סעד בעקבות טענת הקיפוח נועד למקרים בהם מנוהלת חברה בדרך המקפחת חלק מבעלי מניותיה, גורמת להם עוול או הוצאה בלתי צודקת. הקיפוח יכול להתייחס לפגיעה בחלק מן החברים אף אם אינם מיעוט.
מבחינת מגוון הנושאים בהם יכול הסעד להיות מוענק, אין בפנינו רשימה סגורה. כפועל יוצא מכך, גם מגוון התרופות היכולות לשמש את בית המשפט הוא רחב/ הסעיף קובע נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם יצירת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
ה"פ 2113/94
-ך בפני:נ השופטת מ. רובינשטיין
המבקשים:ב .1צנה בע"מ
.2זאב מוזס
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר י. שגב ושות' עוה"ד ד"ר י. שגב וא. פרי
נגד
המשיבים:ו .1פולן בע"מ
.2ארנון מוזס
ע"י ב"כ עו"ד ש. הורוביץ ושות' עוה"ד ד"ר א. גולדנברג
.3מרים נופך-מוזס
.4קלגרו בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר א. קלגסבלד ושות' עוה"ד ד"ר ד. קלגסבלד .5עודד מוזס
ע"י ב"כ עו"ד דן אבי-יצחק ושות'
.6לאה יודקובסקי
.7אסתר יודקובסקי-ליבר
ע"י ב"כ עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן ושות' עוה"ד ט. ארליך
.8יהודית (ג'ודי) מוזס-ניר-שלום
ע"י ב"כ עו"ד קנטור, אלחנני ושות' עוה"ד א. ברק
.9תמר (תמי) מוזס-בורוביץ
ע"י ב"כ עו"ד דן אבי-יצחק
.10אורי קורת
ספרות:
יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (1989)
דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך ב, 1992)
ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי
מרח' הנשיא 58, הרצליה פיתוח
פסק-דין
ההמרצה
.1חברת צנה בע"מ וזאב מוזס הגישו לבית משפט זה המרצת פתיחה בה נתבקשו שורה של צווים, חלקם במסגרת בקשות חלופיות. הציר אשר סביבו סבים הליכים אלו הם שני הסכמים אשר אותם כרת ארנון מוזס, והדחה אחת. ההסכם הראשון הוא עם זאב מוזס מסוף דצמבר 1986ועניינו מינוי שניהם כדירקטורים בחברת ידיעות אחרונות, השני עם מרים מוזס מסוף 1993ומטרתו למנות עצמו ואת מרים כדירקטורים; ובתווך - הדחתו של זאב כדירקטור ומינוי מרים במקומו.
זו תמצית הסעדים שנתבקשו:
א. הצהרה כי הסכם שנערך בין המבקשים הנ"ל לבין חברת פולן בע"מ וארנון מוזס "בסוף שנת 1986" (כלשון הבקשה), אכן נחתם והוא תקף ומחייב והמשיבים הנ"ל חייבים לפעול על פי התחייבויותיהם לפיו.
ב. מתן צו האוכף על המשיבים הנ"ל פעולה לפי התחייבויותיהם בהסכם הנ"ל. הווי אומר, צו לפיו יכהנו זאב וארנון מוזס כמנהלים של חברת ידיעות אחרונות בע"מ מטעם מחזיקי מניות היסוד א' ו- ב'.
ג. לחלופין נתבקש צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים הנ"ל הצבעה נגד מינויו של זאב מוזס כמנהל בחברה, בכל הצבעה של בעלי מניות יסוד
ד. הצהרה שההסכם שנערך בחודש דצמבר 1993בין שני המשיבים הנ"ל לבין מרים נופך מוזס וקלגרו בע"מ (משיבות 3ו- 4בבקשה) בטל או לחלופין כי יבוטל מכוח הצו.
לחלופי חלופין, הצהרה כי ההסכם הנ"ל בין המשיב השני לבין המשיבה השלישית יבוטל בדצמבר 1996; לחלופין, מתן צו המופנה למשיבים 1עד 4, אשר לפיו עליהם להודיע בדצמבר 1996על ביטול ההסכם המוזכר בפיסקה זו.
ה. הצהרה כי זכותו של זאב מוזס להבחר כמנהל בחברה גוברת על זכותה של מרים נופך מוזס להבחר כמנהלת, או לחלופין כי זכות זו תגבר על זכותה של מרים נופך מוזס החל מחודש דצמבר .1996
ו. לחלופי חלופין מתן הוראה מכוח האמור בסעיף 235לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג - 1983(להלן:ב "פקודת החברות"), לפיה תשונה תקנה 7(ב) לתקנות החברה וייקבע כי מועצת המנהלים של חברת ידיעות אחרונות תכלול חמישה מנהלים, היינו מנהל אחד מטעם כל אחד מבתי האב של משפחת מוזס ולחלופין כי תקום מכוח הוראת החוק הנ"ל מועצה המורכבת מכל מספר אחר של מנהלים שיהיה בה כדי "לייצג נאמנה את כלל בעלי המניות של החברה ואת טובת החברה ולהסיר את הקיפוח", ובלבד שלא יהיה רוב לארנון ולמרים מוזס.
.2הנושאים שנדונו בפני, כולל טיעוניהם של הצדדים יובאו בהמשך הדברים על פי החלוקה הבאה:
א. נתונים עובדתיים בסיסיים לגבי חברת ידיעות אחרונות;
ב. עיקרי הנימוקים של המבקשים ותצהירי התשובה של המשיבים 1ו- 2;
ג. ההליכים המשפטיים הקודמים, היינו הדיונים שנסתיימו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1630/94והדיון בבית משפט זה בבקשת מחיקה על הסף בהמ' 6353/95;
ד. עיקרי הטיעונים של המשיבים, וזאת לפי סדרם;
ה. סיכום מסקנות עובדתיות ומשפטיות:נ
1) המסקנות בענין ההסכם בין זאב וארנון מוזס משנת 1986;
2) המסקנות בענין טענת הקיפוח.
ו. ההחלטה המסכמת.
חברת ידיעות אחרונות - נתונים בסיסיים
.3חברת ידיעות אחרונות בע"מ (להלן:ב "ידיעות אחרונות" או "החברה") היא
חברה פרטית משפחתית, העוסקת בעיתונות ותקשורת, ובין היתר בפרסום העיתונים
"ידיעות אחרונות", "לאשה" ומקומונים. היא שותפה בערוץ השני של הטלויזיה
ובערוצי הזהב ובעלת בית דפוס.
החברה נוסדה בשנת 1939כחברה ציבורית, כשהון החברה הוא 400, 1מניות רגילות ועוד 100מניות יסוד. ב- 1952הפכה החברה בהחלטה מיוחדת לחברה פרטית ואימצה תקנון חדש.
.4א. חלוקת המניות בחברה:ו בעלי המניות בחברה מייצגים חמישה בתי אב. הם,
או בעלי השליטה בהם, הינם בניהם ונכדיהם של המייסדים - האחים ראובן, אלכסנדר, מאיר ונוח לבית מוזס - וקרוב משפחה נוסף, דב יודקובסקי. בעל מניות נוסף הוא אורי קורת, המשיב .10בחברה 50מניות יסוד מסוג א', 50מניות יסוד מסוג ב', 400, 1מניות רגילות ו- 000, 150מניות בכורה.
ב. בית האב של מאיר מוזס ז"ל:נ בית האב מיוצג על ידי זאב מוזס - המבקש 2(להלן:ב "זאב") והמבקשת 1- חברת צנה בע"מ (להלן:ו "צנה") שהינה חברה פרטית בשליטת זאב. חברת צנה מחזיקה ב- 172מניות רגילות, 9מניות יסוד א' וחצי מניית יסוד ב'. זאב מחזיק ב- 172מניות רגילות ו- 9 1/2מניות יסוד ב'. הם מחזיקים, איפוא, ביחד ב- 344מניות רגילות, 9מניות יסוד א' ו- 10מניות יסוד ב'.
ג. בית האב של נח מוזס ז"ל:נ צאצאיו של נוח מוזס ז"ל הינם ארנון מוזס המשיב 2(להלן:ב "ארנון"), יהודית ניר-שלום-מוזס - המשיבה 8(להלן:ו "יהודית"), תמי בורוביץ - המשיבה 9(להלן:נ "תמי"). בית אב זה מיוצג גם על ידי המשיבה 1, חב' פולן בע"מ (להלן:ב "פולן"), כאשר השליטה בפולן והניהול של העזבון הוא בידי ארנון. פולן מחזיקה 19מניות יסוד א' ו- 210מניות רגילות. עזבון נוח מוזס, אשר טרם חולק בין היורשים, מחזיק ב- 21.31מניות יסוד ב' ו- 198.50מניות רגילות.
ד. בית האב של ראובן מוזס ז"ל:ו מיוצג על ידי מרים מוזס - המשיבה 3(להלן:נ מרים") והמשיבה 4- חב' קלגרו בע"מ (להלן:ב "קלגרו"). מרים נשואה למר יצחק נופך-מוזס שהינו בנו של ראובן ז"ל.
המניות נמצאות בשליטת קלגרו, המחזיקה 9מניות יסוד א' ו- 113מניות רגילות. מרים מחזיקה ב- 79.50מניות רגילות ו- 4מניות יסוד ב'. מרים שולטת, איפוא, ב- 192.5מניות רגילות, 9מניות יסוד א' ו- 4מניות יסוד ב'.
ה. בית האב של אלכסנדר מוזס ז"ל:ו מיוצג על ידי עודד מוזס - המשיב 5(להלן: "עודד") בנו של אלכסנדר ז"ל, המחזיק ב- 9מניות יסוד א', 10מניות יסוד ב' ו- 348.60מניות רגילות.
ו. משפחת יודקובסקי: מחזיקה ב- 94.8מניות רגילות, 4מניות יסוד א', ו 4.48מניות יסוד ב'. הן מוחזקות על ידי המשיבות 6ו-7, לאה ואסתר יודקובסקי (להלן: "לאה" ו"אסתר"), אשתו ובתו של דב יודקובסקי, כאשר ללאה 1.12מניות יסוד ב' ו- 5.95מניות רגילות ולאסתר 4מניות יסוד א' ו- 3.36מניות יסוד ב' ו- 88.85מניות רגילות.
ז. אורי קורת: המשיב 10(להלן: "קורת") מחזיק ב- 10מניות רגילות
ונאמנות אורי קורת מחזיקה במניה אחת.
ח. בנוסף לאמור לעיל יש בידי בעלי המניות הנ"ל (למעט יודקובסקי וקורת) גם מניות בכורה (סה"כ 000,150), אולם לצורך עניננו אין מקום לפירוט החלוקה בין בעלי המניות הללו.
.5לפי תקנה 7לתקנות החברה, מכהנים בחברה שני מנהלים הנבחרים, האחד על ידי מחזיקי מניות יסוד א', והשני על ידי מחזיקי מניות יסוד ב'.
.6א. עד למותו של נוח מוזס ז"ל ב- 7.10.85, שימשו כמנהלי החברה נוח מוזס ודב יודקובסקי.
ב. לאחר פטירתו של נוח מוזס (ביום 7.10.85) מונה ביום 16.1.86עודד למנהל החברה וכיהן יחד עם דב יודקובסקי. באותו יום ערכו ביניהם בעלי מניות היסוד, למעט המבקשים, עזבון נוח ופולן, הסכם הצבעה ביניהם אשר לפיו התחייבו כל הצדדים לתמוך בכינון מועצת מנהלים רחבה, בה יהיה נציג אחד מכל בית אב של בעלי המניות הקיימים בחברה.
ג. ב- 30.3.86 הוסכם על ידי כל בעלי המניות של החברה על הקמת "גוף מנהל בדמות מועצת מנהלים רחבה", שיהא מורכב מנציגי כל בתי האב. ההסכם נועד להביא להסדר שיעוגן בתקנות החברה. לפי ההסכם האמור, עמדו ארנון ועודד להתמנות כמנהלים של ידיעות אחרונות. דב יודקובסקי הפך לעורך העתון ידיעות אחרונות. תוקפו של הסכם זה יכול היה להסתיים לפי האמור בו על ידי הודעה של כל אחד מן השותפים לכריתתו.
בעקבות ההחלטות הנ"ל לא תוקן התקנון וכיום מועצת מנהלים, היא כאמור לעיל וכמפורט בתקנה 7לתקנות החברה.
.7בשנת 1986החליט קורת למכור את רוב מניותיו ( 190מניות רגילות תמורת 2.8מליון דולר). הם נרכשו על ידי ארנון וזאב. עקב זאת גדל מספר המניות הרגילות שהיו בידי ארנון וזאב, אשר לשניהם היה רוב של מניות היסוד וכן רוב של המניות הרגילות. העיסקה עם קורת הושלמה ביום .28.11.86
.8בסוף שנת 1986(בהמרצה לא צויין תאריך מסויים) נכרת הסכם בין זאב וצנה לבין ארנון ופולן (להלן: "הסכם זאב-ארנון" או "נספח ח'"), לפיו יתמכו הצדדים להסכם במינויים של זאב וארנון כמנהלי החברה.
ההסכם היה ביטוי להתמודדות בין בעלי המניות על השליטה הניהולית בידיעות אחרונות. לפי ההסכם נקבע, כי שני הנ"ל יודיעו לחברה על מינויים של ארנון וזאב כדירקטורים של החברה בהתבסס על רוב מניות היסוד המוחזקות בידיהם ויפעלו למטרה זו לכינוס אסיפה כללית של בעלי המניות. הוסכם כי שני הנ"ל לא יפעלו לשינוי המינוי האמור אלא תוך הסכמה הדדית וכי יצביעו באסיפה הכללית בכל ענין ביחד. להסכם נקבע תוקף מחייב לעשרים שנה. הצדדים קבעו כי לקראת תום תקופה זו יתנהל משא ומתן להמשך שיתוף הפעולה ולהארכת תוקף ההסכם.
לפי סעיף 7להסכם זאב-ארנון התחייבו הצדדים שלא למכור ולא לאפשר מכירה של מניות שהם מחזיקים בחברה ושל מניות בצנה או בפולן ללא הסכמה מראש של הצד השני. תניה זו לא תחול על העברת מניות פנימית בצנה ובפולן בין בני משפחה קרובים שהם בעלי מניות קיימים ובלבד שארנון ישאר בעל השליטה בפולן וזאב בצנה. ההסכם נערך בשני עותקים בלבד, האחד נמסר לזאב והשני נמסר לארנון. פרט לשני הנ"ל לא היו עדים לחתימתו. הוסכם על ידי הצדדים להסכם כי הוא ישמר בסוד, וכך היה.
.9בינתיים המשיכה בפעולתה מועצת המנהלים, אשר בה חברו יחד כל בעלי מניות היסוד. כולם גם פעלו אותה עת למען שינוי התקנות של החברה כדי שיוקנה למועצה מעמד חוקי לפי מסמכי היסוד של ידיעות אחרונות.
המועצה בוטלה בשנת 1990מבלי שנעשה לפני כן התיקון המתוכנן בתקנות של
החברה.
.10א. בקיץ 1987נתגלעה מחלוקת בין ארנון לבין עודד בקשר לדפוס "גרפוליט" שבבעלותו של עודד ונפתחו בקשר לכך הליכים משפטיים. הויכוחים והמחלוקות הביאו אותה עת להחלפת עודד בארנון כמנהל וככל הנראה הוסכם בין זאב לארנון לדחות למועד מאוחר יותר החלפתו של המנהל השני, דב יודקובסקי, שנהנה מיוקרה רבה.
ב. באסיפת הכללית מיום 30.8.87הודיע ארנון בשמו ובשם זאב, כבעלי רוב מניות היסוד, כי המנהלים יהיו מעתה דב יודקובסקי מטעם בעלי מניות יסוד ב' וארנון מטעם בעלי מניות יסוד א'.
ג. לפי טענת זאב נוהל בין ארנון לבינו בשנת 1988משא ומתן בנסיון לשנות את הסכם זאב-ארנון באופן שיודקובסקי ימשיך לכהן כמנהל ויחולו שינויים נוספים בהסכם האמור. עו"ד עמי אסנת אשר ניסח בשנת 1986את הסכם זאב-ארנון, ניסח טיוטה של הסכם חדש כדי לבטא שינויים אלה. עם זאת לא נזנחה לפי טענת זאב ההחלטה להחליף את יודקובסקי בזאב.
.11בשנת 1989פרץ ויכוח בין זאב וארנון מצד אחד, לבין יודקובסקי מצד שני, בענין ניהול המקומונים. ביום 27.9.89לאחר אסיפה כללית של בעלי המניות הודיע ארנון בשמו ובשם זאב כי המנהלים יהיו מעתה זאב מטעם בעלי מניות יסוד ב' וארנון מטעם בעלי מניות יסוד א'.
התפתחויות אלה שיקפו לדעת זאב את שיתוף הפעולה בינו לבין ארנון לשם מימוש ההסכם ביניהם.
.12בשנת 1993נפלה מחלוקת בין ארנון לזאב. לטענת זאב שאף ארנון להשתלטות יחיד על החברה. עילת המחלוקת היתה התשלומים לחברת "גלעד" שהיתה בבעלות ארנון (2/3) ויודקובסקי (1/3) ואשר העניקה שירותי סדר דפוס לידיעות אחרונות.
עילה אחרת במחלוקת היתה התקנתם על ידי ארנון של מצלמות וידאו נסתרות, אשר בעזרתן ניתן היה לעקוב אחרי הפעילות בעתון.
.13א. בשנת 1993ניהל ארנון משא ומתן עם מרים וקלגרו (משיבות 3ו- 4)
כאשר לקראת סוף דצמבר 1993 נכרת הסכם בין ארנון למרים (להלן: "הסכם ארנון-מרים") שנוסחו הומצא למבקשים לפי צו בית המשפט מיום 9.4.95(נספח כ"ד להמרצה המתוקנת).
בהסכם נקבעה בין היתר החלפת זאב במרים כדירקטור ולארנון הוקנו סמכויות רחבות יותר:
לארנון הוקנה מעמד של מנהל כללי ראשי (c.e.o) (officer chief executive). התפקיד תואר כ"הסמכות העליונה בכל הנוגע לניהול השוטף של החברה ולבצוע מדיניות החברה הנקבעת על ידי הדירקטוריון".
כן הוסכם כי:-
" .5במטרה להגביר את ההזדהות של צמרת החברה עם מטרות החברה וצרכי פעולתה ובמטרה להגביר את התיאום והתקשורת בין האגפים השונים של החברה יקים נוני (ארנון - מ.ר.) אקזקוטיבה שתכלול את נוני ואת מימי (מרים - מ.ר.) ואת נושאי התפקידים הבאים: - עורך, מנכ"ל, משנים למנכ"ל החברה ונושאי תפקידים בכירים אחרים שיקבעו על ידי נוני אשר ישמש גם כיו"ר האקזקוטיבה".
ב. הוסכם לשמור על סודיות ההסכם (סעיף 6(ה) להסכם ארנון-מרים).
ג. בסעיף 6(ד) להסכם ארנון-מרים נקבע כי כל שינוי בהעסקתו של כל אחד מבני משפחת המייסדים בחברה ושל כל אחד מנושאי המשרה הבכירים בחברה מדרגת משנה למנכ"ל ומעלה - ייעשה בהסכמה הדדית בין ארנון למרים. לגבי נושאי המשרה הבכירים, באמצעות הבאת ההצעה על ידי ה- . C.e.oבפני מרים אשר לה זכות התנגדות.
ד. הוסכם כי תוקפו של הסכם ארנון-מרים יהיה לשלוש שנים. בתום שלוש השנים, אם לא הודיע אחד הצדדים על סיום ההסכם הנ"ל, ימשיך ההסכם לעמוד בתוקפו, אך עם תום התקופה האמורה יהא כל צד רשאי להביא לסיומו בכל עת על ידי הודעה בכתב, והביטול ייכנס לתוקפו 60יום מיום מסירתה של ההודעה.
לטענת המבקשים, אכן שמרו המשיבים 1ו- 4על הסכם זה בחשאיות.
ההדחה של זאב
.14במחצית השניה של חודש דצמבר 1993שהה זאב בחו"ל. ביום 21.12.93הוצאה הזמנה לאסיפה שנועדה להתקיים ביום 29.12.93שמטרתה לבטל את מינויו של זאב, הדירקטור מטעם מניות יסוד ב', ומינוי מנהל חדש תחתיו. ההודעה היתה חתומה על ידי מרים ופולה מוזס ז"ל (אמו של ארנון), בשם עזבון נוח מוזס ז"ל.
ההודעה על הכוונה להדיח את זאב נמסרה לו בהיותו בחו"ל.
.15לטענת המבקשים, על פי המקובל בחברה, הרי בכל מקרה של מינוי מנהל או פיטורי מנהלים, היה נהוג לכנס אסיפה בה השתתפו הן בעלי מניות יסוד א' והן בעלי מניות יסוד ב', ולהציע לבחירה שני מנהלים. על פי הנהוג הציעו בשלב זה לבחירה גם מנהל שנשאר בתפקידו ולא רק את המנהל החדש. לטענת זאב, חשש ארנון כי באסיפת בעלי מניות יסוד א' ו- ב', בה פולן תשתתף כבעלת מניות יסוד א', יטען זאב שפולן החתומה עימו על ההסכם עומדת לבצע הפרת החוזה ויסכל בכך את ההדחה.
לפיכך בחר ארנון, בניגוד לנהוג בעבר, לזמן אסיפת בעלי מניות יסוד ב' בלבד, בה פולן ואף ארנון אינם מצביעים. מניות היסוד ב' מטעם בית נוח מוזס רשומות עדיין על שם עזבונו, ועזבון נוח מוזס ז"ל לא היה צד להסכם זאב-ארנון. על כן, נחתמה הבקשה על ידי פולה מוזס ז"ל בשם העזבון.
.16א. עם קבלת ההודעה, שב זאב מחו"ל ויחד עם רעייתו, שולה מוזס, ניסה לחפש את הסכם זאב-ארנון, נספח חי, אך לא מצא אותו.
ב. בתיק זה התנהלו שני הליכים: הראשון בענין הסמכות למנות מנהלים אשר אליו אתייחס בהמשך. ההליך השני הוא התיק שבפני, הדן בתוקפו של הסכם זאב-ארנון. בתיק הראשון הופיע עו"ד ליפא מאיר. זה האחרון לא יצג את זאב בעת ניסוח טיוטות ההסכם בינו לבין ארנון בשנת .1986זאב היה מיוצג אז על ידי עו"ד עמי אסנת. בפגישה בין זאב לבין עו"ד מאיר, שהתקיימה ביום 26.12.93, היינו שלושה ימים לפני האסיפה שכונסה כדי להדיח את זאב, לא יכול היה זאב להציג בפני עו"ד מאיר הסכם שעליו הוא מבקש להסתמך.
ג. ביום 27.12.93 הוגשה תביעה ובקשה לצו מניעה זמני על ידי עו"ד ליפא מאיר. לטענת המבקשים, לנוכח לחץ הזמן שהיו נתונים בו כשמועד אסיפת ההדחה מתקרב, ולנוכח העובדה שההסכם, נספח ח' , לא נמצא, התבססה תובענת המבקשים במסגרת ה.פ. 1959/93כאמור, על טענת אי חוקיות ההחלטה המיוחדת, מכוחה ביקשו שולחי ההודעה לבצע את חילופי המנהלים. בתביעתם ביקשו המבקשים מבית המשפט שיקבע כי הזכות למנות מנהלים ולבטל מינויים היא זכות הנלווית הן למניות היסוד של החברה והן למניות הרגילות בה, ושזכות זו אינה נתונה באופן בלעדי לבעלי מניות היסוד של החברה. עוד ביקשו כי בית המשפט יקבע שבעלי מניות יסוד סוג א' או ב' אינם זכאים באופן נפרד, וללא כינוסה של האסיפה הכללית שבה משתתפים גם בעלי המניות הרגילות בחברה, למנות או לבטל מינוים של מנהלים בחברה.
לחלופין ביקשו המבקשים להצהיר כי הזימון מיום 21דצמבר 1993לאסיפה נפרדת של בעלי מניות יסוד ב', נעשה שלא כדין והינו חסר תוקף, ועל כן כינוס האסיפה כפי שנקבע בזימון יהיה נטול בסיס חוקי.
הטענה ביחס לאי חוקיות ההחלטה המיוחדת נדחתה הן בבית משפט המחוזי (בפסק דינו של השופט גורן מיום 21.2.94) והן בע"א 1630/94של בית המשפט העליון מיום 15.8.94(השופטים ת. אור, י. זמיר וט. שטרסברג-כהן).
בהמשך דבריי אתייחס לתוכנם של שני פסקי הדין הנ"ל.
.17א. ביום שבת, 12.11.94, במסגרת החיפושים אחר המסמכים מצאה רעייתו של
זאב, שולה, עותק מקורי וחתום של הסכם זאב-ארנון.
בעקבות זאת, נוהלה התכתבות בין עו"ד י. שגב מטעם זאב לבין עו"ד ע. שטרן ממשרד ש. הורוביץ מטעם ארנון, שענינה קיום ההסכם האמור. בין היתר הציע ד"ר שגב בפנייתו מיום 20.11.94לכנס אסיפה של בעלי מניות היסוד, אשר בה צנה תצביע מכוח מניות יסוד א' שבידה בעד מינויו של זאב. זה האחרון יצביע מכוח מניות יסוד ב' שבידיו, בעד מינויו של ארנון, מטעם מחזיקי המניות מן הסוג האמור.
ב. תשובתו של עו"ד שטרן מיום 22.11.94לא התייחסה לדרישה לאשר קיום הסכם זאב-ארנון ונכונות לפעול לפיו.
התגובה שעלתה מן המכתב היתה כי מאחר ועו"ד שגב ומרשו עדיין בשלב של איסוף ולימוד של החומר, יש לראות את הפניה כמוקדמת. הובעה נכונות לתת הבהרות והסברים "אם גם לאחר השלמת כל שלבי האיסוף והלימוד של החומר הנ"ל עדיין תיתהו לגבי עובדות אלו או אחרות".
עיקרו של דבר, מכתב התגובה סיכם כי ניתן לחסוך את העיסוק הנוסף בענין מינוי המנהלים מאחר וענין זה הוכרע כבר בפס"ד סופי המהווה מעשה בי"ד.
ג. תגובתו הנוספת של עו"ד שגב מיום 24.11.94ציינה כי לימוד החומר נסתיים מבחינתו ונדרשת עתה תשובה על הפניה הראשונה מיום .20.11.94ביום 30.11.94השיב עו"ד שטרן כי כפי שכבר ציין במכתבו הקודם קיים בנושא אשר עליו סבה ההתכתבות מעשה בי"ד.
אשר להסכם נאמר בתשובה זו:
"מרשינו מכחיש קיומו של הסכם בינו לבין פולן מצד אחד לבין זאב מוזס וצנה בע"מ מצד שני, הסכם אליו מתייחס מכתבכם מיום 20דנא".
ד. ביום 4.12.94שב עו"ד שגב ופנה לעו"ד שטרן והפנה אותו לכך כי ביקש אישור של ארנון שאכן קיבל בזמנו עותק חתום של ההסכם וכי הוא מוכן ונכון לקיים את כל סעיפיו. לדבריו נדהם מן התשובה לפיה ארנון מכחיש קיומו של ההסכם. ההכחשה נראתה לו, לדבריו, סתמית. היא לא הבהירה אם הכוונה לטענה לפיה כלל לא נכרת הסכם כאמור ואינה מבהירה אם בידי ארנון עותק מן ההסכם או האם מועלית טענה כי ההסכם בוטל. נתבקשה תשובה תוך זמן קצר כי יש כוונה לנקוט בהליכים משפטיים במידת הצורך. עו"ד שטרן השיב ביום 8.12.94ולטענתו, מודע זאב לעובדות לאמיתן ומן הראוי שיביא הידוע לו לידיעת פרקליטו. בענין ההצעה לבחירת מנהלים הרי תגובת ארנון היא שלילית, "בהעדר כל הסכם בין הצדדים."
ה. ביום 11.12.94הוצאה על ידי צנה וזאב הזמנה לאסיפת בעלי מניות יסוד א' וב' שנועדה להתקיים ביום 5.1.95כאשר על סדר היום בחירת זאב כמנהל מטעם מניות יסוד א' וארנון מטעם מניות יסוד ב'. ארנון ופולן לא נענו לדרישה לתמוך בהצעה ובעקבות זאת נפתחו ההליכים בהמרצה זו.
.18א. עיקרה של ההמרצה שבפני היא הבקשה לאכיפת הסכם זאב-ארנון וחיובם של ארנון ופולן להצביע על פי האמור בו. המרצה מתוקנת, שהוגשה לבית משפט זה על ידי עו"ד שגב, התייחסה לטענות המשיבים הנ"ל בתצהירים שהוגשו לאחר תחילת ההליכים, אשר לפיהם הוכחש קיומו של הסכם זאב-ארנון.
ביום 28.12.94הוגש על ידי עו"ד שגב נספח ח' שהוא, לפי הטענה, הסכם זאב-ארנון המקורי החתום על ידי הצדדים.
זאת ועוד; לפי טענת המבקשים, נודע להם, לראשונה, רק לאחר תחילת ההליכים, כי הדחתו של זאב מתפקידו כמנהל שארעה בראשית ינואר 1994יסודה בהסכם בין המשיבים 1ו- 2לבין המשיבות 3ו- 4מדצמבר 1993 (הסכם ארנון-מרים).
הסכם ארנון-מרים הוא לפי טענת המבקשים בלתי חוקי, בטל מיסודו ולחלופין מן הראוי לבטלו. הוא יוצר קיפוח ולכן מתבקשת הפעלת הסמכות לפי סעיף 235לפקודת החברות (נוסח חדש). מינויו של זאב במקום מרים יביא לפי הטענה להסרת הקיפוח. לחלופין, יש לתקן את תקנון החברה כדי שתכונן מועצת מנהלים רחבה.
ב. טענת הקיפוח מתייחסת למספר ארועים והחלטות שידונו להלן בפירוט.
עם זאת, מן הראוי להקדים מספר מילות הסבר לגבי מהותם העובדתית של הארועים האמורים.
ראשית, מה שמכונה בהליכים "פרשת קורת". אורי קורת היה עובד החברה אשר החזיק ב- 200מניות רגילות (לרבות 10מניות רגילות של סבו מנדל שרצקי).
בשנת 1986 החליט, תוך הסכמה עם ארנון, למכור מניותיו. היתה חובה להציע את המניות לכל בעלי המניות וכך נעשה. רכישת המניות על ידי ארנון וזאב הבטיחה לארנון כמות של מניות רגילות שהיתה מאפשרת לו כוח הצבעה מוגבר לו היו המניות הרגילות משתתפות בבחירת דירקטורים. ארנון ערך הסכם עם קורת בו הבטיח לו המשך תעסוקה בידיעות אחרונות. מאחר וטרם היה בעת ההיא במעמד של דירקטור לא יכול היה להתחייב בשם החברה. כאמור, נמכרו רק 190מניות ולגבי 10המניות הנותרות נתן קורת יפוי כוח לארנון, שאיפשר לזה האחרון שליטה בכוח ההצבעה של 10המניות הללו.
בשנת 1995 הוסכם על פרישתו של קורת מעבודתו אחרי 16שנות עבודה כולל שנתיים חופשה ללא תשלום. הסכום הכולל ששולם לו על ידי החברה עם פרישתו היו 000, 760$, אולם ההסכם בכתב שנערך בקשר לפרישה נקב רק בסכום של 000, 620$. 000, 140$ שולמו במזומן ללא אזכור בהסכם. בהוראה שניתנה על ידי ארנון להנהלת החשבונות עובר לסיכום הסכם הפרישה, נאמר כי לקורת יש הסכם עבודה עד גיל הפרישה, ובהתאם לכך חושב ההיוון. אולם כמוזכר לעיל דן ההסכם משנת 1986 רק בהמשך תעסוקה ולא בעבודה עד גיל הפרישה (מש/57).
כל הפרשה הנ"ל על מסמכיה נפרשה לראשונה בהליכים אלה מכוח צו גילוי של בית המשפט אחרי שנדחתה התנגדות המשיבים 1ו-.2
(מסמכי קורת לוקטו כולם במוצג מב/14).
נושא נוסף שעלה בדיונים שבפני הוא המחלוקת בפרשת גלעד.
חברת גלעד היא בעלת בית הדפוס שמשרת את ידיעות אחרונות. החברה היא בבעלות ארנון (2/3) ודב יודקובסקי (1/3). במשך השנים היה נהוג לשלם את עלויותיה של חברת גלעד בתוספת קבועה של % 10רווח.
עלו טענות בקשר לבדיקת ההתחשבנויות תוך הדגשת ניגוד האינטרסים האפשרי בין ארנון כמנהל עסקים ראשי של ידיעות אחרונות לבין מעמדו בחברת גלעד, ובין היתר היו השגות על תוספת הרווח הקבוע שלא נבע מבדיקה פרטנית וענינית שנדרשה לפי הטענה.
נושא נוסף הראוי לאיזכור בשלב מקדמי זה הוא בקשר למחלוקת בענין שכר הטרחה ששולם לעורכי הדין על ידי ידיעות אחרונות.
עלו טענות כי בענין זה נתערבבו נושאים בהם היה יצוג אישי של ארנון או מרים עם נושאים בהם יצגו עורכי הדין את ידיעות אחרונות.
פרשת everegreenהמוזכרת בעדויות ובטענות מתייחסת להסכם אותו כרת זאב עם חב' . ,everegreen canada ltdלפיה יוקצו לה מניות בחברת צנה, אשר בשליטת זאב.
על פי טענתו של ארנון, הקצאת מניות דינה כמכירת מניות ומכירת מניות באחת מן החברות המשפחתיות לגורם מחוץ לבתי האב נוגדת את הסכם זאב-ארנון ומהווה הפרת ההסכם.
זאב טען מצידו, כי הקצאה אינה בגדר מכירה וכי ערך את העיסקה מאחר והיה זקוק לכסף לצורך הליכים משפטיים אחרי שהודח מתפקידו כדירקטור. מכל מקום, בראשית 1996הוא ביטל את ההקצאה הנ"ל ורכש בחזרה את המניות מחברת אוורגרין.
עיקרי הנימוקים של המבקשים
.19ההמרצה שבפני מדגישה, כאמור, את העובדה שארנון הכחיש בתצהירו הראשון
את עצם קיומו של הסכם זאב-ארנון, כדברי ארנון:
" .24אני מכחיש בזה את קיומו של ההסכם המיומר לו טוען זאב בבקשתו ואין ולא היה בידי מסמך כזה חתום בידי הצדדים.
.25אמת נכון, התקיים משא ומתן ביני ובין זאב אך מעולם לא הבשילו
המגעים ביננו לכדי הסכם מחייב".
מול טענה זו מציבה ההמרצה את הסכם זאב-ארנון אשר נוסחו הנושא חתימת הצדדים לא צורף להמרצה אולם הוגש במהלך הדיון ביום .28.12.94
במילים אחרות, טענת זאב היא כי ארנון לא הצהיר אמת בתצהירו בנושא הנ"ל ויש בכך כדי להשליך על אמינותו בדרך כלל.
בתצהירו השני של ארנון במסגרת הליכים אלו, שניתן ביום 29.12.94, טוען
ארנון כי שכח את דבר קיומו של ההסכם. לפי דברי זאב בהמרצה, גם בטענה זו אין אמת. הסכם זאב-ארנון היה לדעת המבקשים בעל חשיבות רבה לשני הצדדים, מכוחו כיהנו ארנון וזאב כמנכ"לים ופעלו בחברה במשך שנים. לטענת המבקשים נוצרה בהסכם "ברית לכל החיים". מכל מקום, ההצהרה של ארנון בתצהיר הראשון וזו בתצהיר השני כמובא לעיל נוגדות זו את זו.
.20א. הסכם ארנון-מרים היה כרוך בהדחת זאב וביקש לסיים את המצב בו מועצת המנהלים מתנהלת בשיוויון. ההסכם עם מרים היה כרוך בהענקת תנאי שכר ושריון תפקידים למרים ובני משפחתה. מההסכם בו נכללה תניה כי לא יפוטרו ולא יורעו תנאי ההעסקה של מרים, בעלה יצחק, ג'ודי שלום-ניר-מוזס, תמי בורוביץ וארנון, למד זאב כי ארנון ומרים מבקשים לנהל את ידיעות אחרונות כאחוזה פרטית, תוך חלוקה ושריון תפקידים וטובות הנאה להם ולבני משפחותיהם הקרובים, ותוך קיפוח בעלי המניות האחרים.
לדברי זאב, ההסכם הביא לשלטון יחיד בחברה. טובת החברה מחייבת סיום המצב הקיים והשבתו לקדמותו של המצב הקודם התואם את התקנון והדין. ההסכם עם מרים נוגד את הדין מאחר והוא יוצר קיפוח של בעלי המניות האחרים. אכיפת הסכם זאב-ארנון יביא להסרת הקיפוח.
לפי טענותיו של זאב, עו"ד שגב העלה ב- 12.3.95טענות בקשר לאישור מאזן ידיעות אחרונות. האסיפה הכללית לא אישרה לפי הטענה את תנאי ההעסקה של הדירקטורים ונושאי משרה בכירים בחברה. על כן נדרש כינוס של אסיפה כללית בה יוצגו מאזנים מאוחדים ומתואמים ואשר בהם גם יוצגו פרטים על תנאי ההעסקה של נושאי תפקידים כמוזכר לעיל.
הועלו גם טענות בקשר לתשלומים לחברת גלעד בע"מ שהיא בשליטת ארנון. לפי טענת זאב, משלמת ידיעות אחרונות לחברת גלעד, העוסקת בסדרות דפוס, רווח קצוב וקבוע גבוה עבור שרותיה מעל למגיע לה, וזאת עקב המניע להיטיב עם ארנון, שהוא בעל מניות עיקרי בחברת גלעד.
ב. בתשובת עו"ד שטרן מיום 15.3.95הובטח כי תכונס אסיפה כללית כאשר על סדר יומה הדוחות הכספיים. לפי הטענה לא קוימה הבטחה זאת עד להגשת ההמרצה.
ג. הענקת טובות הנאה למרים הביאה, כתוצאה נגזרת, להענקת מעמד יחיד לארנון כפי שגם עולה מהסכם ארנון-מרים בדבר היות ארנון הסמכות העליונה בכל הנוגע לניהול השוטף. לארנון גם זכות בלעדית להציע שינויים בקשר להעסקתם, מעמדם ופיטוריהם של בני משפחת המייסדים ושל כל אחד מנושאי המשרה האחרים. למרים מאידך אין זכות להציע הצעות בנושאים אלה, אלא נשמרה לה רק זכות ההתנגדות בנושאים הנ"ל.
יתרה מזאת, תנאי העסקה ומשך הכהונה של נושאי תפקיד צריכים להיות מוכרעים באופן חופשי וללא כבילה מראש של הדירקטוריון. כבילת שיקול הדעת בקשר להצבעה בענינים המסורים לדירקטוריון פסול ומנוגד לדין. כל המוסכם כאמור לעיל בהסכם ארנון-מרים, נוגד את טובת החברה;
חסר איזון סמכויות כפי שהיה קיים לפני כן ודרוש דיון חופשי מכבילה מראש, שנולדה עקב מתן טובות הנאה ושריון משרות.
בהסכם שבין ארנון ומרים יש משום הפרה של ההתחייבות מיום 16.1.86, בו הסכימו כל בעלי מניות היסוד על תיקון התקנות כדי שתכונן מועצת מנהלים כגוף מנהל בה יהיה ייצוג לכל בעלי מניות היסוד.
בהסכם ארנון-מרים כלולה התחייבות (סעיף 6ו'(1)) לפיה יפעלו הצדדים כפי יכולתם כדי להביא להשוואת זכויות בכל מניות החברה. דא עקא, לפי דברי זאב, טענו המשיבים בהליכים הקודמים בתיק ע"א 1630/94, הן מרים והן ב"כ עזבון נוח מוזס, לקיום זכויות עדיפות של מניות היסוד על המניות הרגילות. לאור המוסכם בין מרים וארנון בסעיף 6ו'(1) להסכם ביניהם, מן הראוי היה לגלות עובדה זו בהליכים הקודמים.
.21א. סיכומו של דבר, בעלי המניות החתומים על הסכם ארנון-מרים ביצעו וממשיכים לבצע קיפוח של המבקשים כבעלי מניות בחברה ושל בעלי המניות האחרים, ענין אשר לגביו חל סעיף 235לפק' החברות.
ב. המבקשים והמשיבים 5- 7מחזיקים ברוב המניות הרגילות וב- % 46 של מניות היסוד. למרות זאת, הם אינם מיוצגים אלא מנושלים מכל עמדה הן בדירקטוריון והן במשרות הבכירות. דבר זה מהווה קיפוח של אותם בעלי מניות ואינו תואם את כוונת עורכיהם של מסמכי היסוד של החברה.
