יסודות "הפרסום" בדיני לשון הרע בעידן הדיגיטלי

ההגדרה המשפטית של "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נחקק הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות, אך ההגדרות המשפטיות שקבע ממשיכות להנחות את הפסיקה גם בעידן הדיגיטלי. עקרונות אלו עומדים בבסיס תיקי ליטיגציה רבים שאנו מנהלים, בהם נדרשת פרשנות יצירתית למושגים ארכאיים.

כפי שמבהירים גנאים, קרמניצר ושנור בספרם "דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי" (2019) כי הדגש בפרסום הוא בחשיפת הדברים כלפי אחר, אף אם רק אדם אחד נוסף קיבל את המסר. וראה לעניין זה גם סעיף 2 לחוק, "פרסום" מוגדר באופן רחב:

"פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר." סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע

החוק מוסיף וקובע שפרסום נחשב ככזה אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. דהיינו, כל העברת מידע לאדם אחר (לא הנפגע עצמו) יכולה להיחשב כפרסום.

האתגר של התאמת הגדרות ישנות למציאות חדשה

העברת ההגדרות המסורתיות של "פרסום" למרחב המקוון מציבה אתגרים ייחודיים. הרשתות החברתיות מאפשרות "פרסום" בקלות חסרת תקדים, אך גם מייצרות צורות אינטראקציה חדשות שלא היו קיימות בעבר. האינטרנט שבר את מחסום ערוצי ההפצה הממוסדים והעניק לכל אדם את הכוח לפרסם תכנים, לטוב ולרע, לעיני כל העולם. בהקשר זה, המשפט הישראלי נדרש להתמודד עם שאלות כמו:

• האם כל סוג של אינטראקציה ברשת מהווה "פרסום"?
• מה מידת האחריות של משתמש לתוכן שיצר אדם אחר?
• מהי האחריות של מתווכי תוכן כמו פלטפורמות ומנהלי קבוצות?

הלכת נידיילי והשלכותיה המעשיות

רקע וניתוח פסק הדין המרכזי בנושא

פסק הדין בעניין רעא 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 08.01.2020) מהווה אבן דרך בהתפתחות דיני לשון הרע בעידן הרשתות החברתיות. מניסיוננו בייצוג בתיקי הצלחות מורכבים (למידע נוסף על הצלחות המשרד), הלכה זו מצוטטת כמעט בכל כתב תביעה העוסק בשיימינג ברשת.

המקרה עסק בתביעה שהגיש עיתון מקומי ("המקומון רמת גן-גבעתיים") נגד זוג שפרסמו בפייסבוק תמונה של גיליון העיתון מושלך בפח אשפה, ביחד עם טקסט מעליב. בנוסף, הנתבעים לחצו על "לייק" לתגובות מעליבות שנכתבו על הפוסט. בראשית הדברים הבהיר בית המשפט את מסגרת הדיון:

"בשלב זה של התפתחות הפסיקה לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע... השאלה המתחדדת בפנינו נוגעת לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי ושעיקר מטרתן היא להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת או להדהד אותו, ומכאן המורכבות הכרוכה בהכרעה לגביהן" (ההדגשה אינה במקור)ע"א 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול, פסקה 42

הנה כי כן, השאלה המשפטית המרכזית הייתה: האם "שיתוף" (Share) ו"לייק" (Like) ברשתות חברתיות נחשבים "פרסום" לעניין חוק איסור לשון הרע?

הקביעה המשפטית: שיתוף כ"פרסום חדש"

בפסק הדין נקבע כי שיתוף (Share) של תוכן פוגעני בפייסבוק מהווה "פרסום" לעניין חוק איסור לשון הרע. בית המשפט קבע :

"בעיקרו של דבר, אני סבורה כי יש מקום לאמץ את הפרשנות שהוצגה בעמדתו של היועץ, ואשר התקבלה גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להבחין בין פעולת השיתוף לבין סימון הלייק (או סימוני "תחושה" דומים) ולקבוע כי רק הראשונה עולה כדי פרסום כמובנו בחוק איסור לשון הרע." (ההדגשה אינה במקור)ע"א 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול, פסקה 44

