זו המשיכה גם במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת, במהלכה ביקש התובע 'למשוך את הנתבעת בלשונה' על מנת למקד אמירות כלליות או לא ברורות לדידו, שהיו בשיח המקורי מושא התביעה, לכדי לשון הרע ממשי וקונקרטי בפרוטוקול (ר' לדוגמא עמ' 76-79). בתביעות לשון הרע כבמקרה דנן לא ניתן להתעלם מפניות התובע, הנפגע לטענתו מלשון הרע, לנתבע אשר לטענתו פגע בו, ובפרשת דנקנר לעיל כבר נפסק כי "סבירותו של ביטוי יכול שתושפע מהתבטאויות קודמות של הנפגע-עצמו."

"...לסיכום סוגיה זו, לא ניתן לבודד את דברי הנתבעת למילים נפרדות ולנתחן כל אחת בפני עצמה. הנתבעת השיבה לתובע בלשון חריפה אך לאור הקשר הדברים והתעקשות התובע למשוך אותה בלשונה ולשמוע את "דעתה" על עמדותיו - אין המדובר בלשון הרע."

16.3. הנתבעת תטען כאמור לעיל כי לאחר ההודעה הראשונה של התובעת היה דיון בין הצדדים בהם החליפו הצדדים האשמות כאלו ואחרות וברור היה לכל שאר חברי הקבוצה כי הדברים נאמרים בלהט הוויכוח.

16.4. הנתבעת תטען כי אם ייקבע בית המשפט כי דבריה של הנתבעת מהווים פרסום לשון הרע הרי עומדת לה הגנת אמת בפרסום, או "אמת דיברתי" , כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ומתקיימת אם הוכיח המפרסם את שני יסודותיה המצטברים: היסוד הראשון הוא כי הפרסום המהווה לשון הרע אמת היה והשני כי יש עניין ציבורי באותו פרסום. הסעיף בא להבטיח כי יש בו בפרסום עניין ציבורי ובנסיבות אלו, שיש גם אמת בפרסום – גובר עקרון חופש הביטוי על מטרתו של החוק בשמירה על שמו הטוב של הנפגע (ראו ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך הנ"ל). זאת ועוד, בנסיבות אלו כאשר המדובר בדברי אמת, נחלשת ההצדקה להגן על פגיעה בשם הטוב ומתחזק ממילא עקרון חופש הביטוי.

הנתבעת תטען כי בבחינת הודאת בעל דין הודה הנתבע בעצמו כי במועדים הרלוונטיים ובסמוך מאד למקרה שבין התובע לבין בנה היה התובע שניות או דקות ספורות לאחר ש "ראה הוא כי בתו מותקפת על ידי 2 ילדים מהגן.." [1] וכי לאחר מכן הוא "ביקש מהם לעזוב את בתו" [2] וכי לאחר מכן "החל דין ודברים בין התובע לבין הסייעת בלבד כאשר התובע שואל את אותה סייעת מדוע לא השגיחה על בתו..." [3]

הנה כי כן בנסיבות אלו (בהיעדר היכולת להעיד את בנה של הנתבעת במהלך הליכים אלו) על פניו הרי ברור שדבריה של התובעת כלפי הנתבע אין המדובר בדברים מופרכים אלא ניתן להניח בוודאות גבוהה מאד שכאשר התקרב ילד נוסף, בנה של הנתבעת, אל בתו של התובע תגובתו לא הייתה אדישות.

מאחר והמדובר בקבוצה של הילדים בגן, ומאחר וכאמור לעיל היה זה התובע אשר ביקש לדעת את הדברים בקבוצה הציבורית דווקא הרי שגם היסוד השני של עניין הציבורי (של הורי הילדים בגן) מתקיים. ממילא, כאשר ביקש

התובע כאמור לדעת בקבוצה הציבורית האם התכוונה הנתבעת אליו נחלשת ההצדקה להגן על שמו הטוב של התובע, שעה שהוא ביקש בעצמו לוותר עליו.

16.5. תוסיף ותטען הנתבעת כי אם ייקבע בית המשפט כי דבריה של הנתבעת מהווים פרסום לשון הרע עומדת לה גם הגנת תום הלב בפרסום לשון הרע קבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו מוענקת למפרסם אם יוכיח שני תנאים מצטברים: האחד שהפרסום נעשה בתום לב, המדובר במובן הפשוט של הביטוי "תום לב" היינו התנהגות מוסרית המקפידה על יושר והגינות. התנאי השני הוא שהפרסום נעשה באחת הנסיבות אשר פורטו בתתי הסעיפים של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

התובעת תטען עוד כי בניגוד להגנת האמת בפרסום הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו. לפיכך, גם אם הפרסום לא היה נכון או גם אם המפרסם אינו יכול להוכיח כי הפרסום היה נכון – עדיין יכול המפרסם לחסות תחת הגנת תום הלב, כל עוד הוא מוכיח כי הוא הפרסום פורסם בתום לב וכי הוא עומד באחד התנאים אשר פורטו בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

17. מוכחש האמור בסעיף 35 לכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כי כאמור לעיל כי העובדות המפורטות בכתב התביעה אינן מהוות לשון הרע כלפי התובע וכי גם אם אכן מדובר בלשון הרע הרי שעומדות לה ההגנות כאמור בסעיף 14 – 15 לחוק לשון הרע.

18. אשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את התובענה שבכותרת ולחייב את התובע בהוצאותיה של הנתבעת לרבות שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק.

_____________________

בר אל ירון, עו"ד

ב"כ הנתבעת