ג. המבקשים מעלים את הטענה כי במסגרת סמכותו לפי סעיף 235הנ"ל מוסמך בית המשפט להורות על שינוי תקנה 7(ב) לתקנות החברה הקובעת כי בחברה יכהנו שני מנהלים בלבד. בית המשפט יוכל להורות כי בחברה תכהן מועצת מנהלים המורכבת מ- 5מנהלים, נציג אחד לכל בית אב, או לחלופין מועצה המורכבת מכל מספר אחר של מנהלים שיהיה בה כדי ליצג נאמנה את כלל בעלי המניות ואת טובת החברה.
ההליכים המשפטיים הקודמים
.22בה.פ. 1959/93נתבקש בית המשפט המחוזי בת"א-יפו על ידי המבקשים 1ו- 2לתת פסק-דין הצהרתי בקשר לפרשנותו הראשונה של תזכיר ידיעות אחרונות ושל ההחלטה המיוחדת שנתקבלה על ידי בעלי המניות ביום .4.8.60 סעיף 4 של התזכיר קבע כי:
"בעלי מניות יסוד יהיו זכאים בתוקף המניות האלו לאותו מספר קולות שיהיה לכל מיני (מניות) אחרות באיזה זמן שהוא וכל אחד ממניות היסוד תזכה את בעלה במספר קולות יחסי כנ"ל".
לחברה היו 100מניות יסוד. אבות המשפחה יהודה ושרה מרים ז"ל נטלו 40 מניות יסוד כל אחד (יחד 80) ונח הבן קיבל 20מניות.
ביום 4.8.60שונה תקנון החברה. הון החברה הוגדל על ידי יצירתן של 000,150
מניות בכורה שהקנו לבעליהן את הזכות לקבלת % 50מההכנסות השנתיות.
ניהול עסקי החברה ומינוי מנהלים נמסר, לפי ההחלטה האמורה, לבעלי מניות
היסוד בלבד. מניות היסוד חולקו לשניים ונאמר בסעיף 4ב' כי:
"ב. (הוחלט) כי 100מניות היסוד של ההון הרשום של החברה יחולקו לשני סוגים של מניות, היינו 50מניות יסוד סוג א' ו- 50מניות יסוד סוג ב' ומבלי לפגוע בזכויות שיש למניות יסוד לפי התזכיר.
התקנות של ההתאגדות תזכנה מניות היסוד של שני הסוגים גם יחד בזכות הבלעדית לנהל את עסקי החברה ולמנות מנהלים או להתמנות כמנהלים בעצמם ולבטל מינויים כאלה ואף אחד מבעלי המניות האחרות בחברה, פרט למניית מ' כנ"ל לא יהיה זכאי להתערב באיזו צורה שהיא בהנהלת החברה ועסקיה".
מכוח תיקון של תקנה 7לתקנות החברה נקבע, כי מספר המנהלים של החברה יהיה זוגי. מחציתם יתמנו על ידי בעלי מניות יסוד א' ומחציתם על ידי בעלי מניות יסוד ב'. כל עוד לא הוסכם אחרת בין בעלי המניות משני הסוגים גם יחד, מספר המנהלים יהיה שניים. בעל מניות יסוד הזכאי למנות מנהל, יכול גם למנות את עצמו, להתפטר ולהתמנות מחדש, כל עוד לא הוסכם אחרת על ידי בעלי מניות היסוד. כמנהל רשאי לשמש רק מי שמחזיק לפחות מנית יסוד אחת מאחד משני הסוגים הנ"ל.
באותה החלטה מונו נוח מוזס וצבי לבון כמנהלים. ההחלטה הנ"ל היתה מקובלת על
כולם במשך כל שנות כהונתו של נוח מוזס וגם זאב פעל לפיה.
הטענה בפני בית המשפט המחוזי היתה כי ההחלטה נוגדת את התזכיר אשר מסעיף 4שבו עלה כי % 50מכוח ההצבעה יהיה בידי בעלי מניות היסוד ואילו % 50הנותרים הוענקו לבעלי כל מיני מניות אחרות.
בית המשפט ציין כי ההוראה בענין כוח ההצבעה היא בגדר ההוראות אותן נוהגים לכנות הוראות וולנטריות בתזכיר שאין לשנותן אלא במקרים, בדרך ובמידה שיש עליהן הוראה מפורשת בפקודת החברות. דא עקא, פקודת החברות אינה קובעת הוראה כלשהי בנוגע לשינוי הוראות וולנטריות בתזכיר.
בית המשפט ניתח את הפסיקה ואת הספרות המשפטית בקשר לשינוי הוראות
וולנטריות כאמור.
מסקנתו של בית המשפט היתה כי אותו הסעיף בתקנות (להבדיל מן התזכיר שקבע בנוסחו הראשוני כי אסיפה כללית תבחר בכל שנה את מנהלי החברה), ניתן לשינוי בהחלטה מיוחדת. קרי התקנות קבעו מעיקרן את סדרי הבחירה, וכל שינוי בתקנות יצר הסדר מעודכן כדין. ההוראה שבתזכיר, אותה יש לפרש על דרך הצמצום, תהיה רלוונטית רק מקום בו ההכרעה בנושא מסויים נותרת לפי התקנות בידי האסיפה הכללית.
מכאן, כי ההחלטה המיוחדת משנת 1960שייחדה את סמכות מינוי המנהלים לבעלי מניות היסוד נתקבלה כדין, וההוראות שבתזכיר שהוזכרו לעיל בלתי רלוונטיות לענין זה.
בית המשפט גם לא מצא ממש בטענה, לפיה חלוקת מניות היסוד ל- א' ו- ב' פוגעת בזכויות של מאן דהוא. בית המשפט גם קיבל את הטענה כי התנהגותו של זאב בעבר בנוגע לסוגיה האמורה של מינוי מנהלים יוצרת השתק. תביעת זאב בענין ביטול ההחלטה היא בגדר מעשה שלא בתום לב. תום הלב הוא כמקובל הבסיס להתגבשותם של דיני המניעות וההשתק.
מכאן דחיית הבקשה.
בשלב הערעור בבית המשפט העליון נקבע על ידי בית המשפט האמור מפי כב' השופט אור, כי הדין עם המשיבים. לדעת בית המשפט, סעיף 4לתזכיר דן דווקא בהגנת זכויותיהם של בעלי מניות היסוד בכל הנוגע למנין קולות באסיפה הכללית כי לעולם מובטחים להם % 50מכוח ההצבעה גם אם מספרם של המניות האחרות יהיה רב יותר מאלו של מניות היסוד. אולם סעיף 4האמור אינו דן בשאלת הסמכות למנות מנהלים ואינו קובע אם יבחרו באסיפה הכללית. גם בפקודה אין הוראה המייחדת סמכות זו לאסיפה הכללית דווקא. ההוראה בענין זה נקבעה בתקנות וזה האחרון נתון לשינוי על פי דין.
מתן כוח הצבעה באסיפה הכללית של החברה כעולה מסעיף 4אין בו, ולו באופן משתמע, כדי להכריע בשאלת הזכויות הצמודות למניות שונות והוא אם נושא מינוי המנהלים לא נכלל בהוראות הוולנטריות של התזכיר.
פרשנות המערערים בקשה לקרוא לתוך סעיף 4הנ"ל את מה שאין בו, היינו, את
כוח ההכרעה בענין מינוי מנהלים.
יתרה מזאת, מסמכי היסוד של החברה באו לעולם ביחד. לא רק שסעיף 4לתזכיר לא הזכיר את מינוי המנהלים, אלא מעיקרו נכללה בתקנות הוראה בדבר מינוי המנהלים (תקנה 11). הוראה כאמור בתקנות לא היתה נכללת לו דן סעיף 4לתזכיר בסוגיה האמורה. בהעדר הוראה חד משמעית בנושא הנ"ל בתזכיר, בין בסעיף 4שבו ובין בהוראה אחרת ניתן להסתמך על התקנות, על תיקוניהן, בדרך הקבועה בפקודה.
ניתן גם להסתייע בפרשנות התזכיר על פי התנהגות בעלי המניות שהם צדדים
להסדר החוזי הנ"ל במשך השנים מאז כינון החברה. תקנה 7לתקנות בענין מינוי המנהלים תוקנה כאמור באוגוסט 1960ובעלי המניות נהגו על פיה, ורק בשנת 1986נתגלעה לראשונה מחלוקת בשאלה הנ"ל.
בית המשפט דחה, איפוא, את טענות המערערים שהופנו נגד דרך מינוי המנהלים,
על ידי בעלי מניות היסוד, כאשר כל סוג ממנה מנהל אחד.
תצהירי המשיבים 1ו- 2ארנון ופולן
.23א. בתצהיר התשובה הראשון מיום 27.12.94טען ארנון למעשה בי"ד בכל הנוגע לעילות עליהן סומכים המבקשים בבקשתם שבהמרצה. כדבריו, ענינה של ההמרצה אינה אלא באכזבה של זאב מכך שהפורום החוקי למינוי דירקטורים בידיעות אחרונות החליט להעבירו מתפקידו ולמנות אחר תחתיו. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט אורי גורן ה.פ. 1959/93) והערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1630/94) נדחה. ההמרצה היא נסיון לעטות את מבוקשו של זאב בגלימה חדשה. הוא מבקש להשען על הסכם אשר קיומו מוכחש על ידי ארנון. יש בכך משום הטרדת בית המשפט שלא לצורך בענין שבית המשפט כבר נדרש לו בעבר, והדבר נעשה בחוסר תום לב.
במשך כשנה שחלפה מאז העברתו של זאב מתפקידו, לא הוזכר בדיונים המשפטיים, ולו ברמז, דבר קיומו של ההסכם אשר נחתם לטענת זאב, בינו לבין ארנון.
ב. ההסתמכות על ההסכם סותרת טענותיו המשפטיות של זאב בהליכים המשפטיים הקודמים הנ"ל, בכל הנוגע לפורום המוסמך למינוי דירקטורים. בהליכים הקודמים טען זאב בקשר לכך כי טעה כאשר תמך בעמדה בענין הדרך שדנו בהעברתו מתפקידו כדירקטור ומינוי דירקטורים, והוא מנסה להסביר זאת בכך כי היה "לחוץ ומבולבל".
ג. עיקרו של דבר, משנמנע זאב בהליכים המשפטיים הקודמים שדנו בהעברתו מתפקידו כדירקטור מהעלאת טענתו בענין ההסכם, למרות שידע או היה עליו לדעת על טענות נוספות, מושתק זאב מהעלאת טענה זו, בהליכים הנוספים שבפני כי קיים כלפיו מעשה בי"ד. ארנון חולק על התאור העובדתי שהובא על ידי זאב. לפי גירסתו של ארנון, נתגלעו חילוקי דעות בין השנים עוד חודשים מספר לפני העברת זאב מתפקידו, נוהלו מגעים בין היועצים המשפטיים של השניים ונאמר לזאב על ידי ארנון באופן מפורש שאם המאמצים להסדר יכשלו יפעל ארנון להעברת זאב מתפקידו ולמינויה של מרים במקומו. לפי טענת ארנון לא הזכיר זאב אותה שעה קיומו של הסכם כלשהו.
ד. ארנון שב ומתאר את השתלשלות האירועים סביב האסיפה של בעלי מניות יסוד ב', ואת הפעילות המשפטית בה נקט זאב כדי למנוע את כינוס האסיפה. הוא מצטט את דברי זאב אשר לפיהם:
"לאחר שנמסר לי על ההודעה (בקשר לזימון אסיפה - מ.ר.) ביקשתי טלפונית מרעייתי שולה, לחפש את ההסכם שנחתם כשבע שנים קודם לכן, אך ההסכם או הוכחה אחרת לא נמצאו. הדבר גם עורר ספק בליבי, באותה עת, בה הייתי לחוץ ומבולבל שמא ההסכם אליו הגענו לא נחתם בסופו של דבר. הייתי בטוח בנסיבות הענין, שאם אפנה לארנון בענין זה, לא אזכה לשיתוף פעולה ובקשותי לא תעננה".
ה. ארנון מזכיר את ההצעה של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם בפני כב' השופט גורן, אשר בעקבותיה קויימו בחברה שתי אסיפות. אחת אסיפה כללית של בעלי המניות, ואחת של בעלי מניות יסוד ב' בלבד, וזאת מתוך תקוה כי תתקבל הכרעה זהה בשתי האסיפות. גם בהקשר לטיעונים סביב הצעה זו לא הוזכר קיומו של ההסכם. בהודעת הערעור שהוגשה ביום 20.3.94לבית המשפט העליון צויינה עובדת העברתו של זאב מתפקידו כנושא מרכזי בערעור. רק ב- 20.11.94העלו המבקשים לראשונה טענה בדבר קיומו של ההסכם.
כאמור, הוכחש על ידי ארנון קיומו של ההסכם. אומנם נוהל משא ומתן אך זה לא הבשיל לכדי הסכם מחייב.
ארנון מביא את עובדת קיומו של משא ומתן בין בעלי המניות סביב כינון מועצת מנהלים רחבה כנתון הסותר קיומו של ההסכם. לו היה הסכם בין ארנון לזאב לא היה ארנון נדרש כדבריו באינטנסיביות כזאת למשא ומתן בקשר לכינון מועצה.
מבלי לגרוע מטענותיו הנ"ל בדבר הכחשת קיומו של ההסכם, מוסיף וגורס ארנון כי נסיבות הענין והתנהגות הצדדים מלמדות על כך כי מעולם לא ראו הצדדים עצמם קשורים בהסכם שכן לא קויימה ולו התחייבות אחת מן ההתחייבויות המופיעות באותו מסמך.
לדוגמא היא מפנה לסעיף 4למה שמכונה על ידו "טיוטת ההסכם" לפיו הסכימו זאב וארנון להודיע לחברה מיד לאחר רכישת מניות קורת על מינויים של ארנון וזאב כדירקטורים בו בזמן שארנון מונה לדירקטור רק ביום 30.8.87וזאב ביום .27.9.89
ו. זאת ועוד; בסעיף 7להסכם זאב-ארנון הוגבלה זכות המכירה של מניות כל צד בקבלת הסכמה בכתב מראש של הצד השני, והנה מתברר כי זאב הפר התחייבות זו על ידי מכירת % 5.26ממניותיה של צנה לחברת evergreen ואף העניק לחברה אופציה לרכוש כמות מניות נוספת, עד % 25מן ההחזקה לפחות.
הפרה זו היתה, כטענת ארנון, בוטה כי בעטיה הוכנס לידיעות אחרונות לראשונה גורם שאיננו נמנה על בני משפחת מוזס או מייסדי העתון. פעולה אחרת בניגוד לטיוטת הסכם זאב-ארנון מתיחסת לסעיף 9לפיו התחייבו הצדדים לפעול במשותף להבטחת תוקפן של מניות היסוד בחברה; זאב פעל בניגוד לגישה שבאה לידי ביטוי בסעיף 9האמור שהרי הוא פתח בהליכים בענין העברתו מתפקידו בהם טען נגד תקפן הבלעדי של מניות היסוד בכל הנוגע למינוי דירקטור.
ז. זאב גם לא פעל לפי סעיף 12להסכם הנ"ל שקובע תניית בוררות. הוא הדין, לגבי סעיף 13, שדן בישוב מחלוקות על ידי פניה לבוררות לפי סעיף .12
אשר על כן הוסיף ארנון וטען, כטענה חלופית להכחשת עצם קיומו של ההסכם, כי הוא מודיע בזה על ביטול ההסכם מחמת הפרתו היסודית.
כן טוען ארנון כי זימון אסיפת בעלי מניות היסוד ליום 5.1.95על ידי זאב וצנה לא היה כדין מאחר ונעשה על ידי מי שלא מייצג את רוב בעלי מניות היסוד, וללא פניה קודמת לחברה.
לבסוף פונה ארנון למה שהוא מכנה מאזן הנוחות: לדבריו אין לשנות על ידי צו זמני את המצב הקיים בחברה מזה כשנה לאחר שמצב זה אושר בפס"ד של בית המשפט העליון. הענות לבקשה עלולה ליצור קפאון בדירקטוריון ולא ניתן יהיה להפעיל את החברה כדבעי. ניהול קונצרן ידיעות אחרונות צריך להעשות בהרמוניה ותמימות דעים ומינוי של זאב כמנהל, ולו לתקופה קצרה, יגרום נזק קשה לחברה.
ח. בתצהירו השני של ארנון מיום 29.12.94, שניתן אחרי שיום לפני כן הוגש תצהירו של זאב אליו צורף תצלום של ההסכם החתום, מציין ארנון כי הוא מזהה את חתימתו וחתימת אמו המנוחה, אולם איננו יכול לאשר כי החתימות הן מקוריות. בשל קוצר הזמן הוא נכון לצאת מתוך הנחה כי ההסכם נחתם ושומר על זכותו להגיב לאחר שיראה את המסמך המקורי. לדבריו, אין בידיו עותק חתום של ההסכם וגם לא היה בידיו בעבר. במועד מתן תצהירו הראשון לא זכר כי חתם על ההסכם וגם עתה אין הוא זוכר ארוע חתימה על ההסכם.
חלפו למעלה משמונה שנים, וכפי שציין בתצהיר הקודם, נסיבות הענין והתנהגות הצדדים מאז לימדו כי הצדדים לא ראו עצמם קשורים להסכם. הוא מפנה לדברי זאב בתצהירו, לפיהם היה אף לו ספק אם ההסכם נחתם. שני הצדדים התנהגו כאילו אין הסכם, וזאב אף הפר הפרות יסודיות, הכל כפי שפורט בתצהיר הראשון.
בהקשר זה דוחה ארנון את ההסברים של זאב בענין עיסקת evergreenהנ"ל, אשר לפיהם אין מדובר על העברת מניות אלא על הקצאת מניות. ארנון גם דוחה את הסברו של זאב בענין טענותיו בקשר למעמד מניות היסוד לצורך מינוי דירקטורים, נושא אשר בקשר אליו דנתי בפרק שעניינו פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א .1630/94
ארנון מוסיף וטוען, כי זאב לא קיים את התניות שבהסכם וגם תוקף את הטקטיקה שננקטה על ידי זאב ופרקליטו כאשר תחילה ניסו ליצור את הרושם שבידי זאב טיוטא של ההסכם בלבד, אשר רק רישום בכתב ידו של עו"ד אסנת על גביה, היא שמציינת כי ההסכם נחתם. בכך היה, לפי הטענה, חוסר תום לב השולל מזאב את זכותו לקבל את הסעד המבוקש. מתן הסעד כמבוקש על ידי זאב פירושו הפרת הסכם תקף בין המשיבים 1- 4שנחתם כשנה לפני כן, תוך פגיעה במרים שהיא צד להסכם.
סיכומו של דבר:
"אילו ידעתי במתן תצהירי הראשון, כפי שמייחס לי זאת זאב שההסכם נחתם לא הייתי מעיז לומר באותו תצהיר את שאמרתי כי הרי תמיד קיים החשש שמסמך שאבד עשוי להימצא. אלא שאנוכי באמת ובתמים האמנתי לזכור שההסכם לא נחתם, וכנראה שטעיתי בכך".
וכן:
"בלבול זה בדבר עצם חתימת ההסכם לא היה נחלתי הבלעדית. גם זאב המלין על כך שאינני זוכר דבר חתימת ההסכם, טוען בתצהירו כי בהעדר עותק חתום "הדבר עורר גם ספק בלבי שמא ההסכם אליו הגענו לא נחתם בסופו של דבר". מדוע אם כך כה מתמיהה העובדה כי אני לא זכרתי את דבר קיומו".
החלטת הנשיא וינוגרד בתיק המ' 6353/95
.24טענות ההשתק השיפוטי, מעשה בי"ד ושימוש לרעה בהליכי משפט נדונו בבקשה לסילוק על הסף של המרצה זו שבפני, בה החליט הנשיא ד"ר א. וינוגרד ביום .11.9.95בהחלטה האמורה מתייחס הנשיא וינוגרד למכר המניות הרגילות של אורי קורת ולעובדה, כי במועד האמור, קרי סוף שנת 1986, לא היה לבית האב של נח מוזס ז"ל יצוג בהנהלת החברה. אותה עת גם היתה מחלוקת בענין זהותו של הגוף המוסמך למנות מנהלים קרי, האסיפה הכללית או בעלי מניות היסוד. לאור הסייגים בענין מכירת מניות רגילות, אותם יש להציע תחילה לבעלי מניות יסוד, ביקש ארנון בן ברית מבין בעלי מניות היסוד, שישתתף גם הוא ברכישת מניות קורת ואשר יעניק למניות של ארנון ובן בריתו האמור, בהצטברותן, את הכוח למנות מנהלים.
על רקע זה נולד הסכם ארנון-זאב שכבר נדון לעיל.
ארנון מונה למנהל ביום 30.8.87(במקום עודד) וזאב מונה ביום 27.9.89 במקום דב יודקובסקי. בית המשפט מפנה למחלוקת שנתגלעה בין זאב לארנון בשנת 1993ומתאר את הסכם ארנון-מרים ואת העברת זאב מתפקידו. זאב חיפש את ההסכם הנ"ל אך לא מצאו. בשל לחץ הנסיבות ודחיפות הענין ועקב ספקות שהתעוררו בלבו של זאב, אם אומנם נחתם ההסכם בשעתו, לא העלה זאב טענה המסתמכת על ההסכם בעת ההיא כאשר הגיש את המרצת הפתיחה ביום 27.12.93, וביקש הצהרה כי בעלי מניות יסוד ב' אינם זכאים לבטל את מינויו וכי החלטה בדבר מינוי או ביטול מינוי צריכה לקבל הסכמה של האסיפה הכללית בה משתתפים בעלי המניות הרגילות.
כן הועלו השגות בדבר תוקפה של ההחלטה המיוחדת שעניינה זכויות בעלי מניות היסוד בכל הנוגע למינוי מנהלים ובקשר להצמדת זכויות נפרדות בקשר לסוגים שונים של מניות בפרט. בית המשפט מתאר את הדיון בפני השופט גורן והערעור עליו. בחודש נובמבר 1994נמצא ההסכם וננקטו על ידי עו"ד שגב הפעולות שתוארו לעיל בפרק הדן בהשתלשלות הארועים.
אחרי שנסיונות ההידברות בקשר להסכם עלו בתוהו, נפתחו ההליכים שבפני.
מוזכרות טענותיו של ארנון שפורטו לעיל בענין קיומו של מעשה בי"ד. מרים הצטרפה להליכים והנשיא וינוגרד הורה על גילוי הסכם ארנון-מרים.
בהחלטה מיום 6.6.95התיר הנשיא וינוגרד את תיקון המרצת הפתיחה נוכח
השלכותיו של הסכם ארנון-מרים ועל הסעדים המבוקשים בה.
המשיבים 1- 4הגישו כאמור בקשה לסילוק תביעת המבקשים על הסף.
בית המשפט דחה את טענת עו"ד שטרן בדבר בחירה של זאב להעלות לדיון משפטי הראשון אך ורק את שאלת הזכויות של מניות היסוד למנות מנהלים, ולא את שאלת תוקפו של ההסכם בינו לבין ארנון המשתיקה אותו כעת להזדקק לשאלת ההסכם האמור.
לא נתקיימו לדעת בית המשפט התנאים היכולים לבסס טענה כגון זו. אין גם
מדובר במעשה בי"ד עקב פלוגתא שנדונה לגופה בהליך הקודם (ע"א 246/66קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561).
זאב אכן יכול היה להעלות את ענין ההסכם בהליך הקודם לו לא עמד לו לרועץ
הקושי הראייתי, אולם השאלה המכרעת היא האם חייב היה זאב להעלות את טענת ההסכם
בהליך הקודם. לכך תשובת בית המשפט היא שלילית.
אין המדובר בשתי תביעות המבוססות על מעשה אחד, אלא מדובר בשתי תביעות המבוססות על מעשים שונים או עילות שונות. אין זהות בעילות או בפלוגתאות. על כן נדחתה הבקשה לסילוק, קרי לדחיה של התובענה על הסף.
עמדתם של זאב וצנה בעדותו של זאב ובטענות מטעמו
.25א. בעדותו ובטענותיו מציין זאב, כי לאחר מותו של נוח מוזס ז"ל, מנעו בעלי המניות, פרט לזאב, כל תפקיד מארנון, עד שלא יסכים למינוי מועצת מנהלים רחבה שבה יהיו זכויות שוות לכל בית אב. בעקבות זאת החל ארנון לתכנן השתלטות על העיתון וכך נולדה "עיסקת קורת" אשר במסגרתה הובטחו לקורת על ידי ארנון תנאים מפליגים על חשבון החברה, בלי שבעלי המניות ידעו על כך. כן שכנע ארנון את זאב לחתום על הסכם ל- 20שנה כאשר הוא מסתיר את הידיעה על החתימה גם מפרקליטיו וגם מיתר בני בית האב שלו. הוא הסכים להקמת גוף מנהל כדי לנטרל בינתיים פעולות נגדו. התכנית לסלק את עודד ואת יודקובסקי על אתר נתקלה באיומי ועד העיתונאים ובעלי התפקידים הבכירים האחרים ולטענת זאב, בהשפעתו הסכים ארנון לעבור להשתלטות הדרגתית.
ב. לדברי זאב, הנחת היסוד של ארנון היתה שזאב הוא אדם תם וישר ונוח לבריות ולא תהיה בעיה לכפות עליו את רצונו. כאשר התנגד זאב למצלמות סתר בעיתון, התנגד לתשלומים לחברת גלעד וניהל באופן עצמאי משא ומתן עם עובדי הדפוס, החליט ארנון לסלקו. ארנון ניהל משא ומתן מקביל עם זאב ועם מרים תוך הסתרתו מכל אחד מהם את המשא ומתן שניהל עם האחר. זאב סירב להתפתות, לדבריו, להצעותיו של ארנון, ומרים הסכימה לתנאיו של ארנון בתנאי שיובטח שלא ניתן יהיה לפטר אותה או את בעלה ולפגוע בתנאי העסקתם.
ג. בסיבוב ההליכים הראשון, כמוזכר לעיל, סבר ארנון כי לזאב אין נוסח חתום של ההסכם שבינו לבין ארנון, ולכן לא העלה את הטענה כי בטענותיו של זאב בענין זכות ההצבעה של זכויות היסוד, יש משום הפרה של ההסכם הנ"ל.
כל עוד לא ידע כי בידי זאב נוסח חתום של ההסכם, הוא הכחיש את קיומו (תצהירו מיום 27.12.94).
הוא אישר ניהול משא ומתן, אך הכחיש היווצרותו של הסכם מחייב. משנתגלה ההסכם טען ארנון, כי שכח את ההסכם, טענה אשר לדעת זאב נסתרה על פי הראיות שהובאו במשפט.
גם ביחסיו עם מרים הסתיר מפניה עובדות כגון ההסכם עם זאב, הסכם ההעסקה של קורת, הסכם ההעסקה עם מנדל שרצקי והאזנות סתר.
ארנון טען כי אם היה הסכם עם זאב, הרי הוא ננטש. הווה אומר, ההסכם נתבטל עקב התנהגות הצדדים.
זאב טוען, כי טענה זו היא חסרת יסוד. בכל מקרה, לא הודיע ארנון על ביטול ההסכם במועד. אין גם לקבל טענתו כי הפרת ההסכם אינה צודקת ונוגדת את טובת החברה.
לאור התנהגותו הנלוזה של ארנון בעיסקאות הסודיות על ידי הסתרת העובדות, תביעותיה הכספיות של גלעד ושליטתו בחברה בהיותו בעל % 13בלבד בהונה, הרי הצדק דורש את אכיפת ההסכם. הכנסת זאב כדירקטור תאפשר קיום של פיקוח, שליטה ובקרה על מעשיו של ארנון. לחלופין, מן הראוי שבית המשפט יסיר את הקיפוח שנוצר בחברה.
ד. זאב חוזר בטענותיו על תאור הרכבה של ידיעות אחרונות ועל כוחו של ארנון כמי שיכול למנוע שינויים בתקנון מאחר והוא מחזיק למעלה מ-% 25מהמניות. הוא מזכיר את הסכם הצבעה בין נציגי בתי האב מיום 16.1.86ובו התחייבות לפעול לכינון מועצת מנהלים. עקב כוח החסימה של ארנון נוצר בלית ברירה "הסכם הגוף המנהל" מיום 30.3.86, לפיו מונה ארנון למנכ"ל משותף ביחד עם עודד והוקם גוף מנהל בו חברים נציגי כל בתי האב, כאשר ארנון ובית נוח ז"ל במיעוט, וההצבעה איננה לפי מניות היסוד.
לפי הטענה, הרי משלא הושגה הסכמה לשינוי התקנון, נותרו הסמכויות הפורמליות בידי הדירקטוריון שהיה מורכב אותה עת מעודד ויודקובסקי. אותה עת עלה ענין רכישת מניותיו של קורת, עקב רצונו של ארנון להרחיב את השליטה במניות הרגילות למקרה ותגבר הקביעה שבחירת הדירקטוריון נעשית על ידי בעלי מניות היסוד (%50) ובעלי המניות הרגילות (%50) גם יחד, תיזה שנדחתה רק בשנת 1994על ידי בית המשפט העליון (ע"א 1630/94). כדי להשיג רוב בכוח ההצבעה נקשר ההסכם עם זאב, אשר גם נועד לסייע לארנון במידת הצורך במימון רכישת מניות קורת.
ה. הסכם זאב-ארנון נחתם על ידי זאב כאשר בשם פולן חותמת אימו ז"ל של ארנון. לפי הטענה נמצא בידי ארנון עותק מן ההסכם המקורי חתום.
זאב מבקש להסביר את הספק בקשר להיותו של ההסכם עם ארנון חתום ומייחסו לנסיבות החתימה, היינו נטילת ההסכם חזרה אחרי חתימת זאב, כדי להחתים את אמו של ארנון. לדבריו, לא זכר אם קיבל חזרה הסכם חתום על ידי הצד השני, אך זכר את המהלכים עד לחתימה שהתקיימה על ידו.
לענין תקפות ההסכם, שלא בוטל באף שלב, די שכלול בו סעיף תחולה לעשרים שנה שטרם חלפו .
ו. זאב גם חולק על התיזה כאילו לא כובדה ולא הופעלה אף הוראה מעשית בהסכם מיומו הראשון. בהקשר זה הוא מפנה למטרות ההסכם כפי שעולה מנוסחו:
1) השגת רוב לקבוצות ארנון וזאב באסיפה הכללית ורכישת מניות
2) ארנון וזאב מונו כדירקטורים, אף אם הדבר נשתהה זמן מה.
3) באסיפה הכללית מיום 30.8.87בה עלה ענין אופן בחירת הדירקטורים, דיבר ארנון מפורשות בשמו ובשם זאב.
4) המינוי של יודקובסקי וארנון באסיפה האמורה נעשה בדרך שנקבעה בסעיף 4סיפא להסכם.
5) שיטת המינוי והודעת ארנון חזרו ונשנו באסיפה מיום 7.8.89בה נבחרו ארנון וזאב.
בכך הושלמו מטרות ההסכם והצדדים נזקקו אליו פחות, אך סעיף 5שבו, לפיו לא יפעלו לשינוי במינוי דירקטורים אלא בהסכמה הדדית בכתב, המשיך להיות בגדר הסכמה חוזית תקפה.
6) שיתוף הפעולה נמשך כ- 6 שנים, היינו משנת 1986 עד .1992
7) ביטול הגוף המנהל ביום 15.2.90נעשה על ידי ארנון בהודעה משותפת עם זאב. למרות שלפי ההסכם, על כינון גוף זה כל בעל מניות יכול היה לעשות זאת בהודעת יחיד.
8) הסכס התשעה (להלן: "הסכם התשעה", נספח ז' לתצהיר ארנון) מיום 3.12.85 שהתייחס להענקת זכות למשכורת ומענקים לבעלי המניות בוטל על ידי ארנון על דעת זאב ביום .1.7.90
9) החלטה מיום 6.2.89 בענין מינוי ארנון וזאב כמנהלים בחברת דפוס ידיעות אחרונות.
10) זימון משותף לאסיפות שנתיות.
11) חתימת זאב על הפרוטוקול מיום 18.8.89 בשם ארנון.
12) הסכם מיום 29.4.90עם שמואל אהרון מוזס ויצחק נופך מוזס, אותו חתמו זאב וארנון בשם הדפוס הנ"ל.
13) תמיכת ארנון בעמדת זאב בענין המקומונים וידיעות תקשורת.
14) כניסת ארנון בהסכמה עם זאב לחדרו של נח מוזס ז"ל בינואר 15 .1988) קיום השמירה על סודיות ההסכם.
16) אזכור ההסכם בטיוטות שנערכו על ידי עו"ד אסנת בקשר לדיונים והכנסת שינויים להסכם ואזכור מרומז בטיוטא של הסכם חדש שהוכן על ידי עו"ד ליפא מאיר ביום .25.11.93
17) אזכור ההסכם בשיחות בין זאב, ארנון פולה ז"ל ועו"ד אסנת.
18) דברי עו"ד ליפא מאיר, לפיו זאב הזכיר קיומו של הסכם, אך הוסיף כי "אינו יכול" להראות לו אותו.
19) שיחה עם ארנון אחרי ההדחה, אשר בה עלה מדברי ארנון, לטענת זאב, אישור לקיום ההסכם.
20) שיחה קשה בין זאב לפולה ז"ל, אחרי שנודעה לזאב כוונת ההדחה.
לסיכום, כדברי זאב, הוא זכר כל העת את ההסכם ואזכר אותו במסמכים ובשיחות, כפי שגם עולה מדברי עו"ד ליפא מאיר. אומנם מאחר ופולה ז"ל לא חתמה על ההסכם בפני זאב, וזאב אינו זוכר אם ארנון רתם בפניו או יחד עם פולה ז"ל, והוא אף אינו זוכר את התמונה כיצד העותק החתום הוחזר לו, הרי כאשר שולה, אשתו, לא מצאה את ההסכם בלחץ ובבלבול בהם היה נתון לאחר קבלת הודעת ההדחה, התעורר אצלו ספק לרגע ביחס לחתימת ההסכם, להבדיל משאלת עצם קיומו ותוקפו המחייב.
ז. ארנון איבד זכותו לבטל את החוזה משלא ביטל אותו תוך זמן סביר לאחר שנודעו לו ההפרות בהן הוא מאשים את זאב. אם ארנון זכר את ההסכם, הרי יש לפרש התנהגותו כנעדרת תום לב, כויתור וכמי שישן על זכויותיו.
אין להאמין לארנון שזכר כי נוהל עם זאב משא ומתן שלא הבשיל להסכם. הוא הדין בענין טענתו, לפיו לא זכר אף טיוטא לשינוי ההסכם שהכין עו"ד אסנת. הרי לא יתכן כי ארנון לא יזכור הסכם שבזכותו הגיע למעמד ממנו הוא נהנה עד ימים אלה, כאשר בלעדיו לא היה משיג בשעתו רב, בין בקרב מניות היסוד ובין בקרב המניות הרגילות.
ארנון גם אישר בעדותו, כי "את זאב הייתי צריך" (7.9.85). הפניות בכתב של עו"ד שגב בשם זאב, בהם העביר לארנון ולפרקליטו את טיוטת ההסכם שנשא רישום של עו"ד אסנת, לפיו ההסכם נחתם, לא זכו לתגובה ענינית אלא לתשובות חמקניות חוזרות ונשנות ולהכחשה של קיום הסכם כלשהו, בין בכתב ובין בעל פה. העדר האמת שבהכחשת ההסכם בולט לאור נוהגיו של ארנון, כפי שהוכח במשפט, לשמור באופן שיטתי על כל פתק וטיוטא מן העבר.
ח. העובדה שארנון זכר את ההסכם עולה גם מן הדרך בה נערכה ההדחה של זאב. הוקפד על כך שההודעה בשם מניות היסוד תימסר בשם עזבון נח מוזס ז"ל ולא בשם פולן או ארנון כי העזבון לא היה צד להסכם זאב-ארנון, ועל כן ניתן היה לטעון כלפיו שההדחה היא בגדר הפרת ההסכם.
במלים אחרות, ההדחה תוכננה בדרך שבאה למנוע טענות של הפרת חוזה, וברור בעליל כי נוסח ההסכם עליו חתמו רק ארנון ופולן היה לנגד עיניו של ארנון.
ארנון העיד כאמור, שזכור לו רק כי נוהל משא ומתן, אך לא שנחתם הסכם. אולם, יש שתי נקודות במשא ומתן להסכם אשר אותן הוא, לטענתו, זוכר: הנקודות הללו הן רק אלה עליהן מבקש ארנון להשתית טענתו בדבר הפרת ההסכם על ידי זאב. זהו טעם נוסף לשלול אמינותו. מאידך גיסא, אינו זוכר משום מה את הנקודה המרכזית בהסכם, והיא מטרתו להתמנות כדירקטור. ארנון הרבה להשיב כי "אינו זוכר" בנושאים הקשורים במשא ומתן עם קורת.
בית המשפט נתבקש לקבוע שארנון לא הוכיח את טענתו שהנטל להוכחתה היה מוטל עליו, שבשנים 1993- 1994כאשר בוצעו ההפרות, להן טוען זאב, לא זכר ארנון את ההסכם ואת תוכנו.
ט. לענין תוקפו של הסכם זאב-ארנון, נשללה הטענה של ארנון, כי ההסכם "התנדף" או "ננטש". הסכם צריך שיבוטל בהודעה מפורשת סמוך להפרה. לאור סעיף 8לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971(להלן: "חוק התרופות"), ביטול חוזה יהיה על ידי הודעת הנפגע למפר, ואין ביטול במשתמע על ידי נטישת ההסכם וכד'. זאת ועוד, ההודעה חייבת להיות מפורשת וברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. (ע"א 680/89קדוש נ' עמיר, פ"ד לח(2) 547; ע"א 1407/96י.ח. יזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(3) 45; ע"א 8/88שאול רחמים נ' אקספומדיה, פ"ד מג(4) 95, 101; ע"א 374/59פרידמן נ' חסיד, פ"ד טו' 1124). ארנון לא נקט בשום צעד לשם מתן הודעה על ביטול ההסכם, ולענין זה אין נפקא מינה אם ארנון, כטענתו, שכח על קיום החוזה. שיכחה אינה פוטרת מן החובה לתת הודעה. הטענות נפנות אל ההפרות הנטענות שביטלו את קיום ההסכם. מועד מינוי הדירקטורים כמוסכם לא נעשה מיד לאחר רכישת מניות קורת כפי שנאמר בסעיף 4להסכם, אלא מאוחר יותר ובשלבים. אין לראות בכך, לפי טענת זאב, הפרה, שהרי ארנון הסכים לדחות ההדחה של עודד ויודקובסקי וביצוע המנויים של ארנון וזאב נעשה באופן הדרגתי כדי למנוע התנגדויות ופגיעה אפשרית בחברה.
כך אמר ארנון למשל לגבי הדחת יודקובסקי:
"הסכמתי כי לא היתה לי ברירה כי זאב סירב להדיח את דב יודקובסקי".
(17/1054).
זאב הסביר כי חשש מן התגובות הצפויות של העיתונאים ולא ראה סיבה למהר, שהרי עיסקת קורת בוצעה, ולו ולארנון היה הסכם לעשרים שנה. גישה זו היתה מקובלת בסופו של דבר גם על ארנון ודחיית המועד נעשתה בהסכמה.
י. הפרה אחרת התבטאה, כנטען על ידי ארנון, בהגשת התביעה הראשונה על ידי זאב, אשר בה נקט עמדה בענין מינוי מנהלים שנגדה את המוסכם בהסכם (סעיף 9(א) להסכם זאב-ארנון).
ארנון נמנע מן הביטול המפורש כדי לא להודות על ידי כך בעקיפין, בקיום ההסכם. המניע לאי הביטול אינו מכפר לטענת זאב, על ההמנעות ממתן הודעת ביטול. חוק התרופות קובע בסעיף 8שבו חובה למסור את הודעת הביטול תוך זמן סביר מן ההפרה (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, 562; פרידמן וכהן, חוזים, עמ' 1098, 1099). לעומת זאת הודיע ארנון על הביטול רק אחרי הגשת התביעה, היינו חודשים רבים אחרי שנודעו לו ההפרות אשר לאירוען הוא טוען.
זאת ועוד, כאשר הודיע ארנון בתצהירו במשפט הנוכחי על ביטול ההסכם, היה הדבר אחרי שניתנו פסקי הדין של בית המשפט המחוזי והעליון, שדחו את טענת זאב בענין דרך בחירת מנהלי החברה. משמע, לדעת זאב, אם היתה הפרה, היא נרפאה על ידי החלטות בתי המשפט, ולא נתקיימה יותר עילה לביטול.