המשמעות היא שאדם המשתף פוסט פוגעני שכתב אדם אחר, עשוי להיתבע בעצמו בגין לשון הרע, כאילו הוא זה שיצר את התוכן מלכתחילה. משתף התוכן יישא באחריות כ"מפרסם חדש" של המידע, גם אם לא הוסיף אליו דבר. בית המשפט קבע כי "לייק" אינו מהווה "פרסום" לעניין חוק איסור לשון הרע. ההבחנה נעוצה בכך שחיבוב הוא פעולה פסיבית יותר, שמטרתה העיקרית להביע תמיכה או הזדהות, ולא להפיץ את התוכן לקהל חדש. מנגד, שיתוף הוא פעולה אקטיבית שמטרתה המובהקת היא הפצת התוכן לקהל נוסף.

השלכות פרקטיות על משתמשי רשתות חברתיות

הלכת נידיילי יצרה תקדים משמעותי, המחייב משתמשי רשתות חברתיות לשקול היטב האם לשתף תוכן שעלול להיחשב לשון הרע. ההשלכות המעשיות כוללות:

• צורך בבדיקה קפדנית של תוכן לפני שיתופו, גם אם נכתב על ידי אדם אחר.
• אפשרות להיתבע אישית על שיתוף של תוכן פוגעני, גם ללא כל תרומה עצמאית לתוכן.
• הבחנה ברורה בין סוגי אינטראקציות שונות מבחינת האחריות המשפטית שהן מטילות.

אחריות משפטית לסוגי אינטראקציה שונים ברשתות

שיתוף (Share): אחריות כמפרסם חדש

בעקבות הלכת נידיילי, שיתוף של תוכן פוגעני מהווה "פרסום" עצמאי החושף את המשתף לתביעת לשון הרע. ואולם, ישנם היבטים נוספים שכדאי לקחת בחשבון, אותם אנו בוחנים בעת ייעוץ בתיקי לשון הרע:

• תוספת תגובה לשיתוף - אם משתף התוכן הוסיף הערה או תגובה משלו, זו עשויה להשפיע על הערכת אחריותו (למשל, חיזוק הדברים מול הסתייגות).
• הסתייגות - שיתוף תוך הסתייגות מפורשת (למשל: "אינני מסכים עם תוכן זה, אך חשוב שתראו...") עשוי להשפיע על פרשנות הפרסום, אך לא בהכרח ישלול את עצם היותו פרסום. השופטים יבחנו אם ההסתייגות כנה או שהיא "עלה תאנה".
• מדיה משולבת - שיתוף חלקי של תוכן (למשל רק תמונה ללא הטקסט המקורי) עשוי להיבחן אחרת מבחינת האחריות.

יש לציין שאחריות המשתף אינה פוטרת את המפרסם המקורי מאחריותו, אלא מוסיפה אחראי נוסף לפרסום ("מעוולים יחד ולחוד").

תגובה (Comment): מתי נחשבת לפרסום עצמאי

תגובה לפרסום ברשת חברתית יכולה להיחשב בעצמה כפרסום לשון הרע, ללא קשר לפרסום המקורי. הדברים נכונים במיוחד כאשר:

• התגובה עצמה מכילה תוכן פוגעני שאינו קשור לפרסום המקורי.
• התגובה מוסיפה מידע חדש ופוגעני שלא הופיע בפרסום המקורי.
• התגובה מחריפה או מחדדת היבטים פוגעניים בפרסום המקורי.

בפסיקה ישראלית נקבע שתגובות ברשת החברתית עשויות לעתים להיחשב חלק מ"שיח לוהט" שאינו בהכרח עולה לכדי לשון הרע, אך הדבר תלוי בנסיבות, בתוכן הספציפי ובהקשר.

חיבוב (Like): מדוע אינו מהווה פרסום בישראל

בהתאם להלכת נידיילי, חיבוב או "לייק" אינו מהווה "פרסום" במובן של חוק איסור לשון הרע. הסיבות לכך:

• מדובר בפעולה פסיבית יחסית, שלא נועדה להפיץ את התוכן לקהל חדש.
• מטרתו העיקרית היא להביע תמיכה, הזדהות או רגש כלפי התוכן, ולא להפיצו.
• עצם החיבוב אינו גורם להופעת הפרסום בפיד של חברים חדשים, אלא רק מראה שאותו אדם "אהב" את הפרסום.

