יהדות, אני לומד כבר לא מעט זמן, היא די מעצבנת ולא נוחה. כל תקופה מסויימת היא דורשת ממך לעשות משהו מרגיז אחר. אתה רגיל לחיות בבית, בסוכות תגור 7 ימים בסוכה. אתה רגיל לאכול לחם, בפסח תשמיד את הלחם ותאכל מצות. אפילו על אוכל, הדבר הכי בסיסי תוותר כמה כמה ימים בשנה ותצום. יש מובן עוד המון דוגמאות אחרות.

כשמסתכלים על זה מבחוץ, זה נראה שרירותי, פרימיטיבי, חשוך, לא הגיוני, לא מתאים לתקופה, ועוד כל מיני טענות שאני שומע כל הזמן. אבל זה נכון שהיהדות כל הזמן ''מציקה'' לך לצאת מעצמך, לזוז מהמקום שאתה רגיל להיות בו, לשבור תבניות ישנות וקבועות על בסיס קבוע ולתת לגוף שלך להבין שמה שקבוע זה שכלום לא קבוע.

לקח לי הרבה זמן להבין שעקרון הזה, של שבירת תבניות על בסיס יומיומי כמעט מאפשר לתודעה שלך להתפתח ולא להפוך להיות מנוונת. כשאתה לא תקוע פיזית ותודעתית במקום אחד, כשאתה יוצא מידי פעם מאזור הנוחות שלך, תרצה או לא תרצה ההבנה שלך את העולם הזה תהיה רחבה הרבה יותר.

תוכל למשל להסתכל על אדם אחר שהדעות שלו לגמרי שונות משלך ולהבין אותו., ממש להבין אותו גם אם אתה לא מסכים איתו, כי ההבנה שלך את העולם רחבה הרבה יותר ומכילה יותר מהדעות הצרות שלך. במילים אחרות התודעה שלך מכילה לא רק את האמת שלך אלא מסוגלת להכיל גם הרבה אמיתות אחרות - אפילו הפוכות משלך, וזה דבר גדול בעיני.

אבל אז נפל לי עוד אסימון, לדעתי מדהים אפילו עוד יותר.

תחשבו מתי אנחנו יוצאים הכי  מאזור הנוחות שלנו? מתי אנחנו מוותרים על עצמכם, על ההרגלים שלנו ועושים דברים אחרים שלא תמיד מתאימים לנו? מתי משהו שהיה לנו מקודש, פתאום מושלך הצידה לטובת דבר אחר? התשובה תמיד תהיה אהבה, כשאנחנו אוהבים למשל את הילדים שלנו - נהיה מוכנים לצאת גם מאזור הנוחות של החיים עצמם ולמות בשבילם.

אדם שמעולם לא יצא מאזור הנוחות שלו ולא שבר על בסיס קבוע תבניות שהוא היה תקוע בהן, לא באמת יודע לאהוב אף אחד מלבד את עצמו.

אז איך בדיוק לא להסתפר ולהתגלח מלמד אותי לאהוב יותר אני עדיין לא יודע בדיוק. אבל אם תחשבו על זה אפילו ממש קצת, תראו שבכל פעם שאתם יוצאים מאזור הנוחות שלכם ושוברים תבניות שהייתם תקועים בהן אתם משנים לטובה את התודעה שלכם ואתם מגדילים עוד יותר את היכולת לאהוב...