יא. זאב גם מעלה את הטענה כי בהסכם דובר רק באופן כללי על שמירת מעמדן של מניות היסוד. ניתן לפרש זאת כהסכמה שלא לקבל את ההצעה להשוות את מעמד כל המניות. לא היה הכרח לפרש זאת כמניעה להציע פרשנות משפטית אחרת בענין אורח בחירת המנהלים ועל כן, אין לראות הפרה בהעלאת התיזה שהוצגה בתביעה הראשונה.
לפי גירסת זאב, הודה ארנון בהבחנה המוצעת כאשר אמר:
"בשנת 86' הקטע של מינוי מנהלים רק לפי מניות היסוד היה מאד אקוטי, הוא היה לב המחלוקת בין בעלי המניות. המצב שנוצר אחרי 86' הוא מצב שלחלוטין לא היה רלוונטי ולא עמד על הפרק יותר".
(28/1109, 3/110-1).
זאת ועוד, בהסכם עם מרים לא דרש ארנון התחייבות מצד מרים להגן על תוקף ההחלטה המיוחדת משנת 1960, או על הזכות הבלעדית של מניות היסוד למנות מנהלים. מעבר לכך, בהסכם עם מרים, יש הוראה (סעיף 6ו(1)) לפיה יפעלו הצדדים להביא להשוואת זכויות בכל מניות החברה. התחייבות זו היא שמהווה הפרה של סעיף 9(א) להסכם זאב-ארנון. בהקשר זה נאמר כי מי שהפר הוראה מסויימת בחוזה אינו יכול להלין על חברו שביצע לאחר מכן הפרה של אותה הוראה. יש לראות במצב כזה שינוי של התיזה ששני הצדדים הסכימו לו. מכל מקום, ביטול ההסכם בשל העילה שזאב תקף בתביעתו את הזכויות הצמודות למניות היסוד הוא שימוש בזכות שלא בתום לב.
לחלופין, אין לראות בתביעה בענין המניות שהוגשה על ידי זאב "הפרות יסודיות". כנטען, ההפרה אינה יסודית, כי היא אינה חופפת את ההגדרה של הפרה יסודית שבסעיף 6לחוק הנ"ל וארנון גם לא הוכיח כי ההפרה יסודית. על כן, לא יכול היה ארנון לפעול לפי סעיף 7(א) לחוק התרופות אלא לפי סעיף 7(ב) שבו. לו היה פועל לפי סעיף 7(ב) הנ"ל, עשוי היה זאב לחזור בו.
יב. עוד נטען כי זאב נקט בהליכים אחרי שהודח, היינו באמצעי של הגנה. ביטול חוזה בשל העלאתה לדיון משפטי של שאלה משפטית, בנסיבות כאלה הוא שימוש בזכות שלא בתום לב כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973(להלן: "חוק החוזים").
העדר תום הלב מתגלה בפן נוסף של הביטול. ארנון אינו יכול להתכחש לקיומו של הסכם ולבקש את ביטולו בשל אי קיום הוראה בהסכם שאינו קיים, לטענתו.
לאור כל האמור לעיל, אין יסוד לטענת ארנון בדבר ביטול ההסכם.
היה איחור בביטול, ואם אפילו היתה הפרה, היא תוקנה.
לחלופין, לא היתה הפרה יסודית.
יג. בענין הקצאת המניות ל- ,evergreen הענין נודע לארנון בעת שנעשתה וסוכמה ההקצאה, היינו ב- 17.2.94, אולם ארנון לא עשה דבר באותה עת בקשר להסכם, ולא טען להפרתו אלא כ- 10חודשים מאוחר יותר.
לגוף הענין; סעיף 7להסכם זאב-ארנון אסר רק מכירה ולא הקצאה (ע"א 142/54ליברמן נ' מנהל אגף מס שבח מקרקעין, פ"ד ט' 1293, 1899). כך גם הוראותיהן של תקנות חברת ידיעות אחרונות וכן חברות צנה ופולן. כך גם הסביר עו"ד אסנת את כוונתו. בעדותו של ארנון לא הוזכר ענין ההקצאה (עמ' 1088- 1101). המסקנה היא כי אין פגם בהקצאה.
ארנון אמר כי במשך שנים גרס שפולן יכולה לוותר על זכותה למכור לכל אחד בלי זכות הסרוב הראשון, וכי הסדר זה יוחל על כל החברות המשפחתיות (צנה וקלגרו), וזאת כדי למנוע שיכנסו לחברה בעלי מניות שלא בהסכמה. דא עקא, גירסת זאב היא שכוונה זו לא באה לידי ביטוי בסעיף 7להסכם זאב-ארנון.
זאת ועוד, זכות הסירוב הראשון לא היתה מונעת כניסת בעל הון רב, שהיה מציע סכום גבוה אשר אף בעל מניות קיים אינו יכול להתחרות עימו. אולם סעיף 7אינו דן בזכות סרוב ראשונה, וגם ניתן היה להקצות מניות בצנה מבלי להציע דבר לבעלי המניות האחרים.
זאב סבר כי העיקר ביכולת לכוון את הצבעת מניות צנה, הינה בשליטה במניות שהוקצו כאמור. תשובת זאב נבעה מטעות כי סעיף 7אינו דן כלל בשליטה. סברתו הכמוסה של זאב בענין השליטה אינה מחייבת כמובן את הצדדים.
ארנון גם התנהג בניגוד למה שדרש מזאב: הוא כרת הסכם עם אחיותיו שמחזיקות במניות בפולן, לפיו הן רשאיות למכור את מניותיהן בפולן בלי לקבל לכך את הסכמתו של זאב. ארנון, שהפר בעצמו את סעיף 7, אינו יכול לבוא בטרוניה לזאב ולבטל את ההסכם בשל הפרה כזאת כביכול.
זאב טען כי בינתיים גם ביטל את העיסקה עם "אוורגרין" ורכש בחזרה את המניות ומאחר ומדובר על הפרה שאינה יסודית יש בכך, בכל מקרה, תיקון המעוות.
יד. המשיבים 1- 4טענו, כי עקב ההליכים המשפטיים הקודמים ב- 1959/93 נוצר מעשה בי"ד השולל הליכים אלה, וזאת עקב השתק שיפוטי מכוח בחירה (election). נושא זה נדון בפני כב' הנשיא וינוגרד במסגרת של טענה מקדמית והטענה נדחתה. אין מקום לשוב
ולהעלות ענין זה בפני ערכאה זו וזאב מפנה בענין זה לנימוקיו של כב' הנשיא וינוגרד ומאמצם.
טו. לענין הטענה שההסכם ננטש, נטען כי הדין הישראלי אינו מכיר במושג של "נטישת חוזה". אולם מאחר והטענה של ארנון שבה ועלתה, מוגש על ידי זאב הסבר בסוגיה זו וזאת כאמור בסיכומים: "יותר בבחינת סיפוק הסקרנות הטבעית מאשר תשובה לטיעון ועילה משפטיים רלוונטיים".
ההסכם נערך רק בשני עותקים חתומים, אחד לזאב והשני לארנון וחתימתו נשמרה בסוד מפני כולי עלמא. זאב ורעייתו הצהירו כי בשנת 1993ובעת ההליכים הקודמים לא מצאו עותק של ההסכם החתום. הוא נתגלה רק בנובמבר 1994 אחרי שעו"ד שגב, שהחל אז לייצגם, ביקש מהם "להפוך את הבית" ולמצוא כל פיסת נייר. ארנון לא יכול להישמע בטענה כלשהי בקשר לעובדות אלה, שהרי הוא עדיין גורס שלא מצא את העותק שלו עד היום. זאב לא שכח את ההסכם והזכיר אותו לעו"ד ליפא מאיר ובטיוטות שהכין במסגרת נסיונות הפשרה (מב/ 12ומב/13, נספח כב' לתביעה ומב/1).
הספק שהתעורר בליבו של זאב היה ספק לרגע והתייחס לחתימת ארנון ופולה ז"ל, והשבת ההסכם החתום לידיו, ולא היה ספק לגבי עצם העובדה שההסכם נכרת.
עו"ד ליפא מאיר שיצג את זאב, אומנם שמע מפי זאב על ההסכם, אך לא ראה מסמך היכול לבסס טענה זו ומאחר וצריך היה להגיש את התביעה בלחץ של זמן (קבלת הודעת הדחה אצל רעייתו של זאב ביום 21.12.93 כאשר זאב בחו"ל; המועד הקבוע להדחה ב- 29.12.93, שובו של זאב מחו"ל 26.12.93 והגשת התביעה ביום 27.12.93). לא היתה בידיו הוכחה בדבר קיום הסכם ולכן ויתר על אזכור ההסכם. לו גם נטען דבר קיומו של הסכם משנת 1986, לא היה בכך עדיין כדי להוכיח תוקפו לעשרים שנה, היינו המשך תוקפו ב- .1993 זאב ושולה לא פנו לעו"ד אסנת כי הם ידעו שלא נמסר לו עותק חתום, והוא גם לא נוכח במעמד החתימה. היה להם גם חשש שמא עו"ד אסנת יגלה לארנון כי לזאב אין עותק חתום של ההסכם.
ארנון הטוען כי לא ברור לו מי רשם על טיוטת אסנת את המלים המאשרות חתימתו של ההסכם, וכי אין בכך כדי להעיד על קיומו של ההסכם, אינו יכול לטעון כי פניה לעו"ד אסנת היתה יכולה להועיל.
זאב טוען כי ארנון שכח רבות:
מי העניק לו את היכולת להתמנות למנהל ולהשתלט על החברה, למרות היותו מיעוט קטן באקוויטי, מי העדיף התחברות עימו על התחברות עם בעלי מניות אחרים, מי מנע בידודו המוחלט של ארנון, מי איפשר לו לשבת בחדר אביו המנוח בעיתון, בעזרת מי מונה לעורך אחראי והוא שכח התחייבותו לפי ההסכם לא לפעול לשינוי במינוי דירקטורים.
ארנון ניהל משא ומתן עם מרים אחרי גבו של זאב, אשר ניהל אותה עת משא ומתן להסכם פשרה. הוא כרת הסכם עם מרים בלי ליידעו והודיע לו רק אחרי כן על הכוונה להדיחו, בשעה שהוא שוהה בחו"ל.
טז. לענין הסעד שנתבקש, נטען כי סעד האכיפה הוא הסעד הראשוני והעיקרי שניתן במקרה של הפרת חוזה. הטוען כי נתקיים אחד החריגים למתן סעד האכיפה, עליו הראיה. אכיפה, היא איפוא, הסעד הראוי בנסיבות הענין.
הסעד החלופי הוא מתן צו מניעה שלא יכפה החזרת זאב אלא רק ימנע מארנון הצבעה נגד השבתו לתפקידו, אם הנושא יעלה באסיפת בעלי מניות היסוד. מאחר ויש יסוד סביר לכך שבמצב רגיל ארנון יתנגד למינוי זאב בשלב ההצבעה, יש לראות בכך הפרה צפויה המצדיקה מתן צו מניעה, כדי למנוע הפרת ההסכם בין זאב לארנון.
המדובר בחוזה שמטרתו השגת שליטה בדירקטוריון ובאסיפה כללית, מעמד היכול להשפיע בעקיפין על מצבם הכלכלי של המעורבים, אך יש קושי לנקוב בשיעור כלכלי קצוב ולחשב באופן מדוייק את הנזק. על כן, הפניית זאב לתביעת פיצויים אינה ראויה והולמת. לחלופין, ראוי להעניק צו מניעה שימנע הפרה צפויה, ככל שהדבר נוגע לזימון אותו הוציאו זאב וצנה ביום 11.12.94לכינוס אסיפת בעלי מניות יסוד א' ו- ב' כדי למנות את זאב וארנון כמנהלי החברה. האסיפה נדחתה עקב קיום ההליכים המשפטיים, אולם עם סיומם ניתן לקיימה וניתן למנוע בצו התנגדות של ארנון ופולן בעת ההצבעה. אין המדובר, איפוא, באכיפה לפי סעיף 3לחוק התרופות, אלא במניעה של מעשה ההצבעה הנגדית. סעיף 3הנ"ל איננו חל על צו מניעה שתכליתו למנוע הפרה צפויה.
המבקשים דוחים טענת המשיבים, לפיה לא ניתן לצרף את הסעד שיושט בעקבות טענת הקיפוח לסעד ההצהרתי. טענת הקיפוח אינה חלופית לסעד ההצהרתי. כבעלי מניות זכאים היו לתבוע את הסעד בענין הקיפוח, ללא קשר לתביעת הסעד ההצהרתי. אף אם לא ינתן צו אכיפה ותוגש תביעת פיצויים, אין הדבר עומד בסתירה לבקשת סעד להסרת הקיפוח.
יז. ידיעות אחרונות אינה צד להליכים וגם לא ביקשה להצטרף אליהן.
ענין טובת החברה אינה רלוונטית כי סעיף 3לחוק הנ"ל מתייחס לבחינת החוזה מבחינת הצדדים להליכים ולא מבחינת צדדים אחרים דוגמת החברה. השאלה אם ההסכם סביר או לא מבחינה משקית או כלכלית גם כן אינה מעניינו של בית המשפט (ע"א 12/61אלטמן נ' אלטמן, פ"ד י"ט 1912). העוול שנגרם לזאב, שכל זכויותיו נשללו, גוברים על כל שיקול אחר. זאב מוכן לשתף פעולה עם ארנון ואם ההיפך אינו נכון, יכול ארנון למנות נציג אחר במקומו לדירקטוריון.
סיכומה של נקודה זו, ניהול החברה על ידי ארנון וזאב יהווה לא רק ניהול החברה על ידי רוב בעלי מניות היסוד, אלא גם ניהול על ידי מי שמייצגים רוב באקוויטי.
יח. לחלופין, אם בית המשפט לא יראה לאכוף את ההסכם או ליתן צו מניעה כאמור לעיל, מבקשים צנה וזאב סעד חלופי בעילה של קיפוח. למטרה זו מבוקש לקבוע כי מועצת המנהלים של החברה תכלול 5מנהלים, אחד מכל בית אב, או מועצה המורכבת מכל מספר אחר של מנהלים, שיהא בה כדי לייצג נאמנה את כלל בעלי המניות ואת טובת החברה ולהסיר הקיפוח, ובלבד שלארנון ומרים לא יהיה בה רוב.
בהקשר זה מודגש בסיכומים כי בהליכים הקודמים לא נדון ענין הפעלתו של סעיף 235לפקודת החברות.
לגוף הענין: לארנון % 13באקוויטי והוא שולט בעיתון ומחזיק במעמד של מנהל עסקים ראשי שלא ניתן לפטרו, משמש כעורך אחראי וכל זאת בחברה בעלת מעמד ציבורי וכלכלי רב ביותר. מרים וארנון יחד מהווים גם כן מיעוט באקוויטי ואינם נהנים מאמון בעלי הרוב באקוויטי שכלל אינם מיוצגים בניהול החברה.
בהקשר זה מפנים התובעים לסעיף ב' להחלטה המיוחדת מיום 4.8.60, אשר לפיה:
"מבלי לפגוע בזכויות שיש למניות היסוד לפי התזכיר והתקנות של ההתאגדות, תזכינה מניות היסוד של שני הסוגים גם יחד את בעליהן בזכות הבלעדית לנהל את עסקי החברה ולפנות מנהלים או להתמנות כמנהלים בעצמם ולבטל מינויים כאלה".
מכאן, כי הכוונה המונחת ביסוד דברים אלה היתה, כי לכל בעלי מניות היסוד זכות להשתתף בניהול החברה (ולא רק לרוב): לעודד, צנה, זאב, אסתר ליבר ולאה יודקובסקי, בסה"כ 46.67מניות יסוד מתוך כ- 100 המניות של החברה, קרי % 46.67 וכל אלה אינם שותפים כיום לניהול. התקנון קובע כי יהיו רק שני דירקטורים שיתמנו על ידי מחזיקי מניות היסוד. תקנה זו היא שזאב מבקש לשנותה לאור הקיפוח שהוכח ולאור כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מסעיף ב' להחלטה שצוטטה לעיל. בין שני הדירקטורים אין עדיפות של האחד על השני, היינו, יש שוויון ביניהם להבדיל מן המצב שנוצר על יסוד הסכם ארנון-מרים.
יט. לטענת המבקשים, עולה מן הראיות בכל הנוגע לשכר הטרחה לעורכי הדין, כי לא היתה אבחנה ראויה בין שכר המגיע עבור שרותים משפטיים לארנון לבין שרותים לחברה. במשרד הורוביץ נהגה חלוקה של חיוב החברה
ב-% 40הוצאה וחיוב ארנון אישית ב-%60, אולם לא נהג ציון מפורט של מהות השרותים וזיקתם לנושא מוגדר, כך שלא ניתן היה לבדוק צידקת החלוקה האמורה.
השבת סכומים על ידי משרד הורביץ לחברה, אחרי תחילת הבירורים בנושא זה, מעלה אף היא שאלות בענין דיוק האבחנה בין שרותים לארנון לבין אלה לחברה. יש חשבונות נוספים על סכומים ניכרים (מש/62) אשר סיבת תשלומם על ידי החברה לא התבהרה בעת הדיון בבית המשפט.
מרים משלמת, לטענת התובעים, לפרקליטיה האישיים חשבונות שטיבם לא נבדק ומעבירה לידיהם נושאים משפטיים, אשר ספק אם הם בכלל צריכים להיות בטיפולה, או אם הם צריכים להיזקף לחובת ידיעות אחרונות.
זאת ועוד, החשבונות מתאשרים על ידי הנוגע בדבר, קרי ארנון או מרים, ללא בדיקה ראויה של מבצע התשלום בהנהלת החשבונות או בדיקתו על ידי גורם מינהלי אובייקטיבי.
כ. במידה ובית המשפט יקבע שלכל דירקטור במועצה המורחבת יהיה קול אחד בהצבעה, לא יהיה בכך משום שינוי תקנון אלא אימוץ הנוהג הקיים בהצבעות במועצת המנהלים, כמו גם אימוץ הכלל הדמוקרטי היעיל והמקובל בחברות ככלל. גם מינוי שני דירקטורים ניטראליים תואם את רוח התקנות.
בסעיף 6ו' להחלטה המיוחדת נאמר, כי להנהלה יצורפו 3אנשים אשר ישמשו מכריעים במקרה של חילוקי דעות כלשהם (עו"ד יהודה פרנקל, ד"ר ישעיהו פרדר ומר אליעזר בבלי ששלושתם הלכו בינתיים לעולמם). בשנת 1961הוחלף מר בבלי בד"ר נפתלי וידרא שאף הוא נפטר.
כא. לפי החלטת בית המשפט מיום 16.7.96נעשה גילוי מסמכי עיסקת קורת. עולה מהם כיצד הוענקו לקורת כספים וטובות הנאה מקופת החברה כדי שיסכים למכירת מניותיו מבלי שכלל בעלי המניות ידעו על כך.
לזאב נודע על הסכם העבודה עם קורת רק שנים אחרי שנחתם. להסכם רלוונטיות עדכנית לאור הסכם ההיוון שנחתם עם קורת לאחרונה, היינו בינואר 1995, ללא אישורה מראש של מרים. זכרון הדברים שנחתם
ב- 1986 על ידי ארנון לפני שמונה כדירקטור ומנהל עסקים הבטיח למנדל שרצקי (סבו של אורי קורת) תעסוקה ושכר מובטח, ולאורי קורת שכר של 000, 75$ לפחות לשנה, המשך תעסוקה, מכונית, ביטוח מנהלים וחשבון הוצאות לפי הסכם נוסף שייחתם אחרי כניסתו של ארנון לתפקיד. ארנון הסביר כי גם הסכם התשעה מדצמבר 1985 הבטיח הטבות לבעלי מניות, אולם תשובה זו אינה ממין הענין כי הסכם קורת נשמר בסוד מפני כל בעלי המניות האחרים, בו בזמן שהסכם התשעה נתקבל בהסכמת כל בעלי המניות ונועד להיטיב עם כולם.
הסכם קורת לא הובא לידיעת עודד שהיה דירקטור ומנהל ולידיעת הדירקטור השני - יודקובסקי.
זאת ועוד, הסכם התשעה שבוטל על ידי ארנון וזאב ב- 1990 התייחס לזכויות של בעלי מניות, בו בזמן שקורת שמכר מניותיו חדל להיות בעל מניות. ההסכם עם קורת היה רק לטובתו של ארנון, אשר יצר את הסכם העבודה האמור, כטובת הנאה לקורת הקשורה לעיסקת המניות.
ההסכם הבטיח הטבות על חשבון החברה תמורת עיסקות רכישה בין ארנון וקורת, שאין בה לחברה כל ענין ותועלת. ההסכם שנחתם לפני כניסת ארנון לתפקיד מנהל לא נשא תאריך ולכן נתבקשו פרקליטיו של ארנון להוסיף תאריך של יום אחרי כניסת ארנון לתפקידו. הם לא עשו כן. לפי סברתו של זאב, נשא ההסכם ציון שנת 1986 ומאחר וארנון נכנס לתפקידו ב- 1987, לא ניתן היה להוסיף תאריך. מכל מקום, מתאר זאב את המעשים של ארנון כנסיון להטעיה ולעשייה של מסמך הנחזה להיות מה שאינו באמת.
בינואר 1995 נחתם הסכם פרישה עם קורת, לפיו הוענקו לו ביטוח מנהלים, קופת פנסיה ופיצויים מהוונים בסכום כולל של כ-000, 620 דולר. מרים לא ראתה את ההסכם ולא ידעה על הסכום שנקבע בו. לא דווח מאומה ליתר בעלי המניות, למרות שמדובר על הסכם יחודי, שלא היו כדוגמתו בחברה.
בעיסקת קורת משנת 1986משולב מעשה נוסף אותו מגנים המבקשים. דובר תחילה על רכישת 200המניות שהיו בידי קורת, אולם לאחר מכן הצטמצמה העיסקה ל- 190מניות, כאשר לגבי 10נוספות (של שרצקי) ניתן יפוי כוח לארנון. ענין יפוי הכוח לא נתגלה לבעלי המניות האחרים, למעט לזאב.
זאב התבקש על ידי המשיבים 1ו- 2לשוב ולהעיד בענין עיסקת קורת. טענת המבקשים היא שתוצאות חקירתן תומכות בתיזה שלו כי לא היה מעורה בפרטי העיסקה וכי לא ידע כלל על הסכם העבודה עם אורי קורת שהבשיל בשנת .1995 אומנם בשנת 993ביקש זאב לבדוק הסכמי העבודה של העובדים הבכירים ואז שמע מקורת כי יש לו הסכם עבודה וזאב קיבל את ההסכם לעיון תוך הבטחה לשמור תוכנו בסוד ואף חתם למטרה זו על מסמך הנושא תאריך .3.11.93בהסכם שנמסר על ידי קורת לזאב נמחקו קטעים מסויימים בטיפקס וביניהם ציון שנת 1986 ואזכור מכירת המניות של קורת. בעקבות בדיקה זו נערך הסכם עבודה בין ידיעות אחרונות לקורת בינואר 1994(מש/72).
בענין הסכם ההיוון הסתבר, לטענת התובעים, כי גם ינון אנגל, סמנכ"ל לעניני הכספים של ידיעות אחרונות, עליו סמכה מרים בכל הנוגע לעריכתו, לא היה בקיא בפרטי הרקע ובין היתר לא הכיר את הסכם העבודה משנת .1986 נאמר לינון אנגל על ידי ארנון, כי יש התחייבות להעסיק את קורת עד גיל הפרישה, אולם הסכם העבודה, לו נבדק על ידי אנגל או מרים, היה מעלה שאין בהסכם התחייבות כאמור. הסתבר גם שסכום הפיצויים המהוונים הוא 000, 760דולר ולא 000, 620דולר. סכום הפיצויים עולה, לפי הטענה, על % 600 מן הפיצויים המגיעים (היינו 000, 75$ ששכר שנתי חלקי 12כפול מספר שנות העבודה) .
הסכם ההיוון ופרשת שכר הטרחה לעורכי הדין מלמדים, לדעת התובעים, כי הם וחלק נוסף מן המשיבים המהווים יחדיו את הרוב באקוויטי, היו מנותקים לחלוטין מכל מה שקורה בחברה ורק בעזרת ההליכים המשפטיים עלה בידיהם להגיע למידע לגבי מה שנעשה ברכושם.
בכל אלה רואים המבקשים השתלטות על רכוש החברה.
כב. המבקשים תובעים את ביטולו של הסכם ארנון-מרים, אולם בכך, לטעמם, לא סגי. ללא אכיפת הסכם ארנון-זאב וכינון מועצת מנהלים רחבה, לא יימנע הקיפוח.
בהסכם ארנון-מרים יש, לפי הטענה, גם כן סממנים של קיפוח, היינו של הקניית טובות הנאה על חשבון החברה על מנת להשיג תוספת כוח ושליטה. ההסכם גם פסול כי יש בו כבילת שיקול הדעת של מרים וארנון בפעולתם כדירקטורים. הסכם ארנון-מרים נתגלה רק אחרי תחילת ההליכים, כאשר הועלה כתשובה לחוסר האפשרות לאכוף את הסכם זאב-ארנון, ואף אז נתגלה נוסחו המלא רק בעקבות החלטה של הנשיא וינוגרד.
מרים הסכימה לתת לארנון מעמד עדיף בתמורה לתמיכתו במינויה כדירקטור והבטחת תפקידם ותנאי שכרם של בני משפחתה ומשפחתו של ארנון, כנאמר בסעיף 6ד' להסכם:
"למניעת ספק, מוצהר ומוסכם בזה, כי לא יפוטרו ולא יורעו תנאי העסקתם של מימי ויצחק נופך מוזס (בעלה של מרים), ג'ודי שלום-ניר-מוזס ותמי בורוביץ (אחיותיו של נוני) ונוני".
(התוספות בסוגריים שלי - מ.ר.).
סעיף 4קובע:
"נוני יכהן כ-. C.e.oשל החברה ובידו תהיה הסמכות העליונה בכל הנוגע לניהול השוטף של החברה וביצוע מדיניות החברה הנקבעת על ידי הדירקטוריון".
מרים מסרה בעדותה כי הדירקטוריון לא קבע מדיניות כלשהי והמבקשים מוסיפים שלא ניתן גם לקבעה בעתיד ללא הסכמת ארנון. לארנון סמכות עליונה ללא עוררין וללא מרות, בו בזמן שהתקנון קובע כי הסמכות לגבי הניהול השוטף מסורה בשווה לשני הדירקטורים. בסעיף 5להסכם נקבע כי ארנון יקים אקזקוטיבה בראשותו והוא אשר יקבע מועדי כינוסה. לא ניתן גם לפטר את ארנון מתפקידו כמנהל עסקים ראשי כי מרים כבלה עצמה בסעיף 6ד' הנ"ל לגבי נושאי המשרה הבכירים. נאמר שמינויים, פיטורים או שינוי מעמד, יהיה בדרך של הצעה שתובא על ידי ה-. C.e.oולמרים תהיה זכות התנגדות, משמע כי היא שללה מעצמה את סמכות היוזמה כדירקטור.
נטען כי יש בכל אלה משום שלילת שיקול הדעת בענין מינויים ופיטוריהם של מנהלים ובעלי תפקידים אחרים אשר מסור לדירקטוריון, הסכמה הנוגדת את הדין (ע"א 365/54מן נ' איון, פ"ד יא' 1612). לעומת זאת, הסכם זאב-ארנון היה לפי הטענה הסכם הצבעה בין בעלי מניות - דבר שהוא לגיטימי.
המבקשים מדגימים הגבלת מעמדו של הדירקטור השני על ידי אזכור פרשת חוזה הפרישה של קורת שפרטיו לא נדונו עם מרים ושהיא גם לא ביקשה לבדקו, למרות שהיה אף לדבריה חריג בהוראותיו.
כג. בית המשפט נתבקש כאמור להכריז על בטלות ההסכם בין מרים לארנון אשר נוגד, לפי הטענה, את הדין, ללא קשר לשאלת משמעותו בקשר לטענת הקיפוח.
בהתמודדות בין ההסכם עם זאב לבין ההסכם עם מרים, יש עדיפות להסכם של זאב כי הוא לתקופה של 20שנה בו בזמן שההסכם עם מרים הוא ל- 3שנים וארנון רשאי לסיים אותו, על פי תנאי ההסכם, עם תום 3 השנים. אין ממש בטענות מרים, כי שינתה מצבה לרעה וכי נתון זה ראוי שישקל בבוא בית המשפט לאזן בין הזכויות הסותרות. משהתברר לה כי יש הסכם בין זאב לארנון ונסתיימו 3שנות החוזה, אשר יש לה עם ארנון, יכולה היתה לסיים כדין את תוקפו של ההסכם שכרתה, והדבר לא היה גורר אותה לטרחה ולהוצאות עליהן היא מלינה. מינויה בשנת 1993כדירקטור, לא שינה אף הוא את מצבה לרעה.
המבקשים גם מעלים את מה שהם מכנים כ"פרשת גלעד" . החברה האמורה דרשה מידיעות אחרונות תשלום בסכום של 23מיליון ש"ח. ברור מן הנסיבות שדרישה זו הועלתה ביוזמת ארנון השולט בגלעד. מקרה זה מדגים עד כמה מתחייב שינוי במועצת המנהלים כדי שארנון לא יהנה ממעמד עליון כאשר הדירקטור השני נתמך ותלוי בתפקידיו ובתפקידי בני משפחתו בארנון, המעלה תביעות כספיות גדולות כלפי ידיעות אחרונות. הצורך בפיקוח על ארנון נלמד גם מהתקנתן של מצלמות נסתרות - התקנתן במערכת העיתון בסוף 1993עד שזאב דרש את הסרתן.
כד. לסיכום, טוענים המבקשים, כי מתחייבת אכיפת הסכם זאב-ארנון, ולחלופין יש ליתן סעד לפי סעיף 235לפקודת החברות בשל הקיפוח שהוכח. בהקשר זה, מוצעת כאמור לעיל הקמתה של מועצת מנהלים על פי החלופות שתוארו לעיל. לטענת המבקשים, בית המשפט אינו מוסמך להורות על כינון מועצת מנהלים שנותר בה רוב לארנון ומרים כי סעד כאמור לא נתבקש ובית המשפט אינו יכול להעניק סעד שלא נתבקש ואשר אך מנוגד לסעד שנתבקש בתביעה.
המבקשים מסיימים בסיכום הסעדים המבוקשים ואומרים:
"בית המשפט הנכבד מתבקש איפוא להורות על אכיפת ההסכם, ולצוות על הנתבעים 1ו- 2לקיים את כל הוראותיו, כולל מינויים של ארנון וזאב כמנהליה היחידים של החברה בכל אסיפת בעלי מניות יסוד שתזומן לדיון בשאלת מינוי ופיטורי מנהלים; להצהיר על בטלות הסכם ארנון-מימי או להורות לארנון ומימי וחברותיהם ולחילופין לארנון ופולן בלבד, שלא לחדש את הסכם ארנון-מימי; לחילופין לצוות על פולן וארנון שלא להתנגד למינויים של ארנון וזאב למנהלי החברה באסיפה שתזומן לצורך כד; ולחילופי חילופין, להעניק סעד מכח ס' 235לפק' החברות לשם הסרת הקיפוח תוך שינוי תקנות החברה והגדלת מועצת המנהלים באופן שכל בעלי מניות היסוד יהיו מיוצגים בה והוספת דירקטורים נייטראליים כד שלקבוצת ארנון ומרים לא יהיה במועצת מנהלים שכזו רוב אוטומטי ולא ימשיך לשרור בפועל המצב המקפח הקיים".
עמדתם של ארנון ופולן בעדותו של ארנון ובטענות מטעמו
.26א. הטענות אותן מציגים המשיבים מול ההמרצה מתחלקות לאלה:
1) הסכם ארנון-זאב (אותו מכניס המשיבים "המסמך") אינו אכיף.
2) הסכם ארנון-זאב הוא בגדר הסכם שננטש.
3) ההסכם האמור הופר על ידי זאב ובוטל על ידי ארנון כדין.
4) הנסיון להסתמך על ההסכם הנ"ל על מנת להשיג את הסעד שנתבקש בהמרצה הוא בגדר הסתמכות על תרופה שנדחתה כבר על ידי ערכאה שיפוטית, ועל כן מושתק זאב בנסיבות מקרה זה.
ב. לענין היות ההסכם בלתי אכיף נשענות הטענות בעיקרן על כך שחובתו של מנהל היא לשוות לנגד עיניו את טובתה של החברה ועליו לפעול בכל דבר הבא לפניו מבחינת טובתה (המ' 100/52חברה ירושלמית לתעשיה בע"מ נ' אגיון, פ"ד ו' עמ' 887).
ההסכם הנ"ל נוגד את טובת החברה כי במקרה דנן סותרים אכיפת החוזה ושינוי בהסדרי הניהול בחברה בעקבותיו, את טובתה של החברה. אין סיכוי להידברות ושיתוף פעולה אמיתיים כדי ליצור הבנה ותאום בחברה והתנהגותו של זאב בעבר בכל מהלכיו בתקופת כהונתו ולאחריה, שוללים מראש סיכוי לפעולה משותפת בחברה.
בהקשר זה מוזכרים בין היתר שימוש בכספי החברה כדי לממן חוות דעת משפטיות לצרכים אישיים, הכמנת מסמכים, אי כיבוד ההסכם אשר עליו מבקש עתה זאב להישען, התקשרות עם חברת evergreen בעיסקת מניות ועוד. בהעדר יחסי אמון אישיים, תהיה אכיפת ההסכם בגדר ברכה לבטלה.
בהמרצה נתבקש צו מניעה קבוע כתרופה חלופית לאכיפת ההסכם. הצו שנתבקש הוא כי יאסר על ארנון ופולן להצביע נגד מינויו של זאב. לטענת המשיבים, אין בכך אלא אכיפה בדרך אחרת, היינו כלשון הטענות "אותה גברת בשינוי אדרת". צו כאמור הוא בגדר אכיפה דה-פקטו של ההסכם.
ג. המשיבים פונים לסעדים החלופיים שנתבקשו, ככל הנראה למקרה שהבקשה העיקרית לאכיפת ההסכם לא תתקבל. בהקשר זה נתבקש צו הצהרתי כי ההסכם תקף. המשיבים דוחים גם חלופה זו. על ידי הצהרה כאמור ייפתח פתח לתביעות הנוגדות את התוצאה הצפויה אשר לאורה נתבקשה תרופה חלופית. במלים אחרות, אם הבקשה לאכיפת הצו תידחה, אין ממילא הגיון ויהיה רק נזק במתן הצהרה על תקפות החוזה הבלתי אכיף.
ד. טענה מרכזית במכלול טענותיהם של המשיבים היא זו שזאב נטש או זנח את ההסכם. לטענת המשיבים, צד להסכם יכול להביא לסיומו על ידי נטישתו או זניחתו מבלי שתינתן הודעת ביטול פורמלית. המסקנה בדבר נטישת ההסכם מתבססת בנסיבות כאלה על ההתחקות אחר כוונת הצדדים, כפי שזו עולה מנסיבותיו ועובדותיו של המקרה המסויים. אין הכרח שכוונה כזאת תבוטא באופן מפורש או תועלה על הכתב, ודי בכוונה משתמעת העולה מהתנהגות שני הצדדים או צד אחד אשר הצד השני נתן לה את הסכמתו.
הסכם שננטש הוא בגדר תוצאה בלתי הפיכה, כי ההסכם הפך על ידי נטישתו לאות מתה, ואין אפשרות להחיותו גם אם חל שינוי בנסיבות או שינוי בטעמו של אחד מן הצדדים.
המשיבים תומכים את התיזה שלהם על:
Pp 1991rochester) d contracts 2a american jurisprudence. 17( Com. A 5283D 2restatement, contractsועל (555-554
וכן על שורה של פסקי דין אמריקאים וישראליים וביניהם: ע"א 2702/92גינצברג נ' בן יוסף, מז(1) 540; ע"א 404/94אגברה נ' אגברה, פ"ד מט(2) 508וע"א 156/76שטרן נ' פרידמן, פ"ד לא(1) 572ועוד.
בטענתם בדבר נטישה או זניחה מסתמכים המשיבים על אי ביצועו של ההסכם, משא ומתן המאוחר להסכם שהושתת על בסיס שונה מן ההסכם, הפרות יסודיות של ההסכם על ידי זאב ואי אכיפת ההסכם ואי עמידה על הזכויות החוזיות.
אי ביצועו של הסכם זאב-ארנון מתבטא בכך שהמרכיב המרכזי שבו, היינו מינוי הדירקטורים, לא קויים. רכישת המניות מקורת נסתיימה ביום 28.11.86וארנון מונה למנהל רק ביום 30.8.87, בו בזמן שזאב מונה ביום 27.9.89, היינו כעבור כשנתיים וחצי.
המציאות השתנתה אחרי חתימת ההסכם והצדדים הגיעו להסכמות השונות מאלה שהיו קבועות בהסכם.
שינוי הנסיבות גם מצא ביטויו בנסיונות החוזרים ונשנים לנסח הסכמים חדשים ושונים בנושאים הרלוונטיים.
באותה תקופה הוקם גוף מנהל, היו מגעים להרחבת הדירקטוריון, נרתעו מהדחתו של יודקובסקי כדי למנוע זעזועים, פרשת הסכסוך עם דפוס גרפוליט שבבעלות עודד מוזס, אשר לטענת ארנון היתה הרקע למינוי כמנהל, הסכסוך בקשר למקומונים אשר היה הרקע לטענה למינויו של זאב, בחירתו של זאב על ידי בעלי מניות לפי שיטה הנוגדת את ההסכם ועוד.
לפי הטענה של זאב, נחתמה הודעת ההדחה שלו כמנהל על ידי העזבון ולפי פרשנותו, נעשה הדבר כדי שארנון, שהיה חתום על ההסכם לא יפר בכך את ההסכם. במלים אחרות, נובע מכך כי גם ארנון הכיר בתוקף ההסכם וניסה להימנע מהצגתו כמפר. דא עקא, תיזה זו נוגדת את מטרת ההסכם שהיא השגת רוב בכוח ההצבעה באסיפה הכללית ורוב כאמור ניתן היה להשיג רק אם גם העזבון היה שותף להסכם, אולם אם העזבון הוא שותף להסכם, נופלת הפרשנות של זאב שהוצגה לעיל.
יתרה מכך, אין במקרה כזה גם הסבר לכך מדוע לא דרשו המבקשים את אכיפת ההסכם בהליכים הקודמים. זאב גם לא ניסה לפעול לפי סעיף הבוררות שבהסכם. יחד עם זאת, חיפש פתרונות אחרים ליישוב הסכסוך כגון עריכת הסכם חדש או הקמת גוף מנהל. לא הופעל גם סעיף 13להסכם המכוון למקרים בהם יש מבוי סתום, אשר לא נראה מוצא ממנו.
במקום זאת נעשה נסיון ליצור פורום משפחתי חדש.
התעלמות נוספת מן ההסכם התבטאה, לדעת המשיבים, בכך שזאב ניהל משא ומתן עם העובדים בדפוס בראשון לציון, וזאת על דעת עצמו, מבלי לדווח לאיש, כולל אי דיווח לגוף המנהל.
בעת שהיתה בין ארנון לזאב המחלוקת בדבר המצלמות הנסתרות, לא הזכיר זאב בפניותיו הנזעמות קיומו של הסכם כלשהו, כפי שהיה מתבקש.
כאשר הותקנה המצלמה על דעתו של זאב בחדר ההלבשה, נודע על כך לארנון בדיעבד, וזאת דוגמא נוספת לאי מימוש שיתוף הפעולה המתבקש מן ההסכם.
חוסר שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בכל הנוגע לחלוקת דיבידנדים, בקשר להצבעה באסיפות הכלליות ועוד. זאב גם לא ראה ביצירת הסכמה ל 20שנה, כאמור בהסכם, ערובה לאי הדחתו, כפי שעולה מעדותו, היינו, משך התוקף שנקצב בהסכם, לא נראה כבר מימוש גם בעיני זאב.
כאמור לעיל, רואים המשיבים את נטישת ההסכם גם בניהול משא ומתן להסכם אחר ונערכו מספר רב של טיוטות אשר נועדו לגבש הסכמים חדשים. (מש/25, 26, 27, 29, .30מב/1, 2, 11ו- 13). עצם הכנתן של טיוטות אלו, איננה מתיישבת עם קיומו של הסכם תקף.
בטיוטות אלה גם לא היה אזכור מפורש כלשהו להסכם של זאב-ארנון. אפילו הסכם הפשרה שהוכן על ידי זאב ב- 31.12.93, היינו אחרי פתיחת ההליכים בתיק ההמרצה הקודם, אינו מתייחס ואינו מאזכר את ההסכם האמור .
