הפ (י-ם) 580/99 רשות הנמלים והרכבות נ' אפרים דסקלו

המרצת פתיחה 99 / 580

רשות הנמלים והרכבות
נגד
1. אפרים דסקלו
2. אטי דסקלו
3. מינהל מקרקעי ישראל (משיב פורמאלי)

בבית-המשפט המחוזי בירושלים
[29.12.2002]
לפני השופט מ' גל

בית-המשפט המחוזי פסק:

א. (1) לעניין סוגיית היקף הטיעון של צד שלישי לקיומם של יחסי שיתוף בין בני-זוג כאשר בינם לבין עצמם אין כל מחלוקת בנושא, נקבע כי חזקת השיתוף היא בראש ובראשונה כלי שנועד לסייע בהתוויית מערך הזכויות בנכסי בני-הזוג במישור הפנימי, היינו במישור היחסים בין בני-הזוג. התכלית העיקרית של הילכת השיתוף היא הגנה ממונית על אחד מבני-הזוג הנזקק להגנה זו והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם (754ז – 755ב).
(2) בעניין דנן, התכלית שלשמה מתבקשת הפעלת חזקת השיתוף אינה הסדרת מערכת היחסים הרכושית בין המשיבים, כי אם סילוק חובות בהליך הוצאה לפועל. תכלית זו יוצאת מהמעגל הפנימי של יחסי המשיבים אל מעגל חיצוני ונמצאת "מזיקה" להם ובניגוד לאינטרסים שלהם. עם זאת, אף ששיקולי הילכת השיתוף הם פנימיים לבני-הזוג, כפי שהדבר נקבע בפסיקת בית-המשפט העליון, עדיין אין בכך מניעה מפני צד שלישי לנסות ולהוכיח תחולה (או אי-תחולה) של הילכת השיתוף בין בני-הזוג. בעניין זה נקבע כי בסכסוך בין נושה לבין בן-זוג א', רשאי הנושה להוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה ביחסים שבין בני-הזוג. אין שוני מהותי בין הוכחה זו לבין כל הוכחה אחרת שבה מבקש נושה, הטוען לזכות כלפי החייב בגין נכס פלוני, להוכיח את בעלותו של החייב באותו נכס. כל גישה אחרת תפגע בזכויות של הנושה. ואולם, זכותו של הצד השלישי לתבוע את קיום או את אי-קיום חזקת השיתוף בין בני-זוג סויגה ותוחמה לתכלית החזקה להסדיר מערכת יחסים פנימית בין בני-הזוג הנשואים. לעניין זה נקבע כי בית-המשפט לא יפעיל החזקה מיוזמתו שלו ולא יכפה על אדם זכויות אשר זה כלל אינו מבקש לעצמו. הזכות לפנות לבית-המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן-הזוג התובע היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן-זוג זה, שהרי הילכת השיתוף באה במקורה לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן. בהיותו בעל הזכות רשאי הוא גם לבחור שלא לממשה ולוותר עליה. כלומר, כשם שלאדם יש את הזכות ואת האוטונומיה להיות בעלים של נכס, כך יש לו את הפריווילגיה לוותר עליהן. עמידת הנושה על זכויותיו של אותו אדם, שלא במסגרת של הליכי פשיטת רגל או אקטים אחרים כלפי מעשים שכל תכליתם נועדה בכדי להתחמק מנושים, כמוה כפגיעה באותה אוטונומיה (755ג – 756ב).נ
(3) בעניין דנן לא הועלתה על-ידי המשיבים טענה בנוגע לעצם זכותה של המבקשת לתבוע בנושא, או מגבלה אחרת הצריכה לחול עליה. לאור זאת אין צורך להכריע בנושא זה, הגם שנראה כי בסופם של דברים לא צריכה להיות מניעה מהותית מנושה לממש את זכויותיו על-ידי עמידה על זכויות החייב. גישה אחרת עלולה לגרום למסגרת חיי הנישואין לשמש כמקור מפלט לחייבים מפני הנושים. בכך יכולה להתערער יציבות הליכי המסחר. ואולם, באיזון בין זכות זו לבין האוטונומיה של הפרט יש ליתן משקל דומיננטי לתכלית העומדת ביסוד הילכת השיתוף בנוגע להסדרת מערכת יחסים פנימית בין בני-הזוג. מן הראוי ליתן את הדעת לכך שהפעלת חזקת השיתוף בעניין דנן מבקשת לכפות למעשה על הבעל זכויות אותן הוא דוחה ואינו מבקש לעצמו כלל. נראה כי בכך חלה התרחקות בלתי מבוטלת מתכלית החזקה ומטרותיה (756ג – ה).ב
ב. ההכרעה של בית-משפט קמא בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים שבו נדחתה עתירת האישה ליתן הצהרה על בעלותה הבלעדית במיטלטלין מכוח הפירוד והסכם הגירושין עם הבעל, ונקבע כי למעשה הם מהווים עדיין כבני-זוג נשואים יחידה כלכלית אחת וכי הילכת השיתוף חלה על נכסיהם, לרבות על המיטלטלין בכל הנוגע לתחולת יחסי השיתוף בין בני-הזוג, יכולה להוות השתק ומניעות לגבי השיתוף במיטלטלין, אולם לא לעצם זכויות הקניין בדירה (גם אם אלו רשומות עדיין על שם המשיב 3). לא ניתן לקבל את העמדה שלפיה קיים השתק מכוח מעשה-בית-דין לעצם תחולת חזקת השיתוף, משלושה טעמים: ראשית, מדובר בשינוי חזית, שעה שהטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים אינה דרה בכפיפה אחת עם המפורט בבירור בבקשה; שנית, לא הייתה מחלוקת שנושא הבית ודירת המגורים לא היו נתונים אז לסמכות בית-משפט השלום. אם אלה הם פני הדברים, כי אז ההכרעה הינה אך בשאלת גררא, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שאין בה כדי ליצור מעשה-בית-דין. אמנם לא מדובר בנושא בעלות במקרקעין אלא בזכויות חוזיות, אולם גם כאן נקבעת הסמכות לפי שווי הנושא: אין דין שווי מיטלטלין בתוך הדירה כדין שווי כל הבית. על-כן, בבית-משפט השלום הייתה התייחסות למיטלטלין שבדירה בלבד; שלישית, שאלת עצם תחולת השיתוף בדירה עצמה, להבדיל מהמיטלטלין, לא נדרשה להכרעה בבית-משפט השלום. בנסיבות אלו, מסקנתו לגבי המיטלטלין אינה מחייבת בהכרח הסקת מסקנה דומה גם לגבי הזכויות בדירה, אף אם הדבר היה נתון אז לסמכותו. בנוסף, המבחנים לגבי קביעת קיומו של שיתוף במיטלטלין שונים מאלה החלים על נכס הרשום בפנקס רשמי על-שם אחד מבני-הזוג בלבד. לפיכך, הכרעה שאינה פוזיטיבית לגוף הנכס הרשום אינה יכולה, בכל מקרה, לחייב בהליכים אחרים (756ה – 757ד).ו
ג. (1) חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 לא חל על מסכת היחסים בין המשיבים, באשר תחולתו מחייבת רק בני-זוג אשר נישאו לאחר יום 1.1.1974, לפי סעיף 19 לחוק. על בני-זוג שנישאו קודם לכן חלים עקרונות המשפט החילוני, היינו הילכת השיתוף בנכסים שבמשפט המקובל האנגלי. אומד-דעת בני-הזוג וכוונתם ליצור שיתוף ברכוש הם העומדים במרכזה של חזקת השיתוף, המבוססת על כוונתם המשוערת ומשקפת את ההסכם המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים. עם זאת, נקבע כי החזקה אינה קמה באופן אוטומטי מכוחו של קשר נישואין בין בני-הזוג. קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם. בסיסה המשפטי של הילכת השיתוף אינו מונח בעצם אקט הנישואין. ההיגיון המונח ביסוד ההלכה הוא כוונתם של הצדדים לקיים ביניהם משטר של שיתוף בנכסים. הנישואין כשלעצמם אינם שוללים את האוטונומיה של כל אחד מבני-הזוג להיות בעל קניין עצמאי, ואף אין מניעה מכוחם שלכל אחד ואחד מהם יהיו נכסים משל עצמו בלבד אשר אינם מהווים חלק ממאגר הרכוש המשותף (757ו – ז, 759א).נ
(2) פועלה של הילכת השיתוף הוא ביצירת זכות קניינית לכל אחד ואחד מבני-הזוג על מחצית הנכסים. אין המדובר רק בזכות אובליגטורית-פרסונלית של בן-הזוג לתבוע באופן אישי בלבד את שווי מחצית הנכסים. זכותו נחשבת למעין זכות קניין. בנושא זה קיימת גם הבחנה בין מיטלטלין רגילים, המשמשים לצורכי הבית, ובין נכסים שלגביהם מתנהל פנקס רישום על-ידי הרשויות הציבוריות. בעוד שבמיטלטלין, אשר לגביהם אין רישום פורמאלי, השיתוף בקניין הוא מיידי, באשר החזקה היא שמיטלטלין הנרכשים במהלך החיים המשותפים על-ידי אחד מבני-הזוג ומוכנסים למסגרת השימוש המשותף והשוטף שייכים בחלקים שווים לשני בני-הזוג, הרי נכס שמתנהל לגביו רישום, עצם הרישום מבטא את החזקה הראשונית. לפיכך, על הטוען אחרת מוטל להפריכה לגבי אומד-הדעת של בני-הזוג לעת ביצוע הרישום (758ג – ו).ב