יש לציין שגישה זו אינה אחידה בכל העולם. בחלק ממדינות אירופה, למשל, היו מקרים שבהם לייק נחשב כהפצה או כתמיכה בפרסום פוגעני.

הומור וסאטירה ברשתות החברתיות

גם הומור וסאטירה אינם חסינים מתביעות לשון הרע. בע"א (מחוזי ת"א) 56035-02-20 בנימין בני קצובר נ' שידורי קשת בע"מ (נבו 3.3.2021), נדונה תביעה בעקבות פרסום סאטירי בתוכנית 'ארץ נהדרת'. בית המשפט קבע:

"המערכון סאטירי בעיקרו אך תמונת המערער אינה חלק מהסאטירה או מהקטע המבויים שהוצג במערכון,אין שום סיבה לפטור את המשיבה מאחריות לפרסום לשון הרע רק מאחר ומדובר בתוכנית סאטירה. הפרסום ביחס למערער אינו נכנס לגדר סאטירה." ע"א 56035-02-20 קצובר נ' שידורי קשת בע"מ, פסקה 15

פסיקה זו רלוונטית במיוחד לתכנים הומוריסטיים וממים ברשתות החברתיות, שגם הם כפופים לחוק איסור לשון הרע. מכאן ניתן להסיק שמשתמשי רשתות חברתיות אינם יכולים להתגונן מפני תביעות לשון הרע רק בטענה ש"זה היה בצחוק" או "זו רק בדיחה" (בקשת הערעור בעליון על פסק הדין נדחתה).

אמוג'י ותגובות לא מילוליות: האם יכולות להוות לשון הרע?

תגובה באמצעות אמוג'י או תגובה לא מילולית (כמו GIF או סטיקר) מציבה אתגר פרשני. על פי הפסיקה המתגבשת:

• אמוג'י יכול להיחשב ככלי להבעת דעה, בדומה לחיבוב, ולרוב אינו מהווה "פרסום" עצמאי.
• אולם, אמוג'י בעל משמעות פוגענית ברורה (כגון חרפות, סמלים בעלי משמעות פוגענית או גזענית - למשל אימוג'י של צואה ליד תמונת אדם) עשוי במקרים מסוימים להיחשב כביטוי מילולי משפיל.
• GIF או מם שמופץ כתגובה, ויש בו תוכן פוגעני מובהק, עשוי להיחשב כפרסום עצמאי.

כל מקרה נבחן לגופו, כאשר בית המשפט בוחן את הכוונה, ההקשר, והמשמעות המקובלת של אותו ביטוי לא מילולי בקרב המשתמשים.

אחריות מנהלי קבוצות, דפים ופורומים

חובת הפיקוח והסרה של תכנים פוגעניים

מנהלי קבוצות, דפים, ופורומים ברשתות חברתיות נמצאים בעמדה מיוחדת מבחינת אחריות משפטית. נושא זה משיק פעמים רבות לתחום המשפט המסחרי, כאשר מנהלי קהילות עסקיות נתבעים בגין עוולות מסחריות ולשון הרע.

גנאים, קרמניצר ושנור מציינים בספרם: "בעל פלטפורמה מקוונת שאינו מתערב בתכנים אינו נחשב מפרסם, אולם מקום שהייתה לו ידיעה ולא פעל להסרת הפרסום — עלול לשאת באחריות" (עמוד 134).

הפסיקה הישראלית גיבשה בהדרגה את היקף האחריות של מנהלי קבוצות ודפים:

• אין חובת ניטור מוחלטת – אין חובה לנטר באופן יזום כל תוכן מבעוד מועד (למשל, אין חובה לקרוא כל תגובה לפני שהיא מתפרסמת, אלא אם הוגדר אישור מנהל מראש).
• אחריות מרגע הידיעה – מרגע שמנהל הקבוצה מודע לתוכן פוגעני (פנייה ישירה או תיוג), קמה חובה להסירו תוך זמן סביר.
• פעילות אקטיבית – אם מנהל הקבוצה הגיב לפרסום, חיבב אותו או אישר אותו באופן אקטיבי (Pre-moderation), עולה רמת האחריות שלו משמעותית.