סיכומה של נקודה זו, משא ומתן בין הצדדים לגיבוש הסכם חדש מלמד, לדעת המשיבים, על נטישת ההסכם הקודם. כאמור, גם לא היתה דרישה במשך כל התקופה, למימוש הזכויות על פי ההסכם בו מדובר.
ה. טענה נוספת מתייחסת להפרות ההסכם, וכאן מוזכרת מכירת מניותיו של זאב לחברת .evergreenמכירת המניות נגדה את האמור בהסכם ודיללה כמובן את מעמדו של זאב כבעל מניות. התיזה של זאב כי אין מדובר על מכירה אלא על הקצאת מניות, אינה תואמת את נוסח הסכם המכירה ועיקרו של דבר, ההבחנה בין מכירה להקצאה, היא בנסיבות אלה בלתי מתקבלת על הדעת, כי המונח "מכירה" כולל גם את ההקצאה.
הפועל היוצא מן המכירה היה כניסת גורם זר מחוץ למערכת המשפחתית הבסיסית לתוך ידיעות אחרונות. היתה בכך גם הפרה של הכלל בתקנות של ידיעות אחרונות לפיהן יש לבעלי המניות זכות סרוב ראשונה בכל מקרה של מכירת מניות בחברה, כאמור במבוא להסכם זאב-ארנון.
כן היתה בכך שמיטת השליטה האישית בצנה ואף בכך יש הפרה של ההסכם. בעיסקת evergreenהיו גם הפרות נוספות, כגון בשאלת מינוי מנהלים, התחייבות להנפקה של ידיעות אחרונות לציבור הרחב, מינוי מר בורק מחברת evergreenלדירקטוריון ידיעות אחרונות, התחייבות לתאם הצבעה באסיפה הכללית ועוד.
המשיבים מציינים כי ארנון לא מחה על המעשים הללו, כי לא היה ער לקיומו של הסכם. הוא פנה לעו"ד שטרן כדי למנוע כניסת זרים לחברה. הסברו של זאב להסכם עם החברה הזרה היה, כי הוא נקלע לחסרון כיס עקב הדחתו והצורך לנקוט בצעדים משפטיים. אולם, טענות אלה אין בהם כדי לשלול מן המעשים את האופי של הפרת הסכם.
ו. טענה נוספת נגד זאב היא, כי בו בזמן שהתחייב לשמור על תוקפן של מניות היסוד בחברה, היינו על מעמדן בכל הנוגע לזכות ההצבעה, הרי העלה בהליכים המשפטיים הקודמים טענות שבאו לשלול מעמד זה ממניות היסוד. לפי טענתו, זכות ההצבעה היא בידי האסיפה הכללית ולא בידי מניות היסוד.
ז. טעם נוסף המועלה בקשר לענין נטישת ההסכם, מתבסס על ההימנעות של זאב מאכיפת ההסכם ומהפעלת זכויותיו. העמידה על הזכויות לפי ההסכם עלתה לראשונה מאז 1986, בהליכים אלה. גם במשא ומתן של אוגוסט 1993לא היתה הסתמכות מפורשת על ההסכם, הוא הדין במפגש עם עו"ד שטרן מנובמבר 1993ובמשא ומתן מאותו החודש.
גם באסיפת ההדחה של זאב לא הוזכר ההסכם, והוא הדין בהצעת הפשרה של זאב מיום .31.12.93לטענתו, לא מצא את ההסכם, אך יכול היה לפנות לעו"ד אסנת כדי לברר עימו מה נשמר בידיו, שהרי עו"ד אסנת ניסח את ההסכם, או לפחות את הטיוטא שלו. לפי הטענה, ההימנעות האמורה נבעה מכך שזאב ידע כי הסכם הינו אות מתה וכי אינו ניתן לאכיפה.
ח. לסיכום פרק זה, מדגישים המשיבים כי ההפרות של ההסכם על ידי זאב הן יסודיות, ואם לא רואים את ההסכם כהסכם שנזנח או ננטש, הרי יש לראות אותו כמבוטל עקב הודעת הביטול על ידי ארנון שניתנה בסעיף 35לתצהיר שהוגש לבית משפט זה ביום .27.12.94
מי שטוען כי הודעת ביטול ניתנה באיחור, עליו הראיה (ע"א 305/87שרביב ואח' נ' פרוביזור ואח', פ"ד מד(3) 40, 43), וזאב לא עמד בנטל זה.
טענתו של זאב היא בלתי מבוססת מאחר שאי מתן הודעת ביטול מוקדם יותר נבעה מכך שזאב לא איזכר את ההסכם מדצמבר 1993עד לפתיחת הליך זה. לכן יש לראות את הודעת הביטול שניתנה כהודעה שניתנה תוך פרק זמן סביר, מן המועד בו נודע לארנון על ההפרות (ד. פרידמן נ' כהן חוזים, כרך ב', ירושלים תשנ"ג - 1992עמ' 1098).
הטענה כאילו זאב שינה בינתיים את מצבו לרעה עקב האיחור לא הוכחה כלל.
ט. טענה נוספת עניינה מעשה בי"ד. ענין זה עלה ונדון בהחלטתו של כב' הנשיא ד"ר א. וינוגרד, אשר אליה התייחסתי בסעיף 24לעיל, אך המשיבים מעלים את הטענה כי בית משפט שדן בגוף התובענה ושמע ראיות, מוסמך לפסוק בניגוד להחלטת ביניים, ביחוד אם ההחלטה ניתנה בקשר לבקשה לסילוק על הסף.
בקשר לטענתם האמורה חוזרים המשיבים על הטענות שהושמעו בפני הנשיא וינוגרד, תוך ניתוח של הפסיקה והספרות המשפטית בסוגיה זו. הם בוחנים את שאלת זהות העילות, מפרטים את גירסתם כי מדובר בארוע אחד, אשר משמעותו המשפטית נבחנת בשני הליכים שונים ומבקשים כי תובענה זו תידחה בשל מעשה בי"ד.
י. טענה אחרת עניינה התיזה של זאב, לפיה ארנון לא הצהיר אמת כאשר אמר שלא זכר את ההסכם. בהקשר זה תוקפים המשיבים את הטקטיקה שלזאב אשר נמנע מצירופו של עותק מהמסמך המקורי לכתב הטענות, וזאת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984(תקנה 75(ב)) ופרשנותם המקובלת. במקום זאת צרפו רק עותק של הטיוטא של ההסכם במקום עותק של ההסכם החתום. בכך היה נסיון להכשיל את ארנון.
לגירסת המשיבים, ארנון אכן לא זכר את המסמך בנסיבות שתוארו כבר, ובעיקר לא זכר את חתימתו. הרי גם זאב לא זכר אם המסמך נחתם אם לאו. ההסכם לא היה ארוע מבודד אלא המשכו של משא ומתן שהתחיל במהלך שנת 1986ונמשך בשנים 87', 88' ו- 93' ובנסיבות כאלה אין תימה כי ארוע חתימת ההסכם נשתכח.
יא. המשיבים דוחים טענת זאב בדבר קיומו של קיפוח. המשיבים מפנים לכך שזאב אינו טוען קיומו של קיפוח אינהרנטי של בעלי המניות הטמון במסמכי היסוד של החברה או בכך שנקבעו שני מנהלים בלבד, וכי הזכות למנויים היא בידי בעלי מניות היסוד. הוא הרי מבקש המשך פעולתם של שני מנהלים, תוך החלפתם של אחד מהם בלבד. אף אם ניתן ללמוד מבין השורות על טענה של זאב נגד ניהול "בלתי דמוקרטי" כביכול הפוגע על ידי המיעוט באקוויטי, הרי אין בכך ממש. הטענה סותרת מסקנותיו של בית המשפט העליון בע"א 1630/94הנ"ל. אין אפשרות לטעון בהליך נוסף טענה זהה לזו שהועלתה כבר בהליך קודם, אף אם מעלים הנמקה משפטית אחרת. בהליך הקודם נטען כי ההחלטה המיוחדת משנת 1960הנוגעת
למינוי מנהלים בטלה מאחר והיא נוגדת את תזכיר החברה, וטענה זו זהה, לפי טענת המשיבים, לזו המועלית עתה במסגרת טענת הקיפוח. לפי גירסת המשיבים, ניתן היה להעלות טענות "קיפוח אינהרנטי" (מתוך סברה שכך נטען על ידי זאב) בהליך קודם ומשלא נעשה כן, חל השתק. המשיבים האחרים אינם יכולים גם כן להעלות טענה כאמור, כי לא הגישו תובענה. זאת ועוד; הטוען קיפוח חייב להוכיח כי פעולת החברה לקתה בחוסר תום לב או במרמה וכי נעשתה שלא לטובת החברה. בית המשפט יכול להסיר קיפוח אולם הוא אינו רשאי להפקיע זכויות קניניות או לשנות את יחסי הכוחות בחברה גס אם הדבר נראה לו צודק בנסיבות הענין, אם הדבר חורג מן הדרוש להסרת הקיפוח.
מכאן, כי על מבקש הסעד להצביע על קשר ישיר בין הסעד לבין הקיפוח ולשם כך עליו להראות קיומו של מקרה קיפוח קונקרטי.
(פסק הדין עליו נסמכת טענה זו: [1983 1985] re gorwyn holdings 479, 99bccהמדבר על: some actual or proposed act"
"which would be prejudicial".
יחסי הכוחות באקוויטי של החברה או מידת הדמוקרטיות שבדרך הניהול או העדר שוויוניות המעוגנים במסמכי היסוד, אינם יכולים להוות בסיס לטענת קיפוח.
התנהגות מקפחת (prejudice) חייבת ללבוש לבוש של פגיעה עסקית ולא רק פגיעה רגשית. ניהול חברה באמצעות מניות ניהול, לצידן של מניות רגילות, אשר אינן נוטלות חלק בניהול החברה, הוא צורה ידועה ומוכרת בישראל ובעולם הרחב. המשיבים מפנים בהקשר זה לספרה של צפורה כהן "בעלי מניות בחברה" עמ' 317, אשר לפיו העדרה של זכות הצבעה לחלק מבעלי המניות אין בו כדי להוות קיפוח. הדין הישראלי מתיר שלילה מוחלטת של זכות ההצבעה של חלק מהמניות, כל עוד לא הוכח כי הקבוצה השולטת בחברה עשתה פעולה מסויימת שיש בה כדי לקפח את המיעוט של בעלי המניות. אין לשעות לטענה בדבר קיפוח. לפי דברי המשיבים, כי יש סתירה פנימית בטענות המבקשים; זאב אינו יכול לטעון בו זמנית שמועצה של שניים בלבד טומנת בחובה קיפוח, ולדרוש בו בזמן את אכיפת ההסכם לפיו הוא עם ארנון יהיו שני המנהלים.
המבקשים לא הצליחו, לפי הטענה, להצביע על פסול בניהול החברה, וממילא לא הונחה תשתית לבקשת סעד כלשהו להסרת קיפוח.
אשר לסעד המבוקש, הרי מתבקשת הוראת בית המשפט בדבר שינוי תקנון החברה לשם כינון מועצת מנהלים רחבה. זאת ועוד; על הסעד להיות פרופורציונאלי לפגמים הנטענים ולו גם היו מתקבלים טענות המבקשים, הרי מדובר על פגמים מצומצמים המצדיקים לכל היותר סעד מצומצם.
בהדרשו להפעלת סמכויותיו לפי סעיף 235לפקודת החברות, על בית המשפט לנהוג במידת זהירות רבה אשר הפועל היוצא שלה תהיה מידתיות ראויה. על מבקש הסעד להראות, בין היתר, כי הסעד המבוקש לא יפגע במידה העולה על הנדרש בזכויות הקנייניות של יתר בעלי המניות.
מבחינת שיטתם, גורסים המשיבים כי לא הוכח קיפוח. לחלופין, אף אם יהיה בית המשפט סבור כי הוכח מקרה כלשהו של קיפוח, צריך להינתן סעד בגין כל מקרה קונקרטי בנפרד, לשם הסרת הקיפוח המסויים.
לחלופי חלופין, אם יוחלט על הרחבת מועצת המנהלים, חייב יהיה פתרון זה לקחת בחשבון את הזכויות הקניניות של בעלי מניות היסוד שזכו להגנתו של בית המשפט בע"א 1634/94הנ"ל. מכל מקום, אין ממש בטענתם בגירסה לפיה החלפת מרים בזאב תביא להסרת הקיפוח.
יב. אשר לטענות הקיפוח הקונקרטיות, מוכחש כי הסכם הניהול בין ארנון למרים עולה כדי קיפוח. עניניה של החברה אינם מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח המיעוט, והדירקטוריון אינו פועל בדרך מקפחת. ההסכם בין מרים לארנון אינו מכיל הסכמות מקפחות. נהפוך הוא, הצדדים להסכם הסכימו על פי נוסחו לפעול ביחד לשיפור פעולות החברה ויצוב הנהלתה וניהולה השוטף (סעיף 3להסכם). אין ממש בטענת זאב כאילו מינויו של ארנון ל- . O.e.oקובע שלטון יחיד, מכרסם בסמכויות הדירקטוריון ומעניק לו בכורה על פני מרים. הוראה דומה היתה כלולה בהסכם שהוצע במהלך המשא ומתן ב- 1993בין זאב לארנון. מינוי למנהל עסקים ראשי אינו שולל סמכויות הדירקטוריון להתויית מדיניות ולפיקוח על פעולות נושאי המשרה. חלוקת תחומי האחריות בין הדירקטורים לבין ה-. O.e.oכמתואר, היא מקובלת. אין יסוד לטענה בדבר חוסר שוויון בין מרים לארנון. הענקת מעמד של . O.e.oלארנון נעשתה עוד לפני הסכם הניהול עם מרים, בישיבה מיום 15.11.93, בה השתתף גם זאב, והיא היתה כלולה גם בין התנאים להסכם חדש שמשא ומתן עליו נוהל על ידי עו"ד ליפא מאיר מטעם זאב.
יג. טענותיו של זאב הופנו כלפי סעיף 6(ד) להסכם ארנון-מרים הדן בהבטחת התעסוקה של בני משפחות המייסדים, תוך הענקת זכות למרים להתנגד לשינוי המעמד והבטחת יתר של זכויות מרים, יצחק נופך מוזס (בעלה), ג'ודי שלום-ניר-מוזס, תמר בורוביץ מוזס וארנון.
אשר לכך מציינים המשיבים כי זה אינו אלא המשכו של מצב קיים בידיעות אחרונות מאז ומתמיד, קרי גם בתקופת כהונתו של זאב כדירקטור. זאב גם לא אזכר טובות הנאה כספיות שהוא עצמו, אמו ואף לאה יודקובסקי מקבלים וממשיכים לקבל מידיעות אחרונות, למרות שאינם ממלאים תפקיד כלשהו בחברה. אין גם יסוד, לפי הטענה, לגירסת זאב כאילו לפי הסכם הניהול עם מרים רק ארנון יכול להציע שינוי בהעסקת בני משפחה ומרים יכולה רק להביע התנגדות, אך לא ליזום הצעות משלה. כל דירקטור יכול להציע הצעותיו ודרושה להן הסכמת השני, כי החלטות בדירקטוריון של שניים צריכות להתקבל פה אחד.
בעניני העסקת נושאי משרה, רשאי בעל מניות לפעול משיקולי רווח אישיים. כן כפופים נושאי המשרה לחובת האמון כלפי החברה ואם הם חדלים לפעול במסירות ונאמנות, אין חובה להמשיך ולהעסיקם.
יד. נטען כי ההסכמה שבסעיף 6(ד) הנ"ל היא בגדר כבילת שיקול הדעת של שני המתקשרים. אף טענה זו נדחית על ידי המשיבים. הם התחייבו בהסכם הניהול לפעול לטובתה של החברה. על פי המקובל בפסיקה, הסכמים כגון אלה בחברה פרטית אינם נתפסים כפוגעים בסמכויות הדירקטוריון. כאשר אין בהסכם כזה פגיעה בצדדים שלישיים, לא יפסול אותו בית המשפט, אפילו אם טמונה בו פגיעה בסמכויות הדירקטוריון.
טו. הטענות בענין שכרם המופרז של ארנון ומרים הוכחו כנטולות יסוד. הם אינם מקבלים שכר כדירקטורים אלא ארנון כ-. C.e.oומרים כעורכת "לאשה". כן מקבל ארנון שכר בחברת גלעד.
בענין טובות הנאה נוספות הזכיר זאב הוצאות לכיסוי "מסיבות" מבלי שידע לפרט, בו בזמן שזאב דווקא הוא שחטא בניצול כספי החברה, כאשר בכהנו כדירקטור, כיסה מכספי החברה חוות דעת שהוזמנה על ידו מעו"ד אסנת לצרכיו האישיים.
טז. דפוס גלעד, בו מכהן ארנון, ומקבל בה שכר, גובה מידיעות אחרונות כשיטה, תשלומים או זיכויים הכוללים עלות בתוספת רווח קבוע, בשיעור של %10; לא הוכח כי ארנון נהג שלא כשורה בפרשה זו.
החברה נוסדה בשנת 1959על ידי עו"ד ראובן מוזס, אביהם של רוני ויצחק מוזס. אופן זיכוי חשבונות גלעד, כמתואר לעיל, היתה פרקטיקה רבת שנים, ונהגה גם בימיו של זאב. זאב הציע כי ידיעות אחרונות תרכוש את גלעד, וארנון הסכים לכך. דב יודקובסקי, בעל מניות יסוד בגלעד הוא שהתנגד לכך. ההפרשה על חשבון הרווח של %10, שהוזכרה לעיל, הופסקה.
בתקופת כהונתה של מרים, החל מ- 1993, מסמך שנערך על ידי ינון אנגל הדוחה טענות גלעד, נערך על פי בקשת ארנון. הנה כי כן, מתברר כי ארנון ומרים שואפים למצוא פתרון למחלוקת בענין גלעד.
אשתו של זאב, שולה, עבדה בגלעד בין השנים 1980- 1984וקיבלה שכרה מן החברה האמורה - כך גם ארנון, ואין לראות בקבלת השכר על ידי עובד עבור עבודתו בגלעד דבר יוצא דופן. גם אמו של ארנון קיבלה שכר כמנהלת בגלעד עד פטירתה, וכן גם אביו, נוח מוזס. ארנון קיבל שכר רק מאז פטירת אמו. הטענות בדבר ניגוד ענינים בכך שארנון מטפל בענין ידיעות אחרונות במחלוקת עם גלעד אינן מוכיחות קיפוח.
התיקו בגלעד נוצר עקב המבוי הסתום ביחסים בין מנהליה של חברה זו. דרך הטיפול בנושא בעתיד על ידי ארנון ומרים תהיה נקיה משיקולים זרים.
יז. מכאן עוברים המשיבים לטענות זאב בענין פרשת המצלמות שהותקנו
בעיתון כדי לעקוב אחרי העובדים. לטענת המשיבים, פעל ארנון בענין זה לפי הצעת בעל חברת אבטחה בשם דוד ספקטור, כדי למנוע הדלפה ממערכת העיתון. מכתב המחאה של זאב לארנון מיום 25.10.93אינו אלא נסיון היתממות, שהרי זאב עצמו הסכים בשעתו להצבת מצלמה בחדר המלתחות בעיתון. כוונת זאב היא להשחיר את פניו של ארנון, וזאת על רקע התערערות היחסים ביניהם. המחלוקת בין זאב לארנון בנושא זה אינה עילה להתערבות בית המשפט. אין די לצרכי העלאת טענת קיפוח שבעל מניות אינו מרוצה מהאופן שבו מנוהלים עסקי החברה או מהמדיניות שהנהלת החברה נוקטת בה. (צ. כהן, שם, עמ' 303).
זאת ועוד, זאב לא טען טענת קיפוח בעת שהמצלמות הותקנו, ועתה אחרי שהמצלמות הוסרו, אין מקום לטענת קיפוח בהווה. ענין המצלמות אינו נושא היכול להחשב כקיפוח כי לצורך כך צריך להיות מדובר בתרמית כלפי המיעוט או בפגיעה חמורה בזכויותיו. קיפוח הוא, לפי הטענה, מעשה הכרוך בחלוקה לא הוגנת של משאבים כלכליים הנמנעים מן המיעוט שלא כדין. סעיף 235לפקודת החברות אינו נועד ליצור מנגנון פיקוח ובקרה על פעולתם של נושאי משרה ועל שיקול דעתם, אלא למנוע העברתם הלא צודקת של אותם משאבים כלכליים לשליטת הרוב.
התקנת מצלמות שנועדו למנוע הדלפות אינה מכוונת נגד המיעוט ואינה פוגעת בזכויות כלכליות של בעלי מניות המיעוט. מכאן שהתקנת המצלמות אינה עילה להפעלת סעיף 235לפקודת החברות.
יח. מכאן עוברים המשיבים לעסקי קורת. טענת זאב היא כזכור, כי ארנון קיבל טובת הנאה ממנדל שרצקי ז"ל ומאורי קורת, כאשר התמורה עבור טובת הנאה זו שולמה על ידי החברה ועל ידי בעלי המניות האחרים. התמורה ביטויה בהסכם עבודה לנ"ל. טובת ההנאה היא הסכמת השניים שלא להציע למכירה את עשרת המניות של שירצקי אלא ליתן לארנון יפוי כוח להצביע מכוחם. יפוי הכוח הבטיח לארנון ולזאב רוב גם באסיפה הכללית.
טענת המשיבים היא שלא היה קשר בין הסכמי העבודה לבין יפוי הכוח. כאשר דובר על מכירת כל 200המניות, ניתנה כבר הבטחת ארנון על המשך ההעסקה של שני הנ"ל ועל תנאי ההעסקה.
בענין המחיר, אכן היתה ירידה בשיעורו כאשר פחת המספר ל- 190מניות. לענין זה, יש להבחין בין המחיר הנומינלי, לבין המחיר המהוון שהוא תמיד נמוך יותר, ודבר זה מסביר את פשר הסכומים שסוכמו כתשלום. ההפרש בין מחיר 200מניות ל- 190מניות הסתכם בסכום המהוון של 000, 200דולר. במחיר הנומינאלי היתה אף ירידה ניכרת יותר. הסכמי העבודה גם לא שינו כשלעצמם מן המצב הקיים, ככל שהדבר נגע להעסקה ולתנאיה, והם נחתמו תוך לקיחה בחשבון של טובת החברה.
קורת המשיך בעבודתו אחרי מכירת המניות כשנה עד שארנון מונה כדירקטור ואיש מן הדירקטורים הקודמים, עודד ודב יודקובסקי, לא סבר שיש להפסיק עבודתו. ארנון סבר כי המשך עבודתו של קורת היא לטובת החברה.
המשיבים מציינים כי בעיסקת קורת על כל שלביה, היו מעורבים שלושה משרדי עורכי דין, אשר אחד מהם גם יצג את זאב. משמע, כל הנוגעים בדבר זכו ליעוץ משפטי והיו מודעים למהותם של המסמכים שנערכו .
ארנון ביקש בהקשר זה להפריך טענות זאב כאילו ננקטה פעולה כדי למחוק על גבי הסכם העבודה את סימון הקוד של המעביד כדי לא לאפשר זיהוי המשרד המדפיס. הוא גם התייחס לשאלה מדוע פוצלה העיסקה עם קורת ל- 12מסמכים והשיב כי כך היתה עצת עורכי הדין שנהגו בעיסקה כמקובל עליהם.
בענין חתימת התחייבות מצד ארנון בקשר להמשך העסקתו של קורת עוד לפני שארנון הפך לדירקטור, הוא הגיב כי הוא חתם באופן אישי וצורת עריכת המסמך היתה על פי עצת פרקליטיו. ארנון הכחיש כי ניסה להסתיר מבית המשפט את מסמכי עיסקת קורת.
בענין קורת - נטען כי ההסדר עימו תאם את הסכם התשעה ולא הוענקו לו שום הטבות מיוחדות ולא היה כל קשר למוסכם עימו בקשר לעבודתו ולמכירת המניות.
גם לאחר מכירת מניותיו של קורת, לא היה אף בעל מניות שדרש שינוי תנאי ההעסקה. זאב, שהיה מעין פטרון שלו ואשר קורת עבד תחת הנהגתו, לא העלה מעולם אף טענה. לקורת שולמו גם אחרי מכירת המניות השכר והמענקים על האמור בהסכם התשעה. מסמכים המאשרים זאת חתומים האחד על ידי עודד ואחד על ידי יודקובסקי, וכאשר הוצג מכתב של קורת בקשר לתשלומים הללו שהופנה גם לזאב בין יתר בעלי מניות היסוד, הגיב זאב כי המסמך זכור לו, אף כי לאחר מכן, לאור שמיעת ההתנגדויות של פרקליטו, ביקש לחזור בו.
אחרי שבוטל הסכם התשעה ביום 1.7.90הועלה שכרם של בני המשפחה, אולם לא שכרו של קורת, אשר הועמד על 000, 75$. מסמך שנערך בשנת 1994בענין שכרו של קורת, שזאב היה מודע לו, לפי הראיות, התייחס במפורש לכך שקורת עד ראשית 1994זכה להטבות של אלה שהסכם התשעה חל עליהם. זאב גם אישר בעדותו (פרוטוקול עמ' 1502) כי סבר שהמשך העסקתו של קורת היתה לטובת החברה. לפי טענת המשיבים, זאב ועורך דינו דאז, עו"ד אסנת, היו מודעים בזמן אמיתי, לכל מסמכי קורת המקובצים במב/.14
הרי בסעיף 9(ב) להסכם זאב-ארנון נאמר כי:
"הצדדים יפעלו במשותף להגן על תוקף עיסקת רכישת המניות על ידיהם מקורת, וכן על תוקפם של יפויי כוח שקורת ו/או שרצקי נתנו לפולן ו/או לנוני לפי החוזה ועל תוקפם של הסכמי הצבעה על פי החוזה או בעקבותיו".
כך גם סבר עו"ד אסנת בשעתו (עמ' 671לפרוט'). זה האחרון גם פעל בענין זה בשיתוף פעולה עם עו"ד עזגד שטרן ועו"ד אורלי זלצמן, שיצגו את ארנון ואת קורת, לפי הענין.
גם הסכם העבודה שנחתם עם קורת יחד עם הסכם מכירת המניות, היה בידיעתם של זאב ועו"ד אסנת. הם היו שותפים למטרתה של רכישת המניות מקורת ולעריכת יפוי הכוח בהקשר זה.
המשיבים דוחים את הטענה בדבר קיום קשר ישיר בין הסכם העבודה לבין הסכם ההיוון. לגירסתם, הסכם העבודה אינו התחייבות של החברה אלא של ארנון כי כאשר ימונה כדירקטור, יעשה לחתימת הסכם בשם החברה. בכך אין דופי. ארנון גם לא יכול היה לתת יותר בעת חתימת ההסכם. ההסכם גם לא חייב את החברה, אם כי ארנון וגם יתר בעלי המניות רצו למעשה בהמשך העסקתו של קורת, וכך נהגו.
אשר להסכם ההיוון עצמו - אין בו, לפי הטענה, דבר יוצא דופן כי יש בעיתון עשרות עובדים אשר להם הבטחה של תעסוקה עד גיל פרישה. לו קורת היה ממשיך לעבוד עד גיל 65, עלות שכרו היתה מגיעה לשני מיליון דולר לערך. לכן יש לראות בהסכם חסכון בכספי החברה. החישוב של הסכום המהוון נעשה על ידי האקטואר של כלל ושולם לקורת הסכום הנמוך ביותר בין החלופות שהוצגו.
יט. טענה נוספת כלפי ארנון אשר אליה הוא התייחס, עניינה שימוש בכספי החברה כדי לממן הוצאות משפטיות בענינים אישיים שלו, ובכללם ההליך הנוכחי. ארנון דוחה טענה זו. לטענתו, עולה מעדויותיהם של רואי החשבון זוהר ושטראוס כי ידיעות אחרונות וידיעות תקשורת חוייבו רק בהוצאות שכ"ט שחלו עליהן כגופים שיוצגו על ידי עורכי הדין.
אשר לחלוקה של הוצאות מסויימות במשרד הורביץ ל- % 40על חשבון החברה ו- % 60על חשבון ארנון, טוענים המשיבים כי המדובר בהתדיינות בקשר לחברת ידיעות תקשורת ובענין האמור היתה גם מעורבות של דירקטוריון ידיעות אחרונות ולכן נזקף חלק מן ההוצאות לשנת 1995על חשבון החברה. הענין נבדק על ידי רואה החשבון והחלוקה האמורה ביטאה בעיקרה הנחיה של עו"ד שטרן ונתקבלה על ידי גורמי החברה. לא היתה הטלה מדעת של הוצאות אישיות של ארנון על כתפי החברה.
כ. לסיכום, מעלים המשיבים את הטענה, כי גם אם יוצאים מתוך הנחה
שהעובדות כגירסת המבקשים הוכחו, אין מקום להענקת סעד המעוגן בעילת הקיפוח, ובמיוחד לא את הסעד המבוקש על ידם, לפי טענתם.
סעיף 235לפקודת החברות נועד למנוע קיפוח בניהול עניניה של חברה בהווה. אין מטרתו להקדים תרופה למכה, כדברי פרופ' צ. כהן.
אין די בכוונה החבויה בליבותיהם של המופקדים על ניהול עסקיה של החברה או בהשערות לעתיד לבוא, גרידא. הסעד האמור גם אינו מיועד להתמודד עם פעולות שהתרחשו ושנסתיימו בעבר.
פרשת המצלמות שארעה לפני למעלה מ- 3שנים משקפת לכל היותר מחלוקת בין נושאי משרה באשר לדרך בה יש לנהל את החברה ובית המשפט לא יתערב בשיקול דעת ההנהלה. כאמור, על בית המשפט המפעיל סמכותו לפי
סעיף 235לפקודת החברות לנהוג במידת הזהירות, כדי לשמור על מידתיות. על בית המשפט לנהוג בזהירות כדי לא להפוך את מי שטוענים כלפיו שהוא מקפח למקופח. למסמכי היסוד של החברה אופי חוזי וסעד לפי סעיף 235הנ"ל פוגע בחופש החוזים. מצטרף לכך עקרון שלטון הרוב בחברה. עקרון זה חל כחלק מתניות חוזה ההתאגדות בחברה, ועל כן פוגעת התערבותו של בית המשפט בזכותו המוכרת של הרוב לנהל את החברה ומהווה, כאמור, פגיעה בעקרון חופש החוזים. זאת בעיקר כאשר הסעד מתבטא בשינוי התקנון המשקף הסכמת המתאגדים בחברה מסחרית. המידתיות בהתערבות מתחייבת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמרכיב של סעיף ההגבלה (סעיף 8) וכמבחן מקובל בענפי המשפט השונים.
הסעד המבוקש על ידי המבקשים חורג מגדרם של מקרי הקיפוח הנטענים על ידם.
כדברי המשיבים: "אפשר לדמותו לחולה המבקש מרופאו לכרות את ידו על מנת להביא להעלמותו של פצע בין אצבעותיו". כינון מועצת מנהלים פוגעת מעל למידה הדרושה בזכויותיהם של בעלי מניות יסוד.
עם זאת, מוסיפים המשיבים, כי "מידה זו ניתנת לצמצום על ידי הרחבת מועצת המנהלים מחד ושמירה על הזכויות המוקנות למניות היסוד מאידך", תוך שמירה על העקרונות שנקבעו בע"א .1630/94
אם עיסקת קורת היה מעשה קיפוח, דבר המוכחש, די כי יוסר על ידי ביטול הקיפוח הנטען, ואין מקום להרחבת מועצת המנהלים תוך הפקעת זכויות הניהול הבלעדיות הנתונות למניות היסוד. הוא הדין בענין הסרת הקיפוח העולה לטענת המבקשים מהסכם הניהול בין ארנון למרים המקנה, לפי הטענה, מעמד עדיף לארנון. אם טענה זו תתקבל, הסעד הנכון הוא ביטול המעמד העדיף והשוואת מעמדם של מרים וארנון כדירקטורים.
זאת ועוד, אם יש פגם בהבטחת מעמדם של בני משפחות ארנון ומרים, ניתן להכריז על בטלות ההבטחה. אם מינוי של ארנון לתפקיד מנהל עסקים ראשי (.c.e.o) הוא בגדר קיפוח, אין הדבר יכול להשפיע על שינוי מבנה מועצת המנהלים והפתרון הוא בשינוי מבנה האקזקוטיבה.
אם יקבל בית המשפט את הטענה כי ארנון או מרים אינם יכולים לטפל כנאות בפרשת גלעד, הרי הפתרון יכול שיהיה במתן הוראה לארנון שימשוך ידו מן הטיפול בפרשה זו. בכך תישמר הצמידות בין הקיפוח הנטען לסעד המוענק בעטיו. פרשת המצלמות היא גם כן דוגמא לכך כי אם מבקשים למנוע רשלנות, ניתן להשיג מטרה זו על ידי צו מתאים מבית המשפט ולאו דווקא על ידי הפעלת סעיף 235לפקודת החברות.
כא. בענין מועצת המנהלים, גורסים המשיבים, כי כדי לאפשר פיקוח נאות על ניהול עניני החברה בעתיד, מבלי לפגוע בזכויות המוקנות למניות היסוד בתוקף מסמכי היסוד ומבלי לסטות מן הקבוע בע"א 1630/94הנ"ל, ניתן לכונן מועצת מנהלים בת 5חברים, אשר ההצבעות בה יערכו על פי מניות היסוד.
השוואת כוח ההצבעה בין כל בתי האב היינו, ביטול הצמידות של כוח ההצבעה לכמות מניות היסוד שבידי המצביע, או מינוי דירקטורים חיצוניים, ייפגעו שניהם במידתיות וינגדו את מסמכי היסוד ואת עקרונות היסוד של דיני החברות. מינוי דירקטור חיצוני פוגע במידה העולה על הנדרש בזכויות הניהול הבלעדיות המוקנות לבעלי מניות היסוד. אולם, אם ייקבע כי יצורף דירקטור חיצוני, יש לקבוע מנגנון אשר יגביל מעורבותו רק למניעתן של החלטות מקפחות, מבלי לתת לו סמכות להתערב בניהול השוטף של החברה.
מאידך גיסא, אין המשיבים מתנגדים, כאמור, לכינון מועצת מנהלים בת 5חברים, אשר ההצבעות בה ייערכו לפי מניות היסוד. במצב שיווצר, תינתן לכל בעלי מניות היסוד האפשרות לעמוד מקרוב על כל עניני החברה. בעל מניות החש עצמו נפגע עקב החלטה שרוב בעלי המניות מקבלים, יוכל לפנות במקרה הצורך לבית המשפט בבקשה לסעד המתאים.
לסיכום טוענים המשיבות:
"א. בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה לסעד עיקרי בדבר אכיפת מסמך זאב-נוני מן הטעמים הבאים:
(I) ההסכם אינו אכיף בהיותו נוגד את טובת החברה ובהעדר יחסי אמון ושותפות בין ארנון וזאב.
(ii) ההסכם אינו תקף ובוטל מכללא בהתנהגותם הזונחת והנוטשת של הצדדים. התנהגות זו נלמדה מאי ביצוע הוראות במסמך זאב-נוני; מקיומם של משאים ומתנים בהם גובשו הסכמות השונות מאלו הקיימות במסמך זאב-נוני; מהפרותיהן של הוראות מרכזיות במסמך זאב-נוני; מאי אכיפת מסמך זאב-נוני ואי עמידה על זכויות מכוחו.
(iii) אם יקבע על אף האמור לעיל, כי ההסכם תקף, הרי שהוא בוטל כדין על ידי ארנון, בעקבות הפרות יסודיות של מסמך זאב-נוני על ידי זאב.
(iv) אין לאכוף את ההסכם בשל מעשה בית-דין. מעשה ההדחה הוא שהניע את גלגלי שני ההליכים בהם פתח זאב, ההליך הנוכחי וההליך הקודם. משנמנע זאב מהעלות את כל טענותיו המשפטיות כנגד מעשה ההדחה עוד בהליך הקודם, ובכללן הטענה מכוח ההסכם, מנוע הוא מהעלותה בהליך הנוכחי. משנתן בית המשפט העליון תוקף להעברת זאב מתפקידו, אין לערער עליה עוד.
ב. בית וששפט הנכבד מתבקש לדחות את הסעד החלופי הנוגע להסרת הקיפוח מהטעמים הבאים:
(I) לא נפל כל פגם בדרך בה נהג ארנון בכל אחד מהמקרים שהובאו על ידי המבקשים, בתמיכה לטענת הקיפוח המועלית על ידם.
(ii) בהתנהגותו של ארנון, בכל אחד ממקרי הקיפוח המיומרים לא נפל כל דופי ומכל מקום היא אינה עולה כדי התנהגות מקפחת כמשמעותה בפקודת החברות.
(iii) אם יקבע כי ארנון נהג באופן מקפח, על הסעד שינתן להסרת הקיפוח, להיות פרופורציונלי להיקף הקיפוח המוכח, בכל מקרה ומקרה בנפרד. ובכל אופן לא ינתן הסעד רחב ההיקף לו עותרים המבקשים.
(iv) אם בכל זאת יראה בית המשפט הנכבד צורך להרחיב את מועצת המנהלים של החברה, הדרך הנכונה לכך היא כינון מועצת מנהלים בת חמישה חברים, באופן שיהיה בה יצוג לכל אחד מבתי האב, ואשר ההצבעה בה תתנהל לפי מניות היסוד.
אשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את התביעה. . . "
עמדתן של מרים וקלגרו בעדותה של מרים ובטענות מטעמה
.27א. המשיבות 3ו- 4(מרים וקלגרו בע"מ) צורפו להליכים לפי בקשתן.
לטענתך, מטרתה האמיתית של הבקשה היא הדחת מרים מתפקידה כדירקטור בידיעות אחרונות כדי שזאב ימונה במקומה. מכאן עולה, לטענת המשיבות, החשיבות בכך שיוענק משקל מתאים לטענותיה של מרים כנגד אכיפת הסכם זאב-ארנון. עם זאת, לא יתייחסו משיבות אלה לטענות החוזיות של זאב וארנון אלא תצאנה מתוך הנחה שההסכם תקף, ולכן תתרכזנה בטענות בענין אכיפתו. בסוגיה זו גירסתן היא, כי זכותו של זאב נדחית, בכל מקרה מפני זכותה של מרים לכהן כדירקטור;
לחלופין הן טוענות, כי הסכם זאב-ארנון איננו אכיף בשל הוראותיו של סעיף 3(4) לחוק התרופות שעניינו מניעת סעד האכיפה, מקום שהיא בלתי צודקת.
ב. לענין טענת זאב בדבר קיפוח, נאמר כי טענה כאמור אינה יכולה להישמע כטענה חלופית לתביעה לאכיפת הסכם זאב-ארנון, וכבר בשל כך יש לדחותה. יחד עם זאת, מדגישות המשיבות, כי אין כל קיפוח, בודאי לא מאז מונתה מרים כדירקטור. מכל מקום, לא ניתן לעורר טענת קיפוח כלפי מסמכי היסוד של החברה.
לחלופין, אם טענת הקיפוח תתקבל, הסעד המירבי הראוי להסרת הקיפוח, אם יוכח, הוא מינוי מועצת מנהלים רחבה המשקפת את האחזקות במניות היסוד. המשיבות מבקרות את דרך הטיעון מטעם זאב שהיתה שזורה בהטחת האשמות קשות כלפי מרים שמרביתן גם לא הועלה בחקירת מרים ושנותרו חסרות בסיס.
ג. עדיפות זכותה של מרים על פני זכותו של זאב וחוסר הצדק באכיפת זכותו של זאב נובעים, לפי הטענה, מן הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות. בגדר העובדות הללו נכללים התנהגותם של זאב ומרים, הנזק שיגרם לכל אחד מהם, תרומתו של כל אחד מהם להיווצרות הנסיבות הנוכחיות בהן קיימים במקביל שני הסכמים ומעמדה בפועל של מרים המכהנת כדירקטור. דמותו של זאב, כפי שהוצג על ידי המבקשים כאדם תמים שהולך שולל תוך ניצול יושרו המופלג הוא מופרך; הוא הדין בהצגתה של מרים כדמות שלילית וכמסכסכת בין זאב לארנון.
לשם המחשת טענות אלה מפנה מרים לכך שזאב ניהל משא ומתן בשנת 1986עם כל בעלי המניות, כביכול לשם הרחבת מועצת המנהלים, אך הסתיר בפניהן עריכתו של הסכם עם ארנון לעשרים שנה כמובא בטיעון המבקשים, ולמעשה טרפד את הרחבתה של מועצת המנהלים. חוסר תום הלב והיושר באו לידי ביטוי גם בהסתרת עובדות מפני פרקליטו בעבר, עו"ד אסנת, בהזמנת חוות דעת משפטיות שמומנו על ידי ידיעות אחרונות, באי הצגת הסכם חתום ועוד. כן מפנות המשיבות לחתירתו של זאב תחת ארנון, להדחתו של יודקובסקי, לפעולות בניגוד לגוף המנהל ומעשים פסולים כיו"ב. במהלך עדותו של זאב גם התברר, כי לא גילה למרים בשלב כלשהו דבר קיומו של הסכם בינו לבין ארנון. בהתנהגותו ובשתיקתו פעל זאב בחוסר תום לב ובהטעיה ולכל הפחות ברשלנות.