(3) הפסיקה סייגה וצמצמה את הדרישה שהייתה קיימת בתחילת גיבוש הילכת השיתוף ל"חיים בשלום" בין בני-הזוג. לפי הפסיקה כיום אין עוד דרישה של הוכחת חיים הרמוניים במיוחד לצורך קיום החזקה. די כי יוכח שבני-הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית, תחת קורת גג אחת, כדי ללמוד על קיום חזקת השיתוף. רק קרע או פירוד של ממש יש בו כדי להפסיק את חזקת השיתוף בנכסים. במקרה כזה נפסקת חזקת השיתוף בנכסים רק מיום הקרע או הפירוד כך שעד אותו יום ממשיכה חזקת השיתוף בנכסים לחול, ומה שהיה משותף עד לפירוד ממשיך להיות משותף לאחר מכן (759ב – ה).ו
ד. על הזכויות במקרקעין נושא הדיון דנן חל חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בסעיף 161 שבו נקבע: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". בכך ביטא המחוקק את כוונתו לשלול זכויות שביושר במקרקעין. הילכת השיתוף כפופה לסעיף זה. התוצאה היא שבמקרים אשר עליהם חל חוק המקרקעין וחוק יחסי ממון בין בני זוג טרם חל, בני-הזוג נשארים בלי תרופה מעשית כשהם באים ליישם את הילכות שיתוף הנכסים בנוגע לזכויות במקרקעין. לכן קיימת אפשרות שגם לו תוכרנה זכויותיו של הבעל מתוקף חזקת השיתוף ישלול חוק המקרקעין את זכות הקניין הנובעת ממנה, הכול בכפיפות לזכויות מן היושר תוצרת הארץ (761א – ג).נ
ה. (1) באשר לנושא רישום הזכויות אמנם הרכישה על שם האישה בלבד נעשתה שנים רבות לפני היקלעות הבעל לחובות, בכלל, ולמועד יצירת החוב למבקשת, בפרט, אולם ברישום לבדו אין כדי להפריך את חזקת השיתוף. רישום הדירה על שם בן-זוג אחד אינו נטול ערך ראייתי כלשהו, אך אין בו כשלעצמו כדי לסתור את חזקת השיתוף בדירה, ובמיוחד כאשר המדובר בחיים משותפים במשך שנים רבות תוך נשיאה מתמשכת במאמץ משפחתי משותף (760ה – ז).ב
(2) הרישום כשלעצמו אינו קונקלוסיבי לקביעת הזכויות האמיתיות בנכס כל אימת שהמדובר בבני-זוג. אף אם יש בו כדי להוות את נקודת המוצא בלבד, הרי ברגיל הוא יידחה אל מול פני חזקת השיתוף אם נסיבותיה יוכחו כראוי וזולת אם בית-המשפט ישתכנע כי מלכתחילה התכוונו שני בני-הזוג, באמת ובתמים, ליצור ביניהם הפרדה של הרכוש, כולו או מקצתו (761ו).ו
(3) ברובם של המקרים ששאלת השיתוף בין בני-זוג בנכסים הרשומים בפנקס כלשהו מתעוררת בהם – בין שהדבר מתעורר במחלוקת ישירה בינם לבין עצמם ובין שהוא מתעורר במחלוקת ביניהם או בין מי מהם לבין צד שלישי – נמצא שכלפי חוץ הרישום נעשה לטובת בן-הזוג הדומיננטי. בדרך-כלל הבעל הינו מי שעל שמו בלבד נרשמים הנכסים בשעה שהאישה עושה לביתה. ככל שהנכסים רשומים על שם בן-הזוג הדומיננטי והחזק יותר במסכת היחסים המשפחתית הפנימית כך תפחת הנטייה לראות ברישום כמכוון לשקף את מערכת היחסים האמיתית בין בני-הזוג, בבחינת רצונם מלכתחילה ליצור הפרדה רכושית לגביהם. ולהפך: ככל שהנכסים רשומים על שם הצד החלש יותר בין בני-הזוג כך תגבר הנטייה לקבל את עקרון ההפרדה ביניהם, זולת אם בנסיבות המקרה הקונקרטי יעלה כי אלה אינם פני הדברים לאשורם (761ז – 762ד).נ
(4) בנסיבות העניין דנן, למרות שהבעל היה איש העסקים הפעיל, נרשם הנכס על שם האישה ולא על שם הבעל. מדובר אם כן במצב השונה מזה שאליו כיוונה התכלית הרגילה של חזקת השיתוף שלשמה היא נועדה, דהיינו להגן על הצד היותר חלש ולשמור על זכויותיו. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את תחולת חזקת השיתוף גם בנסיבות שבהן נכס רשום על שם בן-הזוג החלש יותר מבין השניים. ואולם, לדבר יש משקל מסוים בעת שבאים לבחון את אפשרות סתירת חזקת השיתוף בנסיבות אותו העניין (762ד – ה).ב
(5) בנסיבות העניין דנן ניתן לקבוע שלגבי נכס המקרקעין לא חלה בין המשיבים חזקת השיתוף. ההסכמה בין המשיבים לרכישת הבית והדירה על שם האישה, מתוך רצון שכך הנכס יירשם בלשכת רישום המקרקעין, לא באה מכוח שגרה או אנרציה של רישום הנכסים על שם בן-הזוג הפעלתני יותר. זהו פרי של שיקול-דעת והסכמה מפורשת מלכתחילה. באין סיבה נראית לעין להסביר התנהגות זו (כגון מטרה להתחמק מנושים קיימים), אין זאת אלא שההסכמה ביטאה רצון אמיתי. רצונם של הצדדים במצב האוריגינלי הוא המכריע את זכויות הקניין ולכן הדירה כולה שייכת לאישה. בכל הנוגע להשקעותיו החלקיות של הבעל ברכישת המקרקעין ובבניית הבית, ומכאן גם לזכויותיו לקבל כספים אלה בחזרה, לרבות זכויות נושיו או הנאמן בפשיטת רגל אם יינקטו הליכים כאלה, לא כאן המקום ולא עתה היא השעה ליתן עליהם את הדעת. ההליך דנן נוגע כל כולו לזכויות הקניין בלבד ואין עניינו במימוש זכויות אובליגטוריות אלו ואחרות (762ז, 763ד – ז).ו
(6) אפילו יוצאים מתוך הנחה שלפיה בני-הזוג ביקשו לרשום את הזכויות על שם האישה בלבד כדי להבטיח שאם בעתיד הבעל ייקלע לקשיים בעסקיו לאור נטייתו להסתבך, תהיה היא מוגנת מפני הנושים, עדיין אין בכך כדי לשלול את תוקף רצונם זה, זאת במסגרת האוטונומיה שיש להם בקניינם. אין המדובר במצב שבו הבעל והאישה מחליטים להעביר את הזכויות שיש לו בדירה אליה כדי להתחמק מנושים קיימים. המדובר אך בהיערכות מראש ובתכנון של הפרדת נכס דירת המגורים מפעילות עסקית. מצב משפטי זה אמור להיות ידוע לכל נושה, צד שלישי, אשר צפוי לבוא במגעים עסקיים עם הבעל. בנסיבות אלו יכול הנושה לכלכל את צעדיו מראש, שהרי אין המדובר בעשייה במחתרת או בפעולה בדיעבד כדי להבריח רכוש (763ז – 764ב).נ
(7) כשם שמלכתחילה יכלו המשיבים לגבש ביניהם הסכם יחסי ממון בין בני-זוג בהתאם לסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כי אז היה בדבר להוות גילוי חיצוני בולט להפרדת הרכוש, כך גם אם מלכתחילה בוצע רישום פורמאלי על שם אחד מהם, באופן שהדבר ביטא כוונה של שניהם לייחד את הרכוש למי שעל שמו נרשם הנכס. בין אם כך ובין אם כך, הנושים אינם יכולים להסתמך על חזקת השיתוף. אמנם בעניין זה אין את אותה ראיה חיצונית גלויה בדמות הסכם שיתוף שנעשה לפני רשות שיפוטית או רושם נישואין, כנקוב בסעיפים 2(א) ו-2(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ברם, זו הייתה תכלית הסכמתם של המשיבים ומטרת הרישום הנפרד. מכיוון שכך, אין סיבה שבנסיבות אלו יוכל הנושה לרדת לנכסים שכבר מלכתחילה רצו בני-הזוג לייחד לאחד מהם בלבד (764ד – ו).ב
(8) יתר-על-כן, במהלך הנישואין בין בני-הזוג, לאחר רישום הזכויות במקרקעין על שם האישה בלבד, לא חלו נסיבות עובדתיות חדשות ומיוחדות שהיה בהן כדי לשנות מתוקפה של ההסכמה. נהפוך הוא, לאחר מכן הקרע בין המשיבים רק הלך והעמיק, עד שהגיעו לפרידה מוחלטת. אף אם מקובל על בית-המשפט, כפי שגם קבע בית-משפט השלום בהליך לפניו, כי במסכת חיי בני-הזוג חל ביניהם שיתוף בנכסי מיטלטלין שנרכשו לבית למרות מערכת היחסים העכורה ביניהם, עדיין אין בכך כדי לשנות מרצונם ומכוונתם מלכתחילה בכל הנוגע לרישום הזכויות בבית שבו מצויה הדירה (764ז – 765ב).ו
ו. בנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בשאלת מראית העין שבהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק-דין. הנסיבות שבהן נערך הסכם הגירושין הן מחשידות למדי, ואולם אפילו הגיע בית-המשפט למסקנה כי ההסכם בכל הנוגע לזכויות בדירה אינו בר-תוקף באשר תכליתו היא התחמקות מנושים, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה, לאור העובדה שכבר מלכתחילה לא נכנסו הבית והדירה אל מסת השיתוף בין בני-הזוג (765ג).נ
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיף 13.ב
– חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 76.ו
– חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, סעיפים 1, 2(א), 2(ג), 2(ד), 19.
– חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, סעיף 161.נ
– חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיף 3.ב
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689.ו
[2] ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ (טרם פורסם).
[3] ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5.
[4] ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372.
[5] ע"א 7613/98 בקר נ' אפרתי, פ"ד נד(2) 90.
[6] ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529.
[7] ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי, פ"ד לא(2) 233.
[8] ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פ"ד לג(3) 1.
[9] רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758.
[10] ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22.
[11] ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199.
[12] ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1.

ספרים ישראליים שאוזכרו:
[13] נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א).
[14] מ' שאוה הדין האישי בישראל (מהדורה 4, כרך א, תשס"א).
[15] י' ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז).
תביעה למתן סעד הצהרתי. התביעה נדחתה.
א' קדוש – בשם המבקשת;
ב' שור – בשם המשיבה 2.

פסק-דין

השופט מ' גל
התובענה
1. המבקשת היא הנושה של המשיב 1 (להלן – הבעל), גרושה של המשיבה 2 (להלן – האישה), על שמה רשום אצל המשיבה 3 הבית שבו מצויה הדירה אשר שימשה למגורי בני-הזוג. המשיב 3 צורף כבעל-דין פורמאלי בלבד ואין לו כל עניין בתוצאות ההליך דנן. לפי עמדת בא-כוחו, הוא יקבל כל החלטה של בית-המשפט ובלבד שכל דיספוזיציה בנכס תבוצע בהתאם לנהליו (הודעה לבית-המשפט מיום 17.1.2000). לפיכך שוחרר בא-כוחו מהחובה להתייצב להמשך ההליכים בתיק זה (בנסיבות אלו ולמען הנוחיות, הבעל והאישה יחדיו יכונו להלן – המשיבים).
2. המבקשת עותרת בתובענה זו לפסק-דין המצהיר כי המשיבים הם "הבעלים במשותף של הבית הידוע כגוש 274 חלקה 20 ברחוב הברוש 24 במבשרת ציון", לאמור שגם לבעל יש את מחצית זכויות הקניין בו, ואלו אינן מנת חלקה של האישה בלבד כנובע מהרישום הפורמאלי.
רקע כללי
3. המקרקעין עליהם בנוי הבית נרכשו בשנת 1981, בהתאם לחוזה שנערך ונחתם בין האישה לבין בני-הזוג אפללו אשר בבעלותם היו הזכויות על חלקת האדמה. לאחר מכן נבנה במקום בניין הכולל את דירת המגורים המחולקת למעשה לשתי יחידות. זהו מבנה יחיד אשר סביבו קרקע (וילה).
4. הבעל ניהל עסקי קבלנות בניין שבעטיים נקלע לבסוף לקשיים כלכליים ונותר חייב כספים לנושים שונים. בשל כך ננקטו כלפיו הליכי הוצאה לפועל. בין היתר הוא חייב למבקשת סכומי כסף, כפי העולה מתיק ההוצאה לפועל שנפתח על-ידיה. מכאן עניינה בהצהרה המבוקשת לגבי זכויותיו.
5. המשיבים נישאו בשנת 1962 ונולדו להם שלושה ילדים. כיום הם כולם בגירים ונשואים. ביום 13.5.1998 חתמו המשיבים על הסכם גירושין, שלפי המפורט בסעיף 2 בו: "...האישה בלבד הינה בעלת הזכויות והמחזיקה הבלעדית של זכויות הבעלות/החכירה בדירה...". כמו-כן נקבע בסעיף 3 להסכם כי האישה ובתה הן הבעלים היחידי של כלי רכב הרשום על שמן בלבד וכי לבעל אין זכויות כלשהן בו. כך גם נקבע לגבי מיטלטלין המצויים בדירה, שבהתאם לסעיף 4 לחוזה מהווים כולם את קניינה הבלעדי והיחידי של האישה ולבעל אין כל חלק ונחלה בהם. בהמשך לכך פירטו הצדדים בחוזה כי האישה העמידה לבעל הלוואה בשיעור של 250,000$ ולשם כך הסכימה למשכן את הדירה, וכי עליו לשאת במלוא התשלומים לפירעון הלוואה זו (סעיף 5).
ביום 17.6.1998 אושר הסכם הגירושין על-ידי בית-הדין הרבני האזורי בירושלים וניתן לו תוקף של פסק-דין. הגט עצמו נמסר ביום 5.7.1999 וכך הושלם כליל הליך הגירושין.
6. טענת המבקשת היא כי כבר בתאריך 9.5.1998 בוצע עיקול על מיטלטלין המצויים בדירה, דהיינו הדבר נעשה עוד לפני שהמשיבים חתמו על הסכם הגירושין. בנסיבות אלו עומדת המבקשת על הקשר הסיבתי הקיים בין העיקול הנ"ל לבין הסכם הגירושין שנחתם ארבעה ימים לאחר מכן, ללמדנו על המלאכותיות ומראית העין שבו.
מנגד לכך טוענת האישה כי הליך העיקול בוצע אך ורק בתאריך 21.7.1998, לאמור כחודשיים לאחר חתימת הסכם הגירושין. על-כן, לדידה, אין כל קשר בין הליכי ההוצאה לפועל לבין הסכמת בני-הזוג להתגרש. מחלוקת עובדתית זו הוכרעה כבר על-ידי בית-המשפט בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים בה"פ 777/98. בבית-משפט השלום בירושלים – שאליו פנתה המשיבה בעתירה להצהרה לגבי המיטלטלין המצויים בדירה – נתקבלה גירסת המבקשת שלפיה באמת בוצע העיקול ביום 9.5.1998 (סימן ה' בעמ' 3 לפסק-הדין). בנסיבות אלו קיים בנושא השתק כלפי המשיבים, ששניהם היו כאמור צדדים לאותו ההליך.
ואכן, בפסק-דינו מיום 11.2.1999 דחה בית-משפט השלום (כבוד השופט
ח' לחוביצקי) את עתירת האישה ליתן הצהרה על בעלותה הבלעדית במיטלטלין מכוח הפירוד והסכם הגירושין עם הבעל, וקבע כי למעשה הם "מהווים עדיין, כבני-זוג נשואים, יחידה כלכלית אחת וכי הילכת השיתוף חלה על נכסיהם, לרבות על המטלטלין" (עמ' 4 לפסק-הדין). עוד נקבע שם בנוגע לכתובת המגורים: "כתובתו הרשומה של הבעל במשרד הפנים היא כתובת הבית". להנחת דעת בית-משפט השלום הוכח אם-כן "כי דברי הדואר שנשלחים אליו לפי אותה הכתובת מגיעים לידיו – לרבות כתבי-בי-דין והזמנות לדין. מכאן אתה למד כי כתובתו הנכונה של הבעל היא כתובת הבית". פשיטא, שגם אחרי הפירוד והגירושין המשיך הבעל להתגורר בדירה אשר שימשה את בני-הזוג לאורך כל השנים מאז רכישת הקרקע ובניית הבית.
