Accessibility Tools

לעלות במעלית לעולם אחר

גם פה בעולם הזה אפשר למקומות שיש בהם רק אהבה לאחר

הדלתות של המעלית נפתחו והאויר הקר מהמזגנים שבאולם ההמתנה היה מלא ודחוס כל כך ברגשות עד שהלב שלי התכווץ מעצמו. כאילו הבין לבד שנכנסתי למימד אחר שדומה לסיפורים שאנחנו לפעמים שומעים על יום הדין של מעלה. אי אפשר היה שלא להרגיש שאין שם כלום מההבל ורעות הרוח של העולם הזה רק פחד תהומי וייראה ממה שהולך לקרות עוד רגע, עוד דקה. בני האדם שהיו מולי לא דאגו לעצמם, הם היו חרדים למי שהם אוהבים ונמצא עכשיו בסכנת חיים.

 
לא עליתי לעולם הבא במעלית הזו אלא למקום שנראה לי הכי קרוב לשם בעולם הזה - אולם ההמתנה בחדר הניתוח של בית החולים. הגעתי עם האחים שלי. אבא שלי היה כבר בחדר הניתוח כמה שעות. היו שם משפחות דתיות וחילוניות. היו שם גם כאלו שנראו חילונים אבל כמו הדתיים התפללו בכוונה הכי גדולה שאי פעם ראיתי מישהו מתפלל, הם כאילו הפכו להיות התפילה עצמה. אחרים הסתובבו מצד לצד והיו גם כאלו שפשוט ישבו בשקט בוהים בחלל כאילו מבקשים לברוח למקום אחר.

לאבא דאגנונאדל רגע אחרי דיברנו עם האחות שבחדר ניתוח שאמרה לנו שהכל התנהל כצפוי והוא בחדר התאוששות. רגע אחרי שישבתי באחד הכבאות התיישבה לידי בחורה צעירה עם ספר תהילים שהיא קוראת בו בשקט, בלחש כשאני מרגיש כל מילה שיוצאת לה מהנשמה המיוסרת שלה. אחר כך אני שומע אותה מבקשת ומתחננת על מי שהיה בחדר הניתוח, אולי אבא, אולי אח. והיא עומדת ויושבת ובוכה ועוצרת את עצמה ואז שוב קמה ומתחבקת עם אחותה והיא שוב מתיישבת ומונה את כל הדברים שהיא תהיה בהם טובה יותר מעכשיו והלאה וב מבטיחה אין סוף הבטחות, רק שהוא יבריא, רק שהוא יהיה בסדר.

לא העזתי להסתכל עליה, לא יכולתי וגם לא הייתי צריך, הנשמה שלה הייתה מונחת שם לידי, הרגשתי אותה ובקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. נזכרתי בפעם האחרונה שדאגתי ככה לזו שאהבתי. הייתי בן 29 כשהיא עברה אירוע בבית וכשהגיע הרופא שהזמנתי היא כבר הייתה כחולה כמעט כולה מחוסר חמצן. וראיתי איך שהרופא מאבד עשתונות וקורא מייד לאמבולנס כשהוא מנשים אותה ומעסה לה את הלב. והם הגיעו לחדר השינה שלנו, הכניסו לה מכשירי נשימה לגרון והסתכלו עלי כשאחד מהם כבר מכין אוצי לרע ביותר. רגע אחרי ואני יושב ליד נהג האמבולנס בדרך לבית החולים כשהיא שוכבת על המיטה מאחור מחוברת למכשירים מחוסרת הכרה. האמבולנס עובר במהירות את הרחובות ואת הרמזורים ואני בכלל לא שם, כל תא שלי מדבר עם ההוא שיושב שם למעלה ומתחנן שיציל אותה ומבטיח הבטחות שהאמנתי בלב שלם שאני יכול להיות אדם טוב יותר מעכשיו. הכל, רק שהוא יעשה משהו כדי להציל אותה.

וכמו הילדה הזו שלידי עכשיו, כל השקר שבי וכל העולם הזה שנראה לי באותו רגע לא שווה אפילו נשימה אחת שלה הופשט ממני ונותרתי רק אני הוא והאמת שהייתה בינינו. ובאותו רגע התחינות שלי אז התחברו לתחנות של הילדה שהייתה לידי עכשיו שביקשה כולה שלא ייקחו את מי שהיא אוהבת ממנה. אחר כך היא קמה והתרחקה עם אחותה ממני לכיוון הדלתות של חדר הניתוח, מתחבקת עם המשפחה שלה. רגע אחרי קראו לי ולאחים שי הרופאים ואני נשלפתי ממנה ומהזכרונות שלי אל ההווה ואל אבא. ב''ה הוא עבר את הניצוח בסדר ועוד מעט ניתן יהיה לראות אותו.

אז, לפני שנים בלילה כשהגענו לבית החולים אני והיא וכשהיא עוברת ניסיונות החייאה התרוצצה ביני לבינה הרופאה שניסתה להבין מה קרה. חצי שעה אחרי קראה לי הרופאה שנראתה אחרי מלחמה ואמרה לי בחיוך שהיא התעוררה ורוצה לראות אותי. נכנסתי אליה והיא נראתה לי כאילו היא רק התעוררה משינה, כאילו לא קרה כלום. היא רק מסתכלת עלי עם העיניים הירוקות אפורות והצלולות שלה בלי לומר מילה מחייכת, כאילו מתנצלת שנלחצתי כל כך בגללה. ובלי לשאול אף אחד נכנסתי למיטה שלה ושכבתי לידה. עד היום אני לא יודע איך אף אחד לא אמר לנו דבר על זה, אולי הבינו לבד שזה מה שהיא ואני צריכים. בבוקר היא כבר כמעט התאוששה לגמרי ואחותה הגיעה עם דמעות משלה.

חסרתי להווה ואיחלתי לה, לאותה ילדה בבית החולים, שהכל ייסתדר ומי שאוהבת יצא בריא ושלם. אחר כך הלכתי לקנות לי אייס קפה בקפה שבבית החולים. החיים ממשיכים, גם אחרי שלרגע עולים במעלית כמעט לעולם הבא.

yaron1

מחבר המאמר: עו"ד בר אל ירון

פוסטים דומים

  • קלאודיה ואהבה ראשונה

    הסיפור שלי על קלאודיה זה לא פוסט, זה יותר סיפור קצר על אהבה ראשונה. שבועיים אחרי מסיבת סיום התיכון...
  • מרוץ העכברים שלי

    באיזשהו שלב, זה מתחיל בגיל 40 ומעלה, אתה מסתכל על החיים שלך ושואל, מה זה הכל? זה כל מה שיש בעולם...
  • קמצא ובר קמצא, נכון גם להיום

    את החלק הראשון רובנו מכירים, עשיר גדול הזמין את כל אהוביו לסעוד מפוארת ובין השאר ביקש להזמין את...
  • בזיון בית משפט, כמעט

    הדבר השני הכי פרוע שאי פעם עשיתי זה לקום באמצע הדיון בבית המשפט ולצעוק, בלי שום סיבה, לא יעלה על...
  • אושר לדקה

    לפעמים נדמה לי שויתרנו על המון דברים אחרים והתמכרנו למין סוג כזה של אושר אינסטנט - אושר לדקה.