רצונו להדיח את מרים תואם את הקו בו נקט כלפי עודד ויודקובסקי ובאותה עת זאב מציג עצמו בקשר להדחתו כנתון במצב קפקאי. הדחתו של זאב היתה פועל יוצא של הסכסוכים בינו לבין ארנון שהלכו והחריפו ופגעו בטובתה של החברה.
בקבלה על עצמה תפקיד דירקטור בלי לדעת על הסכם זאב וארנון, שינתה מרים את מצבה לרעה. היא נקלעה לנסיבות הנוכחיות בהן היא סובכה בהליכים משפטיים ובמלחמה בתוך החברה מבלי לדעת על דרך פעולתו של זאב, לפיה הלה נשען בטענתו על הסדר חוזי. זוהי תוצאה של מצג השווא שיצר זאב.
בשים לב להתנהגותו של זאב ולפגיעה שתיגרם למרים, זכותו של זאב נדחית מפני זכותה הנוגדת של מרים.
ד. מכאן להיבט המשפטי; בתביעה זו נדרשת, לטענת המשיבות, הכרעה בזכויות נוגדות. זאב ומרים מחזיקים בזכות חוזית להתמנות כדירקטורים. המדובר בשתי התחייבויות של ארנון בתקופות שונות. מתחייבת לכן הכרעה איזו מבין שתי ההתחייבויות הנוגדות עדיפה. המשיבות מפנות לסעיף 12לחוק המטלטלין, התשל"א - 1971שיש לקראו יחד עם סעיף 13לאותו חוק. לאור סעיף 12האמור, המעניק עדיפות למי שהתקשר בעיסקה וקיבל את המטלטלין (קרי, לאור סעיף 13הנ"ל, את הזכות) בתום לב ובתמורה, יש להעדיף את זכותה של מרים. מרים פעלה בתום לב, נתנה תמורה (תמיכה הדדית בארנון) וקיבלה לידה את משרת הדירקטור, היינו היא מחזיקה בפועל בזכות.
היה ודיני העסקאות הנוגדות אינם חלים, גורסות המשיבות, כי יש כאמור להחיל את הוראות סעיף 3(4) לחוק התרופות. בהקשר זה מפנות המשיבות בין היתר לע"א 3023/91(ינאי נ' יחוסי, פ"ד מז(4) 773, 779) ולע"א 3833/83(לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 876) ולמאמרו של ד"ר א. פורת "השלכות אכיפת חוזה על צדדים שלישיים", ספר לובנברג, עמ' 138), ומדגישות כי שיקול הדעת של בית המשפט במישור זה יופעל תוך התייחסות לנסיבותיו של כל מקרה ולמאזן הנוחות היחסי, לרבות ההשלכות על צדדים שלישיים כדי להגיע להכרעה ערכית על יסוד תחושת הצדק.
למטרה זו רשאי בית המשפט גם לפנות לנסיבות שהתרחשו לאחר כריתת החוזה, בין שהיו צפויות ובין שלא היו צפויות, לרבות לנסיבות חיצוניות להסכם. לאור מצוקתה של מרים, שנבעה בין היתר מהסתרת עובדת קיומו של הסכם זאב-ארנון ממנה, ולאור משמעותה של הפגיעה בצפיותה הלגיטימית של מרים להמשיך בתפקידה, ראוי שבית המשפט יפעיל שיקול דעתו על ידי דחיית הבקשה משיקולי צדק לאכיפת הסכם זאב-ארנון .
יתרה מזאת, גם טובתה של החברה רלוונטית בהקשר שבפנינו, לאור חובותיו של בעל מניות כלפי החברה הגוברת כאן על חובת ביצוע החוזה. מערכת שיקולים זו מחייבת דחיית הבקשה על רקע הסכסוכים הרבים בין ארנון לזאב.
ה. אף אם תאמר כי דיני העסקאות הנוגדות מקנות עדיפות לזאב, הרי גם אז האכיפה תהיה בלתי צודקת משיקולי הצדק החלים על הצדדים להסכם זאב-ארנון.
לאור ד"נ 21/80(ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253, 267) חלים שיקולי צדק על היחסים בין הצדדים הישירים להסכם. לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב בהתנהגותו של הקונה הראשון כגון מעשי תרמית, הטעיה או רשלנות.
בקשר לנקודה האחרונה, מדגישות המשיבות את הרשלנות המתבטאת בשתיקה במשך תקופה ארוכה במיוחד, המספקת כדי לבטל עדיפותו של בעל ההתחייבות הראשונה. (בעקבות ת.א. (ת"א) 1210/92(שכטר נ' זלסקי, תקדין מחוזי, כרך 93(2) 536, 543)). ההסתרה האמורה עולה כאן כדי מצג שווא. במסגרת ההסתמכות על טענת מצג השווא פונות המשיבות לאחד מביטויו של השתק מחמת מצג שמכונה דוקטרינת העידוד
(doctrine of encouragement) שעניינה שתיקה או העדר מחאה המולידה מסקנה לכאורה בדבר פעולה כדין של הגורם המתערב. (ר' ע"א 367/71טייג נ' ישראלי, פ"ד כו(1) 710, .716א; פורת הנ"ל; מ. מאוטנר, משפטים טז' 92, 106, 157; ונ' כהן, התערבות ביחסים חוזיים, עמ' 372).
ו. מן הכלל אל הפרט; זאב הודח בדצמבר 1993אך הגיש תביעתו הנוכחית המושתתת על הסכם עם ארנון בדצמבר .1994מיד אחרי ההדחה הסתמך זאב כמוזכר כבר על טענה משפטית אחרת ולא על ההסכם. שיהוי של כשנה יצר מצג כאילו אין לזאב זכות חוזית להתמנות כדירקטור, ומרים הסתמכה על כך בהחלטתה להצביע עבור הדחת זאב ולהתמנות לדירקטור במקומו.
לחלופין, זאב גם חטא לאור התנהגותו בהפרת חובת תום הלב, דבר שהוא רלוונטי גם אם דיני העיסקאות הנוגדות מקנים לכאורה עדיפות לזאב. המשיבות מפנות לדברי נ. כהן, שם בעמ' 376:
"לומר שזכותו של א' כלפי ג' היא זכות הנובעת מחיוב שמקורו בחוק ומכוח סעיף 11(ב) לחוק החוזים, כפופה לעקרון הקבוע בסעיף .39אך עמידתו של א' על זכויותיו בהתחשב במצבו של ג' מהווה חריגה מנורמה מקובלת, יש מקום להעדיף את זכותו של ג'".
ז. בענין הקיפוח נטען, כאמור לעיל, כי לא הוכח שניהול ידיעות אחרונות על ידי ארנון ומרים נעשה תוך קיפוחם של המבקשים.
בהתייחס לטענותיהם של המבקשים לפרטיהן, גורסות המשיבות כי אין יסוד לטענה לפיה יש בסעיפים 4, 5ו- 6(ד) להסכם מרים-ארנון משום כבילת שיקול הדעת של הדירקטורים בניגוד לחובה המוטלת על דירקטור לשקול אך ורק את טובת החברה. אין בסעיפים הנ"ל של ההסכם משום הענקת סמכות עליונה עודפת לארנון בניגוד לדין ובניגוד למסמכי היסוד של החברה, אשר לפיהם אמור להתקיים שוויון מלא בין הדירקטורים.
טענותיו של זאב בנושאים אלה מוצגות כנטולות יסוד בעובדות, מה גם שמטרת ההסכם בין ארנון למרים, כמוצהר בסעיף 6(א) שבו, היא לפעול תוך שיתוף פעולה במטרה לקדם את עניני החברה.
זוהי פרשנות המבקשת לקיים הסכם ברוח בג"צ 1635/90 (ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749). משמע, כל ההתחייבויות לגבי כבילת שיקול הדעת של הדירקטורים כפופות לחובה הכללית שלהם לפעול בנאמנות ובמסירות לטובת החברה. לפי הטענה אין ממש בתיזה כאילו ההסכמים על מינוי של ארנון כ- . C.e.oבחברה (סעיף 4להסכם ארנון-מרים) היא בלתי חוקית ומנוגדת למסמכי היסוד. מנהל עסקים ראשי כפוף לדירקטוריון ונתון לביקורתו. הדירקטוריון מתווה את המדיניות ומפקח על אופן ביצועה ועל אופן יישומה על ידי מי שאחראי לניהול השוטף של החברה. גישה זו מוצאת ביטויה במפורש בסעיף 4הנ"ל. לעומת זאת, חוסר שיתוף הפעולה בין זאב לארנון הוא שפעל לרעת החברה. מינוי מנהל עסקים ראשי נועד לייעל עבודת הביצוע ומימוש החלטות
הדירקטוריון, מה גם שארנון פעל בתפקיד האמור עוד מנובמבר 1993כאשר הוחלט על כך בישיבת הגוף המנהל, בה השתתף גם זאב. הצעותיו של זאב בקשר לגוף המנהל כללו בסעיף 9שבהן רעיון זהה.
ח. לענין אופן מילוי התפקיד על ידי מרים, טוענת מרים כי היא מעורבת לפני ולפנים בעניני הניהול השוטפים של החברה, הן על ידי הפקדתה על מספר נושאים מוגדרים והן עקב מעורבותה בניהול השוטף, ושיתוף הפעולה היומיומי. כמובן שכל החלטה של הדירקטורים מחייבת הסכמה של שניהם.
נשללת גם הטענה בדבר הקניית עדיפות מוחלטת לארנון על ידי הקמת אקטזקוטיבה (הדירקטורים והפקידות הבכירה, סעיף 5להסכם ארנון-מרים). זהו גוף שהוקם להגברת התיאום והתקשורת וחיזוק מעורבותם של הפקידות הבכירה. האקזקוטיבה מנוהלת על ידי ארנון כי הוא מנהל העסקים הראשי. הוא אינו קובע מדיניות, נושא המסור לדירקטוריון.
ט. סעיף 6(ד) להסכם מרים-ארנון אינו כובל שיקול דעת של מרים וארנון כדירקטורים, כפי השגת המבקשים. הוא קובע כלל של הסכמה הדדית בקשר להעסקתם או פטוריהם של בני המשפחה, נושא בו דרושה הסכמת מרים. כן נקבעה יציבות המשרה ושמירת מעמד של בני משפחה המועסקים כיום. אגב, גם לזאב הוצע להמשיך ולעבוד בחברה, אך הוא דחה הצעה זאת. אין כל אמת עובדתית בטענה שעלתה בהקשר לסעיף 6(ד) כאילו הוענקו למרים טובות הנאה והדבר גם לא הוכח. היא ממשיכה לקבל אותו שכר שנקבע בשנת 1994, על ידי זאב, שהחליט אז ששכרם של מרים ובעלה יחד, יהיה נמוך משכרו.
בענין כבילת שיקול הדעת כביכול בקשר לפיטורי בני המשפחה;
מציינות המשיבות כי הסכמה בנושא זה נתקבלה בין כל בעלי המניות ואינה רק הסכמה בין דירקטורים. בעלי המניות הם בעלי הסמכות בכגון דא. הסכמה בין בעלי מניות על אופן הצבעתם באסיפה אינה פסולה. (י. גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה, עמ' 262, הש' י1). ההפניה של המבקשים לתקדימים שדנים בכבילת שיקול דעת דירקטור בתור שכזה אינן ממין הענין.
עיקרו של דבר, אם התחייבות כאמור לגבי מי מבני המשפחה תתנגש עם טובת החברה, זו האחרונה עדיפה והדירקטורים פעלו על פי חובתם בהתאם. שינוי נסיבות עשוי להפקיע את תוקף ההוראה שבהסכם. היה ויראו בהוראה הנ"ל משום כבילת שיקול הדעת, הרי יהיה הדבר רלוונטי רק במועד הפעלת שיקול הדעת באופן קונקרטי (בג"צ 669/86רובין נ' ברגר, פ"ד מא(1) 73, 81).
י. אם ייפסק כי יש בהוראה כלשהי משום כבילת שיקול הדעת, אין פירושו ביטול החוזה כולו אלא לכל היותר ביטול חלקי שלו על ידי מחיקת ההוראה הכובלת הניתנות להפרדה (סעיף 19לחוק החוזים) ואין הוראה כאמור פוגעת בהכרח בחוזה בכללותו. בהקשר זה מפנות המשיבות לכך שהסכם זאב-ארנון כלל הוראות בלתי חוקיות (סעיף 18וסעיף 11), אך זאב לא זנח בשל כך את ההסתמכות עליו. המשיבות מגיבות על טענת זאב הגורס, כי שליטת ארנון שהוא במיעוט מבחינת האקוויטי של החברה הוא קיפוח, וכי נושא זה לא נדון בהליכים הקודמים. לטענתן, זכויות בעלי המניות נקבעות לפי מסמכי היסוד ולא לפי היקף האקוויטי. הזכויות הצמודות וסוגי המניות השונים נקבעו במסמכי היסוד וקביעת זכויות רכושיות-אישיות שיסודן חוזי, שמצאו ביטויין במסמכי היסוד אינו
יכול להוליד טענת קיפוח (צ. כהן בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות, 317).
ניהול החברה הופקד לפי מסמכי היסוד בידי בעלי מניות היסוד, אף הם בעלי מיעוט באקוויטי. קיפוח הוא פגיעה בזכות קיימת ולא העדר זכויות מלכתחילה. אגב, גם זאב וארנון יחד הם מיעוט באקוויטי.
הוא הדין בענין ניהול החברה רק על ידי רוב בעלי המניות ולא על ידי כולם. קביעת שני מנהלים עולה ממסמכי היסוד, ניהול תוך מתן יצוג לכל בעלי מניות היסוד עלול להקפיץ מספר הדירקטורים לשיעור בלתי סביר. יתכן ובית המשפט יסבור כי הנהלה רחבה יותר היא עדיפה, אולם בכך בלבד אין כדי להצדיק התערבותו. אין גם יסוד לטענה לפיה רוח התקנון היתה כפי שתוקנן ב-1960, היינו שלכל בעלי מניות היסוד תהיה זכות להשתתף בניהול.
לשיטת המבקשים, הסכם זאב-ארנון דומה לנישואים קתוליים, ואם הם לא יסתדרו, ניתן לחלק את האחריות הניהולית בחברה לשניים, כאשר כל דירקטור יהיה שליט בחלקו. דווקא בכך יש לראות, כטענת המשיבות, משום קיפוח.
זאת ועוד, זאב ביקש להשתלט על החברה, גם לדבריו, הוא ביטל את הגוף המנהל וטרפד את הקמת מועצת מנהלים. מה לו על כן שישמיע עתה טענות קיפוח.
סיכומו של דבר, המשיבות דוחות את טענת הקיפוח אך תומכות בכך שבעלי מניות היסוד יסכימו ביניהם, שלא כסעד עקב טענת קיפוח, על הרחבת מועצת המנהלים. הסתמכות על סעיף 235לפקודת החברות מחייבת הוכחות של קיפוח בפועל בדרך ניהול החברה. זו טענה עובדתית המתייחסת למצב קיים ולא די לשם כך להצביע על נוסחו של הסכם. סעיף 235מושיט סעד מול מציאות קיימת ולא מול חשש תיאורטי או כוונה סמויה (צ. כהן, שם, עמ' 299; ע"א 394/79(פאקא נ' רוטנברג, פ"ד לו(3) 309, 325)).
יא. המשיבות פונות לטענות בענין פרשת קורת ומציינות כי העיסקה האמורה על פרטיה לא היתה ידועה למרים, עד להליכים הנוכחיים.
אולם לפי העדויות, זאב ידע על הענין, היינו על יפוי הכוח שקורת נתן לארנון.
העיסקה משנת 1986היתה נטולת השלכות על הענינים והניהול של ידיעות אחרונות כיום. על מי שמבקש להוכיח קיפוח, לפנות להווה ולא לענינים שהם נחלת העבר. (ה.פ. (ת"א) 1111/90תעל תעשיות נ' לוחות ישראל, תקדין מחוזי 92(1) 499, 501).
בקשר להסכם ההיוון עם קורת; זה האחרון עבד בחברה אך ביקש לפרוש בשנת .1995היתה בידיו התחייבות להמשך העסקתו ותמורתה ביקש פיצויים. למרים לא היה ספק כי התחייבות זו ניתנה בשעתו בידי זאב וארנון והיא לא ראתה לערער או להרהר בכך נוספות. פרטי הטיפול בנושא נמסרו לינון אנגל, עובד בכיר בחברה ומרים סמכה עליו. מכל מקום, אין כאן קיפוח אשר כנטען, יכול לעלות רק ממעשה בחוסר תום לב או מרמה.
יב. בהתייחסן לפרשת גלעד, הן מפנות לכך, שהמחלוקת והדיונים בסוגיה זו שצמחו בעיקר מכך שידיעות אחרונות חוייבה דרך קבע בתשלום המחושב
על בסיס עלות בתוספת רווח של % 10וזאת גם כאשר הועמד לרשות גלעד ציוד נוסף שמומן באופן עקיף על ידי ידיעות אחרונות.
הבעיה היתה קיימת גם בזמנו של זאב שטיפל ביחסים עם חברה זו מאז .1983זאב ומרים ביקשו בענין זה חוות דעת משפטית, אך זאב, בהיותו דירקטור, לא פעל לפיה. דווקא ביוזמת מרים הוכנסה הערה לדו"ח הכספי של ידיעות אחרונות, לפיה ההסכם לטובת גלעד שנוי במחלוקת. מאז 1993נעשתה הפרשה על בסיס העלות בלבד, היינו ללא תוספת רווח של % .10אין ללמוד מפרשה זו על קיפוח אלא על פעולת דירקטוריון מאוזן המורכב משני מנהלים בעלי דעה והשפעה.
יג. צילומי הסתר המועלים על ידי זאב ארעו בתקופה בה היו זאב וארנון הדירקטורים, ואינם מעידים על ניהול החברה כיום. מאז מינויה של מרים יש שיפור בניהול. הניהול הוא משותף ומתואם. הוקמה ועדת ביקורת בראשות הנשיאה (בדימוס) ח. אבנור. הדו"חות הכספיים המתפרסמים עתה הם דו"חות שנתיים מתואמים. הוגדל שיעור הדיבידנד. מכל אלה עולה שאין קיפוח בפועל. פרשיות חריגות בודדות הנפרשות על פני תקופה של שנים, חלקן הגדול בתקופת זאב, אינן יוצרות תשתית לטענת קיפוח בהווה.
יד. בענין הסעד המבוקש מפנות המשיבות לכך, כי על הסעד להלום את
הקיפוח. מינוי דירקטורים חיצוניים שימונו על ידי בית המשפט או שופט בדימוס שייקבע על ידי בית המשפט, הוא סעד שאינו תואם עקרונותיו של סעיף .235הסעד צריך להלום את הקיפוח וההתערבות אינה צריכה לעלות על הנדרש, כדי להגן על זכויות קיימות ולא ליצור זכויות חדשות. יש להעניקם תוך ראיה לעתיד תוך מתן תשומת לב להתאמתו להתפתחויות צפויות. אין מקום לסעד שיחייב התערבות מתמשכת של בית המשפט לפי אמות מידה אלה. הסעדים המבוקשים על ידי זאב אינם מתאימים. במה דברים אמורים, ככל שהדבר נוגע לקיפוח, כביטויו בארועים פרטיקולריים (גלעד, קורת, צילומי סתר, תשלומים לעורכי דין), הפתרון צריך למצוא ביטוי בסעד המחייב תביעה להשבת כספים, קרי כל פרט של קיפוח והסעד הראוי לו. אין מקום להתערבות בית המשפט במערך הזכויות המוסכם ולשינוי המבני בשליטה, ואין ללמוד מן המקרים הפרטיקולריים על קיום "שיטה" פסולה - אלו המקרים הפרטיקולריים שלא יצרו תמונה כללית. מה שנלמד מהם היא כי דרושות לכל היותר הגברת מנגנוני הפיקוח והבקרה והבטחת מידע לבעלי המניות בקשר לדרך ניהול החברה.
טו. המשיבות מתנגדות להקמת מועצת מנהלים בה ימונו נציגים לבעלי
המניות העיקריים. יש בכך הקניית זכויות שאינן קיימות לפי מסמכי היסוד, ומשום יצירת זכויות חדשות. יחד עם זאת, יש בכך משום שלילת זכות הניהול מבעלי מניות היסוד. המשיבות גם מתנגדות להקמת מועצת מנהלים בה יהיה קול אחד לכל מנהל.
כיום מתמנה מנהל אחד מטעם הרוב של כל סוג מניות היסוד (סוג א' וסוג ב'). אם לכל בית אב יהיה קול שווה, תעבור השליטה לזאב, עודד ויודקובסקי שהם המיעוט מבין בעלי מניות היסוד. בכך יש פגיעה בזכויות קיימות. זהו לפי הטענה סעד בלתי חוקי שאינו בגדר סמכותו של בית המשפט. בין היתר מאחר ויש בכך ביטול של הזכויות הצמודות למניות היסוד (הכוונה ככל הנראה לזכויות הצמודות למניות האמורות מ.ר.). המשיבות גם משיגות על הרעיון למנות דירקטורים חיצוניים. בדירקטוריון בו יהיה יצוג לכל בתי האב, תהיה "אוירה לעומתית" והתוצאה תהיה שההחלטות יתקבלו למעשה על ידי הדירקטורים החיצוניים וניהול החברה יעבור למעשה אליהם. הרעיון האמור גם אינו מעשי במערכת היחסים בתוך החברה, כי יווצרו לחצים שיעסיקו את הדירקטורים הללו מעל לכל מידה סבירה וצפויים חילופים תדירים של כל נושא משרה
כזאת. לכל היותר, ואף לזאת אין הסכמה של המשיבות, ניתן להעניק לדירקטורים כאמור זכות וטו, היינו סמכות למנוע החלטה פלונית של הרוב מבין יתר הדירקטורים. כן יש לצמצם פעילות לנושאים בהם יש חשש לקיפוח.
אם יוחלט על מתן יצוג בדירקטוריון של בעלי מניות היסוד שבמיעוט, צריך להביא בחשבון כי חלוקה לבתי אב לא תיתן ביטוי לשינויים אפשריים בעתיד בהחזקת המניות.
המשיבות מתנגדים גם באופן החלטי להענקת מעמד של מנהל לזאב, כפי שביקש. על כל אלה מתבבסת עמדתן שיש לדחות את הבקשה.
עמדתם של עודד ותמי - המשיבים 5ו-9
.28א. לטענת המשיבים, יש להם מעמד מרכזי בחשיבותו בידיעות אחרונות ומן
הראוי שינתן לכך המשקל המתאים. עודד הוא בעל המניות העיקרי והגדול ביותר. הוא מחזיק ב- 9מניות יסוד מסוג א' (מתוך סה"כ 50) ו- 10מניות יסוד מסוג ב', 348.60מניות רגילות (מתוך סה"כ 400,1) ו-286, 38מניות בכורה (מתוך סה"כ 000,150). הווה אומר, בידיו % 19מזכויות ההצבעה של מניות היסוד, כ- % 22מכוח ההצבעה המשוקלל באסיפה הכללית.
לעודד, לפי טענתם, תביעה למניית יסוד נוספת שהובטחה לו ואשר יש בה כדי לשנות את מאזן הכוחות הנוכחי.
תמי היא הבעלים של % 31ממניות עזבון נח מוזס ז"ל בידה % 6.608233מכלל זכויות ההצבעה במניות היסוד ו- % 5.501795מכלל כוח ההצבעה המשוקלל באסיפות החברה.
נוסף לכך, בידה % 23במניות הרגילות של פולן ו- % 12ממניות היסוד של פולן. כיום מצביע ארנון גם בשם מניותיה של תמי, הן אלה שיסודן בעזבון, והן אלה שבפולן, לפי יפוי כוח שניתן על ידי תמי. לטענת תמי, ארנון הפר את חובת הנאמנות העולה ממתן יפוי הכוח. כנאמן, אין ארנון יכול לכבול את שיקול דעתו מראש בהסכם מחייב, להצביע בדרך מסויימת דווקא, היינו שלא על פי הפעלת שיקול דעת במועד ההצבעה.
ב. המשיבים מתנגדים לאכיפת הסכם זאב-ארנון. משטר ההסכמים הסודיים השפיע לרעה על ידיעות אחרונות וגרם נזקים לחברה ולבעלי מניותיה. ארנון לא גילה לתמי דבר על ההסכם עם זאב, וזאת גם לא עובר למתן יפוי הכוח, דבר העולה לפי הטענה כדי מעילה באמון והעלמת עובדות. בסיכומים נאמר כי תמי שומרת על זכויותיה ותרופותיה החוזיות, הנזקיות והאחרות נגד ארנון. המשיבים מוסיפים כי אין לפרש עמדתם כגינוי לזאב.
לעומת זאת:
"נוני... אחוז דחף אובססיבי להשגת שליטה אישית בלתי מוגבלת ולצבירת כוח אישי ושררה ללא מיצרים" .
אולם, המשיבים אינם רואים עצמם מיוצגים על ידי זאב והם רוצים ליטול חלק ישיר, בעצמם בדירקטוריון, ולדאוג ישירות ובעצמם לעניני החברה ולטובתה ולעניניהם.
ג. לדעת המשיבים, הוכח קיפוח המצדיק הפעלת סמכויותיו של בית המשפט לפי סעיף 235לפקודת החברות.
לטענת המשיבים ארע "קיפוח חמור המהול במעשה מרמה שליחת יד וחוסר תום לב".
המשיבים מעלים ענין של חקירה משטרתית אשר לא הוכחה בהליכים בפני . בענין טענת הקיפוח, מתייחסים המשיבים לפרשת קורת. לדבריהם מתברר כי ארנון קיבל יפוי כוח להצביע בשם 10המניות שנותרו בידי קורת ללא תמורה מיוחדת, היינו במחיר רכישת המניות של קורת שמומנה על ידי יתר בעלי המניות ובתוכן עזבון נוח מוזס ז"ל.
ארנון רכש יפוי כוח כאמור ויתרון אישי הנובע מכך קרי, לפי הטענה היה כאן שימוש בכספם של בעלי מניות אחרים תוך ביצוע מרמה, הפרת אמונים ושליחת יד בכספי אחרים.
התמורה שולמה מאוחר יותר, בזמן כהונתם של ארנון ומרים, וזאת על ידי תשלום סכום גבוה של 000, 620$ לקורת, במסווה של פיצויי פרישה נוסף לפיצויי פיטורין, וכל התשלומים האחרים. כל זאת על יסוד טענה בלתי מבוססת כאילו ניתנה לקורת התחייבות להעסיקו עד לגיל הפרישה. משמע, אין כאן תופעה מן העבר הרחוק אלא תופעה רצופה ומתמשכת שהגיעה עד לזמן בו התנהל כבר משפט זה.
המשיבים מפנים לנתונים הבאים, העולים לדעתם מחקירת ינון אנגל, סמנכ"ל לעניני כספים בידיעות אחרונות.
1) הסכום הכולל, קרי 000, 760$ שולם על ידי ינון אנגל, אך ורק על יסוד הוראתו של ארנון (1449/25, 1445/7).
2) ינון אנגל רואה עצמו כפוף אך ורק לארנון, מבטל דעתו בפניו ומבצע הוראותיו ( 1446/8- 1445/23).
3) מרים היתה מודעת לפרשת קורת, אך העלימה עין ממנה ( 13- 1462/2). 4) לקורת שולם פרט ל- 000, 620$ סכום נוסף של 000, 140$ שלא נזכר
בהסכם, וזאת ללא הסכם ועל יסוד הוראותיו של ארנון בלבד (1446/10, 20-1444/25, 1447/26).
5) לא היה הסכם להעסקת קורת עד גיל פרישה כפי שנטען להצדקת התשלום של 000, 760$. לו פוטר, היה זכאי רק לפיצויי פיטורים אשר לפי שיעור של שכר חודשיים לשנת עבודה, היה רחוק מן הסכום ששולם בפועל.
6) ברישום הסכום ששולם לקורת לא הובאה בחשבון העובדה שהוא אדם
צעיר (כבן 43) אשר לפניו יכולות להיות עוד שנות עבודה רבות. דבר זה חייב, לדעת המשיבים, הפחתה מן התשלום האקטוארי.
7) לא היה מקום להשוואת התשלום לקורת עם סכום הפיצויים ששולם לעובד בשם בלנדר שעבד בתפקיד חשוב ומועיל במשך 40שנה וקיבל פיצויים "לפי הסכם פרישה חתום ולגיטימי שהיה בידיו מראש " .
ד. בענין שכר טרחה לעורכי הדין; עו"ד עזגד שטרן מייצג את ארנון
בעניניו האישיים ובה בשעה גם את ידיעות אחרונות והחברות הקשורות. ארנון קובע כמובן מה הנושאים שיימסרו לעו"ד שטרן.
מאחר וההליכים האישיים מתנהלים גם עם בעלי מניות אחרות, יש כאן ניגוד אינטרסים אינהרנטי ואין להבין איך יתכן שעו"ד שטרן יוכל לחלק באופן אובייקטיבי את הסכומים והחשבונות בין ארנון אישית לבין ידיעות אחרונות והחברות הקשורות. החישוב הגלובלי של השכר כפי שהוגשו נוגד את הנוהג המקובל במשרדו של עו"ד שטרן לחשב השכר לפי שעות עבודה. נוצר על כן רושם של הסוואה, כל זה אירע כאשר כבר מתנהלים הליכים אלה.
למשל בחשבונות צויין כי השרות המשפטי ניתן בקשר לתביעת יודקובסקי, היינו בענין ידיעות תקשורת. בתביעה האמורה, כך נטען כאן, יצגו הפרקליטים את ארנון וחברת פולן ולא את ידיעות אחרונות או ידיעות תקשורת, שהיו מיוצגים אותה עת על ידי עו"ד אחר.
לא ניתן היה לכן, לייחס % 40מסכום זה לידיעות אחרונות או לידיעות תקשורת, כפי שנעשה בסוף שנת .1996אחרי שהנושא עלה בהליכים אלה, בוטל החיוב והסכומים הוחזרו לחברה (ללא הצמדה וריבית) .
המשיבים טוענים כי לשם השוואת התשלומים ונוכח סירוב של מנהל ידיעות תקשורת לשלם מכספי החברה שבניהולו חשבונות עבור עבודות שאינן נוגעות לחברה, נוצר חשבון ביניים המכונה "חשבון מעבר של ידיעות אחרונות".
ה. בענין גלעד; התברר בנושא זה כי לגבי ההסדרים הכספיים בין ידיעות אחרונות לגלעד נוהג חיוב כספי אוטומטי של ידיעות, על יסוד חשבונות הנערכים בגלעד. הוצאותיה של גלעד אינם עומדים לביקורת בעלי המניות בידיעות. אף אחרי ביטול הנוהג של חישוב קבוע של % 10רווח, נוסף לעלות, אין דבר היכול למנוע מארנון למשוך כספים מגלעד במסווה שכר ולחייב בהוצאה זו, אוטומטית, את ידיעות אחרונות.
הויתור הנוכחי על זקיפה קבועה של % 10רווח, אין בה כדי לסלק את הפגם אשר באופן החיוב של קופת ידיעות אחרונות ובכך לפי הטענה ביטוי נוסף לקיפוח.
לטענת המשיבים, ערה מרים למשמעות הדברים ומחפה על ארנון.
ו. כפי שעולה מן הראיות, משולמות הטבות כספיות למבקשים ולבעלי מניות אחרים שאינם עובדים בחברה, וגם בכך יש קיפוח מתמשך.
העובדה שמרים אינה מקבלת טובות הנאה כאמור אינה גורעת מאחריותה כדירקטור. המשיבים גם אינם יכולים להסתמך על נתונים כי המסמכים אינם פתוחים בפניהם.
ז. הוראותיהם של מסמכי היסוד אומנם אינם יכולים בדרך כלל להחשב
כשלעצמם למקפחים, אולם בכך אין כדי להצדיק התעלמות מכך שיש ומסמכי היסוד מאפשרים במקרה דנן, בנקל, יצירת קיפוח, היינו בעת שמנצלים אותם לרעה. במקרה דנן נעשים מעשים שהם בגדר קיפוח בחסות האמור במסמכי היסוד.
לדברי המשיבים, האחריות העיקרית לקיפוח מוטלת על ארנון, אך הם אינם פוטרים גם את מרים מאחריותה.
ח. הסעד המתבקש הוא הרחבת מועצת המנהלים ומינוי שני דירקטוריונים מטעם הציבור לפחות לדירקטוריון המורחב, תוך איזון האינטרסים ההדדיים של בעלי המניות והתחשבות במניות היסוד. הפתרון הראוי הוא בהשוואת הזכויות של המניות, דבר שבעלי המניות הסכימו לו, לפי הטענה, בעבר. אולם, בשלב זה, אין לכפות פתרון זה ודי בהרחבת הדירקטוריון ובמינוי דירקטורים חיצוניים. יתכן ודבר זה כשלעצמו יביא להסכמה בין בעלי המניות. את מספר הדירקטורים אין לקבוע לפי מספר בתי אב, אלא יש להצמיד לאחוז מסויים של מניות יסוד זכות למינוי דירקטור אחד. מוצע כי % 6ממניות היסוד תזכנה במינוי דירקטור אחד או % 15ממניות כאמור יזכו במינוי שני דירקטורים. לכל דירקטור כוח הצבעה יחסי בהתאם למספר מניות היסוד שמכוחן נתמנו. שני דירקטורים יחלקו ביניהם שווה
בשווה את כוח ההצבעה. שני הדירקטורים החיצוניים יהיו בעלי זכות הצבעה של % 6כל אחד. הם ימונו על ידי בית המשפט או על ידי שופט בדימוס שייקבע על ידי בית המשפט.
קביעת מנכ"ל, מנכ"ל משותף, מבקר או נושא תפקיד אחר, יש להותיר בידי הדירקטוריון שיתמנה. המשיבים מתנגדים להגבלת הענינים שבסמכות הדירקטורים החיצוניים ולתחימת עצם כוחם כמוצע על ידי המשיבות 3ו-.4
אין יסוד לטענה שמדובר על פגיעה בזכויות הקניין של בעלי מניות היסוד, שהרי גם זכויות אלה כפופות להסכמתו של בית משפט לפי סעיף 235הנ"ל.
אין ממש בטענה כי הדירקטורים החיצוניים ינהלו למעשה את החברה, שהרי כוח הצבעתם יהיה זעום (% 6+ %6). הם ישמשו כוח מאזן ומרתיע. אין גם להסתפק בדירקטוריון שיקבל מידע בלבד. אין די בכך כדי למנוע קיפוח ויש חשש שנושאים לא יובאו לדירקטוריון ומעשים פסולים יימשכו.
המשיבים מזכירים כי במסמכי היסוד נקבעו בשעתו אישים שיכלו להשתתף בהכרעות ההנהלה כדי שיהיה גורם אובייקטיבי ונכבד היוצר איזון כנדרש. ענין זה אף מזכיר את ההצבעה הנוכחית למינוי דירקטורים חיצוניים. דא עקא, אנשים אלה הלכו בינתיים לעולמם.
עמדתן של לאה ואסתר יודקובסקי - המשיבות 6ו-7
.29א. המשיבות, אשתו ובתו של מר דב יודקובסקי, מחזיקות במניות שהועברו
להן על ידי דב יודקובסקי אחר שהודח מתפקידו כדירקטור.
נקודת המוצא של המשיבות בטיעוניהן היא, כי ידיעות אחרונות מתנהלת על פי תזכיר ותקנון מיושנים שלא תוקנו זה עשרות שנים, שאינם מתאימים בתנאים רגילים, ולפי כל קנה מידה בינלאומי היתה חברה בסדר גודל דומה הופכת מזמן לחברה ציבורית ומנוהלת בידי דירקטוריון רחב ובצורה מקצועית.
לטענתן רצו רוב בעלי המניות לשנות את התקנון ולהביא להרחבת הבסיס של הדירקטוריון, אולם שינוי כאמור היה טעון אישור של % 75מן המחזיקים במניות. מאחר ובית האב של יורשי נוח מוזס וצנה החזיקו בלמעלה מ- % 25ממניות החברה והתנגדו לשינוי האמור לא היה הדבר בר מימוש.
ארנון השכיל להכשיל את הרפורמה האמורה ומעבר לכך השתלט אישית על כל החברה בהיותו מנהל העסקים הראשי, העורך האחראי של העיתון, ומי שממונה ישירות על כל העובדים האחרים, לרבות מנהל הכספים הראשי. מתוך עמדתו זו עשה שימוש פסול בכספי החברה לצרכיו האישיים ופעל מתוך ניגוד אינטרסים בין עניניו לבין טובת החברה. בכך הפר את חובת הנאמנות כלפי החברה וקיפח זכויותיהם של בעלי המניות האחרים. פעולותיו נעשו על ידי הסכמים סודיים שהוסתרו מיתר בעלי המניות, אשר לא היתה בידם אפשרות מעשית לדעת על הנעשה ולמנוע אותו.
על כן, דורשות המשיבות כי בית המשפט יורה על שינוי התקנון באופן שיאפשר את הרחבת מועצת המנהלים על ידי שיתופם של כל בתי האב והן על ידי צרופם של נציגי ציבור אוביקטיביים שימונו על ידי בית המשפט. בכך יוסר הקיפוח ויימנעו מעשים פסולים ומקפחים נוספים.
המשיבות גם שואפות להשוואת זכויות של סוגי המניות בחברה. בכך יתאפשר ניהול החברה כפי שמתבקש בחברה מודרנית, בסדר גודל כזה. לחלופין, מתבקש מתן צו המונע מארנון התנגדות למינוי זאב כדירקטור. מאידך גיסא, מתנגדות המשיבות לאכיפת הסכם זאב-ארנון בכל הקשור להתחייבויות שבו כלפי ארנון.
ב. מכאן לפרטי טענותיהן בענין הקיפוח.
על פי התקנון, יש לחברה שני דירקטורים בלבד וכבר לפני שנים התעוררה מחלוקת בשאלה איך ממנים דירקטורים. מאחר ולא הוכרע בשאלה אם המינוי הוא אך ורק בידי בעלי מניות היסוד או גם בעלי המניות הרגילים, עד שהוכרע בענין בע"א 1630/94הנ"ל, שאף ארנון להגברת כוחו באשר למניות הרגילות ומכאן פעולותיו לרכישת מניותיו של קורת בשנת .1986לפי הסדר שקיומו ותוכנו נשמרו בסוד לפני יתר בעלי המניות, נרכשו 190מניות רגילות שהיו בידי קורת ולגבי 10מניות נוספות שהיו בידיו של סבו של אורי קורת, מר מנדל שרצקי, סוכם בין ארנון לבין קורת על מתן יפוי כוח לארנון לפעולה על פי מניות אלה. ארנון סיכם עם קורת על המחיר ועוד לפני שנהיה לדירקטור הבטיח לקורת, בשם החברה, כביכול, תנאי עבודה מפליגים, אשר בנסיבות הענין היו חלק מן העיסקה הכוללת.
תוכן העיסקה הנ"ל נתגלה לבעלי המניות רק במהלך משפט זה בעקבות צו גילוי שניתן בהליכים אלה. כן נתגלה רק בהליכים אלה קיומו של הסכם זאב-ארנון. אחרי שהושלמה העיסקה בין ארנון לקורת, נשלחה ליתר בעלי המניות הצעת מכר פורמלית מאחר והתקנון מחייב שמניות המוצעות למכירה יוצעו בתנאים שווים לכלל בעלי המניות, אשר רשאים לרכוש אותם לפי חלקם היחסי במניות היסוד. לאור ההסכם הסודי בקשר ליפוי כוח מניות שרצקי, הבטיח ארנון כי אם בעלי המניות האחרים ירצו לרכוש מניות של קורת על פי ההצעה, יוכלו לרכוש רק מתוך 190שהוצעו למכירה. מכירת כל 200המניות לבעלי המניות האחרים עשויה היתה לשנות את מאזן הכוחות לרעת ארנון. ההצעה לבעלי המניות האחרים נעשתה תוך הסתרת ההסכמים בין קורת לארנון שהעניקו לקורת זכויות מפליגות על חשבון החברה. במלים אחרות, על כתפי כל בעלי המניות הוטל כיסוי ההטבות שהובטחו לקורת מבלי שהם היו מודעים לכך.