7. גם בהליך דנן מודים המשיבים כי הבעל היה מגיע בלילות לישון בדירה וממנה יצא בבקרים לעבודה וכן כי כתובתו בתעודת הזיהוי הייתה ככתובת הדירה. ואכן, כאשר אנשים התקשרו אל הדירה לחפש את הבעל והוא לא היה במקום, השיבה להם האישה כי בעלה "מצוי בעבודה וישוב רק בערב" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום, שורות 9-6). עם זאת המשיבים טוענים כי הבעל לא התגורר בדירת האישה אלא ביחידה הנוספת באותו מבנה המשמשת את הילדים. גם ליחידה זו היה מגיע רק מדי פעם בפעם, בעיקר כאשר נדרשה נוכחות אדם נוסף עמו בשל מצבו הבריאותי הרופף (סעיף 28 לתצהירו).
טענות הצדדים
8. על רקע הנסיבות האמורות עותרת המבקשת לקבוע כי הסכם הגירושין שנחתם בין המשיבים הינו "חוזה למראית עין" אשר דינו בטלות (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). כתימוכין לכך היא מפנה למועד חתימתו מיד בסמוך לאחר ביצוע עיקול, כמו גם לעובדה שבפועל המשיכו המשיבים להתגורר יחדיו בבית המשותף לשניהם המהווה יחידה משפחתית וכלכלית אחת, כפי שאף נקבע בפסק-דינו של בית-משפט השלום. ברובד נוסף ומשלים לטענותיה כלפי רישום הזכויות הפורמאלי, עותרת המבקשת לקבוע כי בין המשיבים חלה חזקת השיתוף גם לגבי הדירה. היא מוסיפה וטוענת כי גם לעניין זה חל השתק פלוגתה ומעשה-בית-דין עקב הכרעתו של בית-משפט השלום אשר קבע כי בין בני-הזוג מתקיימים יחסי שיתוף בנכסים ו"כי חלה הילכת השיתוף ביחס לבית עת נרכש על-ידי המבקשת בשנת 1981..." (עמ' 2 שורות 10-9 לפסק-הדין).
9. מנגד לכך טוענים המשיבים כי המבקשת לא עמדה בנטל הבאת הראיות
ולא הוכיחה את טענתה ולפיה הסכם הגירושין נעשה למראית עין בלבד. הם גם מפנים לכך כי הסכם זה נושא עמו רובד נוסף הנובע מאישורו על-ידי בית-הדין הרבני אשר נתן לו תוקף של פסק-דין. בנסיבות אלו לא ניתן לסברתם לטעון שההסכם נעשה למראית עין בלבד וכי בשל כך הינו בטל. באשר להילכת השיתוף לגבי הבית טוענים המשיבים כי חזקת השיתוף העומדת ביסוד הלכה זו הופרכה, זאת הן מעצם צורת חייהם לפני ואחרי רכישת המקרקעין ובניית הבניין, והן מהעובדה שהבית נרשם בפועל על שם המשיבה בלבד זמן ניכר לפני היווצרותם של החובות, בכלל, והחוב של הבעל כלפי המבקשת, בפרט. עוד הם מסבים את תשומת הלב לכך שמימון רכישת המגרש ובניית הבית נעשה ממקורות כספיים נפרדים לגמרי מאלה הקשורים אל הבעל. לפיכך הם טוענים כי הוכחה כוונה ברורה להפריד ביניהם את הרכוש, למצער בכל הנוגע לנכסים דלא ניידי.
באשר להכרעת בית-משפט השלום וטענת מעשה-בית-דין העולה מכוחה טוענים המשיבים כי הפסקה לגבי החלת השיתוף בבית עצמו נאמרה כאימרת אגב בלבד, מכיוון שמלכתחילה בית-משפט השלום לא נדרש כלל להכריע בנושא זה, באשר המחלוקת בהתדיינות הקודמת התמקדה במיטלטלין בלבד מכל מקום מוסיפים הם וטוענים כי בית-משפט שלום אינו המוסמך לדון ולהכריע בענייני בעלות במקרקעין. לאור זאת, מסקנתו ממילא אינה יכולה להוות השתק ומעשה-בית-דין בין הצדדים.
ליבון המחלוקות
10. טענות הצדדים מחייבות התייחסות לשני נושאים: האחד, האם הסכם הגירושין בכל הנוגע לענייני הדירה והבית אינו תקף ואינו מחייב. אם תאמר שאלה הם פני הדברים, כי אז מגיעים אל הנושא השני, לאמור: האם בין הצדדים חלה הילכת השיתוף לגבי הדירה למרות שזה מכבר היא נרשמה על שם האישה בלבד, על אחת כמה וכמה לפני שבוצעה עיסקה כלשהי בין המבקשת לבין הבעל, כך שהמבקשת ידעה – או צריכה הייתה לדעת – כי הדירה והבית אינם יכולים לשמש בטוחה לחיוביו של הבעל.
לגבי כל אחת משתי הסוגיות האמורות מתעוררת שאלת משנה – האם ועד כמה רשאי צד שלישי להעלותן. ביתר פירוט: עד כמה יכול צד שלישי לטעון לבטלותו של חוזה בין שני צדדים שהוא איננו צד לו, ואף החוזה לא נעשה או לא נועד לטובתו, ועד כמה יכול הוא לעמוד על זכותו של בן-הזוג מכוח הילכת השיתוף. שאלות אלו אינן פשוטות כלל ועיקר. לגבי השאלה הראשונה העיר בית-המשפט העליון (כבוד השופט טירקל): כי "...שאלה גדולה היא אם זכאי מי שלא היה צד לחוזה והחוזה גם לא נעשה לטובתו לטעון לבטלותו של החוזה או לתבוע את ביטולו" (ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק) [1], בעמ' 696 מול אות השוליים ג). עם זאת, בית-המשפט ראה לבסוף להשאיר את הסוגיה הנ"ל לעת מצוא (שם).
השאלה השנייה מעוררת את סוגיית היקף הטיעון של צד שלישי לקיומם של יחסי שיתוף בין בני-זוג, כאשר בינם לבין עצמם אין כל מחלוקת בנושא. גם נושא זה נדון לאחרונה בבית-המשפט העליון (בע"א 4374/98 עצמון נ' רפ (להלן – פרשת עצמון [2]). פסק-הדין ניתן ביום 13.11.2002). כבוד השופט ריבלין מציין שם כי התכלית המרכזית של הילכת השיתוף היא להעניק הגנה ממונית לאינטרסים הרכושיים של כל אחד מבני-הזוג: "...הורתה של חזקת השיתוף בצורך להסדיר את חלוקת הרכוש במעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג, ולהגן על האינטרסים הרכושיים של כל אחד מבין בני הזוג ביחסיו עם האחר. 'חזקת השיתוף היא בראש ובראשונה כלי שנועד לסייע בהתוויית מערך הזכויות בנכסי בני הזוג במישור הפנימי, היינו, במישור היחסים בין בני הזוג'" (פרשת עצמון [2], בפיסקה 13 לפסק-הדין, בעקבות הנאמר בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין (להלן – פרשת בן-צבי [3]), בעמ' 14 מול אות השוליים ד). ובהמשך בפרשת עצמון [2], בפיסקה 16 לפסק-הדין: "התכלית העיקרית של הילכת השיתוף היא, כאמור, הגנה ממונית על אחד מבני הזוג, הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם. כאן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לעומת זאת, המבקש להיבנות מהילכת השיתוף הוא הנאמן, הפועל, במקרה זה, לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני הזוג. תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני זוג".
בענייננו אנו מוצאים כי התכלית שלשמה מתבקשת הפעלת חזקת השיתוף אינה הסדרת מערכת היחסים הרכושית בין המשיבים כי אם סילוק חובות בהליך הוצאה לפועל. תכלית זו יוצאת מהמעגל הפנימי של יחסי המשיבים אל מעגל חיצוני, ונמצאת "מזיקה" להם ובניגוד לאינטרסים שלהם. עם זאת, אף ששיקולי הילכת השיתוף הם פנימיים לבני-הזוג – כפי שהדבר נקבע בפרשיות עצמון [2] ובן-צבי [3] – עדיין אין בכך מניעה מפני צד שלישי לנסות ולהוכיח תחולה (או אי-תחולה) של הילכת השיתוף בין בני-הזוג. הבהיר זאת כבוד הנשיא ברק בפרשת בן-צבי [3]: "בדומה, בסכסוך בין נושה לבין בן-זוג א', רשאי הנושה להוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה ביחסים שבין בני הזוג. אין שוני מהותי בין הוכחה זו לבין כל הוכחה אחרת, שבה מבקש נושה, הטוען לזכות כלפי החייב בגין נכס פלוני, להוכיח את בעלותו של החייב באותו נכס. כל גישה אחרת תיפגע בזכויות של הנושה" (שם [3], בעמ' 21 מול אות השוליים ז; ההדגשה שלי – מ' ג').
