ביום שישי, בד''כ אסא בן ה 6 ישן איתי במיטה, וזה הזמן שאנחנו מסכמים שבוע ומדברים על החיים המרתקים של ילד בן 6 וחצי בכיתה ב'. כמו במשפט, כמו במחלקת הליטיגציה המסחרית, גם בחיים יש חשיבות רבה להקשבה והבנת הפרטים הקטנים.
הפעם הוא הביא איתו בובה קטנה שנראית ממש כמו חמור קטן, אבל הוא קרא לה חתול. אז הסברתי לו, ממש יפה שזה לא חתול.. הראיתי לו את האוזניים, את הזנב, השיער מאחור... אבל שום דבר לא עזר, הוא בשלו. לטענתו המדובר בחתול כי העיניים שלו הם עיניים של חתול והוא אוהב חתולים.
אחרי כמה דקות באמת ארוכות שאני מסביר, והוא מתעקש הוא התעייף ממני לבסוף ואומר לי, אתה יודע מה אבא? בסדר זה חמור, אבל השם שלו זה חתול!
ואז, ברגע אחד הבנתי על מה היה הוויכוח.
אסא ראה את הבובה כחתול, כי הוא מצא בה עיניים של חתול שעושות אותו ממש מאושר איתה. ואני, התעקשתי ממש התעקשתי לעקם לו את המחשבה למציאות המבאסת שהוא לחלוטין סירב לראות שהבובה היא בעצם חמור. לגמרי התעלמתי מזה, שחמור פשוט לא משמח אותו כמו חתול.
אז למה אני מספר לכם את כל זה? כי אני מאחל לי ולכולנו לשנה החדשה להסתכל על החיים שלנו ולמצוא את החתול בהם, את מה שעושה אותנו מאושרים, ממש מאושרים.
ואז לאחוז בזה לאחוז בזה הכי חזק שאפשר ולדבוק בזה ולהתעקש על זה גם אם אחרים, או אפילו המוח המבוגר שלנו אומר לנו שהמציאות שלנו היא חמור מבאס שרק מעציב ומוריד אותנו למטה.
ובכל פעם שבאה תודעה זקנה ומעצבנת לבאס אותנו אם רעיונות ''מציאותיים'' כביכול ולכאורה - להסתכל להם או לעצמנו בעיניים ולהתעקש, ממש להתעקש שגם אם המציאות היא חמור, אנחנו קוראים לה חתול, כי החתול פשוט משמח אותנו יותר.
מחבר המאמר: עו"ד בר אל ירון
