• 03-6129124
  • This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

בשא 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון

Star inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactive
 

סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות. לעתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.

בקשות שונות אזרחי 00 / 6708

יוסף אהרון
נגד
אמנון אהרון ואח'

בבית-המשפט העליון
[12.10.2000]
לפני הרשם ב' אוקון

המבקש, המיוצג על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, ביקש להגיש עתירה לדיון נוסף על פסק-דין שניתן נגדו במהלך פגרת בית-המשפט. יועציה המשפטיים של הלשכה נתפסו לכלל טעות בדבר מועד הגשת העתירה, שכן סברו כי תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים. על יסוד זה עתר המבקש להארכת מועד.

בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מירוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. כמו כן טעות של המבקש בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועדים אינה נחשבת, ברגיל, לעילה מספקת להארכת מועד. הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, מקורו עוד בתקופה שבה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית" (704ה – ו).
(2) סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות. לעתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין (705ג – ה).
(3) אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף. הכרה זו בטעות תיעשה בלא שתיפגע העמדה העקרונית ביחס לגישה הקפדנית והנוקשה המוחלת על בקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל-הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים. מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, יהיה ניתן להכיר בטעות (705ה – ו).
(4) הצורך בהכרה בטעות שבדין מונעת על-ידי טעם נוסף: ריבוים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות – אינם תורמים לוודאות המשפטית. הם מוסיפים קולבים מיותרים שעליהם יכולים בעלי-הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה. תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 קובעות משטר נוקשה בלאו הכי. התקופה להגשת עתירה – קצרה. תחילת מירוץ הזמן ביום מתן פסק-הדין, ולא ביום המצאתו. קשה לראות טעם בהכבדה נוספת ובפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה (706א – ב).
(5) במקרה דנן המבקש קיבל ייעוץ משפטי מלשכה של המדינה. הוא חסר אמצעים. כתב מינוי לבא-כוחו של המבקש הוצא לאחר שחלף המועד להגשת הדיון הנוסף. ברור שרק אז נפתחה הדרך לבדיקה ממשית של השאלה. אמנם, היעדר ייצוג אינו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. סתימת הגולל על המבקש במצב דברים זה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, עלולה ליצור הכבדה מיותרת על המבקש גם במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו. גם טיבו של הסכסוך מחזק את הצורך להתחשב בטעות (706ד – ה).
ב. אל מול תמונת המצב במקרה דנן: הטעות, היעדר הייצוג, דרכי עבודת הלשכה לסיוע משפטי, מצבו של המבקש – לא הונחה תשתית כלשהי המלמדת על שינוי של ממש לרעה במצב המשיבים (706ו).

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, סעיף 10(ג).
– חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 34יט.
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' ריינהולד, פ"ד מז(5) 646.
[2] בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לב(3) 202.
[3] בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617.
[4] ע"א 8547/96א אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין (לא פורסם).
[5] בש"א 3424/94 Interlego A/S נ' Exim Lines Bros. S.A. (לא פורסם).
[6] בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ (לא פורסם).
[7] בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי (לא פורסם).
[8] בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 523.
[9] בש"פ 6522/94 אל צראיעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
[10] בש"א 7716/97 וינשטיין נ' ליברמן (לא פורסם).

בקשה להארכת מועד. הבקשה נתקבלה.
יוסף ליאון – בשם המבקש;
שלומית גבירצמן – בשם המשיבים.

החלטה

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

ביום 10.8.2000, במהלך פגרת בית-המשפט, ניתן פסק-דין שדחה את ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים. המבקש, המיוצג על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, חפץ להגיש עתירה לדיון נוסף. יועציה המשפטיים של הלשכה נתפסו לכלל טעות והניחו כי המועד האחרון להגשת הבקשה הוא יום 15.9.00. מסקנה זו הייתה מבוססת על ההנחה שלפיה תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים.
על יסוד זה עתר המבקש להארכת מועד.

המשיבים התנגדו להארכה זו. הם הסבירו כי טעות במניין הימים אינה מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד, וכי המבקש אינו יכול לסמוך על סעיף 10(ג) של חוק הפרשנות, תשמ"א-1981.
אכן, הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מירוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. בתוך כך נדחתה הטענה כי הוראת סעיף 10(ג) של חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 מובילה לתוצאה אחרת (בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' ריינהולד [1]). נכון הוא גם שטעות של המבקש בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועדים אינה נחשבת, ברגיל, לעילה מספקת להארכת מועד.

חרף זאת נראה לי כי הטעות יכולה לשמש בסיס למתן ארכה.

הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, החוזר ונשנה בהחלטות בית-המשפט, מקורו עוד בתקופה שבה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה בינתיים בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שימשה מנוף לשחרורו של בעל-הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34יט של חוק העונשין, תשל"ז-1977, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר יכולה לשמש הגנה לנאשם. כוחה האופרטיבי של הטעות לא נשלל גם כאשר נהנה הטועה מייעוץ