ואולם, זכותו של הצד השלישי לתבוע את קיום או את אי-קיום חזקת השיתוף בין בני-זוג סויגה ותוחמה לתכלית החזקה – להסדיר מערכת יחסים פנימית בין בני-הזוג הנשואים: "בית המשפט לא יפעיל החזקה מיוזמתו שלו, ולא יכפה על אדם זכויות אשר זה כלל אינו מבקש לעצמו. הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן הזוג התובע, היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן זוג זה, שהרי הילכת השיתוף באה, במקורה, לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן. בהיותו בעל הזכות כאמור, רשאי הוא גם לבחור שלא לממשה ולוותר עליה"
(ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה [4], בעמ' 382 בין אותיות השוליים ב-ד). כך נאמר גם בפרשת בן-צבי [3]: "חזקת השיתוף היא בראש ובראשונה כלי שנועד לסייע בהתוויית מערך הזכויות בנכסי בני-הזוג במישור הפנימי, היינו, במישור היחסים בין בני הזוג" (שם [3], בעמ' 14 מול אות השוליים ד). אמור אפוא: כשם שלאדם יש את הזכות ואת האוטונומיה להיות בעלים של נכס, כך ממש יש לו את הפריווילגיה לוותר עליהן. עמידת הנושה על זכויותיו של אותו אדם – שלא במסגרת של הליכי פשיטת רגל או אקטים אחרים כלפי מעשים שכל תכליתם נועדה בכדי להתחמק מנושים – כמוה כפגיעה באוטונומיה הנ"ל.
11. עם זאת, בענייננו לא הועלתה על-ידי המשיבים טענה בנוגע לעצם זכותה של המבקשת לתבוע בנושא או מגבלה אחרת הצריכה לחול עליה, כשם שהדבר לא הועלה לגבי המיטלטלין בהליך בבית-משפט השלום. בסיכומיו ציין בא-כוחה המלומד של האישה חמש נקודות שעליהן הוא עומד (עמ' 23 שורות 26-21), ובכללן לא נמצא את שאלת היריבות ועצם הזכות לעורר את הטענות. לאור זאת אין צורך להכריע בנושא הנ"ל, הגם שכאמור נראה כי בסופם של דברים לא צריכה להיות מניעה מהותית מנושה לממש את זכויותיו על-ידי עמידה על זכויות החייב. גישה אחרת עלולה לגרום למסגרת חיי הנישואין לשמש כמקור מפלט לחייבים מפני הנושים. בכך יכולה להתערער יציבות הליכי המסחר. ואולם, באיזון בין זכות זו לבין האוטונומיה של הפרט יש, כמבואר לעיל, ליתן משקל דומיננטי לתכלית העומדת ביסוד הילכת השיתוף בנוגע להסדרת מערכת יחסים פנימית בין בני-הזוג. מן הראוי ליתן את הדעת לכך שהפעלת חזקת השיתוף בענייננו מבקשת לכפות למעשה על הבעל זכויות אותן הוא דוחה ואינו מבקש לעצמו כלל. נראה כי בכך חלה התרחקות בלתי מבוטלת מתכלית החזקה ומטרותיה.
12. בהקשר לאמור ניתן כבר עתה להבהיר כי ההכרעה של בית-משפט השלום בכל הנוגע לתחולת יחסי השיתוף בין בני-הזוג יכולה להוות השתק ומניעות לגבי השיתוף במיטלטלין, אולם לא לעצם זכויות הקניין בדירה (גם אם אלו רשומות עדיין על שם מינהל מקרקעי ישראל). ואכן, כבר מלכתחילה הסכימו באי-כוח המבקשת כי הכרעת בית-משפט השלום "ככל שהיא נוגעת לתחולת חזקת השיתוף על הבית ולבעלות בבית נעשתה בדרך אגב כעניין שבגררא, כאשר שאלת הבעלות בבית גופה נתונה לסמכותו של כב' בית המשפט אשר בפניו מוגשת המרצת פתיחה זו" (סעיף 24 לבקשה). לא היינו שבים להיזקק לנושא זה אלמלא במהלך סיכומי הטענות חלה נסיגה מסוימת מהעמדה האמורה. שם נטען להשתק מכוח מעשה-בית-דין לעצם תחולת חזקת השיתוף, להבדיל מסוגיית הבעלות על הבית (עמ' 20 שורות 24-22).
אין בידי לקבל עמדה אחרונה זו משלושה טעמים: ראשית, עסקינן בשינוי חזית, שעה שהטענה בסיכומים אינה דרה בכפיפה אחת עם המפורט בבירור בבקשה; שנית, לא הייתה מחלוקת שנושא הבית ודירת המגורים לא היו נתונים אז לסמכות בית-משפט השלום. אם אלה הם פני הדברים, כי אז ההכרעה הינה אך בשאלת גררא, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שאין בה כדי ליצור מעשה-בית-דין (נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [13], בעמ' 233). אכן, ענייננו אינו בנושא בעלות במקרקעין אלא בזכויות חוזיות, אולם גם כאן נקבעת הסמכות לפי שווי הנושא: אין דין שווי מיטלטלין בתוך הדירה כדין שווי כל הבית. אין אפוא תמה כי בבית-משפט השלום הייתה התייחסות למיטלטלין שבדירה בלבד; שלישית, מקובלת עליי טענת המשיבים כי שאלת עצם תחולת השיתוף בדירה עצמה, להבדיל מהמיטלטלין, לא נדרשה להכרעה בבית-משפט השלום. בנסיבות אלו, מסקנתו לגבי המיטלטלין אינה מחייבת בהכרח הסקת מסקנה דומה גם לגבי הזכויות בדירה, אף אם הדבר היה נתון אז לסמכותו. זאת ועוד, כפי שניווכח להלן, המבחנים לגבי קביעת קיומו של שיתוף במיטלטלין שונים מאלה החלים על נכס הרשום בפנקס רשמי על שם אחד מבני-הזוג בלבד. לפיכך, הכרעה שאינה פוזיטיבית לגוף הנכס הנ"ל אינה יכולה, בכל מקרה, לחייב בהליכים אחרים.
13. מטעמים אלה נדרש לבחון בענייננו את שתי הסוגיות המפורטות לעיל לגופן (מעמדו של חוזה הגירושין ועצם קיומו של שיתוף נכסים לגבי הדירה). עם זאת, העיקר נעוץ בשאלה השנייה שכן אם בין המשיבים לא מתקיימת חזקת השיתוף לגבי הדירה ורישום הזכויות בה מלכתחילה על שם האישה משקף את טיבן גם עתה, ממילא שאלת נפקותו של הסכם הגירושין אינה מעלה ואינה מורידה. לפיכך נדון בשאלה זו בראשית הדברים.
הילכת השיתוף
14. המשיבים נישאו זה לזה בשנת 1962. לפיכך, חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – החוק או חוק יחסי ממון בין בני זוג) לא חל על מסכת היחסים ביניהם, באשר תחולתו מחייבת רק בני-זוג אשר נישאו לאחר יום 1.1.1974 (סעיף 19 לחוק). על בני-זוג שנישאו קודם לכן חלים "...עקרונות המשפט החילוני, היינו את הילכת השיתוף בנכסים שבמשפט המקובל האנגלי" (מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך א) [14], בעמ' 193). כפי שעוד נאמר שם [14], בעמ' 194: "...יש להכריע בשאלת הבעלות הנדונה על סמך כוונת הצדדים, שהיא בעיקרה שאלה של עובדה. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין של בני-הזוג ומהתנהגותם הכללית בעניניהם הכספיים והרכושיים, חזקה על בני-זוג הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות שווה בנכסיהם, הנרכשים במהלך חיי הנישואין. לפיכך, באין ראיה המצביעה על כוונה הפוכה, נכס שנרכש במאמץ משותף של בני-הזוג שייך לשניהם ביחסים שווים".