בע"א 28006-03-20, (מחוזי חיפה) האוניברסיטה הפתוחה ואח' נ' יואב יצחק (פורסם בנבו, 07.07.20), נדונה אחריותו של בעל אתר חדשות שפרסם כתב טענות הכולל האשמות חמורות, מבלי לעדכן בהמשך כי בית המשפט דחה טענות אלה. בית המשפט קבע:

"פרסום כתב טענות בהליך משפטי, אשר כלולים בו דברי לשון הרע, נכלל בחיסיון אשר בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, בתנאי שהדיווח על ההליך השיפוטי יהיה "נכון והוגן". חובת הנכונות וההגינות חלה על אופן הדיווח; הכוונה היא לכך, שהמפרסם ידווח באופן שלם ומדויק... על הפרסום לתת תמונה שלמה ונכונה ולא תמונה חלקית וחד צדדית היוצרת רושם מטעה, הפוגע בשמו הטוב של אדם." ע"א 28006-03-20 האוניברסיטה הפתוחה ואח' נ' יואב יצחק

מכאן ניתן להסיק שמנהלי פלטפורמות ברשתות החברתיות נדרשים לא רק להסיר תכנים פוגעניים לאחר הודעה, אלא גם לוודא שמידע חלקי או מטעה מתוקן או מעודכן באופן הוגן בהקשרים מסוימים.

נוהל "הודעה והסרה" והשלכותיו המשפטיות

בישראל התפתח באופן הדרגתי נוהל "הודעה והסרה" (Notice and Takedown), אף שאינו מוסדר בחקיקה ספציפית. העיקרון הבסיסי הוא:

1. הודעה – הנפגע מפנה למנהל הפלטפורמה בקשה להסרת תוכן פוגעני, תוך ציון הפרסום הספציפי והסיבה לפגיעה.
2. הסרה – על מנהל הפלטפורמה להסיר את התוכן תוך זמן סביר (בהתאם לנסיבות), אם יש יסוד סביר להניח שהוא מהווה לשון הרע.

נוהל זה אומץ בפסיקה הישראלית וראה לעניין זה האמור בע"א (מחוזי ת"א) 44711-11-14 עמי סביר עו"ד נ' שאול בר נוי (נבו 22.6.2015). אי-עמידה בנוהל זה עלולה להוביל לאחריות משותפת של מנהל הפלטפורמה יחד עם המפרסם המקורי.

חסינות מוגבלת למתווכי תוכן: המצב בישראל

בניגוד לארה"ב, שבה קיים סעיף 230 ל-Communications Decency Act המעניק חסינות רחבה לפלטפורמות מקוונות, בישראל אין חקיקה ספציפית המעניקה חסינות למתווכי תוכן. עם זאת, הפסיקה פיתחה מספר עקרונות:

• פלטפורמה פסיבית שאינה מתערבת בתכנים ואינה מעודדת תכנים פוגעניים נהנית מאחריות מופחתת.
• עקרון "המתווך החף" – פלטפורמה שאינה מודעת לתוכן הפוגעני אינה אחראית לו מלכתחילה.
• פלטפורמות גדולות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל נהנות בפועל מחסינות רחבה יותר מאשר קבוצות קטנות או פורומים מקומיים, בשל היכולת המוגבלת לנטר את כל התוכן.

אחריות פלטפורמות מול אחריות משתמשים

השאלה העקרונית של חלוקת האחריות בין הפלטפורמות למשתמשים מעסיקה רבות את הפסיקה והמחקר המשפטי. בעוד שהמגמה העולמית נעה לכיוון של הגברת האחריות על הפלטפורמות הגדולות, המצב בישראל עדיין אינו מוסדר במלואו:

• האחריות הראשונית והישירה חלה על המפרסם המקורי של התוכן הפוגעני.
• אחריות משנית חלה על משתפי התוכן, בהתאם להלכת נידיילי.
• אחריות שלישונית יכולה לחול על מנהלי קבוצות ופלטפורמות, בעיקר לאחר שקיבלו הודעה ולא פעלו כנדרש.

