Accessibility Tools

האיש שלימד אותי להיות פחות אני ויותר בנאדם

כשמישהו בסופרמרקט מלמד אותך שלהיות פחות מי שאתה זה דבר טוב

פעם מזמן, אחד הדברים שהתמיד ביקשתי להשתחרר ממנו היו השיחות האלו, בדרך כלל על כלום ושום דבר, עם אנשים שאני מכיר וגם כאלו שאני לא מכיר..

 
למשל השכן מהרחוב בו אני גר, זה שעשיתי טעות וחתמתי לו על מסמך שהוא היה צריך. במקום להודות לי ולעשות כאילו שהוא לא רואה אותי שאני בחוץ, או שלפחות לומר שלום מרחוק וזהו, הוא עושה בדיוק ההיפך. בכל פעם שהוא מבחין בי יוצא מהאוטו הו מגיע ופותח בשיחה ארוכה, בדרך כלל שאני חוסר מהעבודה מת מרעב.

ויש גם את הבוקר, כשאני מגיע למשרד. ישו הוכרח לעבור בדרך היסורים שלו פעם אחת ובגלל זה הקימו בשבילו דת שלמה. אני חייב ללכת בדרך הייסורים שלי כל בוקר מהרגע שאני נכנס למשרד. בכל תחילת יום אני עובר במסדרון הארוך עד לחדר שלי ולכל אלו שעובדים איתי אני חייב לומר אחד אחד בוקר טוב.

פעם, עלה לי הרעיון הנפלא להרגיל את כולם שבבוקר אני פשוט עובר, בנחישות, בלי רגישות ובטח בלי לומר שלום ולהתעכב עם שיחות בוקר מייגעות. טעות גדולה!!! עד אחר הצהריים, כל מי שלא אמרתי לו בוקר טוב הכניס את הראש בדלת ואמר משהו כמו ''אה לא ראיתי שהגעת''. היו גם כאלו שהיו ממש בעלבון או ששאלו אם קרה לי משהו. וזהו נלכדתי, אני יושב והם עומדים. כל אחד מהם בתורו חוסם את הדלת,אין לאן לברוח, אין איפה להסתתר. כולי לגמרי נתון לחסדיהם,ברצונם הם ממשיכים לדרכם וברצונם נכנסים עם הקפה שלהם, יושבים בכסא מולי ולא להפסיק לדבר.

רק עם המזכירה שיושבת בלובי של המשרד לא העזתי אף פעם להתעסק. לה אני אומר תמיד בוקר טוב ואפילו מקפיד פעמיים בשבוע לשאול מה שלומה. היא אולי נראית שבירה ותמימה אבל משהו בשחור שבשיער ובעיניים שלה מפחיד אותי. ברור לי לגמרי שאם אעצבן אותה מספיק היא תרעיל לי את הקפה. או שיותר גרוע, אחרי הריקוד ביער, היא והחברות שלה יכינו בובת וודו שלי ושהוב בלילה הראשון עם ירח מלא הלך עלי. החרדה הזו ממוות אלים היא גם מה שמניע אותי לשאול את אביה איך עבר עליה היום, בערב כשאני חוזר מהעבודה.

אבל משהו בכל זאת השתנה לפני 4 שנים בערך אחרי שלמדתי די הרבה זמן יהדות וקבלה. החיבור הזה לרוחניות שינה בי הרבה תפיסות לגבי עצמי וגם את הדרך שבה אני רואה את העולם ואת האנשים סביבי. זה הרקע לאירוע די מינורי ששינה את איך שאני מתחייחס לאלו שפונים אלי סתם ומדברים איתי. משום מה זה קורה לא מעט.

באחד הימים אחרי העבודה הגעתי לסופר שאני קונה בו, מותש מיום ארוך שעבר עלי. בכניסה, במקום הזה שמשחררים את העגלות תמורת כופר של 5 שקלים הבחנתי בזוג שהגיע ולקח עגלה. ניכר היה שהם איפושהו על הרצף האוטיסטי. הגבר הסתכל עלי ואמר לי שלום ואני פשוט חייכתי ואמרתי את השלום הלא נחמד שלי.