אומד-דעת בני-הזוג וכוונתם ליצור שיתוף ברכוש הם העומדים במרכזה של חזקת השיתוף המבוססת על כוונתם המשוערת ומשקפת את ההסכם המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים (פרשת עצמון [2], בפיסקה 12 לפסק-הדין). עם זאת: "...החזקה אינה קמה באופן אוטומטי מכוחו של קשר נישואין בין בני הזוג. קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם... בסיסה המשפטי של הילכת השיתוף אינו מונח אפוא בעצם אקט הנישואין. ההיגיון המונח ביסוד ההלכה הוא כוונתם של הצדדים לקיים ביניהם משטר של שיתוף בנכסים" (ע"א 5774/91 הנ"ל [4], בעמ' 377 בין אותיות השוליים ד-ז).
פועלה של הילכת השיתוף הוא ביצירת זכות קניינית לכל אחד ואחד מבני-הזוג על מחצית הנכסים (ע"א 7613/98 בקר נ' אפרתי [5], עמ' 95 בין אותיות השוליים ב-ג; י' ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף [15], בעמ' 185-184). אין המדובר אפוא רק בזכות אובליגטורית-פרסונלית של בן-הזוג לתבוע באופן אישי בלבד את שווי מחצית הנכסים. זכותו נחשבת כאמור למעין זכות קניין. בנושא האמור קיימת גם הבחנה בין מיטלטלין רגילים, המשמשים לצורכי הבית, ובין נכסים שלגביהם מתנהל פנקס רישום על-ידי הרשויות הציבוריות. בעוד שבמיטלטלין – אשר לגביהם אין רישום פורמאלי – השיתוף בקניין הוא מיידי באשר "...החזקה היא שמיטלטלין הנרכשים במהלך החיים המשותפים על-ידי אחד מבני הזוג ומוכנסים למסגרת השימוש המשותף והשוטף, שייכים, בחלקים שווים, לשני בני הזוג" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (להלן – פרשת יעקובי [6]), בעמ' 573 בין אותיות השוליים א-ב), הרי נכס שמתנהל לגביו רישום, עצם הרישום מבטא את החזקה הראשונית. לפיכך, על הטוען אחרת מוטל להפריכה לגבי אומד-הדעת של בני-הזוג לעת ביצוע הרישום. נקודות המוצא ומועדי הבדיקה הם אפוא שונים (ראו על כך אצל ויסמן בספרו הנ"ל [15], בעמ' 188).
מן הטעם האמור מובן אם כן מדוע התוצאה שאליה הגיע בית-משפט השלום, בכל הנוגע לסוגיית המיטלטלין, אינה מחייבת מסקנה זהה לגבי הדירה עצמה.
15. שני המשיבים העידו בענייננו על כוונה מפורשת המבטאת את רצונם מלכתחילה ליצור ביניהם מערכת של הפרדת רכוש, בכלל, ולגבי הבית המדובר, בפרט. מצד שניהם הוצגה לפנינו חזית אחידה וברורה בדבר היעדר כוונה לשיתוף בדירה. בנסיבות אלו נדרש לבחון האם ועד כמה הצהרת כוונות משותפת זו משקפת באמת את רצונם המקורי. ואכן, הנישואין כשלעצמם אינם שוללים את האוטונומיה של כל אחד מבני-הזוג להיות בעל קניין עצמאי, ואף אין מניעה מכוחם שלכל אחד ואחד מהם יהיו נכסים משל עצמו בלבד אשר אינם מהווים חלק ממאגר הרכוש המשותף.
שניהם העידו על יחסי הנישואין המעורערים שהיו להם ועל תקופות פרידה ממושכות עד להסכם הגירושין הפורמאלי. עם זאת, הפסיקה סייגה וצמצמה את הדרישה שהייתה קיימת בתחילת גיבוש הילכת השיתוף ל"חיים בשלום" בין בני-הזוג. מסכת יחסים שלווה יכולה אף להיחשב לנסיבות של "...העדר קרע או פירוד של ממש, להבדיל ממריבות אפילו הן תכופות" (ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי [7], בעמ' 238 מול אות השוליים ד). לפיכך, סכסוכים בין בני-זוג שלאחריהם "...חזרו חיי המשפחה למסלולם הרגיל ונולדו ילדים נוספים" (ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי [8], בעמ' 20 מול אות השוליים א) אינם סותרים את חזקת השיתוף. ההלכה סוכמה בפסק-הדין רע"א 964/92 אורון נ' אורון [9], בעמ' 762 מול אות השוליים ו כהאי לישנא: "...לפי הפסיקה כיום, אין עוד דרישה של הוכחת חיים הרמוניים במיוחד לצורך קיום החזקה. די כי יוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית, תחת קורת גג אחת, כדי ללמוד על קיום חזקת השיתוף".
אמור אפוא: "רק קרע או פירוד של ממש יש בו כדי להפסיק את חזקת השיתוף בנכסים. במקרה כזה נפסקת חזקת השיתוף בנכסים רק מיום הקרע או הפירוד, כך שעד אותו יום ממשיכה חזקת השיתוף בנכסים לחול, ומה שהיה משותף עד לפירוד ממשיך להיות משותף לאחר מכן" (שאוה בספרו הנ"ל [14], בעמ' 195-194).ב
16. בענייננו הצהירה האישה כי זמן קצר למדי לאחר נישואיה לבעל, לאמור כבר מתחילת שנות השבעים, יחסיהם התערערו. חרף זאת הם המשיכו לגור תחת אותה קורת גג ובאמצע שנות השבעים שוקמה מערכת יחסיהם ואף ונולדה להם הבת השלישית. בתחילת שנות השמונים הם מכרו דירה שהייתה בבעלותם המשותפת, אשר נרכשה תוך ניצול זכויותיהם כעולים חדשים. כמו כן נמכרה דירתם של הורי האישה. בכספי התמורה של שתי דירות אלו ובכספי השילומים מגרמניה שאותם קיבלו הורי האישה נרכשה הקרקע ונבנה הבית שבו מצויה הדירה. הרכישה בוצעה כאמור לעיל על שם האישה בלבד.
עד לשנת 1984 התגוררו בה המשיבים במשותף, כאשר הורי האישה התגוררו ביחידה הנוספת המצויה בבית ואשר לאחר פטירתם שימשה את הילדים. בשנת 1984 עזב הבעל את הבית עד לשנת 1987. אז חזר לגור בו, עת בני-הזוג ניסו להגיע לשלום בית ביניהם. ניסיון זה לא צלח. הבעל נשאר לגור בבית, אולם לגירסת המשיבים לא התנהלו ביניהם יחסי נישואין ממשיים והם שמרו על הפרדה כלכלית מוחלטת, עם מראית עין של משפחה. מראיות המשיבים עולה כי יחסי נישואיהם ידעו עליות ומורדות, כאשר למרות פרידות – לרבות תקופה של שלוש שנים שבה כאמור עזב הבעל את ביתם המשותף – בני-הזוג השלימו פעמים מספר ואף הביאו לעולם בת נוספת. עם זאת, הקרע העיקרי היה דווקא לאחר רכישת הזכויות בדירה. אף-על-פי-כן, יש ליתן תוקף לרצונם כפי שבא לידי ביטוי בשנות שגרה יחסית כי הזכויות תהיינה רשומות דווקא רק על שם האישה.
אכן, חלק מהמימון של הזכויות במגרש ושל בניית הבית שבו מצויה הדירה בא גם ממקורות של הבעל: מחצית זכויותיו בדירה שנמכרה ותרומתו לביצוע העבודות לבניית הבית. השכן מר אפללו העיד כי הבעל היה מעורה בביצוע עבודות הבנייה: "הוא בעצמו עם הפועלים שלו" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 13). זאת ועוד, גם אם יהיה בידנו לקבל את גירסת האישה, לפיה הבעל "...לא השתתף במאומה במימון הבית" (סעיף 19 לתצהירה), הרי שההלכה קובעת כי אין צורך בהשתתפות כספית לבניית יחסי שיתוף. לעניין זה די אם בן-הזוג תרם את חלקו לחיים המשפחתיים ולחינוך הילדים ואף הוכיח מאמץ משותף כדי לבסס יחסי שיתוף (ע"א 2/77 הנ"ל [8], בעמ' 20 מול אות השוליים ב).
מנגד לכך, חלק ניכר מהכספים באו ממקורות של האישה בלבד: בנוסף למחצית זכויותיה בדירה שנמכרה הושלם חלק בלתי מבוטל מהמימון מכספי הוריה. זאת ועוד, לא הוכח שבאותה תקופה היה הבעל נתון במצוקה כספית באופן שרישום הזכויות בדירה נועד כדי להתחמק מנושים. כל שכן הם פני הדברים לגבי המבקשת דנן, שבעת התקשרותה עם הבעל יכולה הייתה לדעת שהזכויות בדירה אינן רשומות על שמו.
