לפני איזה שנה וחצי התחלתי לרכב על אופניים בבוקר, הבוקר שלי די גמיש אז אני אפילו מצליח להתמיד בזה... אני רוכב בשדות, ובדרך ממש במסלול שלי יש עץ תאנה מדהים שכנראה נמצא שם כבר לא מעט שנים. בעונה שהפירות שלו מבשילים עשיתי לי כל הזמן הפסקה כדי לאכול מהם. היה לתאנים האלו טעם מושלם שבאמת קשה לתאר, העץ הזה גדל פרא, זה היה כמו לאכול פרי במצב המקורי שלו, כמו שהטבע התכוון. בדומה לכך, בעולם המשפטים יש חשיבות גדולה לפתרון נכון של ליטיגציה מסחרית באופן מקצועי ויעיל.
הפירות האלו היו כל כך טעימים לי שהחלטתי שבכל פעם שאני עובר ליד העץ הזה, אני מברך אותו - ואכן לא שכחתי, כל יום, כל שבוע כל חודש ובמשך שנה שלמה כל פעם שעברתי לידו הסתכלתי עליו וממש איחלתי לו שיגדל יפה, שהפירות שלו יהיו טובים, שלא יהיו עליו חרקים וכל מיני כאלו. זה היה גם מין ניסוי שלי, לראות מה יהיה איתו.
בחודש האחרון הפירות של עץ התאנה הזה התחילו להתגלות ולגדול, ובכל פעם שעברתי ראיתי איך הוא מתמלא בצורה מדהימה בעוד ועוד פירות, נקי מחרקים לחלוטין כמעט ונראה ממש בריא וירוק ויפה. הוא היה כל כך מלא פירות ובריא שממש הייתי גאה בעצמי ושבגלל שהקדשתי לו תשומת לב, ושהוא ייתן, גם לי, ממש עוד מעט פירות מדהימים, אפילו יותר ממה שהם היו בשנה שעברה.
היום, ברכיבה הרגילה שלי אני עולה בשביל שמוביל אליו וראיתי את החקלאי שכנראה השדה שלו מסתובב שם. הוא נראה די משעשע כי הוא היה על רכב קרטינג כזה כמו במגרשי גולף על אדמה חרושה שלידו טרקטור ענק. שניה אחר כך שהרמתי את הראש אל הנוף ראיתי שהוא די פתוח וזה היה לי די מוזר, לפעמים אתה נתקל במצבים שאתה רואה או לא רואה משהו ואתה חושב שעוד רגע אתה תבין שאתה טועה.
אבל לא טעיתי, החקלאי הזה החליט שעץ התאנה, שאני ברכתי כבר שנה ושהייתי כל כך גאה ב ''הצלחה'' שלי עם הפירות שלו, נעקר ושכב לו שם ממש קבור תחת ערבוביה של עשב יבש, עפר וזבל מהשדה...
אני חייב לומר שזה ממש העציב אותי ושממש לא חשבתי דברים טובים על החקלאי המפגר הזה שגדל לו עץ מדהים בקצה של החלקה שלו שממש לא הפריע לאף אחד והוא בכל זאת החליט לעקור אותו.
מייד לאחר מכן חשבתי לעצמי איזה מפגר אני, העץ הזה קיים כל כך הרבה זמן ודווקא שאני מחליט ''להתלבש'' עליו וכביכול לעשות לו טוב - הוא מת. ביקשתי לברך, יצאתי מקלל - אולי בכלל היה עדיף שהייתי מתעלם ממנו, ככה גם החקלאי הזה היה מתעלם ממנו והוא היה עדיין נטוע וירוק ולא גוסס לו שם מתחת לערימת עפר.
פעם למדתי שהשמש לא יכולה לא להיות שמש, היא לא יכולה להחליט יום אחד לחמם, ויום אחד לכבות את עצמה - היא השמש, הטבע שלה זה לתת חום, הרגע שהיא לא תיתן מהחום שלה, זה הרגע בו היא תפסיק להתקיים.
למדתי עוד שככה גם אנחנו אמורים להיות - כשאנחנו נותנים מעצמנו זה לא צריך להיות כדי להיות גאים בנתינה שלנו או כדי לקבל את ''פירותיה'' אלא כי כמו השמש הטבע שלנו צריך להיות נתינה, כי כמוה ברגע שלא ניתן, לא נהיה - אולי זה השיעור שהעץ והחקלאי הזה חברו יחד כדי להזכיר לי.
ובעוד אני ממשיך לחשוב על זה המשכתי לרכוב, הרמתי את הראש וראיתי עצי זית...
מחבר המאמר: עו"ד בר אל ירון