מעבר לכך, ניתן ללמוד מן הנסיבות, כי המחיר של רכישת 190המניות גם כיסה את העלות של קבלת יפוי הכוח לגבי 10המניות הנוספות של שרצקי, יפוי כוח אשר עבורו לא ניתנה תמורה אחרת. ההסדרים עם קורת כללו גם כאמור לעיל התחייבות באשר להמשך עבודתו, וארנון העביר מסמך זה לפרקליטו, כדי שהלה יוסיף להסכם, בעתיד, יום לאחר מינויו של ארנון כדירקטור, תאריך פיקטיבי של עריכת החוזה האמור. התאריך האמור לא הוסף בבוא העת.
מטרת העיסקה עם קורת היתה השגת השליטה בחברה ועל כן שמר לעצמו ארנון, על ידי תניה בהסכם, אפשרות לבטל את העיסקה ולדרוש החזרת הכסף; זאת כפי שמסתבר, אם לא ישיג את השליטה. בהעדר שליטה לא היה לו ענין במניות. (ראה נספח ו' למב/14).
בינואר 1995חתם ארנון בשם החברה על הסכם פרישה עם קורת בו הוענק לקורת סכום של 000, 620$ מקופת החברה. במבוא להסכם האמור נאמר, כי החברה התחייבה, כביכול, להעסיקו עד הגיעו לגיל פרישה. אין בהסכם משנת 1986התחייבות כאמור. נאמר שם במבוא, כי קורת רוצה להמשיך לעבוד בחברה והחברה מעוניינת שקורת ימשיך לעבוד, ועל כן הוסכם, כי
קורת ימשיך לעבוד בחברה בתפקיד בו הוא מחזיק ערב חתימת ההסכם, או בתפקיד אחר בהתאם לדרישת החברה. כעולה מן הנוסח האמור, כי החברה לא קצבה את משך ההעסקה ולא שללה מעצמה את זכות הפיטורין לפני גיל הפרישה. יתרה מזאת, ההסכם מ- 1986היה הסכם בין ארנון לקורת (טרם מינוי של ארנון כדירקטור) ולא הסכם בין החברה לקורת. הדירקטור הנוסף, מרים, שכיהנה בעת הסכם הפרישה משנת 1995, לא בדקה את העובדות באופן יסודי, ועל כן לא עמדה על עובדות אלה.
לפי דברי המשיבות הוכח, כי הוסתר מידיעת בית המשפט מידע עובדתי רב בענין הקיפוח. המידע נתגלה טיפין טיפין ובמידה רבה לאור צווי גילוי של בית המשפט. רק אחרי שמיעת הראיות גילה ארנון את הסכם הפרישה עם קורת שנחתם ביום .31.1.95בעקבות זאת זומן מר אנגל ונדרשה הצגת חשבונות שכר טרחה של עורכי הדין. נתגלה, לפי גירסת המשיבות, ניצול פסול של החברה לתועלתם האישית של ארנון ומרים.
עדותו של אנגל, שהוא עובד בכיר בחברה, גילתה כי לקורת לא שולמו רק 000, 620$ אלא לפי הוראות ארנון 000, 140$ נוספים שלא הוצגו בהסכם הפרישה הנ"ל או במסמך אחר.
קורת עבד כ- 16שנה (החל מ- 1979ובתוך כך נטל שנתיים חופשה ללא תשלום). פרישתו נבעה מחוסר שביעות רצון מתיפקודו. במצב רגיל היה קורת זכאי לפיצויי פיטורין. אולם ארנון הציג בפני אנגל טיעון לפיו קיימת התחייבות של החברה להעסיק את קורת עד גיל .65דא עקא, הסכם כאמור לא היה קיים ואנגל לא ביקש לראות הסכם. הוא הסתמך לענין זה רק על הודעה בע"פ של ארנון, שמצאה לאחר מכן ביטוי מפורש במבוא להסכם הפרישה.
אנגל הזמין חישוב אקטוארי לגבי סכום שקורת היה זכאי לו אם היה עובד עד גיל .65אחת החלופות של חישוב זה הוליכה לסכום הנ"ל של 000,760$. כן שולמו 000,30$ מקרן "מקפת". בהסכם הוזכרו 000,620$ שישולמו ב- 4תשלומים. הסכום הנוסף של 000,140$ שולם מראש בדצמבר 1994ולא אוזכר כאמור בהסכם. השכר של קורת - משכורת ותנאים סוציאליים, היה בין 000, 10ש"ח ל- 000, 15ש"ח לחודש. בתוספת מענקים שונים הגיעה ההשתכרות הכללית שלו ל- 000,75$ לשנה. מכאן, לדעת המשיבות, שזכאותו של קורת, לו אף שולמו פיצויים מוגדלים בשיעור % 200היו מגיעים ל-000,96$ ותו לא. לו היה מקבל פיצויים על מלוא השתכרותו, היה מקבל 000/12, 75x16, היינו כ- 000,100$.
קורת קיבל פיצויים הבנויים בעיקרו על היוון עתידי עד גיל 65בסכום העולה, לטענת המשיבות, פי 20מסכום הפיצויים הרגיל עבור שנות העבודה בעבר. לא היה לכך תקדים בידיעות אחרונות. אומנם נטען בתשובה סתמית שיש עשרות עובדים בידיעות אחרונות, שיש לגביהם התחייבות להעסיקם עד גיל 65, אולם, לטענת המשיבות, זוהי טענה סתמית שלא הוכחה.
המשיבות טוענות כי מרים אחראית אף היא לקיפוח שעלה מן ההסדר עם קורת. כדירקטור היא היתה חייבת לוודא שלא יחתם הסכם מבלי אישורה מראש. היא ידעה שאין מדובר בעיסקה במהלך העסקים הרגיל וכי אין גורם אחר שיבדוק את מעשיו של ארנון, ובהתנהגותה בסוגיה זו היתה משום עצימת עיניים והמנעות מבירור ראוי של הענין.
כטענת המשיבות, מרים במחדלה איפשרה לארנון למעול בכספי החברה למען קידום האינטרסים האישיים שלו.
בהקשר זה מזכירות המשיבות, כי ארנון עשה לדעתן תרגילי התחמקות בעת עדותו, כאשר טען בשלב החקירה הראשוני שאינו זוכר אם הסכם הפרישה עם קורת נחתם. כן טען ארנון, כי ההסכם עם קורת איננו יוצא דופן והיו דומים לו, אולם הוא איננו יכול לגלותם. כאשר נדרש על ידי בית המשפט לגלות הסכמים דומים כאלה, לא היה מסוגל להוסיף דבר. כאמור, לא הובא ההסכם עם קורת לאישור מראש של הדירקטוריון.
ג. מעשה קיפוח נוסף רואות המשיבות בכך שמסתבר מעדויות רואה החשבון,
כי הוצאות יצוג משפטיות בנושאים בהם היה ארנון מעורב אישית כוסו מכספי החברה. כמסתבר, שולמו לעורכי הדין סכומים גלובליים אשר % 60מהם היו צריכים להתכסות על ידי ארנון אישית ולא הוכח על ידי שיקים ו/או חשבונות אחרים שההוצאה האמורה שהיתה צריכה להיזקף לחובת ארנון כוסתה על ידו. לאחר בדיקת רואה החשבון הגיע מכתב ממשרד עורכי הדין, לפיו החליט המשרד לזכות את חברת ידיעות אחרונות בסך 985, 47ש"ח, סכום אשר ככל הנראה מייצג תשלומים שהיו צריכים להיות משולמים על ידי ארנון. עולה מן החומר, לטענת המשיבות, כי אופן הטיפול בתשלומים שנבדקו ושולמו על ידי ארנון פתח פתח לעירוב בין ענינים אישיים לעניני החברה וכספי החברה כיסו גם הוצאות משפטיות של ארנון.
המשיבות מפנות להתדיינות שעניינה פירוק הנאמנות "בידיעות תקשורת" המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. ארנון ומרים מיוצגים שם אישית על ידי אותם עורכי דין המייצגים אותם בתיק זה, קרי ארנון על ידי משרד הורוביץ ושות', ומרים על ידי משרד דנציגר, קלגסבלד ושות'.
כדירקטורים יחידים בשתי החברות "ידיעות תקשורת" ו"ידיעות אחרונות" העסיקו ארנון ומרים את עורכי הדין הנ"ל גם בנושאי החברות. יש בכך, לפי הטענה, ניגוד אינטרסים בולט. ארנון ומרים הם המאשרים את שכר הטרחה, ללא ביקורת נוספת.
ביום 2אוגוסט 1996, הוחלט על עריכת בדיקה על ידי רואי חשבון, אולם רק בעקבות פניית פרקליט המשיבים הונעו רואי החשבון לפעולה והגישו דו"ח ביום 15אוקטובר .1996הסתבר כי עורכי הדין של ארנון שלחו במשך 1995מספר חשבונות לידיעות תקשורת וכן חשבונות "יעוץ כללי" עבור ענינים ספציפיים. לפי הנחיות ארנון נפגש אנגל עם עו"ד עזגד שטרן ממשרד הורוביץ, ונקבעה חלוקת החיוב בשכר הטרחה כ- % 40בין ידיעות אחרונות לבין ארנון באופן פרטי.
אנגל לא ערך בדיקה פרטנית לגבי כל חשבונית והעבודה שפורטה בה כדי לדעת איך ולמי לייחס אותה. מדו"ח רואה החשבון זוהר עלה, כי נוסף לנ"ל סכום של 360, 474ש"ח שהתייחס לטיפול משפטי ספציפי ויעוץ משפטי כללי. הבדיקה העלתה כי הרוב, קרי 000, 393ש"ח הוא עבור יעוץ משפטי כללי, היינו יעוץ שאין לייחסו לתיק מסויים. בדיקת החשבונות לפי הוראת בית המשפט העלתה כי מדי חודש שולמו באישורו הבלעדי של ארנון עשרות אלפי ש"ח בגין "יעוץ כללי" ללא כל פירוט. לא היה בחשבוניות פירוט כלשהו לגבי העבודה שבוצעה. ארנון סירב לגלות אם באותה תקופה גם שילם שכר טרחה עבור שרותים משפטיים אישיים.
החשבוניות בענין המשפט של "ידיעות תקשורת" המתנהל בירושלים התייחסו ליצוג ארנון על ידי משרד הורוביץ שלא יצג את החברה אלא את ארנון אישית. אחרי חיוב חשבונות "ידיעות תקשורת", הועלתה שאלה בדבר סיבת החיוב האמור ואז בוטל החיוב, אך הכסף לא הוחזר אלא הופקד ב"חשבון מעבר" של ידיעות אחרונות. אחרי שהנושא עלה במשפט הודיעו עורכי הדין במכתב לרואי החשבון שהחליטו להחזיר סכום מסויים בו נשאה ידיעות אחרונות.
טענות בענין העדר פירוט מועלות על ידי המשיבות גם לגבי חשבונות בסך 707, 320ש"ח ששולמו לעוה"ד של מרים עבור יצוג בענין מחלוקת גרפוליט. עיון בחשבונות מעלה שאף בה אין פירוט כלשהו. חשבון זה אושר כאמור על ידי מרים. המשיבות מבהירות שאין להן טענות כלפי עורכי הדין אלא כלפי הדירקטורים שפעלו, לפי הטענה, מתוך ניגוד ענינים וגרמו לקיפוח בעלי המניות.
המשיבות רואות בכל המתואר לעיל דוגמאות לקיפוח והפרת אמונים ומתחייב תיקון המצב מכוח סמכויותיו של בית המשפט לפי סעיף 235לפקודת החברות.
בענין זה מביאות המשיבות בסיכומיהן הפניה מפורטת לפסיקה ולספרות המשפטית, נושאים שעוד אשוב אליהם.
ד. בסיכום הדברים, מבקשות המשיבות שלא לאכוף את הסכם זאב-ארנון אלא להורות על מינוי מועצת מנהלים רחבה, בה יהיה יצוג לכל בית אב ולמינוי שני נציגי ציבור אוביקטיביים, בלתי תלויים, שיהיו בעלי זכות הצבעה בדירקטוריון. הן מסכימות לכך כי קולות ההצבעה של הדירקטורים מטעם בתי האב ישקפו את היחס ביניהם על פי מניות היסוד של כל בית אב. כן מתבקש בית המשפט לתת הוראה מתאימה לתיקון תקנון החברה באופן שיאפשר הרחבת בסיס הדירקטוריון על יסוד השוואת זכויות בעלי המניות.
לחלופין, מתבקש צו מניעה נגד ארנון, האוסר עליו להצביע נגד מינויו של זאב לדירקטוריון.
עמדת ג'ודי מוזס - המשיבה מס' 8
.30א. המשיבה מציינת כי כל שינוי בזכויות של מניות היסוד כפי שמבקשים
חלק מן הצדדים, תהווה פגיעה קניינית קשה בזכויותיה והיא מתנגדת לכך.
מקרי הקיפוח, כביכול, שהועלו בטענות המבקשים והמשיבים אינם מצדיקים מתן הסעד המבוקש. המדובר במקרים נקודתיים מן העבר הרחוק אשר אם ארעו (דבר המוכחש) ניתן למצוא להם תרופות אחרות. המבנה החוקתי של החברה הוא הנושא המרכזי בחייה של החברה והמחלוקת בנושא זה הוכרעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1630/94הנ"ל.
ב. לדעת המשיבה, ארנון הוא האדם המתאים ביותר והראוי ביותר להוביל
את ניהול החברה. אין כל שחר, לטענתה, לטענה כי החברה הולכת ומידרדרת. בעת ניהולה על ידי ארנון עלה שוויה של החברה בערכים דולריים פי עשרה לערך.
פרשת קורת, שהיא הציר המרכזי של טענות הקיפוח, עלתה רק במהלך המשפט ולא הוזכרה בכתבי הטענות. זאב היה בסוד פרשה זו מעיקרה. בחברה נהגה חלוקת זכויות וטובות הנאה כביטויו, למשל, בהסכם התשעה, לפיו הוענקו טובות הנאה גם ללא עבודה בחברה.
קורת הועסק בחברה וכולם הסכימו להמשך העסקתו, לרבות יודקובסקי וזאב. ההיוון היה בגדר עיסקה כלכלית רגילה ומכל מקום, משנעשה בשנת 1996לא הקנה לארנון תועלת כלשהי. ברכישת מניות קורת, ארנון פעל תוך מתן עדיפות מרכזית לטובת החברה על טובתו הוא. משהגיע למסקנה שאין אפשרות לנהל את החברה יחד עם זאב, והחליט להחליפו במרים, סיכן מעמד הרוב שהיה לו (שהרי טרם הוכרע אז על ידי בית המשפט בענין מעמד המניות הרגילות), תוך העדפתו את טובת החברה על טובתו האישית.
אלו הטוענים נגד ארנון "טובלים ושרץ בידם". זאב מנסה להבחין בין ההסכם בינו לבין ארנון לפי הסכם ארנון-מרים.
הוא היה צד פעיל בכל הנושאים עליהם הוא מלין. יודקובסקי עבר ל"מעריב" יום אחרי שהתפטר מעבודתו כעורך ראשי, דבר היוצר חשד של הפרת אמונים כדירקטור. עודד, שהוא הבעלים של דפוס גרפוליט, גבה במשך שנים מחירים מופקעים מידיעות אחרונות.
לענין כוונותיה של תמי לתבוע יצוג עצמאי, מפנה המשיבה לכך שזכות ההצבעה במניות עזבון מוזס עברה לארנון מכוח צוואת הוריו, ויש לכבד זאת.
לסיכום; לפי עמדתה, יש לדחות את בקשת המבקשים.
מסקנות עובדתיות וטשפטיות
.31שתיים הן הטענות המרכזיות של המבקשים אשר משמשות כציר לטיעוניהם
ולמענה של המשיבים:
א. אכיפת החוזה אשר נכרת, לפי טענת המבקשים, בין זאב לבין ארנון בסוף שנת .1986
ב. טענת הקיפוח המבקשת להשען על הוראותיו של סעיף 235לפקודת החברות.
אבחן טענות אלה לפי סדרן, על יסוד הראיות והטענות שעיקריהן סוכמו לעיל, ואכלול בהמשך הדברים, כנקודת מוצא למסקנות המשפטיות, את המימצאים העובדתיים שלי, במידה והם דרושים לצורך ההכרעה המשפטית בענין שבפני.
העידו בפני מטעם המבקשים: זאב, אשתו שולה, עורכי הדין עמי אסנת וליפא מאיר, ומטעם המשיבים: ארנון, מרים ועו"ד עזגד שטרן. כן נעניתי גם לבקשה המיוחדת לזמן לעדות את ינון אנגל - סמנכ"ל לעניני כספים בידיעות אחרונות - בהקשר לנושא תשלום שכר הטרחה לעורכי הדין ולפרשת קורת.
כפי שציינתי לעיל, אין בכוונתי לקבוע מימצאים, אלא באותן נקודות
הדרושות לטעמי להכרעה המשפטית בתיק זה.
הסכם זאב-ארנון - אכיפה
.32התייחסתי לעיל למחלוקת בקשר לעצם קיומו של ההסכם ובקשר לתוקפו. ניתן לשוב ולציין כאן, למען בהירות התמונה, כי ארנון הכחיש תחילה את עצם קיומו של ההסכם וגרס כי נוהל רק משא ומתן לקראת כריתת חוזה אשר לא הבשיל לכדי שכלול של התקשרות חוזית מחייבת. לאחר שהוגש לבית המשפט הזה המסמך המביא נוסח של התקשרות חוזית והנושא חתימות של בעלי הדין (נספח ח' לבקשה), סבה המחלוקת בעיקרה סביב שאלת תוקפו של ההסכם האמור, אותו כיניתי לעיל הסכם זאב-ארנון: טענת ארנון היתה, בשלב האמור, כי אף אם נחתם הסכם, יש לראותו כהסכם שנתבטל עקב זניחתו או נטישתו ואין על כן אפשרות, מבחינה משפטית, להמשיך ולהסתמך עליו. הוא הוסיף וטען כי בכל מקרה ההסכם איננו אכיף; הוא הופר על ידי זאב ובוטל על ידי ארנון; כן נטען כי הבקשה לאכיפתו כבר נדונה ונדחתה בהליך המשפטי הקודם.
שאלת עצם קיומו של הסכם חתום היתה אכן תחילה בספק גם בעיני המבקש השני, זאב, אשר טען כי לא זכר תחילה אם בשעתו ההסכם נחתם אם לאו, וכאשר לא מצא את העותק של ההסכם החתום בין ניירותיו, לא הסתמך מטעם זה בהליכים הקודמים שתוארו לעיל (ע"א 1630/94), על קיומו של החוזה.
ארנון טען בפני לכל אורך הקו, כי חתימת ההסכם איננה זכורה לו. משהוגש הנוסח החתום (ויוער כאן כי תחילה הוגש על ידי המבקשים רק נוסח בלתי חתום של ההסכם שנשא רישום של עו"ד אסנת, אשר על פיו הנוסח האמור נחתם על ידי הצדדים), התמקד ארנון בתקיפתו של המשך תוקפו של ההסכם.
מטעם המבקש, זאב, הועלו השגות ותמיהות בענין אי זכירת חתימת ההסכם על ידי ארנון, אולם נראה לי כי אין מקום להכריע בנקודה זו כי, כפי שאסביר בהמשך הדברים, אינו טמון בה הפתרון המשפטי לבעיה שבפני. די אם אומר כי עצם הטענה בדבר אי זכירת העובדה שההסכם נחתם, העולה מפיו של ארנון, אינה כה שונה באופן מהותי מהסברו הראשוני של זאב אשר גם הוא לא זכר תחילה אם ההסכם נחתם. אולם, כאמור, השאלה שבפני לא תיפתר בהכרעה בשאלת מהימנותו של הזכרון, של צד זה או אחר, אלא על פי שאלת תוקפו המשפטי של ההסכם החתום.
כאמור, נמצא בפני עתה הסכם חתום ואין בפני טענות מהותיות העלולות להטיל ספק בעצם עריכת החתימות והאוטנטיות שלהן. תגובתו של ארנון לחתימה שהוצגה בפניו היתה אומנם מהוססת, אולם לא הובאה כל ראיה לפיה החתימה היא בגדר מעשה מרמה או זיוף. נהפוך הוא, אומנם לא היו עדים לחתימה שהעידו בפני, אולם מדברי עו"ד אסנת עלה בבירור, כי אכן התנהל משא ומתן בין ארנון וזאב שגובש לכדי נוסח מוסכם של הסכם. כן נתאשר כי הנוסח שעליו הוסכם במשא ומתן זהה לזה שהוגש לבית המשפט, כאשר הוא נושא חתימה. הרישום על גבי הטיוטא שנערכה על ידי עו"ד אסנת משמש אף הוא חיזוק לכך שההסכם נחתם על ידי הצדדים.
דיני החוזים מורים כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. ההצעה והקיבול מתוך גמירות דעת של הצדדים יכול שתתגבש לכדי הסכם כתוב וחתום. זוהי אחת מן הדרכים של "מעשה לביצוע החוזה" הסוגר את המעגל בין ההצעה לקיבול.
החוזה הכתוב והחתום משמש ראיה לקיומה של ההתקשרות החוזית המחייבת. יכול כמובן שצד יטען כי הכתוב אינו משקף הסכמה, מאחר והוא מעשה חד צדדי, כי חתימתו של הצד הטוען זאת, בזיוף יסודה, אולם מי שטוען כך מול חוזה כתוב וחתום אשר החתימות על גביו מזוהות ואוטנטיות לכאורה, אחרי שהוכחו הנסיבות בהן נערך המסמך האמור, עליו הנטל. היינו, מי שטוען מול הסכם כתוב וחתום הנושא את חתימתו, כי החתימה אינה אוטנטית או הוספה בדרך רמיה או בדרך פסולה אחרת, חייב לטעון זאת ולהוכיח זאת. בית המשפט רשאי לסיק במקרה דנן דבר קיומו של חוזה בין המבקשים לבין המשיבים 1ו- 2אחרי ששני הצדדים אישרו קיומו של משא ומתן לכריתת חוזה והמסמך החוזי הכתוב והחתום הוגש לבית המשפט והחתימות שעליו זוהו כנכונות; וזאת מאחר ולא באה בפני בית המשפט ראיה כלשהי ובודאי לא במידת ההוכחה הדרושה בהליכים האזרחיים, לפיה לא נכרת הסכם כתוב וחתום כדין, כפי שהוגש.
על כן אני קובעת לאור הראיות, כי ההסכם בין זאב לארנון (נספח ח') הוסכם,
נערך ונחתם על ידי הצדדים החתומים עליו.
.33מכאן יש לעבור עתה לטענות שהועלו נגד תוקפו של ההסכם.
טענת הזניחה או הנטישה של ההסכם לבשה מספר צורות מבחינת ביסוסה העובדתי. ראשית נטען, כי תנאי ההסכם לא בוצעו, וזאת בין היתר מאחר וההסכמה על מינויו של זאב כדירקטור לא מומשה ככוונת הצדדים על פי ההסכם בתכוף לחתימתו, אלא רק כשלוש שנים לאחר מכן, ללא קשר להסכם. שנית, לא קויימו תנאים אחרים הכלולים בהסכם. שלישית, במשך הזמן נזנח החוזה גם אם תחילה ראוהו כתקף ולא הסתמכו עליו מעולם, לרבות בתקופה שלפני הדחתו של זאב כדירקטור, כאשר זאב העלה הצעות פשרה שונות על מנת ליישב את המחלוקות שבינו לבין ארנון.
לענין זניחת או נטישת החוזה, יש להבחין בין שני נושאים: הפן העובדתי והפן המשפטי. מבחינת הפן העובדתי, אין לדעתי להסיק מסקנה מעצם האיחור במינויו של זאב כדירקטור. המדובר, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה, בחברה משפחתית בה מתמנים הדירקטורים על ידי מחזיקי מניות היסוד ומאחר ולא היה חלל ריק במילוי כהונת הדירקטורים, היינו מאחר ובתפקיד זה כיהנו בני משפחה אחרים מבין בעלי מניות היסוד, היה המינוי של ארנון או זאב כרוך בכל מקרה בהדחתם של האחרים שכיהנו במשרה. פעולות כאלה אינן מתבצעות בחלל ריק וקשורות בניווטים ותימרונים לסוגיהם, שאין כאן צורך להרבות מילים עליהם.
הנקודה הקובעת היא כי ארנון וזאב מונו בסופו של דבר כדירקטורים על יסוד הצבעתו בצוותא של רוב שנתגבש מכוח הסכם זאב-ארנון, היינו מכוח מניות היסוד שבידי שני אלה. יש להזכיר כי אני מקבלת שבאסיפות הרלוונטיות דיבר ארנון גם בשמו וגם בשם זאב. ניתן להסיק איפוא, כי מהלך הפעולות במציאות שיקף את המגמה ואת ההסכמה אשר באה לידי ביטוי בהסכם הנ"ל.
יתרה מזאת, ניתן כמובן לטעון שארוע יחיד התואם את מה שהוסכם בהסכם עדיין
איננו מעיד על מימושו של ההסכם, שהרי יתכן ויד המקריות בדבר. אולם ניהול החברה במהלך השנים בין 1989ל- 1993ועד בכלל, מעיד על שליטה משותפת ורצופה בחברה על ידי שני הדירקטורים, ארנון וזאב, היינו על ניהול מתמשך על ידי שני נושאי התפקידים אשר היו זקוקים באופן מתמיד להישענות המשותפת על רוב מניות היסוד שבידיהם ביחד. לו אחד מהם היה מפסיק את שיתוף הפעולה בהחלטות ובהצבעות ובניהול היומיומי של התאגיד, לא יכול היה השני להוסיף ולשלוט בחברה, אלא אם כן היה מגיע להסכם עם בעל מניות אחר, כפי שארע לבסוף בדצמבר 1993בהסכם ארנון-מרים.
האמור לעיל גם מתייחס לטענה השניה והיא כי כאילו לא מומש מאומה מן ההסכם במשך השנים מאחר וזאב וארנון כיהנו כדירקטורים האחד החל משנת 1987והשני החל משנת 1989ועד להדחתו של זאב בראשית שנת .1994ניתן להסיק ממהלך ניהול החברה והטיפול בבעיות שהתעוררו בתוכה, במידת ההוכחה הדרושה בסוגיה מסוג זה, היינו בהליך אזרחי, כי הכהונה על ידי כל אחד מן השניים היתה מימושו של ההסכם. אני מקבלת בהקשר זה את דברי זאב, בדבר שורת הפעולות אותן מניתי בפרק הדן בדבריו של זאב המצביע על ביצוע ההסכם. בהקשר זה אוסיף, כי אינני מבקשת לומר שלא ניתן היה לטעון לתוקפו של ההסכם שנחתם על ידי בעלי הדבר, לולא היתה ראיה בדבר מימוש של תניה כלשהי. הכל הוא ענין של נסיבות ותנאים והמסקנות העולות מהם בכל מקרה ספציפי; אולם במקרה דנן מתייתר החיפוש אחרי סימן של מימוש, טענה שהועלתה בפני כדי לערער את הבטחון בקיומו של ההסכם, אחרי שהמציאות הצביעה על מימוש ההסכמה העיקרית כביטויה בסעיף 4להסכם זאב-ארנון. השגת כהונת הדירקטור ובאמצעותה השליטה בחברה היתה לב ליבו של ההסכם בין זאב לארנון.
התמשכות כהונתו של זאב עד סוף שנת 1993היינו, עד שהודח בהצבעת הרוב החדש של בעלי מניות היסוד (ארנון ומרים), שולל את קבלת הטענה הכוללת יותר, היא השלישית במנין, לפיה ההסכם ננטש או נזנח.
.34טענותיו של ארנון הן, כאמור כי צד להסכם יכול להביא לסיומו על ידי
נטישתו או זניחתו, מבלי שתינתן הודעת ביטול פורמלית.
לפי הטענה זאב לא עמד על זכויותיו מכוח ההסכם מאז חתימתו ועד לפתיחתם של ההליכים שבפני או עד להדחתו. אי עמידה על זכויות ואי אכיפת ההסכם בלטו במיוחד על רקע המחלוקות הקשות שנתגלעו בין הצדדים במהלך שנת .1993
המסקנה כי הסכם ננטש מבוססת לפי טענה זו על התחקות אחר כוונת הצדדים, כפי שזו עולה מנסיבותיו ועובדותיו של המקרה המסויים. אין הכרח שכוונה זו תבוטא באופן מפורש או תועלה על הכתב, ודי בכוונה משתמעת העולה מהתנהגות הצדדים להסכם, או מהתנהגות של אחד מהם שהצד השני נתן לה את הסכמתו. משמע, דרושה הסכמה של כל הצדדים או מעשה או מחדל חד צדדי, אשר הצד השני מסכים עימו או משלים עימו.
אין בפני ראיות על היווצרותן של נסיבות כמתואר לעיל. זאב לא זנח את זכויותיו על פי החוזה ולא נתן בהתנהגותו מקום למסקנה לפיה ויתר או מחל על זכויותיו (ע"א 156/76שטרן נ' פרידמן, פ"ד לא(1) 572;
.( 56(1990) 52D 2p 801liebelt v. Liebelt
אין לגלות בראיות שבפני כי זאב נתן הסכמתו להתנהגות כלשהי של ארנון שביטאה כוונתו של ארנון לנטוש את ההסכם, או כי זאב גילה דעתו שהוא אינו רואה את ההסכם כתקף.
נהפוך הוא, משהתברר לזאב שארנון אינו מתמיד בהמשך קיומו וביצועו של ההסכם, פתח בצעדים משפטיים. כמוזכר, לא הועלה קיומו של הסכם מיד אחרי ההדחה, אולם חולשת זכרונו של צד להסכם אינה משליכה על התוקף המשפטי של המסמך שנחתם. הסכמים נערכים בכתב ונחתמים על ידי הצדדים לחוזה כדי שלא יהיה צורך להשען על הזכרון.
לאור מערכת העובדות שבפני, אינני רואה צורך לנקוט עמדה במחלוקת המשפטית אם הדין הישראלי מכיר בדוקטרינה של נטישת או זניחת הסכם או אינו מכיר בה. מסקנתי היא מרחיקת לכת יותר, היינו אף אם תמצי לומר שהדוקטרינה חלה, לא ניתן ליישם אותה במקרה שבפני. במילותיו של ע"א 901/90(נחמיאס נ' קולומביה, פ"ד מז(1) 252), לא היו בפני ראיות על דפוס התנהגות מתמשך המלמד על זניחת ההסכם אשר לו היו שותפים שני הצדדים, והרי רק דפוס כזה במובחן מהתנהגויות אקראיות, אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם.
ארנון דחה את טענותיו של זאב כי ההשהיה במינוי הדירקטורים כמוסכם בסעיף 4להסכם ביניהם עד לשנת 1987או 1989, לפי הענין, היתה קשורה עם קיומו של הגוף המנהל שפעל בחברה וכי עקב זאת לא נוצרו נסיבות שהיו נוחות כדי להודיע על ביטולו. מקובלת עלי טענת זאב, כי היתה כוונה משותפת של ארנון וזאב לבטל את הגוף האמור, אשר נגד את שיטת הניהול שארנון שאף להגשימה, לפי הראיות שבפני.
זאב טען כי:
"במשך כל קיומו של הגוף המנהל נוני בכל ישיבה של הגוף היה בכיסו מכתב חתום על ידי שנינו של פיצוץ". (עמ' 73).
ארנון טוען כי ההסכמה על ביטול הגוף המנהל בינו לבין זאב נערכה עוד באפריל 1986, היינו לפני חתימת הסכם זאב-ארנון וכי עובדה זו מעידה על שיתוף פעולה ללא כל קשר להסכם זה או אחר.
טענה זו איננה נראית לי כמשכנעת. מצד אחד מבקש ארנון להוכיח שיתוף פעולה מתמשך למעשה, בין זאב לארנון תוך קונפורונטציה עם יתר בעלי מניות היסוד, ומצד שני הוא מבקש להכחיש קיומו של הסכם חתום ביניהם, כאשר עובדה אחרונה זו דווקא מתיישבת עם שיתוף הפעולה ומוכיחה אותו ביתר שאת. הרי אם היתה הסכמה מתמשכת, גם סביר שערכו את ההסכם שנוסחו החתום הוגש לי.
גם אם ההסכמה על ביטול הגוף המנהל נערכה עוד לפני ההסכם, הרי בכך אין עדיין כדי לחזק את טענת הנטישה של ההסכם אלא היפוכו של דבר. גם המשא ומתן בקשר להרחבת הדירקטוריון והויכוח עם דב יודקובסקי בקשר למקומונים אינם ראיה לזניחת ההסכם, אלא רק הסבר להתמשכות יתרה של מימוש הכוונה ליטול את השליטה בתאגיד.
.35טענה נוספת עניינה המשא ומתן המתמשך בו נטל חלק עו"ד אסנת לניסוח הסכם חדש בשנת .1993משא ומתן כאמור אינו שולל לדעתי את קיומו, הבו זמני, של הסכם שנחתם קודם לכן. אכן ברור ממכלול הראיות כי בשנת 1993לא התנהלה מערכת היחסים בין זאב לארנון על מי מנוחות והיו מחלוקות ועימותים שאין כאן המקום לשוב ולפרטם. אולם, קיומן של מחלוקות אינן ראיה לשלילת קיומו של חוזה תקף, שהרי במציאות קורה לא אחת שהסכם שריר ותקף אינו משביע רצון הצדדים, או טעון לדעתם תיקון או השלמה, או אף שינוי, אולם בכל אלה אין עדיין כדי להוליך למסקנה כי ההסכם ננטש, אלא רק שצד אחד או שניהם מבקשים לשנותו או להחליפו באחר. כל עוד לא המירו את ההסכם באחר, ממשיך ההסכם הקודם בתוקפו. אם היה הסכם מחייב ותקף, כפי שאני קובעת, הרי הוא לא התבטל מעצמו עקב זאת שנוהל משא ומתן לעריכת הסכם חדש. זאת ועוד, משא ומתן לעריכת הסכם חדש מחזק את התיזה שהצדדים שאפו לגבש את מערכת היחסים ביניהם בחוזה כתוב וחתום, הן ב- 1986והן ב- .1993
.36טענה נוספת של המשיבים 1ו- 2היא, כי ההסכם הופר.
בהקשר זה הוזכר ענין ההסכם עם evergreenמרץ 1994, אשר לפיו הקצה זאב מניות צנה לחברת .evergreen canada israelהקצאה כאמור נגדה לפי הטענה את סעיף 7להסכם זאב-ארנון אשר לפיו אין למכור או לאפשר מכירת מניות של ידיעות אחרונות, בצנה או בפולן, בלא הסכמה בכתב מראש של הצד השני.
מקובלת עלי עמדתו של ארנון, אשר לפיה הקצאת מניות בנסיבות כמתואר היא שוות משמעות למכירה. סעיף 7נועד למנוע העברת שליטה בחברות המשפחתיות לגורמי חוץ בכפיפות לתנאים שנכללו בו, ולענין זה יש לפנות לא רק לנוסח המילולי של ההוראה בסעיף 7להסכם זאב-ארנון, אלא גם למשמעותה ותכליתה הגלויה של הוראה זו. (ע"א 4628/93מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, 313). בהקשר זה אין משקל לטענתו של זאב כי הוא הקצה את המניות מאחר והוא היה זקוק לכסף. אם סעיף 7חייב קבלת הסכמה מראש של הצד השני לעיסקה מן הסוג אשר עיסקת "אוורגרין" כלולה בו, אין במצוקה כספית של צד להסכם כדי לפטור אותו מחיוביו.
אולם ההפרה בה מדובר בוצעה כנטען במרץ 1994ואין בכך כדי להשיב על השאלה
אם בדצמבר 1993, כאשר הודח זאב, היה בתוקף הסכם מחייב בינו לבין ארנון.
האמור לעיל בקשר למועד ההפרה הנטענת חל בשינויים הנובעים מן הענין גם על טענת המשיב השני בענין ההפרה של זאב, שביטויה בפתיחת ההליכים בתיק הראשון (ראה ע"א 1630/94הנ"ל), בו העלה זאב טענה בקשר למעמדן של מניות היסוד הסותרת את האמור בסעיף 9להסכם זאב-ארנון.
הטענה בדבר העלאת טענות הנוגדות את ההסכם, המתייחסת למעשים בעקבות ההדחה ממשרת הדירקטור, היינו בעקבות הפרה נטענת של הצד השני, איננה יכולה להשליך על המסקנות בקשר לתוקפו של ההסכם והפרתו בעת שנפלה החלטת ההדחה בסוף שנת .1993
.37טענה נוספת מתייחסת לכך שההסכם לא אוזכר בטיוטות שהוכנו בעת המשא ומתן שנוהל בין זאב לארנון בשנים 1986ועד 1993בקשר לעריכת הסכם חדש בין זאב לארנון.
אינני סבורה כי ניתן להסיק מסקנה החלטית במידת השכנוע הדרושה כאן מן הדיוק הנוסחי שננקט בניסוח הטיוטות. חוסר השלמות שבהכנת הטיוטות אינה ראיה קונקלוסיבית בנסיבות הענין. יתכן גם שנקודת המוצא היתה שהסכם חדש יהיה המשכו של הישן, שהרי המשא ומתן נוהל בעת ששני הנוגעים בדבר ראו את ההתחייבות למנות את שניהם כדירקטורים כקיימת, והא ראיה שזאב מונה כדירקטור בשנת .1989בנפול הטענות האחרות, הרי אי האזכור בטיוטות שהיו נושא למשא ומתן, אולם לא היו יותר מטיוטות, אינו יכול לשמש בסיס למסקנה ברורה בדבר נטישת הסכם כביכול. יש מעמד שונה להסכם חתום להבדיל מטענות בדבר התנהגות ממנה ניתן להסיק מסקנות מכללא. כדי לסתור תקפותו של חוזה חתום, דרוש יותר מטענות שאינן יותר מאשר השערות או התרשמויות.
.38טענה אחרת של ארנון היא, כי הוא ביטל את החוזה בעקבות הפרותיו על ידי זאב (ראה גם סעיף 35לתצהיר של ארנון מיום 27.12.94).
הודעת הביטול ניתנה בדצמבר .1994אחרי תחילת ההליכים של זאב נגד ארנון, שעילתה הפרת ההסכם במרץ .1994אינני סבורה שהיא ניתנה כאמור בעקבות הפרה שהיא יסודית כאמור בסעיף 7(א) לחוק התרופות, כפי שמונח זה מוגדר בסעיף 6לחוק התרופות. אין ספק מאידך גיסא, שניתנה אחרי חלוף זמן בלתי סביר מאת ההפרה (ר' סעיף 8לחוק).
זאת ועוד; על רקע כלל הנתונים נראית הודעה זאת הבאה בעקבות הכחשת עצם
קיומו של החוזה, כלוקה בליקויים שסעיף 39לחוק החוזים דן בהם.
.39ארנון טען כי ההסכם הוא בלתי אכיף מאחר והוא בטל עקב פגיעתו בתקנת
הציבור, קרי, במקרה דנן בטובתה של החברה.
כוונתו לכך כי המינוי של זאב כדירקטור נוגד את טובת החברה כי בין ארנון וזאב קיים משבר אמון. טובתה של החברה הוא עקרון על וחובתו הראשונה של המנהל היא לשוות נגד עיניו את טובתה של החברה (המ' 100/52הנ"ל). ממילא אין בעלי מניות יכולים להתקשר בהסכמי הצבעה שיגרמו נזק לחברה. התחייבות של דירקטור להצביע בצורה מוגדרת מראש עלולה להביאו להצבעה בניגוד לטובת החברה, ועל כן התחייבות כזו היא פסולה ותקנת הציבור מסתייגת מאכיפתו של חוזה, אשר לפיו בעל מניות מתחייב להצביע בבחירת דירקטורים שלא לפי מיטב שיקולו וטובתה של החברה.
עד כאן עיקרי טענותיו של ארנון.
לא אוכל להימנע מן ההערה, כי טענות אלה, אף שהן מעוגנות בדין, לא באו לידי ביטוי כנדרש בשני ההסכמים שהיו ציר מרכזי להתדיינות זו, כאמור בראשית דברי.
מקובל עלי האמור בבג"צ 750/84(כהן נ' ראש עיריית רחובות, דינים עליון
226) והלדמן נ' הלדמן 197 1917,sw376, ולא מיציתי בכך את הנושא. אינני רואה צורך להיכנס לשאלת היישום של כלל זה במקרה דנן.
יש מצבים בהם פונים רק לשאלה הקונקרטית של הפעלת שיקול הדעת ויש ופונים
לתניה הפסולה תוך בדיקה אם היא מחייבת את ביטולו של החוזה כולו או רק של
התניה עצמה.