טקטיקות הגנה למשתמשי רשתות חברתיות

בדיקה לפני שיתוף: מניעת אחריות מראש

הצעד המשמעותי ביותר להימנעות מאחריות משפטית ברשתות חברתיות הוא בדיקה מקדימה של התוכן טרם שיתופו. גנאים, קרמניצר ושנור מדגישים בספרם כי "במקרים רבים, הנטייה לשתף תוכן לפני בדיקתו היא שעומדת בבסיס האחריות המשפטית" (עמוד 137). במקרים שבהם לא ננקטה זהירות מספקת, עלול הנפגע לשקול הגשת תביעת דיבה כנגד המפרסם.

להלן מספר דגשים לבדיקה מקדימה:

• קריאה מלאה – קראו את התוכן במלואו לפני שיתוף, לא רק את הכותרת או ההקדמה.
• בדיקת מקור – בדקו מהו המקור של המידע ומה אמינותו. האם מדובר במקור מהימן?
• מועד הפרסום – בדקו מתי פורסם המידע המקורי. האם הוא עדיין רלוונטי או שאולי התברר בינתיים כשגוי?
• זיהוי השמצות – זהו האשמות אישיות או האשמות ללא ביסוס. אם יש בפרסום ייחוס מעשים פליליים או מביכים לאדם ספציפי, יש לנקוט משנה זהירות.

התנצלות והסרה: האם ומתי זה עוזר?

אם כבר שיתפתם תוכן שעלול להיחשב לשון הרע, התנצלות והסרה עשויות לסייע, אם כי הן אינן מבטלות לחלוטין את האחריות:

• הסרה מיידית – הסרה מהירה של התוכן הפוגעני עשויה לצמצם את היקף הנזק ולהשפיע על גובה הפיצוי, אם ייפסק.
• התנצלות פומבית – התנצלות כנה ופומבית, באותה פלטפורמה ובאותה מידת חשיפה, עשויה לתקן חלק מהנזק ולהדגים תום לב.
• פנייה לנפגע – פנייה ישירה לנפגע, הבעת התנצלות והצעה להגיע להסדר עשויות למנוע הידרדרות להליך משפטי יקר.

סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מאפשר לבית המשפט להתחשב בהתנצלות ובתיקון כשיקול בהפחתת הפיצויים, ולכן יש ערך משפטי ממשי להתנצלות ולהסרה.

הגנת אמת לשעתה ופרסום בתום לב

בפסק דין מרכזי בתחום, בית המשפט העליון הכיר בדוקטרינת "אמת לשעתה" (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, סה(3) 369 (2012)). על פי דוקטרינה זו, מפרסם עשוי ליהנות מהגנה גם אם המידע שפרסם התברר בדיעבד כשגוי, ובלבד שבעת הפרסום היה יסוד סביר להאמין באמיתותו והמפרסם נקט באמצעים סבירים לאימותו. בדיון הנוסף (דנ"א 2121/12, פורסם בנבו, 18.9.2014) חוזק עיקרון זה, כשנקבע כי:

"על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת על המפרסם להראות איפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד"דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך, פסקה 92

עיקרון זה רלוונטי במיוחד לפרסומים ברשתות חברתיות, בהם מהירות הפרסום עלולה לבוא על חשבון אימות מוחלט של העובדות. אם פעלתם בתום לב ובאופן סביר בבדיקת העובדות לפני השיתוף, ייתכן שתוכלו ליהנות מההגנה הזו. יודגש כי על המפרסם המבקש להנות מהגנת אמת בפרסום לעמוד גם בתנאי של עניין לציבור ואמת שלמה ומלאה, להבדיל מאמת חלקית.

טענות הגנה ייחודיות למרחב המקוון

המרחב המקוון מאפשר גם טענות הגנה ייחודיות, בנוסף להגנות הקלאסיות בחוק איסור לשון הרע:

• הקשר הפרסום – בפלטפורמות כמו טוויטר, אופי השיח הוא לעיתים קרובות רווי בהגזמות, סרקזם וביטויי דעה קיצוניים. בתי המשפט עשויים להתחשב ב"הקשר הפלטפורמה" בהערכת הפרסום.
• שיח ציבורי התורם לדיון – פרסום הנושא אופי של השתתפות בדיון ציבורי חשוב עשוי לזכות להגנה רחבה יותר.
• חוסר מודעות למשמעות – במקרים מסוימים, ניתן לטעון כי המפרסם לא היה מודע למשמעות הפוגענית של האמוג'י, המם או הביטוי שהשתמש בו.