עשרים דקות לאחר מכן, ליד הפירות והירקות, ראיתי אותם שוב. ושוב הגבר פנה אלי במעין בליל מילים לא ברור, משהו שנשמע לי כמו ''בבע דידי בידה''. ואני, שכבר ממילא הייתי עייף וחסר סבלנות. וממילא הליקוט הזה של הפירות והירקות די עצבן אותי. וממילא אני, כמו שאני, לא ממש אוהב לדבר עם זרים חושב לעצמי שזה מה שחסר לי עכשיו. הרי ברור שהוא יתחיל לבלבל לי את השכל או גרוע מזה יבקש ממני משהו. אז שוב חייכתי את החיוך הכי קצר שלי והמשכתי משם.

כמה דקות אחר כך, כשכבר התרחקתי מהם מאד קלטתי מה הוא ניסה לומר לי. הוא אמר: ''פעם שלישית גלידה''.

סיפרתי את הסיפור הזה אולי מאה פעמים מאז. ועדיין, בכל פעם שאני נזכר ברגע הזה שהבנתי מה הוא אמר משהו בעיניים שלי קצת נרטב והלב נצבט מחדש.

ההבנה שהוא ניסה פשוט לצחוק איתי והתעלמתי ממנו בכזו גסות גמרה אותי. הפכתי בלי לשים לב להיות איש כזה זקן, נירגן ודוחה. מישהו שאין לו אפילו כמה שניות להקשיב לאדם אחר שמנסה ליצור איתו קשר אנושי הכי פשוט.

עזבתי את העגלה כמו שהיא וחיפשתי אותם בכל הסופר. רציתי לומר לו משהו, אפילו רק להסתכל עליו, לחייך. שיראה ויבין שאני מתנצל ויסלח לי. שידע שהבנתי מה הוא ניסה לומר לי, שירגיש שאני רואה אותו. הסתובבתי בסופר הרבה זמן, מחפש אותם בכל פינה אבל לא מצאתי.

מאז, אני נענה בשמחה לכל אינטראקציה עם אנשים. היו לי אינספור שיחות, לפעמים של דקה שתיים, לפעמים ארוכות הרבה יותר. כל מה שאני צריך לעשות זה להתרכז במי שמולי ואוטומטית בדרך כלל אני נהנה מהשיח איתו. באחת הפעמים בתור לגבינות מישהי מאד מבוגרת הספיקה לספר לי איפה היא הייתה כשבן גוריון הכריז על המדינה. היא הייתה ילדה בפתח תקווה שראתה את ההורים שלה שמחים עם השכנים ולא הבינה מה קרה, אם רציתם לדעת.

ובכל שיחה כזו אני מחייך ונזכר בו, באיש האהוב הזה שלא זכיתי להיות נחמד אליו. באיש שבכמה מילים מבולבלות לימד אותי שיעור לחיים שאף פעם לא אשכח.

yaron1

מחבר המאמר: עו"ד בר אל ירון

פוסטים דומים

  • לדבר עם זרים

    אומרים שאנשים לא משתנים, במיוחד אחרי גיל 40, שהכל בנו מקובע ואנחנו מתחילים להיות מעין בבואה מפחידה...
  • בזיון בית משפט, כמעט

    הדבר השני הכי פרוע שאי פעם עשיתי זה לקום באמצע הדיון בבית המשפט ולצעוק, בלי שום סיבה, לא יעלה על...
  • קלאודיה ואהבה ראשונה

    הסיפור שלי על קלאודיה זה לא פוסט, זה יותר סיפור קצר על אהבה ראשונה. שבועיים אחרי מסיבת סיום התיכון...
  • לעלות במעלית לעולם אחר

    הדלתות של המעלית נפתחו והאויר הקר מהמזגנים שבאולם ההמתנה היה מלא ודחוס כל כך ברגשות עד שהלב שלי...