במקרה שבפני מייתרת מסקנתי הסופית בענין אכיפת ההסכם דיון שיחייב כניסה מפורטת יותר לטענת פסלותו של ההסכם ואינני רואה צורך בכך, לאור מסקנתי בהמשך הדברים.
.40כל שנאמר לעיל אינו מייצג את הנימוק המרכזי להחלטתי בענין אכיפתו של הסכם זאב-ארנון. ההסכם נכרת והוא תקף אולם הראיות אשר בפני מוליכות למסקנה שהסעד המבוקש על ידי זאב, היינו אכיפת ההסכם שבינו לבין ארנון, הוא בלתי צודק, בנסיבות הענין. במלים אחרות, לדעתי יש מקום ליישם כאן את סעיף 3(4) לחוק התרופות.
סעיף 3(4) לחוק התרופות קובע כי:
"הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:
...
(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין".
הכלל הגדול של חוק התרופות המבטא גישה עקרונית של המחוקק הוא, כי תרופתו
הראשונה והראשונית של הנפגע מהפרת חוזה היא אכיפתו של החוזה (ר' ע"א 48/81
פומרנץ נ' ק.ד.ש., פ"ד לח(2) 813, 817).
הבחירה בסעד אחר היא בגדר חלופה שניה במקרים יוצאי דופן אשר סעיף 3הנ"ל מונה אותם אחד לאחד. בין היוצאים מן הכלל לעקרון האכיפה כלול כאמור מקרה שבו לפי נסיבותיו ("בנסיבות הענין", כלשון הסעיף), האכיפה בלתי צודקת.
הסייג אשר בסעיף 3(4) הנ"ל נחשב לרחב ביותר ולחשוב ביותר בין הסייגים
לזכות האכיפה (פרופ' גי שלו, דיני חוזים, מהדורה 2, תשנ"ה, עמ' 531).
ההתייחסות למבחן "מהו צודק" מופיעה בחוק התרופות במספר הוראות נוספות (ר'
סעיף 7(ב) הדן בהפרת חוזה לא יסודית וסעיף 18(ב) הדן בפטור של אונס או
סיכול החוזה). מושג הצדק נבחן על פי הקשרו של הענין, הן מבחינת הוראת החוק אשר בה הוא משולב כמרכיב יסודי, והן מבחינת הנסיבות הקונקרטיות של הענין. פירוש הדבר הוא, כי יש לבחון שאלה זו בהקשר של האכיפה, בעקבות הפרת חוזה, תוך מתן תשומת הלב לנסיבות הקונקרטיות, ואין בהכרח תבנית קבועה ואחידה הישימה לכל הוראות החוק אשר בהן המונח הנ"ל מופיע.
כפי שאומר השופט מ. חשין בע"א 3023/91, 5889(יחיא נ' יחיא, פ"ד מז(4) 773בעמ' 779א' - ב'):
"אימתי תיראה אכיפת חוזה "בלתי צודקת בנסיבות הענין"
- הכרעה זו הינה הכרעה ערכית ממעלה ראשונה, וחוש הצדק המפעם בלבם של שופטי ישראל הוא שינחה אותם הדרך...
רשימת "הנסיבות" העשויות להשפיע על שיקול הדעת אינה סגורה ולעולם לא תינעל וכפות מאזני הצדדים יטו פעם לכאן ופעם לכאן, ככל שנוסיף ונטיל עליהן שיקולי צדק והגינות, פעם לימין ופעם לשמאל".
יש לעולם חשיבות לנסיבות הקונקרטיות אשר בהן עולה שאלת הפעלתו של סעיף 3
(4) כי המושגים המופשטים "צודק" או "בלתי צודק" הופכים לישימים לצורך הענין
שבפני אחרי שלומדים את נסיבותיו העובדתיות הקונקרטיות של המקרה וניתן לעמוד
על פרטי התנהגותם של הנפגע ושל מפר החוזה. בכך נותנים ביטוי לאותו מרכיב
שבסעיף 3(4) המתייחס ל"נסיבות הענין".
עוד יש לומר, כי כדברי פרופ' שלו (שם, עמ' 532) כי "צדק" בדיני חוזים
איננו צדק מוחלט או צדק חברתי, אלא אך ורק צדק יחסי בין הצדדים לחוזה לבין עצמם. לכן נוהגים לפרשו כמורה על איזון בין האינטרסים של הצדדים לחוזה. העקרון הגדול לפיו האכיפה היא התרופה הראשונית והראשונה במעלה שהוזכר כבר לעיל, הוליך בעבר לפרשנות מצמצמת בכל הנוגע לנכונותו של בית המשפט ליישם את הוראותיו של סעיף 3(4). כן מצביעים על כך כי הצד, המבקש להסתמך על סעיף 3(4) כדי שבית המשפט לא יורה על אכיפה, הוא הצד המפר, היינו מי שטובל ושרץ בידיו, אולם בסופו של דבר יש תמיד משקל מכריע לנסיבות שנוצרו, בין אלה שנתקיימו בעת כריתת החוזה לבין אלה שנולדו לאחר מכן, עובר להליכים המשפטיים (ע"א 714/79ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לד(3) 645, 648; ע"א 509/83דוד נ' יאסין, פ"ד מא(4) 651, 660; ע"א 288/80וינקלר נ' ספיר סודרי, פ"ד לו(2) 365, 377).
לאור מבחנים אלה מוטלת על מי שמבקש את אי הפעלתה של זכות האכיפה, החובה לשכנע את בית המשפט כי מתן צו אכיפה יהיה בלתי צודק בנסיבות הענין. עליו להראות כי העוול שיגרם לו, אם יאכף החוזה, רב באורח משמעותי מן העוול שיגרם לנפגע, אם תידחה תביעתו לאכיפה (ע"א 100/87סלאמה נ' באשיר, פ"ד מו(2) 409, 415; וע"א 256/89פרץ נ' כובס, פ"ד מו(3) 557, 565).
לפני שאעבור לבדיקת מכלול הנתונים והשיקולים לגבי כל אחד מן הצדדים לחוזה, היינו ארנון וזאב, יש לבחון שאלה נוספת והיא באיזו מידה, אם בכלל, ניתן להביא בחשבון בעת עריכת מאזן השיקולים את עניינו של צד שלישי. פרופ' שלו מסיקה מן העקרון המנחה של אכיפה כסעד עיקרי וכן מדברים שנאמרו בד"נ 21/80(ורטהיים נ' הררי, פ"ד לה(3) 253, 267) כי יש לשלול התחשבות בעניינו של צד שלישי.
אשר לד"נ 21/80הנ"ל, הרי יש להביא בחשבון כי עניינו של צד שלישי נבחן שם על ידי הרוב, תוך התייחסות לכך שקיימת הוראה סטטוטורית אחרת החולשת על נסיבות, כפי שנדונו שם, אשר לפיה נשקלות הזכויות של קונה ראשון מול קונה שני במקרקעין, כאמור בסעיף 9לחוק המקרקעין, התשכ"ט-. 1969
כאמור שם, לא ניתן יהיה להתחשב בשיקולי הצדק של הקונה השני לענין סעיף 3
(4) הנ"ל, שכן התחשבות כזאת תעמוד בסתירה לתוצאה המתבקשת מהפעלת ההוראה המהותית הקבועה בסעיף 9לחוק המקרקעין. במלים אחרות, נשקלה כאן הוראה סטטוטורית ספציאלית מול הוראה סטטוטורית כללית, ובהתאם לכלל הפרשנות המקובל, עדיפה ההוראה הספציאלית. (ר' שם, עמ' 266). לא הוכרע בד"נ 21/80הנ"ל האם באופן עקרוני וכללי אפשרית התחשבות בצד שלישי במסגרת הפעלתו של סעיף 3(4) הנ"ל. השופט (כתוארו אז) ברק אמר בקשר לכך, כי אין צורך להכריע בשאלה הכללית האמורה (שם, עמ' 267מול האות ב').
אוסיף כאן כי דעת המיעוט של השופט (כתוארו אז) י. כהן היתה, כי גם כאשר חל סעיף 9לחוק המקרקעין, אין בכך כדי לפטור בעל עיסקה מן ההגבלות על אכיפת חוזה שנקבעו בסעיף 3הנ"ל לחוק התרופות. כפי שאמר שם: "כאשר בא בית המשפט לשקול, אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, עליו להתחשב, בין יתר הנסיבות, גם בנזק או בסבל שיגרם על ידי האכיפה לקונה השני (קרי; מי שאינו צד ליחסים החוזיים בין המוכר לקונה הראשון המבקש אכיפה - מ.ר.), אולם חובת ההוכחה שאכיפת החוזה היא בלתי צודקת, מוטלת על הנתבעים, ובדרך כלל חייב בית המשפט להעדיף את בעל העיסקה הראשונה על בעל העיסקה השניה כמצוות סעיף 9של חוק המקרקעין" (ההדגשה שלי - מ.ר.).
האמור לעיל מתייחס לשאלת ההסתמכות על ד"נ 21/80הנ"ל לצורך הסקת מסקנה
בדבר התחשבות בעניינו של צד שלישי. מן הראוי להתייחס כאן גם לטעם השני המועלה
בהקשר זה על ידי פרופ' שלו, והוא דבר השפעתה המכרעת של מגמת היסוד כביטויה ברישא לסעיף 3, לפיה זכאי הנפגע לאכיפה. נושא זה נדון גם במאמרו של ד"ר א. פורת, השלכות אכיפת חוזה על צדדים שלישיים כנימוק לאי אכיפתו משיקולי צדק (ספר לונברג ת"א תשמ"ח 138). כאמור גם שם, השאלה הכללית האמורה יכולה להיבחן במספר מישורים: מבחינה לשונית מדבר סעיף 3(4) על אכיפה שהיא בלתי צודקת בנסיבות הענין. הוא איננו מדבר על הימנעות מאכיפה בשל כך שאכיפה היא בלתי צודקת כלפי הצדדים הישירים לחוזה בלבד. משמע הוראת החוק מדברת על נסיבות המצביעות באופן כללי על תוצאה בלתי צודקת. מן הנוסח הזה ניתן לכאורה להסיק מסקנה בדבר ספקטרום רחב של גורמים המושפעים מן האכיפה, שעניינם יכול להיכנס לגדר השיקולים של בית המשפט.
כמובן שניתן להשיג על מסקנה זו כי בהתאם לעקרון האוטונומיה של הצדדים לחוזה, המיתחם הוא זה שבו קיימים ונעים האינטרסים של הצדדים לחוזה ותו לא. הם שכרתו את החוזה על פי רצונם החופשי ועניינם בלבד צריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט.
יחד עם זאת, יש לטעמי, לתת את הדעת לכך שדיני החוזים גם מצווים על שקידה
על תקנת הציבור ואם מותר גם למתן תשומת הלב לאינטרסים של הציבור הרחב מותר גם
מתן הדעת לאינטרסים של ציבור מוגבל ומצומצם יותר, כגון כלל בעלי המניות בחברה. הדבר גם מתיישב עם המגמה בדיני תאגידים, אשר אותה כבר הזכרתי לעיל, לפיה טובת החברה ואינטרס החברה הם שצריכים להנחות את בעלי המניות ואת הדירקטורים.
נראה לי, על כן, כי טובת החברה יכולה להיות שיקול בין השיקולים, אשר יש
לשקלם בנסיבות הענין בקשר למה שצודק או בלתי צודק.
מצאתי חיזוק לגישה זו בעמדת השופט זמיר בע"א 3833/93(לוין נ' לוין, פס"ד מח(2) עמ' 862, 867) - כדברי השופט זמיר:
"התשובה לשאלה אם בית המשפט רשאי לתת דעתו על שיקולים של טובת הציבור, שעה שהוא שוקל אם לצוות על אכיפת חוזה, נובעת מפרשנות החוק, לפי לשונו ולפי תכליתו גם יחד. סעיף 3(4) לחוק התרופות מסמיך את בית המשפט לשקול אם האכיפה "בלתי צודקת בנסיבות הענין". לפי לשונו, אין הסעיף מחייב תפיסה צרה של צדק המוגבלת ליחסים שבין הצדדים לחוזה, להבדיל מתפיסה רחבה של הצדק, הכוללת גם שיקולים של טובת הציבור. כמו כן, לשון הסעיף אינה מחייבת היקף צר של נסיבות הענין המשתרע רק על המצב וההתנהגות של הצדדים לחוזה. . . "
(שם, בעמ' 878(א), 877(ז)).
כך הדין באנגליה: , ed 4london) halsbury, the law of england44
346(. 1983by lord hailsham
בארה"ב (ראה 250-96 248- 95(1964) 5corbin, on contracts, vol).
ובקנדה ,toronto) g.h.l fridman, the law of contract in canada
719(1986) nd.2
לענין זה אין צורך להיכנס לשאלה אם יש השפעה מדריכה של האמור בסעיף 39, אם בכלל, על סעיף 3(4) או אם סעיף 3(4) הוא בעל קיום עצמאי בגדר קונקרטיזציה עצמאית ויחודית של רעיון תום הלב, כפי שסבר פרופ' ז. צלטנר (דיני חוזים עמ' 411הערה 54). די לענין זה אם רואים את הסייג שבסעיף 3(4) כביטוי למגמה של שילוב שיקולי צדק לתוך העקרון הגדול של האכיפה. הווי אומר, המחוקק הישראלי התנער במוצהר מן הגישה של המשפט המקובל האנגלי, לפיה הביצוע בעין כפוף לשיקולים של דיני הצדק, והציב לעומת זאת את האכיפה ככלי ראשוני גדול, אולם יחד עם זאת, לא ויתר על יצירת פתח מילוט, אשר מונע מקרים שאינם מתיישבים עם החוש השיפוטי של עשיית הצודק.
לסיכומה של נקודה זו אומר, כי בבואו לבחון האם קיימות נסיבות ההופכות את האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות הענין, אין בית המשפט יכול לדעתי, להתעלם מקיומן של נסיבות בהן האוטונומיה של הצדדים לחוזה יוצרת מציאות בהן האכיפה של ההסכם תהווה פגיעה קשה בצדדים שלישיים המעורבים במישרין בענין. ואף נוטלים חלק בהליכים המשפטיים. היינו בבעלי המניות. אני ערה לכך שקבעתי בדוגמא הנ"ל תחומים צרים לגבי תחולת סעיף 3(4) על צדדים שלישיים, אולם אינני רוצה לחרוג מן הקווים המנחים של הפסיקה השרירה והקיימת ומה גם שדי לי, לצורך הענין שבפנינו, בהגדרה המצומצמת הנ"ל.
לשם הסרת ספק, אוסיף כי הדיון הנרחב בשאלה אם ניתן להביא בחשבון לצרכי סעיף 3(4) גם את עניינם של צדדים שלישיים, אינו בא להצביע על כך כי הנסיבות שבפנינו אינן מאפשרות הכרעה בשאלת ישומו של סעיף 3(4) על יסוד מערכת הנסיבות הנוגעת לצדדים הישירים להסכם, אשר אכיפתו מתבקשת, היינו לזאב ולארנון בלבד.
.41אחרי שהצגתי את התשתית המשפטית שמנחה אותי במסקנותי, מן הראוי לעבור לבדיקת השאלה הקונקרטית האם אכיפת הסכם זאב-ארנון תהיה בלתי צודקת בנסיבות הענין.
ההסכם אשר אכיפתו נתבעת, תכליתו הברורה והמוצהרת לפי דברי זאב, התובע את אכיפתו, היא יצירת שליטה בידיעות אחרונות שתהיה כל כולה בידיו ובידי ארנון. במלים אחרות, כל אחת מן הטענות המועלות על ידי זאב נגד שיטת ניהולה של החברה מאז דצמבר 1993, כאשר הוא הודח ומרים מונתה במקומו, יכולה להיות מועלית, בשינויים הנובעים מן הענין גם נגד ההסכם אשר מכוחו מונה זאב לדירקטור. לא היה שוני עקרוני מבחינת דרך המינוי, שיטת השליטה ושיטת ניהול החברה בין התקופה שנמשכה מ- 1989עד 1993ועד בכלל, לבין השיטה הנוהגת מאז .1994זאב טוען אומנם למעשים שהם בגדר קיפוח, ואדון בשאלה זו, בנפרד, בפרק הדן בטענה הנסמכת על סעיף 235לפקודת החברות, אולם גם לדברי זאב, הקיפוח הוא תולדה של שיטת ניהול החברה ושל שלטונם האבסולוטי של שניים הרשאים לעשות בחברה כבתוך שלהם, בלי לשתף את יתר בעלי מניות היסוד, אפילו בידיעה על מה שנעשה בחברה. דומה הדבר במידה רבה לאימרה: "כל הפוסל במומו פוסל".
מעשי הקיפוח אשר זאב טוען להם ואשר כאמור אדון בהם במיוחד, לא יכלו לפי
טענתו להתבצע לו היתה מועצת מנהלים אשר מלווה את הניווט של החברה ואת ניהולה, אשר לה מושמעים דברים ואשר משמיעה דברים, תהיה חלוקת כוחות ההצבעה שבתוכה, אשר תהיה, והנה מבקש זאב שאחזיר את הגלגל אחורה במובן אחד בלבד, היינו, שבאופן שבמקום מרים כשותפה של ארנון יהיה הוא שותפו של ארנון. הוא אומנם מבטיח שהוא ימנע תופעות נלוזות כטענתו, אולם יחד עם זאת, הוא גם אומר ברורות כי הנחתו היא כי אם המצב יוחזר לקדמותו והוא יעבוד יחד עם ארנון, הרי תוך זמן סביר ימצאו לשון משותפת ויהיה תאום נאות ביניהם באופן שטובתם של החברה ובעלי המניות לא ייפגעו. דא עקא, אותו תאום בין שניים שהם בלעדיים הוא, לדברי זאב, שורש הרע ושינוי האישים כשלעצמו אינו יכול, לפי התיזה שהוצגה בפני על ידי זאב, ולפי ההגיון האובייקטיבי לעקור את השורש אשר ממנו יונקות התופעות, הפסולות לטענתו, הנובעות משלטון בלעדי אשר אותו הוא עצמו מכנה בלתי דמוקרטי. אני מציינת דברים אלה בלי לנקוט, בשלב זה עמדה בטענת הקיפוח, ולכן לא אתייחס, בין היתר, לשאלה באיזה מידה, אם בכלל, ניתן ליישם לגבי חברת מניות עקרונות דמוקרטיים השאובים מן המינהל הציבורי. לדידי, חשוב בשלב הנוכחי לנקוט עמדה בשאלה האם אכיפת הסכם המחזיר את זאב למשרת דירקטור יחד עם ארנון היא בלתי צודקת על פי אחד מן המבחנים הבאים:
א. מבחינת ארנון.
ב. מבחינת טובתה של החברה, טובתם של בעלי המניות ובמיוחד טובתם של בעלי
מניות היסוד.
אדון בשאלות אלו אחת לאחת.
.42א. מבחינת ארנון;
ככל העולה מן הראיות שהובאו בפני, הגיעו זאב וארנון לחוסר הסכמות וחוסר תאום ויחסים אישיים מעורערים. יש באכיפה משום כפיה של עבודה משותפת עם מי שאין עימו הבנה, כאשר האכיפה נובעת מהסכם בו דבקים פגמים לא מעטים כפי שעוד אציין בהמשך הדברים.
זאב איננו מבקש את העברתו של ארנון מתפקידו, אלא רק את החזרתו הוא יחד עם ארנון. במלים אחרות: בבקשתו של זאב בכל הנוגע לאכיפת ההסכם (להבדיל מטענותיו בענין הקיפוח) הוא מבסס עצמו על השארת ארנון בתפקידו כאשר בקשתו מתייחסת רק להחזרתו לתפקידו במקום מרים.
מתפקידו של ארנון, בנסיבות הקיימות, לתכנן, לכוון ולבצע את מדיניותה של החברה אשר על שמירת טובתה הוא מופקד בתוקף מעמדו כדירקטור. אכיפה שפירושה ביצוע המשימות הנ"ל תוך נסיבות של עימות מתמשך, היינו, תוך ניגודי גישות ואי הבנות, היא בעיני תוצאה בלתי צודקת, וזאת מבלי שאנקוט עמדה בשאלה מי מן השניים הוא הגורם האחראי להיווצרותן של נסיבות אלה.
לטעמי, אכיפה בנסיבות כאלה פירושה יצירת מבוי סתום, חוסר שיתוף פעולה ומניעת מילוי תפקיד אפקטיבי על ידי שני הצדדים כדירקטורים. עלול להיווצר שיתוק בפעולה היעילה של הדירקטוריון בכלל ושל ארנון וזאב בפרט. תוצאה זו היא בלתי צודקת מבחינת ארנון, אשר חייב לפעול על פי תפקידו לטובתה של החברה (ראה ע"א 5663/90אספקה חברה מרכזית לחקלאים נ' גרוס, פ"ד מח(3) 866, 879ו- haldeman v. Haldeman). ( 276sw 197(1917). אני מביאה בחשבון, כחובתי, את כלל נסיבות הענין. כלל הנסיבות כוללות את הרקע לכריתת ההסכם, היינו, לא רק רצון לקבוע שלטון בלעדי של שניים ל- 20שנה, אלא גם להדיח דירקטורים מכהנים ולשלול מכל יתר בעלי מניות היסוד שיתופם האפקטיבי בנעשה בחברה.
בנסיבות כאלה, (אינני מתייחסת לכל הנסיבות אשר בהן מבקשים לאכוף החזרתו של פלוני לתפקיד), אני סבורה כי האכיפה תהיה בלתי צודקת מבחינתו של ארנון וכך אני מחליטה.
ב. להלכה ולמעשה די היה באמור לעיל כדי לבסס את המסקנה הנשענת על סעיף 3(4) הנ"ל, אולם ניתן לבסס את המסקנה על נימוק נוסף הקשור לטובתה של החברה וטובתם של בעלי המניות. פשוט וידוע הוא כי היסוד הקובע אופיו ומעמדו של מסמך פלוני המביא הסכמה בין צדדים שערכו אותו הוא יסוד האכיפות. החוק מכיר בחוזה שערכו הצדדים על יסוד רצונם החופשי והוא נכון להושיט לצדדים את הכלים המאפשרים, במקרה והדבר נדרש, את אכיפתה של ההסכמה בין הצדדים או לחלופין להורות על פיצוי. מכאן דבריה של פרופ' שלו, כי החוזה הוא ביטוי לרצון הצדדים אשר קיבל גושפנקא של המחוקק. באמצעות החוזים שהם עורכים, מממשים הפרטים את אוטונומיית הרצון שלהם וקובעים לעצמם, תוך הסכמה הדדית, את הדין שיחול על עניניהם (שם, עמ' 7). אולם, בתקופתנו גברה המגמה להרכיב על מערכת הקשרים החוזית הנוצרת מתוך אוטונומיית הרצון של הצדדים, יסודות נוספים המתווספים למערכת האיזונים המופעלת על ידי בית המשפט. מרכיבים נוספים אלה מטרתם הכוונת הצדדים באמצעות בית המשפט לעבר כללים של צדק והגינות. אחד מן הביטויים הבולטים למגמה זו הוא התווספות היסוד של "תום לב" לדיני החוזים שלנו (סעיף 12ו- 39לחוק החוזים). ביטוי אחר נמצא בעיגון הסטטוטורי של ההסתייגות מחוזים הסותרים את תקנת הציבור. דוגמא אחרת היא ההוראה אשר בסעיף 3(4) והוראות נוספות המסמיכות את בית המשפט להביא בחשבון את הצודק או הבלתי צודק בענין (סעיפים 4(ב) ו- 31לחוק החוזים וסעיפים 7(ב) ו 18(ב) לחוק התרופות).
פרופ' שלו מציינת בהקשר זה, כי התפיסה המוסרית-חברתית בכל הנוגע לאכיפת דיני החוזים הביאה לא רק להרחבת החבויות החוזיות והסעדים הניתנים במסגרת דיני החוזים, אלא גם הגבילה את חופש החוזים של הפרט והצדיקה התערבויות שונות של בית המשפט "במתחם האוטונומי של הצדדים לחוזה".
אין בית המשפט יכול להתעלם מנסיבות בהן האוטונומיה של הצדדים לחוזה יוצרת נסיבות בהן האכיפה הנתבעת בהליכים משפטיים תהווה פגיעה קשה בצדדים שלישיים המוערבים במישרין בענין ואף נוטלים חלק באותם הליכים משפטיים. על רקע זה ציינתי לעיל כי בבואי לבחון האם קיימות נסיבות ההופכות את האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות הענין, מותר לתת את הדעת גם להשפעה האפשרית גם על צד שלישי וביתר פירוט גם על טובתה של החברה כבמקרה דנן.
עניינם של בעלי מניות בכלל ובעלי מניות היסוד בפרט, היא שהדירקטורים יפעלו לטובתה של החברה. במקרה שבפנינו, היו נציגיהם של חמשת בתי האב צד להליכים אלה כמשיבים מאחר וההכרעה בנושא הנתון במחלוקת נוגעת להם במישרין. המשמעות המתוארת לעיל של אכיפת הסכם זאב-ארנון כפועל יוצא יחידי בלעדי של הליכים אלה עמדה לנגד עיניהם והם התייחסו לנושא זה בטיעוניהם ובסיכומיהם.
הרוב המכריע ביניהם התנגד למימוש הסכם זאב-ארנון אשר התיימר להכתיב לחברה, במשך 20השנים הקרובות, מי יקבע באופן בלעדי את פעילותה.
אומנם חלק מהם גם הסתייג מהסכם ארנון-מרים, אולם זאת מאותם טעמים אשר בעטיים הם שללו את הסכם זאב-ארנון. שני ההסכמים הם בעלי אותם מאפיינים, פרט לכך שבכל אחד מהם יש אישיות אחרת המצטרפת לארנון.
יש יסוד לשער כי במניעים של בעלי המניות הללו גם משולבים אינטרסים אישיים מסוגים שונים, אולם בית המשפט הבוחן את כלל הנסיבות איננו צריך להתעלם מן המסקנה הגלויה לעין כי טובתה של החברה איננה מתיישבת עם שליטה בפעולותיה של החברה השוללת כל ידיעה על הנעשה בה או אפשרות להבעת דעה או שיתוף בניהול מבעלי רוב האקוויטי ומ- % 40ומעלה מבעלי מניות היסוד. בית המשפט איננו כותב את החוזים עבור אנשים המבקשים לגבש הסכמה חוזית ביניהם. אולם כאשר בית המשפט נדרש לאכוף הסדר חוזי אשר פוגע בזכויות של צדדים נוספים, כמוגדר לעיל, אין הוא צריך להתעלם מן השיקול כי אכיפה של הסכם אשר אינו מתיישב עם טובתה של החברה, היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, וזאת בנפרד מן המסקנה בדבר משמעותה של האכיפה לגבי צד לחוזה. כפי שציינתי, משקף סעיף 3(4) מגמה מוסרית חברתית המאפשרת יישום של אמת מידה של צדק, והמקרה הנדון שבפני הוא לדעתי אחד מן המקרים אשר בהם לאור נסיבותיו אין בית המשפט יכול להתעלם מן המשמעות שתנבע מן האכיפה.
.43נתתי דעתי גם לטענה בדבר קיומו של מעשה בי"ד המונע אכיפת ההסכם, אולם אינני סבורה שיש מקום להוסיף בנקודה זו מעבר לדבריו המאלפים של הנשיא ד"ר א. וינוגרד בהמ' 6353/95ולכן אני דוחה טענה זו.
.44הגעתי, איפוא, לכלל מסקנה, כי אומנם נקשר הסכם בין זאב לארנון בשנת
1986, כי אין לומר שההסכם האמור ננטש או נזנח, כי ההפרות, אם היו משני הצדדים, אינן מונעות כשלעצמן את אכיפתו, אולם כאמור בסעיף 3(4) לחוק התרופות, בנסיבות הענין אכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת. החלטה זו משליכה גם על כל הבקשות לצווים חלופיים כגון צו מניעה, שמבוססים על ההנחה שההסכם הוא אכיף.
הקיפוח
.45כפי שציינתי, מתחלקות טענותיהם של המבקשים בקווים כלליים לשניים: אכיפת הסכם זאב-ארנון ולחלופין, טענת הקיפוח המבקשת להסתמך על סעיף 235לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג - .1983
סעיף 235לפקודת החברות האמור שהוסף לפקודה בשנת 1980כסעיף 118א' (חוק
לתיקון פקודת החברות (מס' 17), התשמ"א - 1980), קובע לאמור:
"(א) היו עניניה של חברה מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח של חלק
מחבריה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת חבר, לתת הוראות הנראות לו לשם חסרת הקיפוח, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד או ירכשו חברי החברה, או החברה עצמה, מניות ממניותיה.
(ב) הורה בית המשפט לפי סעיף קטן (א) יביא בתזכיר החברה, בתקנותיה ובהחלטותיה את השינויים המתחייבים מכד ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה".
סעיף קטן (ג) עניינו פעולות דיוניות אחרי הגשת בקשה לפי סעיף קטן (א)
ובעקבות החלטתו של בית המשפט.
בדברי ההסבר להצעת החוק שקדמה לחקיקה המתקנת הנ"ל (ה"ח 1390, תשל"ט 110,
117), הוסבר כי אחד המקרים שבהם יכול בית המשפט לצוות על פירוקה של חברה הוא כאשר סבור הוא "שמן היושר ומן הצדק שהחברה תפרק עסקיה" (סעיף 148ז' לפקודה, שהוא כיום סעיף 257(5) לנוסח החדש). אולם כאשר עניניה של חברה מתנהלים באופן שיש בו משום קיפוח חלק מחבריה, הרי צו פרוק כזה עלול לגרום לפגיעה בלתי הוגנת בזכויותיהם של החברים המקופחים דווקא. לכן הוצע להסמיך את בית המשפט לתת הוראות שיש בהן לדעתו כדי להסיר את הקיפוח, לרבות הוראות בדבר רכישתן על ידי החברה של מניותיה. נאמר גם כי ההוראה מוצעת בעקבות קיומו של סעד דומה באנגליה, בסעיף 210לחוק החברות משנת 1948(ראה גם סעיף 75לחוק האנגלי משנת 1980וסעיף 459לחוק האנגלי משנת 1985).
מטרתו של סעיף 235הנ"ל היא לשמור על האיזון העדין בין מגמת אי ההתערבות
של בית המשפט בעניני הניהול הפנימיים של החברה (.barland v
( 93,83 . A.c(1902) earb; ע"א 667/76גליקמן נ' ברקאי, פ"ד לב(2) 281, 286)
לבין הצורך למנוע ניצול לרעה של כוח השליטה המסור בידי אורגן פלוני. מכאן כי מתחייבים זהירות ובחירה במינימום הדרוש בעת ששוקלים הפעלת סמכות לפי הוראת החוק האמורה.
זכות העמידה מוקנית ל"חבר", מונח אשר לא הוגדר במיוחד לצורך סעיף 235ואשר יש לפרשו על כן, על פי ההקשר והתכלית, היינו על פי הרצון להושיט הגנה למי שרכש מניות, בין אם נרשם בפנקס החברים ובין אם טרם נעשה כן או אם רישומו איננו מתבצע מאחר והחברה אינה מנהלת פנקסים. אגב, הפסיקה המתייחסת להוראה הדומה שבדין האנגלי מדגישה בהקשר זה, כי מאחר ומדובר בקיפוח חבריה של חברה, יוענק הסעד רק לחבר בתור שכזה ולא, למשל, אם הפגיעה היא בדירקטור בתור שכזה כאשר איננו עומד לו הסעד האמור בכשירותו כחבר.
(;. 1051w.l.r 1965 1re lundie bros ltd
854 . E.r 11a 2(1983) re a company).
במקרה שבפנינו, לא עלתה טענת הקיפוח בהקשר לפיטוריו של זאב אלא על יסוד טענות כלליות שהתייחסו לכלל בעלי המניות שבמיעוט.
השאלה המרכזית היא כמובן מהו "קיפוח" היינו, מה נכנס לגדר מושג זה.
תחילה אביא מספר מאפיינים כלליים בענין הנסיבות בהן יכול שתעלה טענת קיפוח:
א. סעד בעקבות טענת הקיפוח נועד למקרים בהם מנוהלת חברה בדרך המקפחת חלק מבעלי מניותיה, גורמת להם עוול או הוצאה בלתי צודקת. הקיפוח יכול להתייחס לפגיעה בחלק מן החברים אף אם אינם מיעוט.
ב. מבחינת מגוון הנושאים בהם יכול הסעד להיות מוענק, אין בפנינו רשימה סגורה. כפועל יוצא מכך, גם מגוון התרופות היכולות לשמש את בית המשפט הוא רחב (יוסף כהן, דיני חברות, חלק שני עמ' 446;
יוסף גרוס, סעד הקיפוח כתרופת על לבעלי המניות בחברה, עיוני משפט י"ד (התשנ"ט) 273, 274).
ג. הסעיף קובע נורמה כללית וגמישה (יוסף גרוס, שם, עמ' 274) להתערבות בית המשפט לשם יצירת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה (ע"א 2699/92, 2930, 2971בכר נ' ת.מ.מ. פד"י נ(1) 238, 244).
בע"א 594/79(פאקא תעשיות בע"מ נ' רוטנברג פ"ד לו(3) 309בעמ' 323) אומר הנשיא שמגר:
"ניתן לומר, כללית ומבלי לקבוע תחופיה של ההלכה, כי כוחו של הרוב מן הראוי שיופעל בתום לב לטובת החברה בדרך המותרת בדיני החברות, תוך הימנעות מכל חריגה מן הסמכות... אד ביטוי כללי וערטילאי זה של חובות ודרכי פעולה אינו נותן ביטוי מדוייק ומלא לצורה אותה לובש עושק המיעוט, כעילה מוכרת לפסילתה של פעולה בחברה, וגם נקיטת הביטוי הכללי קיפוח בסעיף 118א' לפקודת החברות אינה תורמת להבהרת משמעותו של המושג".
(ההדגשות שלי - מ.ר.).
וכן:
"נקודת המוצא בדיני חברות היא, כידוע, שעקרונותיו של שלטון הרוב ישימים גם בניהול עניניה של חברה. למותר להוסיף, כי עקרון זה מוזכר בצורה גורפת ביותר, שהרי יש נסיבות בהן לא מדובר... על רוב מספרי דווקא אלא על מיעוט מספרי. החולש על רובו של כוח ההכרעה בחברה... כאשר נוקטים במונחים רוב או מיעוט, הכוונה היא לרוב או למיעוט, לפי
הענין, על פי כוח ההכרעה בחברה פלונית ולא על פי ספירת גולגולת כפשוטה דווקא".
ובהמשך בעמ' 325:
"... המכנה ה"שותף... הוא חוסר תום הלב או המירמה, בעזרתם נשללות זכויות רכושיות מהחברה או מבעלי מניות המיעוט".
"אד מובן הוא, שכל הדוגמאות הללו אינן ממצות את מגוון הנסיבות בהן יכול שההחלטה של חברה תיחשב לעושק המיעוט, אך המכנה המשותף של הדוגמאות הללו הוא חוסר תום הלב או המרמה, בעזרתם נשללות זכויות רכושיות מן החברה או מבעלי מניות המיעוט" (ר' גם א. פלמן, דיני חברות בישראל) קרני, מהדורה 3, חלק ב' (תשמ"ו) 589).
(ההדגשה שלי - מ.ר.).
בע"א 667/76(גליקמן נ' ברקאי) הנ"ל נאמר לענין זה:
"התפתח הכלל של התערבות גם בהחלטות ההנהלה כאשר החלטות אלה נתקבלו שלא בתום לב במהלך העסקים הרגיל של עסקי החברה, אלא על מנת להיטיב עם חלק מבעלי המניות על חשבון האחרים. דברים אלה כוחם יפה גם לגבי חברות ציבוריות, אבל עוד יותר לגבי חברות פרטיות".
(שם, עמ' 286). (ההדגשה שלי - מ.ר.).
בע"א 2699/92(פרשת בכר) הנ"ל אומרת השופטת שטרסברג-כהן:
"הביטוי "קיפוח" שהחליף את הביטוי "עושק המיעוט", הביא עימו פרשנות ליברלית המקלה על המיעוט שקופח לזכות בסעד כנגד הרוב המקפח. הקיפוח פנים רבות לו, לעתים מתוחכמות ולעתים גבוליות ועל סף הרציונאל העסקי. רבות עמלו מלומדים ובתי משפט על הגדרת המונח "קיפוח", בנסיון לתת ביסוס תיאורטי לשכל הישר ולתחושת ההוגנות העומדים מאחורי הסעיף. קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה, נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדת כוח, העולה על זו של המיעוט, והרצון למנוע שכוח זה יופעל בצורה פוגענית שתביא לטוויית רשת של הוראות "אתיות" בחוק ובפסיקה על מנת לרסנו".
(ההדגשות שלי - מ.ר.).
והיא מוסיפה ומפנה לע"א 817/79, 518/79, 585/82(קוסוי ואח' נ' בנק
פויכטונגר, פ"ד לח(3) 253).
מן הפסיקה ומן הספרות המקצועית עולה המסקנה הברורה, כי בשנים האחרונות התרחבו התחומים בכל הנוגע לעילות להפעלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 235: בו בזמן שבעבר הוצבה אמת מידה נוקשה יחסית לפיה יש מקום להתערבותו של בית המשפט רק אם מוכחים מעשי מרמה או חוסר תום לב סובייקטיבי מובהק, הרי חלה הגמשה המכירה במערכות נסיבות מגוונות יותר אשר יכולות לשמש עילה להפעלת סעיף .235לא רק עושק כפשוטו, כביטויו במרמה או חוסר תום לב, אלא קיפוח זכויות המיעוט באופן בלתי הוגן, תוך שלילת ציפיותיו הלגיטימיות של המיעוט למידה של שותפות הוגנת בידיעה ובהבנה לגבי מה שנעשה ברכושו.
במלים אחרות, חל שינוי מסויים באיזון בין כלל אי ההתערבות של בית המשפט בעניניה הפנימיים של חברה לבין המגמה להגן על המיעוט, וניתן להסיק מן הפסיקה כי מעמד היתר של כלל אי ההתערבות נסוג בפני הרצון להגן על המיעוט. אחד מן הביטויים של שינוי האיזון הוא בכך שהנסיבות המשמשות נושא לדיון בבית המשפט נבחנות על פי אמות מידה אובייקטיביות, היינו בית המשפט הראה נכונות להתערב גם כאשר הקיפוח נוצר ללא מניע סובייקטיבי ברור.
השינוי בתפיסה נובע משורה של טעמים. המעבר הן אצלנו והן באנגליה מן השימוש במונח "עושק" (oppression)) למונח "קיפוח" (unfairly prejudicial), ביטא הרחבה של סוגי הנסיבות והסיר מידה מסויימת של החומרה שנבעה מן הביטוי "עושק". סיבה עיקרית לכך לדעתו, טמונה בשינוי הכללי של הגישה במשפט האזרחי שלנו המתבטא במתן משקל רב יותר להגנה על זכויותיו של היחיד ושל נכונות להתערב למען הגנתו. הביטויים לכך הם רבים, החל מדיני החוזים האחידים וכלה בכלל הגדול של תום הלב, שקבע לעצמו מקום בתוך דיני החוזים שלנו, ובשטחי המשפט האחרים אשר בו הוא חל.
תפיסת היסוד שבאה לידי ביטוי בשטחי משפט שונים היא נכונות רבה יותר לחצות גבולות שהותוו בעבר כדי להושיט סעד לפרט המקופח.
סיכומו של דבר, בית המשפט ביטא במידה רבה יותר מאשר בעבר את הנכונות לבדוק את המצב שנוצר או תוצאותיו לפי מבחנים אוביקטיביים כדי להסיק אם נגרם קיפוח, אף אם אין ראיה בדבר מרמה או מעשה מודע המבטא כוונה להרע. במקרה של קיפוח, מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב, לענין קביעת העקרונות הנורמטיביים והסעדים ההולמים. ההכרעה אומנם נעשית בכל מקרה לגופו, אולם בדרך זו נוצק תוכן למסגרת הכללית שנקבעה בחוק (ע"א 2699/92שם, עמ' 246).
פרופ' צ. כהן בספרה "בעלי מניות בחברה, זכויות חברה ותרופות" (לשכת עורכי הדין תשנ"א) 307מבטאת בקשר לכך:
"יש לבדוק את התוצאות הנובעות מקבלת ההחלטה ויש מקום להכיר בקיפוח גס כאשר המניעים היו כשרים".
כזו היא גם גישתו של י. כהן בספרו "דיני חברות" (כרך ב' 1991) 454:
"עותר המבקש את סעד הקיפוח אינו חייב להוכיח כי המקפחים פעלו תוך ידיעה שהם פוגעים בזכויותיו, או כי הם ידעו שהם פועלים בחוסר תום לב. בית המשפט יבדוק האם אדם סביר היה מסיק מהנסיבות ומהתנהגות המקפחים, כי הם אכן נהגו בדרך מקפחת".