פרסומים במסגרת הליכים משפטיים

יש לציין גם את ההגנה המיוחדת הניתנת לפרסומים במסגרת הליכים משפטיים. ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009), נקבע כי:

"... סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי... ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט... וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי..." רע"א 1104/07 גיל ואח' נ' חיר, פסקה 10

השלכה מעשית לרשתות חברתיות היא שפרסום ציטוטים מפרוטוקולים או מסמכי בית משפט ברשתות עשוי לקבל הגנה רחבה, כל עוד הוא נכון והוגן. אולם, כפי שהבהיר פסק הדין בעניין האוניברסיטה הפתוחה, יש להיזהר מפרסום חלקי שעלול להטעות.

סייגים וחריגים להגנה על ביטוי ברשתות

לצד ההגנות, יש להיזהר מסייגים וחריגים שעלולים לשלול את ההגנה על ביטוי ברשתות החברתיות:

• הפצה חוזרת – שיתוף חוזר של תוכן לאחר שהתבקשתם להסירו עלול להתפרש כזדון או כוונה לפגוע.
• ביטויים קיצוניים – ביטויי שנאה, אלימות, איומים וגזענות חמורים אינם זוכים להגנה משפטית גם במרחב המקוון.
• השמצות אישיות – הגנת תום הלב או הבעת דעה לא תחול על השמצות אישיות שאינן קשורות לעניין הציבורי.
• שקרים מכוונים – שיתוף של מידע שקרי תוך ידיעה על שקריותו, במיוחד אם הוא פוגעני, לא יזכה להגנה.

הזירות השונות והדינים הייחודיים

פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם: הבדלים משפטיים

אף שחוק איסור לשון הרע חל באופן שווה על כל הפלטפורמות, ישנם הבדלים משפטיים מעשיים הנובעים ממבנה הפלטפורמות השונות:

• פייסבוק – הפלטפורמה המרכזית בתביעות לשון הרע בישראל. פסקי דין רבים, כולל הלכת נידיילי, עוסקים בפייסבוק. המבנה המאפשר שיתופים, תגובות, והפצה נרחבת של תוכן מגביר את הסיכון לתביעות.
• טוויטר (X) – אופי השיח בטוויטר נתפס לעיתים כתמציתי וחד יותר, וכדיון ציבורי פתוח. במקרים מסוימים, בתי המשפט הכירו בסגנון הפלטפורמה כרלוונטי לפרשנות הביטויים, בעיקר כשמדובר בדעות פוליטיות חריפות.
• אינסטגרם – פלטפורמה המבוססת על תמונות, מה שמעלה שאלות ייחודיות של לשון הרע באמצעות דימויים חזותיים. תיוג אדם בתמונה פוגענית עשוי להיחשב לפרסום, אף ללא טקסט נלווה.

וואטסאפ וקבוצות סגורות: האם יש אחריות שונה?

האופי "הפרטי לכאורה" של וואטסאפ וקבוצות סגורות אחרות אינו מפחית בהכרח את האחריות המשפטית:

• פרסום בקבוצת וואטסאפ, אפילו קטנה, נחשב ל"פרסום" לעניין חוק איסור לשון הרע אם יש בה משתתפים פרט לנפגע.
• יחד עם זאת, היקף החשיפה המצומצם עשוי להשפיע על הערכת הנזק וגובה הפיצוי.
• בבתי המשפט נדונו מקרים רבים של לשון הרע בקבוצות וואטסאפ, לרבות קבוצות משפחה, קבוצות עבודה וקבוצות שכונתיות ונקבע כי פרסום לשון הרע בקבוצת וואטסאפ מצומצמת מחייב פיצוי משמעותי כשמדובר בהאשמות חמורות, וזאת למרות החשיפה המוגבלת.