משפטי. גם אז לא ננקט קו נוקשה יתר על המידה, שכן יש להביא בחשבון התרחשות טעות גם בייעוץ המשפטי (בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהל מס עזבון [2]). האופרטיביות של הטעות אינה מכתיבה בהכרח את התוצאה של גלגול המראות לאחור ושחרור הטועה מתוצאות טעותו. תמיד יש לבחון את האינטרס הנגדי, לרוב אינטרס ההסתמכות של בעל-הדין האחר. אך הטעות שבדין, כמו כל טעות אחרת, מחייבת בדיקה.
על רקע זה עולה מאליה השאלה אם יש טעם לשמור על שריד זה של אי-הכרה בטעות שבדין בתחום סדרי הדין. השאלה מתעצמת נוכח העובדה שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות העולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס [3]), היו מקרים שבהם הוכרה טעות עורך-הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96א אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין [4]).
התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות; לעתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.
על-כן נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף. הכרה זו בטעות תיעשה בלא שתיפגע העמדה העקרונית ביחס לגישה הקפדנית והנוקשה המוחלת על בקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל-הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94 Interlego A/S נ' Exim Lines Bros. S.A. [5]; בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ [6]). מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, יהיה ניתן להכיר בטעות. כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום שבו נתן בעל-הדין הודעה לבעל-הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל-הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי [7]). במקרים אחרים יגבר האינטרס של בעל-הדין הטועה על הציפייה משום שציפייה כזו לא התגבשה, למשל עקב טעות דומה של בעל-הדין האחר (בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל [8]). לעתים חשיבות האינטרס של בעל-הדין הטועה תכתיב את התוצאה.

הצורך בהכרה בטעות שבדין מונעת על-ידי טעם נוסף: ריבוים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות – אינו תורם לוודאות המשפטית. הוא מוסיף קולבים מיותרים, שעליהם יכולים בעלי-הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה. במקום אווירה של שתפנות, הם יוצרים תרבות של וכחנות ובוכהלטריה בכסות של חשיבות העמידה בלוח זמנים. אין להפוך את שאלת המועדים לחידון של זיכרון ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה. תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 קובעות משטר נוקשה בלאו הכי. התקופה להגשת עתירה – קצרה. תחילת מירוץ הזמן ביום מתן פסק-הדין, ולא ביום המצאתו. קשה לראות טעם בהכבדה נוספת ובפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה. אלמלא הייתה ההחלטה בבש"א 4719/93 הנ"ל [1] בגדר החלטה ותיקה ומוכרת, הייתי מעדיף את "הטיפול האחיד" גם בשל הזהירות שבה התייחסו מאוחר יותר לאותה הלכה (בש"פ 6522/94 אל צראיעה נ' מדינת ישראל [9]). שינוי עתה משמעותו הוספת בלבול על בלבול מקום שאין צורך בכך, בעיקר כאשר קיימת דרך להתגבר על מכשול דיוני, על-ידי מתן ארכה במקרים המתאימים.
ועתה אל המבקש: המבקש קיבל ייעוץ משפטי מלשכה של המדינה. הוא חסר אמצעים. אף לשכה זו אינה ברוכת משאבים (וזה היה מצבה תמיד). מתברר כי חולף זמן ניכר בין הפנייה אל הלשכה לסיוע משפטי לבין הוצאת המינוי של עורך-דין על-ידיה. במקרה זה הוצא כתב מינוי לבא-כוחו של המבקש רק ביום 11.9.2000, לאחר שחלף המועד להגשת הדיון הנוסף. ברור שרק אז נפתחה הדרך לבדיקה ממשית של השאלה. אמנם, היעדר ייצוג אינו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד (בש"א 7716/97 וינשטיין נ' ליברמן [10]), אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. סתימת הגולל על המבקש במצב דברים זה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, עלולה ליצור הכבדה מיותרת על המבקש גם במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו. גם טיבו של הסכסוך (אין מדובר בהליך אזרחי רגיל) מחזק את הצורך להתחשב בטעות.
אל מול תמונת מצב זו: הטעות, היעדר הייצוג, דרכי עבודת הלשכה לסיוע משפטי, מצבו של המבקש – לא הונחה תשתית כלשהי המלמדת על שינוי של ממש לרעה במצב המשיבים.
בנסיבות אלה אני נעתר לבקשה למתן ארכה.
ניתנה היום, י"ג בתשרי תשס"א (12.10.2000).

מיני-רציו:
* בתי-משפט – דיון נוסף – מועדים
בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף – טעות בהבנת הדין הקובע את המועדים – אימתי תצדיק הארכת מועד.
* דיון אזרחי – הארכת מועד – טעם מיוחד
טעות שבדין הקובע את המועד – אימתי תהווה טעם להארכת המועד – הצורך בשינוי גישה – הצורך בהתאמת סדרי הדין לזכויות המהותיות.

5129371

מאמרים קשורים

  • ביטול הסכם

    ברשימה זו אנו מביאים בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עו"ד חוזים ואת הדין בסוגיות העוסקות בדרכים לביטול הסכם. בעיקר נדון ונתמקד...
  • ביטול חוזה

    מאמר זה יפרט בפניכם את הטעמים ל- ביטול חוזה בעקבות פגמים בכריתת חוזה ו/או הפרת חוזה. נדון בדרכים לכריתת חוזה, ב- גמירות דעת...
  • תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה

    חובת תום הלב במו''מ לכריתת חוזה קבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). כ- עורך דין חוזים...
  • פרשנות חוזה

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. במאמר זה ראינו לנכון כמשרד...
  • ביטול פסק דין בהיעדר הגנה

    במאמר זה נפרט את הדרכים העומדות בפניכם לביטול פסק דין בהעדר הגנה. בסדרה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון את ההלכה על פיה...

כל הדרכים ליצור איתנו קשר