17. כאן מגיעים אנו לנושא רישום הזכויות. המשיבים טוענים כזכור כי יש לתת משקל לכך שהבית נרכש על שם האישה בלבד וכך הוא עתיד, בבוא העת, להירשם בלשכת רישום המקרקעין. הרכישה על שם האישה בלבד נעשתה שנים רבות לפני היקלעות הבעל לחובות, בכלל, ולמועד יצירת החוב למבקשת, בפרט. לדידם, זהו ביטוי בולט לכוונה המיוחדת לקיים הפרדה בנכסיהם בנוגע לדירה והבית. עם זאת, ברישום לבדו אין כידוע כדי להפריך את חזקת השיתוף, כפי שנפסק ברע"א 964/92 הנ"ל [9], בעמ' 765 מול אות השוליים ה: "...רישום הדירה על שם בן-זוג אחד אינו נטול ערך ראייתי כלשהו, אך אין בו כשלעצמו כדי לסתור את חזקת השיתוף בדירה, ובמיוחד כאשר המדובר, כמו במקרה דנן, בחיים משותפים במשך שנים רבות תוך נשיאה מתמשכת במאמץ משפחתי משותף". כך בדומה נאמר גם בע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום [10], בעמ' 27-26 בין אותיות השוליים א-ו: "עובדת רישומה של הדירה כולה על שמו של הבעל אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה, שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש המסוים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג".
בסוגיית רישום זכויות בדירה מתעוררת שאלה מעניינת אליה לא התייחסו באי-כוח הצדדים. על הזכויות במקרקעין נושא הדיון דנן חל חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בסעיף 161 בו נקבע לאמור: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". בכך ביטא המחוקק את כוונתו לשלול זכויות שביושר במקרקעין. הילכת השיתוף כפופה לסעיף זה. אומר על כך שאוה בספרו הנ"ל [14], בעמ' 196: "התוצאה היא, איפוא שעד כמה שהדבר נוגע למקרים אשר עליהם חל חוק המקרקעין וחוק יחסי ממון טרם חל, בני-הזוג נשארים בלי תרופה מעשית כשהם באים ליישם את הלכות שיתוף הנכסים בנוגע לזכויות במקרקעין". לכן קיימת אפשרות שגם לו תוכרנה זכויותיו של הבעל מתוקף חזקת השיתוף ישלול חוק המקרקעין את זכות הקניין הנובעת ממנה, הכול כמובן בכפיפות לזכויות מן היושר תוצרת הארץ (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב [11]).
דיון
18. השאלה בענייננו היא, אם כן, מה היה מלכתחילה אומד-דעתם של המשיבים, לאמור, מה הייתה כוונתם בשנת 1981 עת נרכשו הזכויות במקרקעין עליהם בנוי הבית על שם האישה בלבד? במילים אחרות: מדוע בחרו בני-הזוג לרשום את הדירה על שמה בלבד ולא על שם שניהם? ככל שמלכתחילה, בטרם נודע על קיומם של הנושים, הסכימו בני-הזוג על הפרדה רכושית לגבי חלק מהנכסים, כך הדעת נותנת שזה היה רצונם באותה העת.
אכן, קודם לכן התייחסנו לכך שהרישום כשלעצמו אינו קונקלוסיבי לקביעת הזכויות האמיתיות בנכס כל אימת שהמדובר בבני-זוג. אף אם יש בו כדי להוות את נקודת המוצא בלבד, הרי ברגיל הוא יידחה אל מול פני חזקת השיתוף אם נסיבותיה יוכחו כראוי וזולת אם בית-המשפט ישתכנע כי מלכתחילה התכוונו שני בני-הזוג, באמת ובתמים, ליצור ביניהם הפרדה של הרכוש, כולו או מקצתו.
19. ברובם של המקרים בהם מתעוררת בין בני-זוג שאלת השיתוף בנכסים הרשומים בפנקס כלשהו – בין אם הדבר מתעורר במחלוקת ישירה בינם לבין עצמם ובין אם הוא מתעורר במחלוקת ביניהם או בין מי מהם לבין צד שלישי – נמצא שכלפי חוץ הרישום נעשה לטובת בן-הזוג הדומיננטי. בדרך-כלל הבעל הינו מי שעל שמו בלבד נרשמים הנכסים, בשעה שהאישה עושה לביתה. עמד על כך בית-המשפט בפרשת יעקובי [6], בעמ' 565 בין אותיות השוליים ו-ז: "אותה מוטיבציה חברתית שהנחתה את בית המשפט העליון ביצירת חזקת השיתוף מלכתחילה, דהיינו – הצורך ליצור שוויון בין בני הזוג ולהגן על הצד החלש בעל כוח המיקוח הקטן יותר (בדרך כלל האישה), היא שמחייבת אותנו כיום לקבוע כי חזקת השיתוף לא חלפה מן העולם...". בדומה התייחס לכך גם פרופ' ויסמן בספרו הנ"ל [15], בעמ' 185: "הבעל הוא, בחלק ניכר של המקרים, מי שרוכש נכסים, רושם אותם בשמו, מחזיק ומנהל אותם. השאלה המתעוררת, על פי רוב, היא אילו הן זכויות האישה בנכסים אלה".
פשיטא, ככל שהנכסים רשומים על שם בן-הזוג הדומיננטי והחזק יותר במסכת היחסים המשפחתית הפנימית כך תפחת הנטייה לראות ברישום כמכוון לשקף את מערכת היחסים האמיתית בין בני-הזוג, בבחינת רצונם מלכתחילה ליצור הפרדה רכושית לגביהם. ולהפך: ככל שהנכסים רשומים על שם הצד החלש יותר בין בני-הזוג כך תגבר הנטייה לקבל את עקרון ההפרדה ביניהם, זולת כמובן אם בנסיבות המקרה הקונקרטי יעלה כי אלה אינם פני הדברים לאשורם.
20. בנסיבות העניין דנן, למרות שהבעל היה איש העסקים הפעיל – קבלן שעסקיו אז פרחו בשעה שהאישה עבדה כספרנית ועשתה לבית, נרשם הנכס על שמה ולא על שם הבעל. עניין לנו אם כן במצב השונה מזה שאליו כיוונה התכלית הרגילה של חזקת השיתוף לשמה היא נועדה, דהיינו להגן על הצד היותר חלש ולשמור על זכויותיו. עם זאת, אך ברור הוא כי בדברינו אלה אין כמובן כדי למנוע את תחולת חזקת השיתוף גם בנסיבות שבהן נכס רשום על שם בן-הזוג החלש יותר מבין השניים. ואולם, לדבר יש משקל מסוים בעת שבאים לבחון את אפשרות סתירת חזקת השיתוף בנסיבות אותו העניין.
ניתן להעלות על הדעת שתי אפשרויות בעטיין מלכתחילה נרשמו בענייננו הזכויות על שם האישה בלבד: האחת, כפי טענת המשיבים, לפיה מימון רכישת הנכס ובניית הבית הגיע, רובו ככולו, מצד משפחתה; השנייה, שבשל מערכת היחסים ביניהם, שלא הייתה אז הרמונית לחלוטין, ולאור עסקיו עתירי הסיכון של הבעל, העדיפו בני-הזוג לשמר את הזכויות לאישה בלבד. בין אם כך ובין אם כך סבורני כי בנסיבות העניין דנן ניתן לקבוע שלגבי נכס המקרקעין הנ"ל לא חלה בין המשיבים חזקת השיתוף. נבהיר זאת להלן.
21. המשיבים העידו כי המקורות הכספיים למימון הבית באו מצד האישה. עם זאת, וכפי שכבר פורט לעיל, חלק מהמימון – אף אם המשני יותר – בא מצד הבעל. בני-הזוג העידו גם על חשבונות בנק נפרדים שהם ניהלו ביניהם. דא עקא, אפילו היו להם חשבונות בנק נפרדים מהם שולמו התשלומים לרכישת הזכויות, אין בכך כדי לחייב מסקנה של הפרדה בנכסים: "המימצאים העובדתיים מורים על כך כי בעניין זה נשמרה הפרדה בין בני הזוג. לבעל היו חשבונות משלו ולאישה חשבונות משלה. אולם סבורני כי אין בכך כדי ללמד על כוונת הפרדה רכושית ביחס לנכסי בני הזוג בכלל וביחס לדירת המגורים המשותפת בפרט" (רע"א 964/92 הנ"ל [9], בעמ' 765 בין אותיות השוליים ו-ז). ברם, וכאן החשיבות לענייננו, הדבר יכול להוות סממן נוסף להפרדה שנוצרה ביניהם, אשר לגביה לא נמצא הסבר זולת רצון המשיבים כי הזכויות במקרקעין באמת תיוחדנה לאישה בלבד. יובהר כי באמור לעיל אין אנו מתייחסים כלל לשלב המאוחר יותר של עשיית הסכם הגירושין. עניין לנו באומד-דעת המשיבים כפי שבא לידי ביטוי בהסכמה מלכתחילה, עוד בשנת 1981.