תגובות באתרי חדשות: המצב המשפטי הייחודי

תגובות בטוקבקים ובאתרי חדשות מעלות שאלות ייחודיות של אחריות:

• אתרי חדשות רבים בישראל מפעילים מערכת סינון מוקדם של תגובות, המגבירה את אחריותם לתוכן המפורסם.
• הפסיקה הכירה באחריות מוגברת יותר של אתרי חדשות על "קבלת פני התגובה", במיוחד כאשר יש מנגנון אישור מראש.
• עם זאת, בית המשפט העליון הכיר בכך שלא ניתן לחייב את אתרי החדשות לסנן כל תגובה באופן מוחלט, וכי נדרש גם בהקשר זה ליישם את נוהל "הודעה והסרה".

טיקטוק ופלטפורמות חדשות: אתגרים משפטיים עכשוויים

פלטפורמות חדשות ומתפתחות מציבות אתגרים ייחודיים לדיני לשון הרע:

• טיקטוק – הסרטונים הקצרים והויראליים מאפשרים הפצה מהירה של תוכן פוגעני, כשלעיתים קשה לזהות את יוצר התוכן המקורי. הפסיקה בישראל בנושא טיקטוק עדיין מתפתחת.
• תגובות קוליות ושידורים חיים – פלטפורמות שמאפשרות תגובות קוליות ושידורים חיים (לייב) מעלות שאלות של אחריות לתוכן שנאמר בזמן אמת, ללא עריכה או בקרה מוקדמת.
• פלטפורמות מבוססות-AI – עם התפתחות התוכן המבוסס על בינה מלאכותית, עולות שאלות חדשות: מי אחראי לתוכן שיוצר חלקית או באופן מלא על ידי AI? המשפט הישראלי עדיין לא התמודד באופן מלא עם שאלות אלו.

שאלות ותשובות נפוצות

סיכום: זהירות משפטית ברשתות החברתיות

מאמר זה בחן את המשמעויות המשפטיות של פעולות שונות ברשתות החברתיות בהקשר של לשון הרע, ומספק תמונה מקיפה של האחריות המשפטית שחלה על משתמשי המדיה החברתית. תחום זה נמצא בליבת העשייה המשפטית שלנו, ואנו עדים מדי יום להשלכות הכלכליות והאישיות של "לחיצה אחת מהירה מדי" על המקלדת. תביעות שיימינג ברשת הפכו לאחד התחומים הצומחים ביותר בפרקטיקה שלנו, ומשקפות את המחיר הממשי שמשלמים משתמשים שלא הכירו את גבולות החוק.

כפי שראינו, האתגר העיקרי בעידן הדיגיטלי הוא החלת חוק שנחקק ב-1965 על מציאות טכנולוגית שלא הייתה קיימת בזמנו. בית המשפט, דרך פסיקות כמו הלכת נידיילי ופסקי דין נוספים, מנסה לגשר על הפער הזה ולספק הנחיות ברורות יותר למשתמשים ברשתות החברתיות.

הנקודות המרכזיות שראוי לזכור:

• שיתוף הוא "פרסום" משפטי - שיתוף של תוכן פוגעני מטיל אחריות משפטית על המשתף, כאילו הוא עצמו פרסם את התוכן המקורי.
• לייק אינו נחשב לפרסום - על פי הפסיקה הנוכחית, לחיצה על "לייק" נחשבת להבעת דעה ולא לפרסום, אם כי זה עשוי להשתנות בעתיד.
• אחריות מנהלי פלטפורמות - מנהלי קבוצות ופורומים אינם חייבים לנטר תוכן מראש, אך מחויבים לפעול להסרת תוכן פוגעני לאחר שמקבלים הודעה על קיומו.
• הגנות חשובות - אמת בפרסום, תום לב ו"אמת לשעתה" הן הגנות חשובות שעשויות לעמוד למפרסם, אך הן אינן חסינות אוטומטית.

המרחב המקוון מאפשר לכל אחד מאיתנו להיות לא רק צרכן תוכן, אלא גם יוצר, מפיץ ומשתף. עם כוח זה באה גם אחריות. הבנת המסגרת המשפטית של לשון הרע ברשתות החברתיות מאפשרת לנו להשתמש בפלטפורמות אלו באופן חכם ואחראי יותר, להימנע מסיכונים משפטיים מיותרים, ולשמור על שיח ציבורי מכבד ופתוח.