(ראה שם, הש' 37א').
בארה"ב הודגש יסוד הנאמנות שבמעמדו של הדירקטור ובעלי שליטת הרוב. בפסק דין 173D 2f 219(1955) perlman v. Feldmannשהובא מתוך הסכמה בע"א 2699/92, נאמר בהקשר זה:
The responsibility of the jndiciary is not limited"
Of the corporation, but includes the dedication of to a proper regard for the tangible balance sbeet
His uncorrnpted business jndgment for the sole
. Benefit of the corporation, in any dealings which"may adversely affect it
הפסיקה האנגלית קבעה אף היא שבתביעה בגין קיפוח אין צורך בהוכחת תרמית והמבחן הוא מבחן של יחסי אחריות כלפי החברה.
. . . The matter falls to be tested by reference to" the genuineness and honesty of the transaction
Rather than by reference to some abstract standard
It is not suggested here that there ...of benefit
Conclusive... Was any intent to defraud, but that cannot be
Acting in union can draw any sum they like out of . . . It cannot be right that shareholder directors
The company's creditors without remedy in the the company's capital and leave the liquidator and
".... Absence of proof of intent to defraud( 1043, at[1982] .re a garage ltd)
לענין קיפוח, קובע השופט buckleyב- re jermin street v. Turkish 199, . 184E.r 11a 3(1971) baths ltd:
Oppression must, we think import that the" olppressed are being constrained to submit to
Some overbearing act or attitude on the part of something which is unfair to them as the result of
"...oppressor
בהמרצה 5088/81(חברת מדינת ישראל בע"מ ואח' נ' רבינא ואח', פס"מ תשמ"ו (3) 221, 236) מפרש בית המשפט את המונח "קיפוח" כהתנהגות בלתי הוגנת או בדרך מרמה שאינה לטובת החברה ומטרתה השגת יתרון בלתי הוגן לעומת המיעוט.
.46סעיף 235לפקודת החברות נוקט לשון "עניניה של חברה מתנהלים". התיבה
"עניניה" כוללת בתוכה את כל הצורות האפשריות של מעשים, מחדלים והחלטות שמקורם
באורגן כלשהו של החברה (צפורה כהן בספרה, שם, עמ' 291). השאלה הראשונה העולה
בהקשר זה היא האם מדובר אך ורק במעשים או מחדלים אשר מתנהלים בעת שבית המשפט מתכנס לדון בבקשה בהפעלת סמכותו לפי סעיף 235, היינו אם תכליתה של הוראת החוק היא לדון אך ורק בעניני ההווה. שאלה שניה היא האם הביטוי "עניניה מתנהלים" מכוון בהכרח לשורה מתמשכת של מעשים או מחדלים או שמא די בארוע יחיד אשר משקלו מצדיק את התערבותו של בית המשפט.
אשר לשאלה הראשונה, אומר השופט לויט בהמ' 447/87(נכסי שלמה אליהו נ' חכמי תקדין 91(4) 115): "כל דבר שהוא מעניניה של החברה בעבר אך יש לו השלכה או כשמעות בחיי ההווה של החברה יכול לשמש בסיס לבקשה לפי סעיף 235". (ראה גם המ' 3940/93טובי נ' זכרוני (ברוז הזהב 1992) נוה אביבים בע"מ (לא פורסם).
כך גם השופט גורן בה.פ. 111/90(תעל תעשיות עץ לבוד נ. לוחות ישראל ואח', תקדין מחוזי 92(1) תשנ"ב 499):
"הכוונה לקיפוח קיים ונמשך בלבד וכך אף פורשה הפסיקה האנגלית...."
השופט הוסיף:
"מקובלת עלי התיזה... הגורסת כי סעיף 235אינו חל על מקרי קיפוח
שהסתיימו בעבר".
השופט הוסיף כי החקיקה שלנו לא אימצה את הגישה האנגלית החדשה כביטויה בחקיקה משנת 1980, לפיה יכול בית המשפט לדון גם בקיפוח שארע והסתיים בעבר.
משמע, ענין שארע בעבר ואשר הסתיים ואין לו השלכה על ההווה, לא ישמש בדרך כלל עילה להעלאת טענת הקיפוח. הוא הדין בהיפוכו של דבר, העובדה שמדובר על ארוע שארע בעבר אינו שולל את הרלוונטיות שלו לצורך עניננו, אם יש לו השלכה להווה או אם הוא אופייני לענין אופן ניהולה של החברה בהווה.
אשר לשאלה השניה, היינו האם יכול להיות מדובר על מקרה בודד או שמא דרושים סדרה או שרשרת של ארועים כראיה לקיפוח: לאור תכליתו של סעיף 235, מרכז הכובד, לדעתי, הוא במשמעות של מעשה הקיפוח ולאו דווקא בכך שמוכחת שרשרת מתמשכת של פעולות נפרדות או של פעולות החוזרות על עצמן. כדי ללמוד על איך מתנהלים עניניה של חברה, יכול לעתים גם מקרה יחיד, אך בולט במשמעותו, לשמש ראיה המצדיקה התערבותו של בית המשפט.
אני ערה לכך שבתיקון לחקיקה האנגלית משנת 1980נקבע ענין זה באופן מפורש
(ראה סעיף 459(1) ל- 1985company's actוכן ראה
Pennington's( 670, 1990th ed. Butterworth 6,company lawואולם החקיקה
האנגלית המתקנת נבעה במידה רבה מן הרצון להתמודד עם פסיקה מפורשת שצמצמה את
הפרשנות בסוגיה זו (ראה למשל פרשת jermin streetהנ"ל). אצלנו די לדעתי
בפרשנות המבקשת להגשים את תכלית החקיקה כדי שמקרה בודד בעל השלכות משמעותיות בנושא אשר בו דן סעיף 235יוכל לשמש כבסיס להתערבותו של בית המשפט. כמובן שכל מקרה מן הראוי שייבחן לאור נסיבותיו והשלכותיו, אולם יש, כאמור, והחלטה בודדת היא בעלת תוצאות נגזרות כה רחבות עד שהיא גורמת קיפוח לחלק מן החברים במידה רבה יותר משרשרת פעולות שתוצאותיה צנועות ומצומצמות יותר.
כך גם סבורה פרופ' צ. כהן בספרה "בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות" בעמ' 291נאמר שם כי: "נראה לי שניסוח הסעיף המקומי רחב דיו כדי לכלול במסגרתו גם ארועים בודדים... אין כל הצדקה להכניס למשפט המקומי הגבלה שאינה מחוייבת מכוח לשון החוק ואשר זכתה לביקורת באנגליה עד לביטולה הסטאטוטורי".
דעה נוגדת מובעת על ידי א. יורן "אחריות מנהלים אכיפת וביטוח נגדה" משפטים ט' תשל"ט 453, .462
סעיף 235מדבר על "חברה" ואינו מסייג מונח זה לסוג מוגדר של חברות. פרופ' צ. כהן סבורה כי הסעיף מתייחס לכל סוגי החברות ודעתה בנושא זה שונה מדעת השופט אלוני בה.פ. 275/84(ברקי פטא המפריז נ' טמפו, פ"מ תשמ"ז (1) 84), הסבור כי הוראת החוק הנ"ל איננה מתייחסת לחברות שמניותיהן מופצות בקרב הציבור. לדעתו, הכוונה לחברה פרטית בלבד. אם המניות נסחרות בבורסה, יכול בעל המניה למכור אותן, אם ניהול עניני החברה אינו נראה לו. הוא גם מפנה לסמכויות הפיקוח הקיימות בחוק ניירות ערך התשכ"ח - 1968לגבי חברות ציבוריות שהנפיקו מניות לציבור.
מקובלת עלי עמדת פרופ' צ. כהן. בעל מניות שקופח על ידי הרוב אינו יכול
להיות מופנה לפתרון של מכירת מניותיו. יכולה להיות בכך פגיעה קניינית. דווקא כשעניני חברה מתנהלים שלא כשורה, יכולה להיות לכך השלכה על מחיר המניה בשוק. מניינן של החובות לפי חוק ניירות ערך אינו צריך למנוע כשלעצמו את זכותו של המקופח לפעול להגנת זכויותיו, שהרי בית המשפט ער לכך שיש שוני בין הראוי, על פי הוראות החוק, לבין המצוי בחיי הכלכלה.
סיכומה של נקודה זו; יש לפרש את המונח חברה על פי מובנה הלשוני, הקשרה
בתוך החוק ותכליתה של החקיקה.
במקרה שבפני מדובר, מכל מקום, בחברה פרטית.
.47ניתן בשלב זה לסכם את הגישה המקובלת כיום לענין העילות לפי סעיף 235
לפקודת החברות:
א. העקרון של שלטון הרוב ישים גם בעניניה של חברה (ע"א 594/79הנ"ל) .
ב. בית המשפט איננו נוהג בדרך כלל להתערב בעניני הניהול הפנימיים של חברה (ע"א 226/85שאשא נ' אדנים, מב(1) 14; . 22foss v
(1843) . 189E.r 67harbottle), אולם יש יוצאים מן הכלל בהם רשאי בית המשפט להתערב ובין היתר כאשר עקב פעולות של אורגן בחברה נפגעות זכויות המיעוט במידה חריגה (ע"א 667/76הנ"ל; ע"א 226/85הנ"ל).
ג. גם כאשר בית המשפט בוחר להתערב, הוא יעשה זאת רק אחרי שיקול זהיר, תוך בחירת מידת ההתערבות המינימלית הנדרשת בנסיבות הענין.
ד. המונח "קיפוח" רחב יותר מן המונח "עושק המיעוט" שנבלע לתוכו.
ה. קיפוח המיעוט, המצדיק התערבותו של בית המשפט לפי סעיף 235יכול ללבוש צורות שונות. עיקרו בהתנהגות בלתי הוגנת, או כפי שהדבר מכונה בהוראה החקוקה האנגלית הדומה, כפי שהיא בתוקף כיום
Uniairly prejudicial( penningtonשם, עמ' 669).
רשימת המקרים בהם יגלה בית המשפט קיפוח, אינה רשימה סגורה. בעבר המכנה המשותף של סוגי המקרים היה "חוסר תום לב ומרמה" שבאמצעותם נשללות זכויות רכושיות מן המיעוט (ע"א 594/79הנ"ל; המרצה ת"א 5069/82שאשא נ' אדנים, פס"מ תשמ"ה (2) 516וע"א 226/85שאשא נ' אדנים מב(1) 14).
כיום מופעלים מבחנים אתיים רחבים יותר, הבאים לקבוע נורמה של הגינות גבוהה כדי למנוע יתרון בלתי הוגן או אפליה. Re five)
. 745I.w.l.r(1966) . Minnte car wash service ltdוע"א 2699/92הנ"ל). יש ובית המשפט מתערב כאשר מתגלה גישה בלתי הוגנת הפוגעת במיעוט הגורמת עוול (injustice) ב- .elder v)
( 60, . 55At p; . 49S.c . 1952Watson ltd& elderנאמר:
. . . The essence of the matter seems to be that the" condnct complaind of should at the least be a
Visible departnre from the standarts of fair
Dealing and a violation of the conditions of fair
Money to a company is entitled to relyn. Play on which every shareholder who entrusts his
וכן:
... Oppression involves, i think, at least an" element of lack of probity or fair dealing to a
. Member in the matter of his proprietary rights as"a shareholder
(דברי lord keith).
ו. אין די בכך שבעל המניות אינו מרוצה מהאופן בו מתנהלים עניני החברה או
מן המדיניות שהנהלת החברה נוקטת (פרופ' צ. כהן, עמ' 303).
ז. קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לחברה במסמכי היסוד של החברה. יש מקום להתחשב בקביעת קיומו של קיפוח גם באופיה של החברה, כך למשל בחברה שהיא מעין שותפות, קיימת ציפיה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. המצב אינו שונה בחברה משפחתית (ע"א 271/83פ"ד לט(2) 678, 688; פרופ' צ. כהן עמ' 303; וכן ע"א 276/89דוידסון נ' אורנשטיין, מו(1) 125, .131ראה גם (1987) . Re mossmain ltd(1959) ,. Re h.r. harmer ltd 121;111- 110,. 104p.c.c
(62 .w.l.r .1אין צריך להוסיף, כי האמור כאן חשוב מאד לעניננו.
ח. יש מקרים בהם יוכר קיומו של קיפוח גם כאשר המניעים היו כשרים. המבחן
לקיומו של קיפוח אינו בהוכחת כוונתו של הרוב, אלא בהיווצרותן של נסיבות בהן אדם סביר היה מסיק מן הנסיבות ומהתנהגות המקפחים כי הם אכן נהגו בדרך מקפחת. (י. כהן דיני חברות כרך ב' 1991עמ' 454). משמע, הדגש אינו על התכלית אלא על התוצאה. (פרופ' צ. כהן 307), על בתי המשפט לפרש את הסעיף פירוש ליברלי שיהלום את התכלית החקיקתית. הפעלת שיקול הדעת תופנה לא רק אל המעשה או המחדל אלא גם במידה רבה אל התוצאה.
ט. פעולה במסגרת הסמכויות המוקנות לפי מסמכי היסוד של התאגיד, אין בה
כשלעצמה כדי לשלול טענת קיפוח. (ע"א 226/85הנ"ל).
י. סעיף 235חל על כל סוגי החברות.
יא. סעיף 235חל גם על ענינים שבעבר אם יש להם השלכה על ההווה (המ'
4427/87הנ"ל). הוא חל גם על ארוע בודד אם משקלו, השלכותיו או תוצאתו מצדיקים זאת (פרופ' צ. כהן, עמ' 298).
יב. כאשר מעשה, מחדל, או החלטה מונעים הן על ידי האינטרס של טובת החברה
והן על ידי אינטרסים יחודיים של הרוב, תיבחן שאלת קיומו של הקיפוח על פי התוצאה, אלא אם מצטרפת המסקנה בדבר אופיו הדומיננטי של הגורם המניע את הרוב.
יג. נטל ההוכחה בדבר קיומו של קיפוח רובץ על מי שטוען זאת (ע"א 226/85
הנ"ל).
.48אעבור עתה לישום הכללים הנ"ל, אל הנסיבות העובדתיות היחודיות של המקרה שבפני על פי המימצאים שמצאתי.
המדובר בחברה פרטית אשר על פי הרכב בעלי מניות היסוד שבה היא חברה משפחתית (מה שמכונה בפסיקה האמריקאית ("close corporation" ראה:
577D2 . N.e 203, 16D/2iii 32galler v. Galler). מאז שנת 1987מכהן כדירקטור
ארנון ומאז 1989עד לסוף 1993כיהן כדירקטור שני, זאב-המבקש. לחברה, לפי
מסמכי היסוד שלה, שני דירקטורים אשר נבחרים על פי הצבעתם של בעלי מניות היסוד. החל מסוף 1993ועד עתה, מכהנת מרים כדירקטור שני ביחד עם ארנון, אחרי שזאב הודח על ידי רוב בעלי מניות היסוד. הרוב של ארנון וקבוצתו המשפחתית, ומרים וקבוצתה המשפחתית הוא של כ- % 55ממניות היסוד, אולם הרוב באקוויטי הוא בידי מי שהם כ- % 45של מניות היסוד. המיעוט הוא, איפוא, בעל מעמד בלתי מבוטל בחברה המשפחתית האמורה.
טענת הקיפוח כוונה אל מספר מעשים: עיסקת קורת, תשלום שכר לעורכי הדין של ארנון ומרים מתוך כספי החברה כאשר במקצת מן המקרים המדובר ביצוגם של ארנון או מרים, לפי הענין, בהליכים בהם הם מעורבים אישית ואשר בהם אין עורכי הדין מייצגים את ידיעות אחרונות.
טענה שלישית מופנית אל נושא ניהולי פנימי והוא התקנת מצלמות הסתר, בעזרתן ביקש ארנון לעקוב אחרי מעשים של העובדים.
טענה רביעית עניינה הניטרול ההחלטי של המיעוט, היינו של כ- % 40ומעלה
מבעלי מניות היסוד, שביטויו בכך שאין הם נושאים במשרות החברה ואינם שותפים לידיעה על הנעשה ואינם מקבלים דיווח כלשהו ומסמכיה הפנימיים של החברה אינם פתוחים בפניהם, וממילא אין להם כל אפשרות להביע דעה או להציע הצעה בחברה המשפחתית האמורה.
.49פרשת קורת לפי מימצאי, תחילתה ברצונו של אורי קורת למכור את מניותיו. כוונה זו הודעה ליתר בעלי המניות, אולם המשא ומתן הממשי של קורת התנהל עם ארנון שבעת ההיא עדיין לא היה דירקטור. המשא ומתן הביא להשגת הרוב בין בעלי מניות היסוד והמניות הרגילות לארנון יחד עם זאב. יתרה מזאת, ארנון גם קיבל יפוי כוח ממר שרצקי, סבו של אורי קורת, שהקנה לו זכות הצבעה ב- 10מניות רגילות.
כמוזכר לעיל, הדירקטורים מתמנים על ידי בעלי מניות היסוד, אולם בעת ניהול המשא ומתן עם קורת, לא היה נושא זה, שעניינו פרשנות מסמכי היסוד, בגדר מוסכם על כל חמשת ענפי משפחת מוזס, והיו שגרסו כי הבחירה של הדירקטורים היא במחציתה על ידי בעלי מניות היסוד ובמחציתה על ידי בעלי המניות הרגילות. רק בע"א 1630/94הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי בחירת המנהלים מסורה באופן בלעדי בידי בעלי מניות היסוד. על כן, ראה ארנון חשיבות בקבלת יפוי כוח מידי מר שרצקי. יפוי הכוח פטר את מר שרצקי מן החובה הנובעת ממסמכי היסוד להציע את מניותיו לכל בעלי המניות האחרים, אם רצה למכרם ויצר מאידך גיסא, עיסקה בין קורת (ובעקיפין שרצקי) לבין ארנון עם התמורות וההתחייבויות הנובעות מכך. העיסקה עם קורת לפרטיה לא היתה ידועה ליתר בעלי מניות היסוד, להוציא זאב, אשר כנראה ידע בשנת 1986על חלק מן ההסדרים שבין קורת ושרצקי לבין ארנון.
ארנון התחייב כלפי ה"ה שרצקי וקורת להמשיך ולהעסיקם בחברה ומאחר וההתחייבויות ניתנו כאמור לפני שהפך להיות דירקטור, ביקש מפרקליטיו שיוסיפו את חתימתו למסמך ההתחייבות, אחרי שיתמנה כאמור.
ככל העולה מן הראיות שבפני, לא העלה איש מבעלי המניות האחרים השגה על המשך העסקתם של שרצקי או קורת. אין בכוונתי להיכנס מחדש לפרטי העובדות אשר תוארו כבר בפרוטרוט בעת שהצגתי את טיעוניהם של הצדדים, ועל כן אזכיר כאן רק בתמצית, כי בשלב מסויים בשנת 1994ביקש קורת לפרוש מעבודתו ואז הורה ארנון לגורמים המנהלים את עניני הכספים בחברה להגיע עם קורת להסדר, לפיו יזכה לפיצויי פיטורין, בהם משוקללת זכות מהוונת לפיצויי פיטורין עד גיל הפרישה. המדובר בתשלום שהסתכם לבסוף בסכום של 000, 760$ (כאשר רק 000, 620$ הוזכרו בהסכם), אשר שולם על יסוד הצגת דברים על ידי ארנון, לפיהם הובטחה לאורי קורת תעסוקה עד גיל הפרישה. ההבטחה בה מדובר היא זו שנכללה במסמך שנערך בינו לבין קורת בעת רכישת מניות קורת בשנת 1986ואשר בו הובטחה המשך העסקתו של קורת בעיתון. הווה אומר, לא היתה התחייבות של החברה, אלא של ארנון שטרם הפך לדירקטור, ואשר לא אושרה, עובר למסירתה לקורת על ידי הגורמים המוסמכים בתוך החברה, היינו הדירקטורים שכיהנו אז בתפקיד האמור. ההתחייבות לא התייחסה גם לתעסוקה עד גיל הפרישה.
מאחר וההתחייבות האמורה היתה חלק ממערך ההסדרים של רכישת המניות מקורת, ובעת מסירת יפוי הכוח על ידי סבו של קורת לגבי 10המניות הרגילות לידי ארנון, אין אלא לראות בהתחייבות האמורה, במידת סבירות ראויה, תמורה עבור הנכונות למכור את המניות ולהעניק את יפוי הכוח.
מסקנה זו גם מוצאת חיזוק בכך שההסכם עם קורת הוזכר באופן מפורש בהסכם בין זאב לארנון בגדר מעין "פרשת דרכים" אשר אחריה ניתן יהיה לבצע את נטילת השליטה בדירקטוריון, קרי בחברה. כאשר החלו ההליכים בתיק זה ועלתה בקשה להציג את ההסכמים עם קורת, במסגרת הטענות של המבקשים והמשיבים 5, 6, 7ו- 9, התנגדו משיבים 1ו- 2לגילוי מסמכים אלה, והמסמכים הוצגו רק בעקבות צו של בית המשפט. בעת ששולמו פיצויי הפיטורין לאורי קורת על יסוד טענת ארנון שקיימת התחייבות להעסיקו עד גיל הפרישה היתה כבר מרים הדירקטור השני, היינו שותף פורמלי ועניני לקבלת ההחלטה אם כי לפי דבריה לא התעמקה בפרטי הענין.
טענת המבקשים וחלק מן המשיבים, כפי שהדבר כבר הובא לעיל, היא כי החברה
שילמה לאורי קורת תמורה על יסוד התחייבות של ארנון שבאה לשרת את מטרותיו, אשר
לא אושרה בשעתו על ידי הגורמים המוסמכים בחברה.
טענה זו נראית מבוססת. חשובה בה, לדעתי, נקודה מרכזית אשר אליה עוד אשוב, והיא שתפיסת הניהול של החברה, כפי שהדבר עולה מהתנהגותו של ארנון כדירקטור היא, של שליטה אישית עצמאית בלי לשתף את יתר בתי האב בפרטי הנתונים והשיקולים, וגם למעט בהצגת פרטי הנתונים בפני הדירקטור השני. אינני רואה סיבה להביע כאן את דעתי בענין שיקוליו של ארנון כדירקטור, ככל שהדבר נוגע לטובתה של החברה, ואני מוכנה להניח כי באופן סובייקטיבי הוא רואה את הניהול האפקטיבי והריכוזי אשר מקובל עליו, כשיטה הבאה להועיל לחברה בצורה המירבית, אולם בכך לא די. כפי שהבהרתי לעיל, דורשת התפיסה השרירה עתה בתחום היחסים בין הרוב והמיעוט בתוך תאגיד, כי הרוב לא יטול לעצמו יתרון בלתי הוגן ביחסיו עם המיעוט וכי בין היתר, בחברה משפחתית לא תהיה צורת ניהול אשר שוללת באופן טוטאלי את השיתוף של יתר בעלי מניות היסוד בידיעת ההחלטות המהותיות המרכזיות, מבחינה ענינית או כספית, אם יש להם השלכה על בעלי מניות המיעוט.
אין גם להבין מדוע תשלום של 000, 140$ לא הוזכר כלל בהסכם עם קורת.
ההסדר עם אורי קורת הוא לפי הראיות, הסדר יוצא דופן. מר אנגל אומנם טען
לפני כי היו בעבר מקרים דומים, אולם משנתבקשו פרטים על מקרים קודמים לא ניתנה
כל תוספת ראיה אשר יש בה כדי לבסס אמירה זאת. מצטרפת לכך העובדה, שהוזכרה כבר, כי גורמי החברה הנוכחיים ראו את ההסדר עם קורת כהסדר שאין לגלותו גם כאשר בעלי מניות היסוד האחרים שואלים עליו, וזאת כל עוד לא ניתן צו של בית המשפט, וגם בכך יש כדי לאפיין את מערכת היחסים בין הרוב למיעוט.
אין גם להבין מדוע תשלום של 000, 140$ לא הוזכר כלל בהסכם הכתוב עם קורת.
ההסדר עם קורת נערך בשנת 1995ובסוף השנה האמורה החלו ההליכים בתיק זה. היינו, ראשיתם של ההסדרים עם קורת היא אומנם בשנת 1986, אבל הם הבשילו בהסכם הפרישה משנת 1995, קרוב לתחילת ההליכים, ופריסת התשלומים נמשכה במשך 3שנים לאחר מכן.
אין לכן מקום לטענה, כי המדובר בפרשה מן העבר. אולם לשם הסרת כל ספק
אוסיף, כי נושא זה הוא מבין נושאי העבר שיש להם השלכה להווה, ענין שדנתי בו לעיל מבחינתו המשפטית. כפי שהסברתי, יש בפרשה זו ביטוי לנתק הטוטאלי בכל הנוגע לעניני החברה בין הדירקטוריון, אשר אחד משני המכהנים בו, היינו ארנון, הוא גם מנהל העסקים הראשי (.c.e.o), לבין בעלי מניות היסוד שבמיעוט.
ניטרולו של המיעוט מכל הנעשה בחברה הוא, לטעמי, בגדר יצירה של נסיבות בהן השותפים בחברה משפחתית, נמצאים במעין גישוש באפילה בכל הנוגע לעניניה הפנימיים של החברה, שהיא גם קניינם. הווה אומר, ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי מניות המיעוט לניהול משותף כלשהו של החברה, מסוכלות ונדחות, ולא רק שאין ניהול משותף, אלא אין גם מידע המועבר אליהם באופן לגיטימי, בדרך המלך, כדי שידעו אל נכון מה קורה עם קניינם, וכדי שיוכלו לפחות להשמיע ולהציע. בכך אני רואה את עיקרו של הקיפוח.
.50ענין קורת הוא מקרה אחד שהועלה בפני, אולם הוא איננו בודד. טענה של
פגיעה קניינית באינטרסים של המיעוט אשר יש לו ענין לגיטימי במה שנעשה בכספי
החברה הוא נושא שכר הטרחה שהוזכר לעיל.
אינני יכולה לקבוע מסקנות החלטיות בנושא זה, כי הדברים לא נתחוורו עד
תומם, ומה גם שהיו תנועות כספים בצורת החזרים.
די אם אומר בגדר מימצאי בהקשר זה, כי נושא שצריך היה להיות פשוט וברור באופן שמשתקף תוך פירוט מלא בפנקסיה של החברה, כדי שבעל ענין לגיטימי יוכל ללמוד ממנו את מה שהוא מבקש לדעת כדין, כבעל מניות יסוד, נותר עד לאחרונה במידה לא מועטה ענין מעורפל. הנושא מובא על ידי בהקשר שבפני כי הוא שוב דוגמא להסתגרות, וחוסר שיתוף פעולה המותיר את בעלי מניות המיעוט עם תהיות וספקות. מצב זה אינו ראוי ומחייב את תיקונו כדי לשנות את המצב בו מנותקים המחזיקים במניות המיעוט מן המידע הרלוונטי והשוטף על הנעשה בחברה. המטרה של ניהול יעיל של החברה אינו מצדיק נקיטת שיטה כמתואר כלפי בעלי מניות היסוד.
.51פרשת המצלמות היא בגדר מחלוקת בין דירקטורים, קרי בין זאב לבין ארנון, ולדעתי איננה זורקת אור על הנושא שבפנינו. אין ספק שטובתה של חברה וחובותיהם של דירקטורים כלפי חברה מחייבים גילוי הדדי נאות ושיתוף פעולה אפקטיבי, אולם נושא זה איננו נוגע לנושא של קיפוח זכויות המיעוט, אלא ליכולת של שני דירקטורים לקיים שליטה משותפת לטובת החברה.
.52מן הראיות עלה כי אחד משני הדירקטורים הוא גם מנהל העסקים הראשי, הווה אומר, מי שמופקד על ביצוע המדיניות של הדירקטוריון, הוא אחד משני דירקטורים וממילא נוצרות בכך נסיבות של אדם המפקח על עצמו, היינו אחד משני הדירקטורים מפקח על עצמו בתפקידו כמנהל עסקים ראשי.
זאת ועוד; מאחר ובמצב של דירקטוריון של שניים לא ניתן לקבל אף החלטה אלא
אם היא ניתנת פה אחד, עולה חשש סביר כי יווצר מעין תיקו דה-פקטו, היינו
יכולות להתקבל בדירקטוריון אך ורק החלטות שארנון יוזם אותן או מסכים להן. אינני יכולה לקבל, לצערי, את הטענה כי המבנה המוסדי שתואר לעיל, איננו בעל
השלכות מעשיות. הטיפול בפרשת קורת מלמד כי בעקרון מדובר על החלטות של דירקטור אחד שקיבלו אישור פורמלי לאחר שהתקבלה כבר החלטה וזאת בלי שיקול עניני משותף על יסוד מלוא המידע.
.53כל האמור לעיל מוליך אותי למסקנה שעניני המיעוט של בעלי מניות היסוד בחברה "מקופחים" כאמור בסעיף 235לפקודת החברות. הנני מחליטה על כן להפעיל את סמכותו של בית המשפט כדי להביא לאותם שינויים במסמכי היסוד של החברה, שעניינה נמצא בפני. המטרה צריכה להיות שגם המיעוט מבין בעלי מניות היסוד יהיה שותף לנעשה במובן זה שיוכל להשמיע את דעתו באופן אפקטיבי ושוטף, ישמע על הנעשה ויוכל לעקוב אחרי עניני החברה.
המסגרת הנורמטיבית של סעיף 235מעניקה לבית המשפט את הסמכות להורות על שינויים אשר יביאו לרפורמה באופן ניהול עניניה של החברה, שימנע את דחיקתם של בעלי מניות המיעוט לעמדה נחותה. בנקטי לשון נחותה, איני מתכוונת לכוח ההצבעה שיש בידיהם לאור כמות המניות המוחזקת על ידם - זהו נתון עובדתי אשר לא הרוב הוא שיצר אותו. עיקרו של דבר, כדי להנהיג הסדרים המסירים את הקיפוח, אין בשלב זה צורך בשינויים המשפיעים על הזכויות המתלוות למניות היסוד. כפי שציינתי לעיל, מקובלת עלי ההשקפה שבעת שמתחייבים שינויים על יסוד התערבותו של בית המשפט, לפי סעיף 235לפקודה, יש לנקוט בגישה זהירה ולשמירה על המידתיות. במקרה דנן, יבוא תיקון הליקוי בשלב זה על סיפוקו אם בעלי מניות המיעוט ישותפו בפעולות השוטפות של קביעת מדיניות החברה וניהולה. זוהי המידתיות אשר אני רואה לאמץ בנסיבות מקרה זה, בשלב הנוכחי .
במלים אחרות, בנסיבות הנתונות, מן הראוי לשתף את בעלי מניות היסוד בידיעה על הנעשה בחברה, לאפשר להם להביע את דעתם, ליצור אפשרות להעלאת השגות ולהסקת מסקנות בתחום כלשהו, כהבנתו או כרצונו של בעל מניות יסוד זה או אחר. כל זה יפסיק את הניתוק והניטרול ההחלטיים של בעלי מניות המיעוט המגיע למימדים של קיפוח במלוא משמעותו של מושג זה ויצור בסיס סביר לשיתוף פורה יותר בין בעלי מניות היסוד של החברה המשפחתית הנ"ל בעתיד. כדי לממש כוונה זו, יש לכונן מועצת מנהלים, קרי דירקטוריון אשר חברים בו נציג אחד מכל בית אב.
במהלך הדיון עלו שתי הצעות, האחת בדבר שינוי כוח ההצבעה של בעלי מניות היסוד באופן שההצבעה בדירקטוריון לא תהיה מכוח כמות מניות היסוד שכל בית אב מחזיקי אלא יהיה כוח הצבעה שווה לכל בית אב. במלים אחרות, הצעה זו מעלה את הבקשה לשנות את חלוקת הכוחות בין מניות היסוד, המבוססת כיום על כמות מניות היסוד שבידי כל בית אב והחברות שבבעלותו.
הצעה שניה שעלתה, עניינה מינוי דירקטורים מטעם הציבור שיתווספו למועצת
המנהלים ויהיו גורם מאזן ניטראלי בין המגזרים המשפחתיים השונים.
לא ראיתי, בשלב זה, לקבל אף אחת משתי ההצעות שיש בהן שינוי מכריע ביחסי הכוחות בתוך החברה, מבלי שהצטבר תחילה לקח כלשהו לאור הפעלת השיטה הנראית לי כתואמת את הנסיבות הנוכחיות ואת עקרון המידתיות. לכן החלטתי להסתפק בשלב זה בכינון מועצת מנהלים מכוח הוראה שתיווסף למסמכי היסוד שלא ניתן יהיה לבטלה על נקלה, כפי שארע בעבר ושלא תהיה מבוססת רק על הסכמה חולפת של בעלי מניות היסוד, כפי שהיה בעבר, אלא על קביעה מחייבת, שאין לשנותה אלא ברוב מיוחס.
ההחלטה המסכמת
.54א. לאור מימצאי ומסקנותי כפי שהובאו לעיל, החלטתי לדחות את בקשות המבקשים 1ו- 2בהמרצת הפתיחה המתוקנת ליתן צו מן הצווים הבאים:
1) הצהרה על תוקפו של ההסכם בין המבקשים למשיבים 1ו- 2מסוף 1986ועל החובה לנהוג לפיו.
2) צו האוכף על המשיבים 1ו- 2לפעול לפי ההסכם הנ"ל, הכל כאמור בסע' 2להמרצה.
3) צו מניעה קבוע בענין הצבעת המשיבים 1ו- 2, הכל כאמור בסע' 3להמרצה.
4) הצהרה בדבר בטלות ההסכם בין משיבים 1ו- 2למשיבות 3ו- 4או לחלופין שההסכם יתבטל, או לחלופי חלופין הצהרה, כי ההסכם יבוטל בדצמבר 1996, הכל כאמור בסע' 4להמרצה.
5) צו כי זכותו של זאב מוזס להיבחר כמנהל גוברת על זכותה של מרים נופך-מוזס או תגבר, כאמור, החל מדצמבר .1996
ב. בתוקף סמכותי לפי סעיף 235לפקודת החברות, החלטתי לקבל את ההמרצה ככל שהיא נוגעת לטענת הקיפוח, ולהורות כי לשם הסרת הקיפוח תשונה תקנה 7לתקנון החברה כדלהלן:
הנוסח הקיים של תקנה 7יתבטל ובמקומו יבוא:
" .7תקנות 68, 81, 82, 83, 84, 85, 86, 87, 88, 89, 90, 91ו- 93של התוספת השניה לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, לא תחולנה ובמקומן תבואנה ההוראות הבאות:
א. תיכון מועצת מנהלים של החברה (להלן: "הדירקטוריון").
ב. הדירקטוריון יהיה בן חמישה חברים (חבר דירקטוריון יכונה להלן: "דירקטור").
ג. כל אחד מחמשת בתי האב של משפחת מוזס, קרי בתי האב של נוח, מאיר, ראובן ואלכסנדר מוזס ודב יודקובסקי יבחרו מתוכם דירקטור אחד. הבוחרים בכל בית אב יהיו בעלי מניות היסוד מסוג א' או ב' ביחד ובמקרה של עזבון בלתי מחולק, היורשים בכוח. נתפנה מקומו של דירקטור שנבחר על ידי בית אב פלוני בשל אחד הטעמים המנויים בסעיף 80לתוספת השניה, יבחר בית אב דירקטור אחר במקומו.
לענין זה - "בית אב" - בני המשפחה המחזיקים במניות יסוד וחברות משפחתיות שבשליטת בית האב.
ד. הדירקטוריון יבחר יושב ראש מבין הדירקטורים שינהל ישיבותיו; הדירקטוריון יקבע את תקופת הכהונה של יושב הראש. נבצר מיושב הראש לכנס ישיבה או לשבת בראשה מאחר והוא נעדר מן הארץ או מטעם אחר או שלא בא לישיבה תוך חצי שעה לאחר המועד שנקבע לדחייתה, יבחרו הדירקטורים פמלא מקום למשך הזמן בו נבצר מן היושב ראש למלא תפקידו.
ה. הדירקטוריון יתכנס לפחות אחת לשבועיים במועד שייקבע על ידי יושב הראש ובכל מועד נוסף, לפי בקשת דירקטור אחד שתוגש ליושב הראש. ביקש הדירקטור התכנסות המועצה, היא תכונס בהקדם האפשרי.
ו. המנין החוקי הדרוש לשס קיום ישיבת דירקטוריון כדין היא של שלושה דירקטורים לפחות.
ז. ההצבעה בדירקטוריון תהיה על יסוד הכרעת רוב מניות היסוד. ההצבעה תהיה על פי מספר מניות היסוד מסוג א' או ב' ביחד אשר בידי בית האב המיוצג על ידי הדירקטור.
ח. הדירקטוריון מוסמך לבחור מנהל עסקים ראשי ולקבוע סמכויותיו.
ט. הדירקטוריון יקבל דיווח שוטף על פעילות החברה, ויקיים דיון לפי בקשת דירקטור בכל נושא שבסמכות החברה, לפי מסמכי היסוד שלה ובכל נושא שבטיפולה של החברה או אשר מוצע שיהיה בטיפולה.
מבלי לגרוע מזכויותיו של דירקטור על פי כל דין, הדירקטוריון וכל דירקטור יהיו זכאים בכל זמן סביר לבדוק את ספריה של החברה ומסמכים מכל סוג הקשורים לניהול עניניה, לבדוק כל נכס השייך לחברה או המוחזק בידה ולקבל כל מידע אחר הקשור לניהול החברה.
לצורך דיוניו מוסמך הדירקטוריון לזמן לדיון כל עובד של החברה.
י. אין לשנות תקנה זו אלא ברוב של המחזיקים ב-% 75ממניות היסוד מסוג כלשהו, שימנו לצורך זה כסוג אחד ומצטבר".
ג. תקנה 7הנ"ל תיכנס לתוקפה ביום מתן פסה"ד, היינו ביום .25.6.97הנני מורה בזאת, כי בחירת הדירקטורים כאמור בתקנה הנ"ל (תקנת משנה ג' לתקנה 7) תקויים תוך 30יום מהיום.
כמו כן, הנני מורה, כי הדירקטורים המכהנים בעת מתן פס"ד זה יכנסו את אסיפת הדירקטוריון הראשונה על פי התקנה האמורה, מיד עם תום התקופה של 30יום מהיום.
.55בשולי מימצאי, מסקנותי והחלטותי, אני מבקשת להוסיף את אלה:
נתגלתה בפני תמונה של עימות מתמשך בין חלקיה של אותה משפחה שאבותיהם חברו יחד ויסדו מיזם תקשורתי שהגיע לשגשוג והצלחה מרובים. העימות והקיפוח שצמח ממנו, מקורו בתהליכים שתוארו בפירוט יתר לעיל, ולא אשוב לפרטם, ובתהליכים נוספים אשר מצאו ביטויים בהליכים משפטיים אחרים.
אני מאמינה שמשקעי העבר יכולים להעלם תוך רצון כן ושיתוף פעולה.
5129371 במקום הסתגרות יכולה לבוא פתיחות, ובמקום שלילת מעמד יכולה לבוא יוזמה משותפת ומבורכת. דרושים לכך בעיקר רצונם של הנוגעים בדבר. הם יכולים ליצור מנוף ליצירת אווירה חדשה. לכך כוונה בעיקרה החלטתי לפי סעיף 235הנ"ל, שהרי מטרתה של הוראת החוק הנ"ל אינה רק במנין הפגמים שבעבר או בהווה המאפיינים את הקיפוח אלא גם ביצירת תשתית חיובית יותר שפניה לעתיד.
על רקע מגמה זו החלטתי לא להטיל הוצאות אלא לקבוע שכל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן והודע היום 25/06/97 במעמד באי כח הצדדים.
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
מאמרים קשורים
תביעה בעילה של קיפוח המיעוט כאמצעי לפתרון סכסוכים בין בעלי השליטה
מאמר זה יתמקד בשאלה כיצד יתערב בית המשפט במקרה של מבוי סתום (Dead End) אשר אירע עקב סכסוך בין בעלי...
קיפוח המיעוט בחברה
לא אחת, בעיקר בחברת מעטים, או בחברה משפחתית, יש לבעלי מניות הרוב שליטה כמעט מוחלטת בפעילות החברה...
קיפוח המיעוט - הלכה למעשה
קיפוח המיעוט בחברה הינה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי מניות המיעוט לניהול משותף של החברה. במידה...
הסכם מכר מניות
חוזה מכר מניות יכול להיחתם בין חברה לרוכש מניות שהוקצו לו או בין בעל מניות קיים שמעוניין למכור את...
הרמת מסך ההתאגדות בחברה
הרמת מסך ההתאגדות הינה דוקטרינה משפטית על פיה הופכות חובותיה וזכויותיה של החברה לחובותיהם...