ההסכמה בין המשיבים לרכישת הבית והדירה על שם האישה מתוך רצון שכך הנכס יירשם בלשכת רישום המקרקעין לא באה מכוח שגרה או אנרציה של רישום הנכסים על שם בן-הזוג הפעלתני יותר. זהו פרי של שיקול-דעת והסכמה מפורשת מלכתחילה. באין סיבה נראית לעין להסביר התנהגות זו (כגון מטרה להתחמק מנושים קיימים), אין זאת אלא שההסכמה ביטאה רצון אמיתי, ככל הנראה עקב הפער הרב בסכומי ההשקעות בין המשיבים, כשמרכיב דומיננטי מהמימון בא מצד בני משפחת האישה. יוטעם כי לטענת האישה, היא ובני משפחתה מימנו בשעתו גם את כל מחיר הדירה הקודמת שנרשמה על שם שני המשיבים בשל זכויותיהם כעולים חדשים. אם אלה הם פני הדברים ניתן להבין את ההיבט המוסרי בהסכמה דאז מצד הבעל, גם אם פורמאלית מחצית הזכויות היו שלו.
המסקנה העולה מחלופה זו היא אם כן שרצונם של הצדדים במצב האורגינלי הוא המכריע את זכויות הקניין ולכן הדירה כולה שייכת לאישה. בכל הנוגע להשקעותיו החלקיות של הבעל ברכישת המקרקעין ובבניית הבית, ומכאן גם לזכויותיו לקבל כספים אלה בחזרה, לרבות זכויות נושיו או הנאמן בפשיטת רגל, אם יינקטו הליכים כאלה, לא כאן המקום ולא עתה היא השעה ליתן עליהם את הדעת. ההליך דנן נוגע כל כולו לזכויות הקניין בלבד ואין עניינו במימוש זכויות אובליגטוריות אלו ואחרות.
22. זאת ועוד, אפילו נצא מתוך הנחה לפיה בני-הזוג ביקשו כבר אז, בתחילת שנות השמונים, לרשום את הזכויות על שם האישה בלבד כדי להבטיח שאם בעתיד הבעל ייקלע לקשיים בעסקיו לאור נטייתו להסתבך תהיה היא מוגנת מפני הנושים – עדיין אין בכך כדי לשלול את תוקף רצונם זה, זאת במסגרת האוטונומיה שיש להם בקניינם. ודוק: אין המדובר, כאמור, במצב שבו הבעל והאישה מחליטים להעביר את הזכויות שיש לו בדירה אליה כדי להתחמק מנושים קיימים. המדובר אך בהיערכות מראש ובתכנון של הפרדת נכס דירת המגורים מפעילות עסקית. מצב משפטי זה אמור להיות ידוע לכל נושה, צד שלישי, אשר צפוי לבוא במגעים עסקיים עם הבעל. בנסיבות אלו יכול הנושה לכלכל את צעדיו מראש, שהרי אין המדובר בעשייה במחתרת או בפעולה בדיעבד כדי להבריח רכוש.
ואכן, הפעולה האמורה דומה להבחנה המוכרת בין "תכנון מס" לבין "התחמקות ממס". בעוד שהראשונה היא לגיטימית ומותרת, השנייה פסולה ואסורה (ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל [12]). כך גם כאשר הנושה מתקשר עם איש עסקים שבחר לפעול בדרך של התאגדות באמצעות ייסוד חברה בע"מ, אשר כיום אף אינה מחייבת יותר מבעל מניות אחד (סעיף 3 לחוק החברות, תשנ"ט-1999). אין אפוא מניעה שאיש עסקים יגן על רכושו הפרטי מפני הנושים העסקיים בדרכים שונות ומגוונות, ובלבד שהן נעשות מראש ובגלוי, באופן שהנושה, ולדיוק המתקשר עמו, יכול לדעתם מבעוד מועד ולכלכל את צעדיו בהתאם. כך גם יכלה המבקשת דנן עת בשעתו באה בדין ודברים עם הבעל.
וגם זאת: כשם שמלכתחילה יכלו המשיבים לגבש ביניהם הסכם יחסי ממון בין בני-זוג בהתאם לסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כי אז היה בדבר להוות גילוי חיצוני בולט להפרדת הרכוש, כך גם אם מלכתחילה בוצע רישום פורמאלי על שם אחד מהם באופן שהדבר ביטא כוונה של שניהם לייחד את הרכוש למי שעל שמו נרשם הנכס. בין אם כך ובין אם כך, הנושים אינם יכולים להסתמך על חזקת השיתוף. אמנם בענייננו אין את אותה ראיה חיצונית גלויה בדמות הסכם שיתוף שנעשה לפני רשות שיפוטית או רושם נישואין, כנקוב בסעיפים 2(א) ו-2(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ברם, לאחר מיון העובדות כפי שבאו לבטא את עמדת בני-הזוג בתחילת שנות השמונים, זו הייתה תכלית הסכמתם ומטרת הרישום הנפרד. מכיוון שכך, אין סיבה שבנסיבות אלו יוכל הנושה לרדת לנכסים שכבר מלכתחילה רצו בני-הזוג לייחד לאחד מהם בלבד. אלה הם פני הדברים גם בענייננו.
23. יתר-על-כן, במהלך הנישואין בין בני-הזוג, לאחר רישום הזכויות במקרקעין על שם האישה בלבד, לא חלו נסיבות עובדתיות חדשות ומיוחדות שהיה בהן כדי לשנות מתוקפה של ההסכמה הנ"ל מלכתחילה. נהפוך הוא, לאחר מכן הקרע בין המשיבים רק הלך והעמיק, עד שהגיעו לפרידה מוחלטת. אף אם מקובל עליי – כפי שגם קבע בית-משפט השלום בהליך לפניו – כי במסכת חיי בני-הזוג במהלך שנות השמונים חל ביניהם שיתוף בנכסי מיטלטלין שנרכשו לבית למרות מערכת היחסים העכורה ביניהם, עדיין אין בכך כדי לשנות מרצונם ומכוונתם מלכתחילה, בכל הנוגע לרישום הזכויות בבית שבו מצויה הדירה.
בנסיבות אלו עלה בידי המשיבים לשכנע כי חזקת השיתוף אינה חלה על נכס המקרקעין הנ"ל. מכל מקום, לא עלה בידי המבקשת לשכנע מדוע ייסתר הרישום כפי שבני-הזוג בחרו בו מלכתחילה, בטרם נמנתה המבקשת עם נושי הבעל.
24. לאור המסקנה דלעיל מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלת מראית העין שבהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק-דין, ואשר לפי סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג כמוהו כאישור של הסכם ממון. הנסיבות שבהן נערך הסכם הגירושין הן מחשידות למדי, ואולם אפילו הגענו למסקנה כי ההסכם בכל הנוגע לזכויות בדירה אינו בר-תוקף באשר תכליתו היא התחמקות מנושים, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה, לאור העובדה שכבר מלכתחילה לא נכנסו הבית והדירה אל מסת השיתוף בין בני-הזוג.
אכן, במהלך הדיון סברתי שסיכויי המבקשת לזכות בהליך הם טובים למדי, זאת לאור המשקל שניתן לנסיבות עריכת הסכם הגירושין והאפשרות הקלושה יותר שתוקפו לגבי חלוקת הזכויות בבית ובדירה ייוותר על כנו. בהתאם לכך גם הצעתי לצדדים הצעות פשרה שונות. ואולם, משלא עלה בידיהם להגיע להסדר ולא נותר מנוס אלא לבחון את הטענות לגופן כמות שהן, מצאתי כי פני הדברים שונים מהעמדה הראשונית, זאת לנוכח עובדת הרישום מלכתחילה לפי מלוא המסכת העובדתית המפורטת לעיל.
התוצאה
7125. לאור כל האמור, דין התובענה להידחות. אף-על-פי-כן, במכלול הנסיבות המיוחדות של העניין דנן, כאשר העובדות לאשורן היו בידי המשיבים בלבד והתנהגותם בנוגע לעיתוי עריכת הסכם הגירושין העלתה כלפיהם חשד בלתי מבוטל למניפולציה, ולאחר שחלק מטענותיהם העובדתיות לא התקבלו בסופם של דברים – מצאתי כי לא יהיה נכון להורות על חיוב בהוצאות ההליך דנן.
26. התובענה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ד בטבת תשס"ג (29.12.2002), בהיעדר הצדדים.

מיני-רציו:
מקרקעין – שיתוף – בני-זוג
זכותו של צד שלישי לתבוע קיום או אי-קיום של חזקת השיתוף – הגבלתה – הילכת השיתוף – תכליתה – הוכחתה.